חבל נחלתו יז לו

<< · חבל נחלתו · יז · לו · >>

שאלה

חקלאי האכיל אבטיחי תרומה (ע"י שותפות כהן בבהמות) לבהמה דקה שהוא מגדל במכלאה. מאכילת הבהמות נפלו זרעי אבטיח ליד המכלאה, בשטח המשמש למעבר בעלי החיים ואינו נזרע. בשטח גדלו בשנה אחרי כן שהיא שנה שביעית אבטיחים. האם מותר לאוכלם בשביעית ומה דיניהם.

הקדמה

יש כאן שתי שאלות נפרדות:

א) האם האבטיחים שגדלו מאבטיחי התרומה אותם אכלו הבהמות הם קדושים בקדושת תרומה או שהם אינם קדושים.

ב) האם האבטיחים שגדלו ליד המכלאה כלולים בגזרת ספיחים בשביעית ועל כן אסורים באכילה או שהם אינם כלולים בגזירה ועל כן מותרים לאכילה.

כאשר אם הם מותרים באכילה בשביעית (על פי התשובה לשאלה הקודמת), צריך לדון אם מותרים לאכילת אדם (כחולין), או מותרים לאכילת בהמה בלבד כיון שקדושים בקדושת תרומה.

א. גידולי תרומה

במשנה (תרומות פ"ט מ"ד):

"גידולי תרומה תרומה וגידולי גידולין חולין".

בבבלי שבת (יז ע"ב) הגמרא מונה את הגזרות של י"ח דבר שגזרו בית שמאי ובית הלל וכותבת:

"ואידך? אמר טבי רישבא אמר שמואל: אף גידולי תרומה תרומה בו ביום גזרו. מאי טעמא? – אמר רבי חנינא: גזירה משום תרומה טהורה ביד ישראל. אמר רבא: אי דחשידי להכי – אפרושי נמי לא ליפרשו! (אלא אמר רבא: ישראל) כיון דאפשר למעבד חטה אחת כדשמואל, ולא קעביד – הימוני מהימני. אלא: גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן, דילמא משהי לה גביה ואתי לידי תקלה".

מפרש רש"י:

"גידולי תרומה – אם זרעה, ואפילו דבר שזרעו כלה, כגון תבואה וקטנית".

"תרומה טהורה ביד ישראל – ועינו צרה ליתנה לכהן, וזורעה לבטְלה מתורת תרומה".

"אי דחשידי להכי אפרושי נמי לא ליפרשו – אלא חטה אחת מן הכרי, כדשמואל, ומדאפרשו – שמע מינה לא חשידי".

"משום תרומה טמאה ביד כהן – שאסורה באכילה, ובא לזורעה, וגזור שתהא בשמה הראשון, והרי היא תרומה טמאה, דחיישינן דילמא משהי לה עד זמן זריעה, ואתי למיכל בטומאתה".

עולה שחכמים גזרו על גידולי תרומה מחשש שמא ביד הכהן תרומה טמאה והוא ישהה אותה אצלו כדי לזורעה, ובינתיים יאכל את התרומה. (ויעבור בעשה ואם הוא כהן טמא יש אומרים שחייב מיתה בידי שמים).

וכך פרש הרמב"ם על המשנה:

"אם נזרעה התרומה, הרי גם הצומח תרומה. ואם זרע הדבר שצמח פעם שניה הרי אותו הצומח חולין, והוא גידולי גידולין, וזה מכלל שמונה עשר דבר שגזרו בו ביום, כמו שנבאר בתחלת שבת".

משמע שדין גידולי התרומה כתרומה לכל דבר, והראשונים הוסיפו שכן הדין גם בדבר שזרעו כלה.

וכן בחