חבל נחלתו יז מג

סימן מג - גדר מצות ואיסור צער בעלי חייםעריכה

שאלהעריכה

האם יש חובה מצד צער בעלי חיים לטפל בבע"ח הפקר המצטער, האם יש קשר בין הבעלות לבעל חיים לבין חיוב הטיפול בו לאחרים שאינם בעליו?

פתיחהעריכה

נושא צער בעלי חיים קיים בשלשה תחומים:

1) איסור לצער בעלי חיים.

2) להציל מצער כאשר הם כבר מצויים בו.

3) חיוב להיטיב לכל בעל חיים.

שני התחומים הראשונים נובעים מן האיסור לצער בע"ח ובהם הדיון האם הוא מן התורה2. התחום השלישי נובע מחיוב לעשות והשאלה אם הוא בכלל קיים. בכל התחומים צריך לברר מה הגדרים ועל איזה בע"ח חלים הכללים הנ"ל.

א. חיוב הטבה לבעלי חייםעריכה

ראיה ברורה שאין חיוב הלכתי על התחום השלישי – הטבה לבעלי חיים – יכולה להילמד בק"ו מנכרי שהוא ודאי עדיף מבעלי חיים.

כתב הרמב"ם (הל' מלכים פ"י הי"ב):

"וכן יראה לי שנוהגין עם גרי תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל, שהרי אנו מצווין להחיותן שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, וזה שאמרו חכמים אין כופלין להן שלום בעכו"ם לא בגר תושב, אפילו העכו"ם צוו חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום, הרי נאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, ונאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

עולה מדברי הרמב"ם שלגבי נכרי (=עכו"ם) אין מצוה להחיותם וק"ו לבעלי חיים3. ולגבי בעלי חיים אין דרכי שלום כמו בעכו"ם, ועל כן אין חיוב או מצוה להחיותם כלומר לגרום להם שיחיו אם באספקת מזון ואם בטיפול ברפואתם.

וכן כתב הרמב"ם לגבי נכרים בהלכות עבודה זרה (פרק י) בהלכה ב כתב:

"מכאן אתה למד שאסור לרפאות עכו"ם אפילו בשכר, ואם היה מתיירא מהן או שהיה חושש משום איבה מרפא בשכר אבל בחנם אסור, וגר תושב הואיל ואתה מצווה להחיותו מרפאים אותו בחנם".

ומוסיף בהלכה ד:

"ואסור ליתן להם מתנת חנם אבל נותן הוא לגר תושב שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי במכירה ולא בנתינה".

וכן בהלכה ה:

"מפרנסים עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, ואין ממחין בידי עניי עובדי כוכבים בלקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום, ושואלים בשלומם ואפילו ביום חגם מפני דרכי שלום, ואין כופלין להן שלום לעולם, ולא יכנס לביתו של עובד כוכבים ביום חגו לתת לו שלום, מצאו בשוק נותן לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש".

ואם בנכרי פטורים מכל סיוע בחינם וגמילות חסדים קל וחומר לגבי חיות ובהמות (ובהפקר אין שכר ואין איבה).

ישנה בתחום זה מידת חסידות של הליכה בדרכי ה' וכשם שרחמיו על כל מעשיו כן אם אדם רואה בע"ח מצטער מדרכי חסידות להקל בסבלו (עי' תומר דבורה מידת כתר ומידת חכמה) אבל נראה שאין על כך חיוב הלכתי. וכ"כ בשו"ת תשובות והנהגות (כרך ב סי' תשכו):

"ואף דשלא לצורך אסור להרגם (=לזבובים) משום ורחמיו על כל מעשיו, מ"מ לצורך אין להחמיר וכן מצאתי מפורש בס"ח שאחד לא רצה לשרוף זבובים, ואמרו עליו אל תהי צדיק הרבה הלוא מוטב לשורפם שלא יפלו במאכל, וע"ז נאמר אל תהי צדיק הרבה ע"ש (תתל"א) ואין בזה בית מיחוש".

וכן בשו"ת עטרת פז (ח"א כרך ב, יו"ד סי' ה):

"ואתה צא ולמד ממאי דחזינן בפוסקים שהתירו איסור טלטול מוקצה בשבת של העברת דגים ועופות של נוי מחמה לצל משום צער בעלי חיים (עי' ביבי"א ח"ה חאו"ח סי' כו, ובס' שמירת שבת כהלכתה פרק כז אות ל). ובודאי שלא יהיה מותר לעשות להם צער בידים, וכן כשרואה שהם נמצאים בצער צריך לבוא לעזרתם כיון שהם ברשותו וע"כ יש לו לדאוג לכל מחסורם, וכידוע המעשה מהאר"י ז"ל והביאו ג"כ הרב פלא יועץ (מערכת ב, ערך בעלי חיים) שאחד נענש בעונש קשה על אשר היו לו אפרוחים בחצרו ואשתו הוציאה את הסל אשר היו עולים עליו אחרי אימן, ונגרם להם צער. ואף על פי שעשתה זאת בבלי דעת נענשו במיתת בניהם ב"מ. ע"ש. והובא מעשה זה ג"כ בספר קב הישר (פרק ז) בשם ספר חרדים בשינוי מעט, שכתב שם, מעשה באיש אחד שהיה לו בנים ונעשית אשתו עקרה ואמר לו האריז"ל שהסיבה לזאת משום שהיה לו סולם בביתו והתרנגולים הקטנים היו עולים בו לשתות מים מכלי שהיה סמוך לו ומאז שהוסר הסולם יש להם צער ועי"כ נגזר לאשתו שתהיה עקרה וכו' רח"ל. וסיים שם ע"ז, בא וראה מזה שהמצער לבריות הרי זה מכניס עצמו לסכנות גדולות. ע"כ. ומעשה זה הובא ג"כ בספר זכירה (עניני עוה"ז ועוה"ב), ובספר סגולות ישראל (מער' צ אות טו) וג"כ עמדו לעורר שם בזה שלא לצער שום בריה בעולם כי עי"ז הוא מכניס עצמו לסכנה ח"ו ואפילו לחיה ועוף אסור לצער בחינם והזכיר המעשה הנ"ל. ע"ש. וראה גם בשערי תשובה או"ח (סי' קסז סק"ט) שג"כ הביא למעשה זה. יעו"ש. וראה גם בספר חסידים (סי' תרסו) שכתב שם לעורר בענין הזהירות שלא לצער בעלי חיים לחינם והעושה כך עתיד ליתן את הדין שהרי צב"ח מדאורייתא. ע"ש. וראה עוד בדבריו שם (בסוף סימן מד) ג"כ כיו"ב. יעו"ש. וע"ע בדברי רבינו החיד"א בס' נחל קדומים (פר' בלק בפסוק הנה אנכי יצאתי לשטן4) שהביא בשם רבינו אפרים דמהא דנאמר לו "על מה הכית את אתונך" יש רמז למש"כ בספר חסידים שהמצער את הבהמה חינם יתן את הדין. ע"ש. ובאמת מהאי טעמא ומקושי הדבר הכרוך בזה היה ראוי בכלל להמנע מגידול בעלי חיים, וכמו שכתב הרב פלא יועץ (שם), וכעין זה כתב ג"כ הגר"ח פלאג'י בס' צואה מחיים (באות ה) כי אין לגדל אוזים ותרנגולים מכיון שקשה להזהר בהם מצער בעלי חיים. ע"ש. ובפרט לפי מש"כ המהרח"ו והביאו בס' נגיד ומצוה (בריש ח"ב, דפ"ג ע"א) שאין טוב לגדל תורים ובני יונה שיכול להגרם לו נזק בנפש ח"ו וכו'. ע"ש".

עולה בבירור שאין שום חיוב הלכתי 'לאמץ' כלב או חתול אפילו הכלב או החתול מצטער במצבו וזקוק לאוכל או לטיפול רפואי5, ויש רק מידת חסידות אם מתקיימים תנאי מידת החסידות כמבואר בפוסקים ובמסילת ישרים (מפרק יט והלאה).

ב. בעלי חיים שברשות האדםעריכה

לגבי חיוב למנוע צער בעלי חיים צריך לדון מה סוג זיקתו לאותו בעל חיים.

לגבי מצות פריקה, עליה אומרת הגמ' שחייבים בה משום צער בעלי חיים חייב לפרוק אף בבהמה שאינה שלו בחינם, כאמור ברמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש פי"ג ה"ז):

"מצוה מן התורה לפרוק עמו בחנם, אבל לטעון עליו הרי זו מצוה ונוטל שכרו, וכן בשעה שמדדה עמו עד פרסה יש לו שכר".

אולם לפני כן בהלכה ו כתב:

"מאימתי יתחייב לפרוק ולטעון עמו משיראהו ראייה שהיא כפגיעה שהרי נאמר (שמות כ"ג ד'-ה') כי תראה ונאמר כי תפגע, וכמה, שיערו חכמים משיהיה ביניהם מאתים ושש וששים אמה ושני שלישי אמה שהוא אחד משבעה ומחצה במיל, היה רחוק ממנו יתר מזה אינו זקוק לו".

היינו הבהמה מצטערת תחת משאה, אבל הוא אינו חייב מפני שראה זאת מרחוק ולא התחייב במצות פריקה6.

לעומת זאת לגבי בהמה שברשותו נאמר בשבת (קכח ע"ב):

"אמר רב יהודה אמר רב: בהמה7 שנפלה לאמת המים – מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ואם עלתה – עלתה. מיתיבי: בהמה שנפלה לאמת המים – עושה לה פרנסה במקומה בשביל שלא תמות. פרנסה – אין, כרים וכסתות – לא! – לא קשיא; הא – דאפשר בפרנסה, הא – דאי אפשר בפרנסה. אפשר בפרנסה – אין, ואי לא – מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, והא קא מבטל כלי מהיכנו! – סבר, מבטל כלי מהיכנו – דרבנן, צער בעלי חיים – דאורייתא, ואתי דאורייתא ודחי דרבנן".

לא מצאתי מי שאומר שבבהמה של אחרים שנפלה לאמת המים מחויב לעשות לה פרנסה במקומה או אף להביא כרים וכסתות שלו. החיוב הוא על בעליה אבל בהמת הפקר או של אחרים אינו מחוייב. ונראה שאין חיוב בבהמה מצטערת שאינה שלו להצילה מצערה8. וכן בדברי שו"ת עטרת פז (שהובאו לעיל) כתב:

"וכן כשרואה שהם נמצאים בצער צריך לבוא לעזרתם כיון שהם ברשותו וע"כ יש לו לדאוג לכל מחסורם"... אבל אלה שאינם שלו ואינם ברשותו ואינו משתמש בהם לצרכיו אין חייב כלפיהם מאומה.

בחשוקי חמד (שבת קנד ע"ב) שואל:

"מה דינו של חתול שנתפס בגדר תיל דוקרני וכואב לו, האם מותר לטלטל אותו ולהוציאו מהדחק?" (ולא פרט אם החתול שלו או סתם חתול רחוב).

ומביא כמה ראיות של טיפול בבהמה בשבת בגלל צער בעלי חיים ומביא:

"והנה הפרמ"ג (א"א שח ס"ח) כתב דבשבת לכו"ע צער בעלי חיים דאורייתא דכתיב למען ינוח, עשה לו נייח, וקשה מהנאמר במסכת שבת דף קנד ע"ב 'קסבר צער בע"ח דרבנן', והכא הרי מיירי בשבת? והשיב על כך הטל תורה דהפרמ"ג מיירי בבהמה שהיא שלו, אבל של חבירו או של הפקר, דאינו מוזהר על שביתתו, גם בשבת צער בעלי חיים דרבנן. אולם אין זה נוגע לדברינו, כי להלכה קיי"ל צער בעלי חיים דאורייתא גם בימות החול, כמבואר ברמ"א (חו"מ סימן ערב סעיף ט)".

ואחר בקשת המחילה לא זכיתי להבין מאין לו שבכלל צריך לטפל בבהמת חברו שמצטערת (פרט לפריקה), ולכאורה מה שהותר הוא לטפל בבהמה שלו אבל בחתול הפקר או של חברו – סתם אדם אינו חייב לטפל ולהצילו מן הצער (ורק בפריקה נצוינו על כך).

וכך כתב בתשובות רב נטרונאי גאון (ברודי [אופק] או"ח סי' נא; וכן בתשובות הגאונים – גאוני מזרח ומערב סימן קה):

"מי שהלך בדרך ולית ליה תבנא וכסתא ואיכא פת בהדיה, מאכיל לבהמתו – דכי אמרינן (תענית כ סע"ב) מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה, היכא דאית ליה מחיה בדבר אחר, אבל לית ליה מחיה בדבר אחר, שפיר דמי להאכילה פת, דקים לן צער בעלי חיים דאורייתא. ועוד, אמר רב יהודה אמר רב (יהודה) אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתן לבהמתו (ברכות מ רע"א, גיטין סב סע"א)".

עולה מתשובת הגאונים שהותר לבעל הבהמה מצד חיובו לבהמתו להאכילה אף מאכל אדם שבדרך כלל אין מאכילים אותו לבהמה.

הלכה נוספת שניתן להביא ממנה ראיה היא האמור ברמב"ם (שם) הלכה ג:

"היה כהן והבהמה רובצת בבית הקברות אינו מיטמא לה כשם שאינו מיטמא להשב אבידה, וכן אם היה זקן שאין דרכו לטעון ולפרוק הואיל ואינה לפי כבודו פטור".

והמשיך בהלכה הבאה:

"זה הכלל כל שאילו היתה שלו היה טוען ופורק הרי זה חייב לטעון ולפרוק בשל חבירו, ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין אפילו היה הנשיא הגדול וראה בהמת חבירו רובצת תחת משאה של תבן או קנים וכיוצא בהן פורק וטוען עמו".

ולכאורה לא מובן מדוע זקן פטור, הרי אין המדובר בחולשת כח שאז הוא אנוס אלא בכבודו ואם יש עליו חובת פריקה מצד צער בעלי חיים מדוע כבודו עדיף. אלא נראה שהתורה לא סברה שצער בעלי חיים הוא איסור מוחלט שאדם צריך למסור כל ממונו שלא לעבור עליו (כלאו), אלא הוא חיוב מצד גמילות חסדים לבהמה ולבעל הבהמה, כאמור (שם) בהלכה ח:

"מצא בהמת חבירו רבוצה אף על פי שאין הבעלים עמה מצוה לפרוק מעליה ולטעון עליה שנ' עזוב תעזוב הקם תקים מכל מקום, אם כן למה נאמר עמו שאם היה בעל הבהמה עמה והלך וישב לו ואמר לזה שפגע בו הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק לבדך פרוק הרי זה פטור שנ' עמו, ואם היה בעל הבהמה זקן או חולה חייב לפרוק ולטעון לבדו".

היינו מצות צער בעלי חיים היא גמילות חסד לבעל הבהמה ולבהמה – ולכן אם הוא אינו מעוניין בגמ"ח זה ויושב לו אף הגומל חסד פטור ואפילו שהבהמה מצטערת.

ועי' להלן שזו שיטת הרמב"ם, אולם יתר הראשונים סברו שיש כאן חיוב מוחלט משום צער הבהמה ללא תלות בבעלים, ואולי יאמרו כן גם בבעל חיים מופקר המצטער.

ג. שיטת הראשונים בצער בעלי חייםעריכה

המאירי (בבא מציעא לב ע"ב) סיכם את סוגיית צער בעלי חיים9 כך:

"ממה שראינו במשנתנו שהחמירה תורה בפריקה יותר מבטעינה למדנו על צער בעלי חיים שאנו מוזהרים עליו מן התורה בכל מקום ואף על פי שפשוטו של מקרא לא ראינו בו חלוק בין פריקה לטעינה מ"מ כבר כתבה תורה בפירוש לא תחסום שור בדישו ויש חולקין לפסוק צער בעלי חיים דרבנן ומביאין ראיה לדבריהם ממסכת שבת פרק מי שהחשיך שנאמר שם שהוא מדרבנן, ומ"מ גדולי הפוסקים פסקו בפרק מפנין שהוא דאוריתא והוא שאמרו שם בהמה שנפלה לאמת המים בשבת מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה בטול כלי מהיכנו דרבנן וצער בעלי חיים דאוריתא ואתי דאוריתא ודחי דרבנן".

"אחר שכן מה שאמרנו במשנה הלך וישב לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק פרוק פטור לא פטור לגמרי אלא שהפריקה עם בעלים בחנם ואם הבעלים לשם ואינו רוצה לעזור מתוך עזות שבו פטור הלה מלפרוק בחנם, אבל מצוה עליו לפרוק ונוטל שכר, מעתה אפילו היתה בהמה זו מעובדי האלילים שאין אנו מחוייבין להם מצד עצמן ומשוי שעליה שלהם לענין פריקה פורקין לו מצד צער בעלי חיים ואפילו היתה טעונה יין נסך. אבל לענין טעינה בהמה שלו ומשאוי שלו פטור בהמה שלו ומשאוי של ישראל אם החמר ישראל חייב משם צערו של ישראל ואם החמר מהם פטור בהמה של ישראל והמשאוי מהם אם החמר ישראל חייב ואם החמר מהם פטור".

"היה אוהבו לפרוק ושונאו לטעון אף על פי שהפריקה חמורה מצוה להקדים את שונאו כדי לכוף את יצרו ומ"מ דוקא שונאו ישראל והדומים להם אבל אם היה מעובדי האלילים אין זקוק לו לטעינה אא"כ חושש לאיבה ולהטעינה יין נסך מיהא אין זקוק לה שאין כאן איבה היו שניהם אוהבים או שניהם שונאים מצוה לפרוק תחלה וכל שכן ישראל לפרוק ונכרי לטעון".

עולה מדברי המאירי כי פוסק שצער בעלי חיים מן התורה (על סמך פסיקת הרי"ף בשבת) ומביא לכך ראיה מ'לא תחסום שור בדישו' שאף הוא משום צער הבהמה. עוד עולה מדבריו שחיוב פריקה אינו תלוי מי בעל הבהמה ישראל או נכרי, חיוב הפריקה הוא משום צער הבהמה. התשלום על הפריקה אינו מותנה בחיוב הפריקה אלא החיוב הוא מוחלט10, אלא שאם פורק עם בעל הבהמה אסור ליטול תשלום, ואם הוא פורק לבד מותר ליטול תשלום. ובבהמת נכרי חייב לפרוק אף ללא תשלום. לגבי טעינה אם יש צד ישראל חייב משום צער ישראל, אין יד ישראל פטור. משמע שטעינה היא רק משום גמילות חסדים ואותה אין צריכים כלפי נכרי. וכן נראה מהרא"ש (בבא מציעא פ"ב סי' כט). עוד נראה במאירי שצער בעלי חיים הוא חיוב מוחלט ואינו תלוי בבעלות על הבהמה אלא הוא סובב כולו בחיוב האדם להקל מצער הבהמה.

ד. שיטת הרמב"ם בצער בעלי חייםעריכה

הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש פי"ג ה"ז-ט) פסק בצורה שונה וז"ל:

"מצוה מן התורה לפרוק עמו בחנם, אבל לטעון עליו הרי זו מצוה ונוטל שכרו, וכן בשעה שמדדה עמו עד פרסה יש לו שכר".

"מצא בהמת חבירו רבוצה אף על פי שאין הבעלים עמה מצוה לפרוק מעליה ולטעון עליה שנ' עזוב תעזוב הקם תקים מכל מקום, אם כן למה נאמר עמו שאם היה בעל הבהמה עמה והלך וישב לו ואמר לזה שפגע בו הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק לבדך פרוק הרי זה פטור שנ' עמו, ואם היה בעל הבהמה זקן או חולה חייב לפרוק ולטעון לבדו".

"בהמת הגוי והמשא של ישראל אם היה הגוי מחמר אחר בהמתו אינו זקוק לה, ואם לאו חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל, וכן אם היתה הבהמה של ישראל והמשוי של גוי חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל אבל בהמת הגוי ומשאו אינו חייב להטפל בהן אלא משום איבה".

מההלכה הראשונה עולה שטעינה אף עם ישראל היא רק בשכר. מההלכה השניה עולה שאם בעל הבהמה במקום ואינו מסייע גם פריקה היא רק בשכר. מההלכה האחרונה ברמב"ם נובע שבשני המקרים הראשונים בהלכה רק אם הבהמה של ישראל או שהמחמר הוא ישראל חייב לפרוק ולטעון, אבל כאשר המחמר הוא גוי אינו חייב בפריקה, ורק אם יש צד ישראל בפנים – או מחמר או משא חייב לפרוק ולטעון, ואם הכל של נכרי (כבמקרה השלישי) פטור לגמרי מן התורה אף בפריקה, וחייב רק משום איבה. ואם צער בעלי חיים מן התורה מדוע ייפטר בשלושת המקרים?!

משמע מהרמב"ם שפריקה וטעינה תלויים בבעלות על הבהמה והוא חייב בהם רק כלפי אדם מישראל או כלפי בהמתו11 אבל פטור מצער בעלי חיים כלפי בהמת נכרי, וחיובו בנכרי הוא רק משום איבה. ונראה מדבריו שבבהמת הפקר אפילו היא מצטערת אין שום חיוב של צער בעלי חיים מפני שצער בעלי חיים הוא מדין גמילות חסד של ישראל, ודברים אלו מתאימים למה שכתבנו לעיל מדבריו.

הטור (חו"מ סי' רעב, יא-יד) פסק לגבי טעינה שחייב בנכרי לטעון בשכר משום איבה – "ובפריקה חייב אפילו אין הכותי שם משום צער בעלי חיים". ומשמע שסובר כדעת המאירי (לעיל) שצער בעלי חיים אינו מדין גמילות חסדים של ישראל, אלא חיוב עצמי ביחס לבהמה ואף בבהמת הפקר המצטערת חייב להקל מצערה.

הטור (שם טו) מביא את שיטת הרמב"ם ומקשה עליה:

"ואין דבריו מובנים לי ברישא שהכותי מחמר למה אין חייב לסייעו משום איבה וכי גרע מבהמה והמשא של כותי, וכן בסיפא (=המקרה השני בהלכה ט) בהמה של ישראל והמשא של כותי למה לי משום צער ישראל תיפוק ליה משום מצות פריקה כיון שהיא בהמת ישראל12".

הטור הקשה על הרמב"ם שתי קושיות:

א. מדוע ברישא כשכותי מחמר כתב שאין זקוק לו הרי חייב משום איבה כמו בסיפא של ההלכה.

ב. מדוע הרמב"ם נימק בבבהמה של ישראל ומשא של כותי שחייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל והלא חייב לפרוק משום צער בעלי חיים.

הב"י עונה על שאלה א שהרמב"ם ברישא דן על החיוב מהתורה ולא דן על חיוב משום איבה (והסכים עמו וקלסו הרמ"א בדרכי משה). על השאלה השניה ענה הב"י שהרמב"ם דיבר על טעינה אבל לגבי פריקה סמך על הנאמר בהמשך הלכותיו שצער בעלי חיים מדאורייתא וחייב לפרוק בכל מצב. וכ"כ בכס"מ (הל' רוצח ושמירת הנפש פי"ג ה"ט).

וכך כתב בכסף משנה (הל' רושה"נ פי"ג ה"ט):

"והשתא מ"ש רבינו גבי בהמת העכו"ם אם היה העכו"ם מחמר אחר בהמתו אינו זקוק לה היינו דוקא לטעון אבל לפרוק חייב משום צער ב"ח דאורייתא וכדאוקימנא וכך מתפרשים דברי רבינו משום דמסיפא שכתב ואם לאו חייב לפרוק ולטעון דמשמע אבל ברישא אינו חייב בתרוייהו אלא בחדא דהיינו לטעון וסמך עוד על מ"ש בסוף הפרק הפוגע בשנים וכו' מצוה לפרוק בתחלה משום צער ב"ח".

עולה מדברי הב"י שסובר שהרמב"ם פסק כמאירי כי צער בעלי חיים דאורייתא הוא חיוב עצמאי ולכן כל בהמה חייב לפרוק אף אם היא של נכרי, ולגבי טעינה אצל ישראל היא מטעם גמילות חסדים, ובנכרי משום איבה. והלכה ט עוסקת בטעינה בלבד ולא בפריקה.

ותרוצו מוקשה מתוך דברי הרמב"ם הרי בשני המקרים אם החמר ישראל או הבהמה של ישראל כתב שחייב לפרוק ולטעון – ותלה זאת בצד ישראל שבדבר, וא"כ איך הב"י מסביר זאת רק לגבי טעינה?!

בשולחן ערוך (חו"מ סי' רעב ס"ח) העתיק את לשון הרמב"ם:

"בהמת עו"ג והמשא של ישראל, אם היה העובד כוכבים מחמר אחר בהמתו אינו זקוק לה; ואם לאו, חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל".

והמשיך בסעיף ט:

"וכן אם היתה הבהמה של ישראל והמשוי של עובד כוכבים, חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל. אבל בהמת עו"ג ומשאו, אינו חייב להטפל בו אלא משום איבה".

ורמ"א הגיה:

"וי"א לפרוק חייב אפילו אין העובד כוכבים שם, משום צער בעלי חיים דהוי דאורייתא, וכן בכל מקום דפטור לפרוק מ"מ משום צער בע"ח מיהו חייב, ונפקא מינה שיכול לקבל שכר (טור סי"ד)".

נראה שהרמ"א לא הבין את דברי הרמב"ם כהסברו של הכס"מ, שהרי הגהת הרמ"א היא כשיטתו של הר"י קארו בב"י ובכס"מ. נראה שהרמ"א הבין את הרמב"ם כהסברנו לעיל בדבריו. ומעיר שיש אומרים שצער בעלי חיים אינו תלוי בבעלות על הבהמה, משמע שהרמב"ם תלה זאת בבעלות על הבהמה.

הסמ"ע (סי' רעב ס"ק יב על סעיף ח בשו"ע) הסביר:

"אינו זקוק לה. עיין פרישה [סעיף ט"ו], שם כתבתי דהרמב"ם [המובא בציונים אות כ"א] לא איירי כאן אלא מטעינה, ומשו"ה אין זקוק לה דמצות טעינה לא נצטוה ישראל על של גוי, אבל לפרוק מהבהמה גם הרמב"ם ס"ל דחייב עליה מדאורייתא משום צער בעלי חיים, אלא דמותר לקבל עליה שכר. ומ"ש אחר זה ז"ל, ואם לאו חייב לפרוק ולטעון כו', הכי קאמר, ואם לאו אלא הישראל ג"כ שם, חייב בטעינה כמו שהוא חייב בפריקה, כלומר ובפריקה פשיטא דחייב. וגם מ"ש בסיפא [סעיף ט'] שהבהמה ומשאה תרווייהו של גוי דאינו חייב ליטפל בה אלא משום איבה, איירי ג"כ בטעינה לחוד. והא דכתב כאן אינו זקוק לה ולא כתב דיזקק לה משום איבה, ס"ל דשאני הכא דכיון דהמשא של ישראל ואינו מסייעו לטעון בשביל משא דישראל, לית ביה משום איבה הא דלא מסייעו בטעינה משום בהמתו, דלא עדיף הגוי מישראל דרואה דאינו [מ]סייעו במשאו, משא"כ בשניהן של הגוי, וכ"כ ב"י [שם] בזה. אבל הטור [שם] ס"ל דגם בכה"ג שייך איבה, ומשו"ה השיג על הרמב"ם גם בזה, ע"ש ובדרישה".

ובס"ק יד (על שו"ע ס"ט) כתב:

"וכן אם היתה הבהמה כו'. כלל דמצות פריקה שחייב לפרוק בחנם אינו אלא כששניהן של ישראל הבהמה והמשא, ומשו"ה כתב החיוב משום צער ישראל, ור"ל ומותר לקבל עליה שכר. אבל הטור [סעיף ט"ו] השיג על זה, וכתב דבכה"ג דבהמה של ישראל חייב לפרוק בחנם משום מצות פריקה, ע"ש ובדרישה. כל זה כתבתי כאן ובדרישה לפי מה שנראה מדברי הטור בהבנת דברי הרמב"ם [המובא בציונים אות כ"ב], אבל ממה שסיים הרמב"ם שם [הי"ד] וכתבו המחבר גם כן בסעיף י"א, נראה דס"ל דמצות פריקה וטעינה היא משום צער ישראל, עיין שם ודוק".

והוסיף שם בס"ק טו:

"ויש אומרים דלפרוק חייב אפילו אין הגוי שם. נראה דקאי אמאי דמסיק הרמב"ם [המובא בציונים שם] וכתב דאם הבהמה והמשא של הגוי דאינו חייב ליטפל בה אלא משום איבה, ואיבה ליכא אלא כשהגוי רואה שהישראל זה עומד ואינו מסייעו, ואזה כתב מור"ם דחייב לפרוק אפילו אין הגוי שם, דאף דלית בה משום איבה חייב משום צער בעלי חיים. ולפי מה שכתבתי בסמוך [סקי"ב] דגם הרמב"ם ס"ל דצער בעלי חיים דאורייתא אלא שקאי אטעינה ולא אפריקה, לא קשה מידי אהרמב"ם".

אולם בביאור הגר"א (ס"ק יא) כתב:

"...והרמב"ם שהשמיטה וכ' אינו חייב כו' מ' דס"ל צער ב"ח לאו דאורייתא ומ"ש בס"א בין כו' משום דלא דריש תחת משאו וכן רובץ ולא רבצן כו' לא דריש ובזה אתי שפיר וא"א כאן ליישב בדרך אחר אם לא בדוחק גדול ובדרך רחוקה אבל בפי"ח ופכ"א דשבת פי' דצער ב"ח דאורייתא ועבא"ח סי' ש"ה סי"ח וסי"ט".

עולה מדברי הגר"א שלפי הרמב"ם צער בעלי חיים הוא מדרבנן ולכן הגדירו זאת חכמים כחיוב כלפי הבעלים הישראל ולא חיוב כלפי הבהמה. אמנם קשה מסתירה בדברי הרמב"ם שבהלכות שבת פסק שצער בעלי חיים מן התורה.

בחידושי לחם יהודה (הל' רוצח ושמירת הנפש פי"ג ה"ט) מקשה על שיטת הכסף משנה בביאור הרמב"ם:

"בהמת הכותי והמשא וכו'. עיין בכ"מ שכתב דדעת רבינו דצער בעלי חיים דאורייתא כרבנן ונדחק הרבה בלשון רבינו יעו"ש. ותמיהא לי טובא חדא דלמה ליה לרבינו להזכיר כלל בדין זה ענין הפריקה כיון דהכא לא מפלגינן בין בהמת עכו"ם לבהמת הישראל אלא במצות טעינה דאילו פריקה מחייב בתרוייהו משום צער ב"ח דאורייתא. ועוד קשה דהעיקר חסר דלמה לא גילה בהדיא דין הפריקה בבהמת כותי ואף אם המשאוי של כותי כיון דבהא פליגי ר' יוסי הגלילי ורבנן היה לו לבאר לאפוקי מדר' יוסי הגלילי דאין לומר דסמך אמה שכתב לקמיה בדין י"ג דמצוה לפרוק בתחלה משום צער ב"ח דכולי האי אין לו לסתום. ועוד קשה דלשון אינו זקוק לו ואינו חייב להטפל דכתב רבינו משמע לגמרי אפי' בפריקה. ועוד קשה דין י"ד בשונא דפירש רבינו דקרא מיירי בשונא ישראל דוקא ומוכח בש"ס דזה דוקא אליבא דר"י הגלילי דצער ב"ח דרבנן ומה שתירץ בכ"מ על זה יעו"ש הוא דוחק גדול שאין הדעת סובלו כמו שיראה המעיין. ועוד קשה דאי רבינו פוסק כמ"ד צער ב"ח דאורייתא א"כ לעיל בדין ח' שכתב אם ישב בעל הבהמה ואמר לו הואיל ועליך מצוה אם רצונך לפרוק פרוק פטור היה לו לבאר דר"ל פטור בחנם וחייב בשכר כדמסקינן בגמ' דה"ק רחמנא כי איתיה למריה בהדיה עביד גביה בחנם וכי ליתיה למריה בהדיה עביד גביה בשכר וצער ב"ח דאורייתא ע"כ ומשמעות פטור לגמרי בין בחנם בין בשכר".

ועל כן הוא מתרץ כגר"א שהרמב"ם פסק בסוגיא זו שצער בעלי חיים דרבנן:

"ולענ"ד הקצרה אפשר לומר דרבינו פוסק כר"י הגלילי כפשט הלשונות והטעם דפסק כמותו כיון דהש"ס שקיל וטרי למדחי סברת הך דסבר צער ב"ח דאורייתא אלמא דסבר צער ב"ח דרבנן ועוד דבפ' ערבי פסחים דף קי"ג דשונא דקרא היינו שונא ישראל ולא שונא עכו"ם ומייתי הך ברייתא דמיירי בשונא [ישראל] דפרישנא לה בב"מ דקאי אשונא דמתני' ולפי סוגיא דפסחים מתוקמה כפשטא דקאי אשונא דקרא והיינו כרבי יוסי הגלילי דצער ב"ח דרבנן וכיון דסתמא דתלמודא דפסחים ס"ל כותיה הכי נקיטינן ומיהו לר' יוסי הגלילי נמי דצער ב"ח דרבנן מודה דאיכא מין דצער ב"ח דהוא מדאורייתא כגון הך דפ' מפנין דמביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ופי' שם דצער ב"ח דאורייתא דחי ביטול כלי מהיכנו דרבנן דהוא חשש מיתה דהוא צער גדול אבל בכה"ג דפריקה דליכא צערא דמיתה אלא צער שמא תשבר כפרש"י לעיל שהבהמה נשברת תחת משאה אינו אלא מדרבנן וכיון דאינו אלא מדרבנן יש לחלק דדוקא בבהמת עצמו הוא דצריך להצילה מצערא כל דהו מדרבנן אבל בהמת חבירו כ"ש של כותי אינו חייב אפי' מדרבנן".

"וכי תימא לר"י הגלילי במה עדיפא פריקה מטעינה דפריקה בחנם וטעינה בשכר דמודה בהא לרבנן כדמוכחא בסוף הסוגיא י"ל כמ"ש התוס' שם דפריקה אית בה חסרון כיס יעו"ש ד"ה מכלל דת"ק סבר וכו' ומעתה יתפרש לשון רבינו כפשוטו דבהמת כותי ומשאו אינו חייב ליטפל בו כלל בין בפריקה בין בטעינה והא דקאמר בבהמת ישראל ומשוי כותי חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל קאי הך טעמא אפריקה נמי דפריקה לענין זה דינה כטעינה דדוקא בשהכל של ישראל בהמה וגם המשוי ואתי נמי שפיר הך דשונא דדין י"ד דמיתוקמה כפשטה דלא מיירי קרא בשונא אומות העולם וכן הך דדין ח' דסתם בא"ל אם רצונך לפרוק פטור ר"ל לגמרי אפי' בשכר והיינו כר"י הגלילי כדמוכח בש"ס דלדידיה פטור לגמרי".

עולה מדבריו כי יש שתי מדרגות צער בעלי חיים מן התורה כאשר הבהמה בסכנת מיתה ומדרבנן וכאשר הבהמה בסכנת שבירה, וסוגיין של פריקה היא כולה עוסקת בצער בעלי חיים מדרבנן ולכן כל החילוקים בין שיטת הרמב"ם לשיטת שאר הראשונים.

בין האחרונים יצאו להגדיר בצורה שונה את צער בעלי חיים דאורייתא לשיטת הרמב"ם ובכך תרצו את הקשה על דעתו.

באבן האזל (הלכות רוצח ושמירת הנפש פי"ג ה"ט) באר שלפי הרמב"ם צער בעלי חיים מן התורה אולם אין הוא חיוב מוחלט:

"ונראה בדעת הרמב"ם דמזה דאמר דבסוף הסוגיא דריה"ג אית ליה טעינה בשכר נאמר להיפוך ממה שכתב הרמב"ן ובצד זה כמו שכתב דנדחה סוגיא דלעיל אבל לא שנדחו דברי רבא דאמר מדברי שניהם נלמד צעב"ח דאורייתא, דודאי דברי רבא אלימי ולא בקל נדחה אלא הסוגיא שאח"כ דהוא רק שו"ט דסבר דאי צעב"ח דאורייתא, ע"כ אינו כריה"ג דמשאו שאינו יכול לעמוד בו פטור, וכן א"א לומר דמשאו של עכו"ם פטור, דע"כ חייב משום צעב"ח, אבל מזה דאמר בסוף הסוגיא דריה"ג נמי סבר טעינה בשכר וכיון דאמר רבא דטעמא דרבנן דטעינה בשכר הוא משום ק"ו דצעב"ח דאורייתא מוכח ע"כ דטעמא דצעב"ח לחוד לא סגי לחייב בפריקה היכי דליכא חיוב פריקה מצד היזק הבעלים".

"ובטעמא דמילתא נראה לפימש"כ הנמוק"י בשם הר"ן במה שהקשה הרמב"ן דכיון דצעב"ח דאורייתא למה פטור זקן ואינו לפי כבודו, ותי' הרמב"ן דעשה דכבוד תורה עדיף, והקשה הר"ן דהא זקן לאו דוקא קנה חכמה דמכובד נמי פטור, ולכן כתב דכיון דצעב"ח הותר לתשמישן של בני אדם כ"ש לכבודם בשב ואל תעשה, דגדול כבוד הבריות. ולפי דברי הר"ן נוכל לומר דאף דלא כתב מטעם זה אלא היכי דגדול כבוד הבריות, אבל נוכל לומר עוד יותר דמשום כל אמתלא פטור מחיוב צעב"ח דמה נ"מ כיון שהותר לתשמיש האדם למה לא ידחה בשביל טרחא ולכן לא תוכל מצות צעב"ח להיות מצוה חיובית ועיקר דין צעב"ח דאורייתא הוא דאסור לצער אותן ואם אינו מתעצל ומצילו מצער איכא מצוה אבל א"א שיהיה מצוה חיובית כיון שרצונו וטרחו הוא יותר חשוב מצערן של בע"ח. אלא דכיון דעכ"פ כשהוא מצילן מצער ולא איכפת ליה בטורח עושה מצוה מדאורייתא לכן דוחה איסור דרבנן וכן שפיר איכא ק"ו וכן פריקה וטעינה צריך להקדים פריקה משום צעב"ח, אבל היכי דאינו מחוייב מצד היזק לישראל ליכא חיוב משום צעב"ח".

בדומה לאבן האזל תרץ האור שמח את דעת הרמב"ם וז"ל:

"פירוש דבריו דאינו חייב גם בפריקה, וכדמוכח שמועה דפרק ערבי פסחים (פסחים קי"ג ע"ב) דעל שונא דקרא קאי, ודוקא בשונא שפירש רבינו לקמן ה"ד, ועיין ביאורי הגר"א (חו"מ סימן רע"ג), ואף על גב דצער בע"ח דבר תורה (שבת קכ"ח ע"ב) מכל מקום כמו דכתב הר"ן (נ"י ב"מ י"ז ע"ב בדפי הרי"ף) דבזקן ואינו לפי כבודו פטור מלפרוק, דכמו דהתירה תורה לצער בע"ח מפני צורך בני אדם כן התירה תורה מפני כבודו, יעו"ש דברי נועם, כן סבר רבינו דלא הטילה תורה להטריח ישראל מפני צער בע"ח, דחביב עליה דרחמנא טורח ישראל טפי מצער בע"ח, ואף בשכר פטור, דלית כאן רק השבת אבידה, דניזוק החמור, ודוקא של ישראל, אבל שאינו בן דת הלא על צער חמורו יכול הבעלים להרגו, דבהריגה ליכא צער בע"ח, כדהוכיח במישור בספר האשכול הלכות שחיטה סימן י' מהך עובדא דר' פנחס בן יאיר בפרידות (חולין ז' ע"ב) דאמר קטילנא להו איכא משום בל תשחית, א"כ הבעלים שאינו בן דת איהו דלא בעי לאבוד ממונו ומצער לה, ומשום זה לא חייבה רחמנא לישראל לפרוק אפילו בשכר, דאטו אי בעי מרה לצער לה מה איכפת לישראל, ודוק".

ועולה מדברי האור שמח ואבן האזל שלגבי ישראל חייב בפריקה אולם לגבי נכרי אינו חייב כלל משום שצער בעלי חיים אינו חיוב מוחלט אלא התורה התירה שלא לבטל צערו ע"י מעשה כאשר הפורק מצטער או אינו לפי כבודו. ולכן בבהמת נכרי ומשא נכרי מצד עצם הדין אינו צריך לפרוק ורק משום איבה חייב לעתים.

צער בעלי חיים / הערת הרב יעקב אריאלעריכה

במאמרכם בנושא זה אתם מבחינים בין איסור צעב"ח שלילי לבין הטבה חיובית. החלק הראשון הוא איסור מה"ת, שנלמד ממצות פריקה. החלק האחרון הוא לדעתכם מידת חסידות משום "רחמיו על כל מעשיו".

לענ"ד רחמנות אינה רק מידת חסידות, היא מצוה מה"ת, ובכ"ז היא דומה למידת חסידות. הרמב"ם מנאה במצות עשה ח "שציונו להידמות בו יתעלה לפי יכולתנו והוא אומרו (תבוא כח) 'והלכת בדרכיו' ובא בפירוש זה מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום".

ובכל זאת אתם צודקים שיש להבחין בין איסור צעב"ח למצות הטבה. עובדה היא, שהגמ' בב"מ בסוגיית צעב"ח לא מסתמכת על מצוה זו. משמע שהיא גדר שונה.

ובכך נראה לי להסביר את המג"א בסי' תמח שאסר להאכיל בהמת הפקר בחמץ משום שהוא איסור הנאה והמאכיל בהמת הפקר בחמץ נהנה (אומנם מהירושלמי משמע שזהו דין מיוחד בחמץ שנא' "לא ייאכל" האכלת חמץ אסורה גם לכלבי הפקר. אך הב"ח ביו"ד סי' צד ובדרכ"ת שם כתבו שאסור להאכיל בבו"ח גם בהמת הפקר. וצ"ל כמש"כ המג"א שנהנה מזה שמאכיל לכלבי הפקר). וצ"ע, איזו הנאה יש לאדם המאכיל בהמה הפקר? אדרבה, אם מקיימים מצוה בכך הרי מצוות לאו לה"נ? וצ"ל שאדם נהנה מזה שהוא מרחם על הבריות. יש לו סיפוק נפשי ממעשה זה. ובכ"ז אין זו מצוה שנגדירה כעול המוטל על האדם שלא ליהנות ממנה (ר' רש"י ר"ה כ"ח א). וצ"ל שמצוה זו שייכת לתחום המידות, וכידוע, מידות לא נמנו כמצוות, כגון מצות ענווה, גבורה, וחסכנות וכדו'. והטעם לכך הוא משום שאלו דברים שאין להם שיעור. אין אפשרות לחייב את כל ישראל בגדר אחד במידות, אלא כל אחד לפום שיעורא דיליה. אומנם ראוי לאדם שיאמץ לעצמו מידות טובות. הדבר נכלל במצוה להידמות לה'. אך אין שום אפשרות לאדם להידמות ממש לה', לכן אי אפשר להגדיר במדויק את מידת הרחמים הנדרשת מכל אדם, אלא כל אחד לפי יכולתו. רבי נענש על שאמר לאותו עגל "לכך נוצרת" כי מרבי נדרשה מידת רחמנות רגישה יותר, שאינה נדרשת מאנשים רגילים. המידות מעלות את רמתו הרוחנית והמוסרית של האדם וא"כ יש לאדם הנאה מזה שהוא משפר את מידותיו ונעשה דומה יותר לקב"ה. ומכיון שאינן מוגדרות כמצוות עשה אינן לעול על האדם ומשום כך ליהנות נתנו.

ואכן מצד זה של תיקון המידות ראוי היה להנות גם גוי, אלא שבהנאת גוי יש חשש הפוך, עד שהישראל מידמה לה' עלולה להיווצר קירבת דעת בינו לבין הגוי והוא עלול להידמות לגוי. וזהו איסור לא תחנם. ולכן הראיות שהובאו מגוי, שאין מצוה להנות אותו, נדחות, כי בגוי יש חשש לקרוב דעת שלא ילמד ממעשיו, וכמו שהעיר הגר"א נבנצל שליט"א.

ואעפ"כ אני מסכים עם המסקנה שאין שום מצוה לפרנס חתולי רחוב.

א. אין לדבר סוף האם יכול אדם לפרנס את כל בעלי החיים המצויים בסביבתו?

ב. לא חסר להם מזון, פוק חזי כיצד הם נוברים בפחי אשפה.

ג. הדבר גורם להתרבותם ולגרום לנזקים ומחלות.

ד. הם פוסקים מלאכול עכברים וגורמים בכך להתרבותם של אלו.

ה. יש מצוה גדולה יותר לסייע לילדים עניים וחולים. העדפת חתולים על ילדים מסכנים היא עיוות מוסרי.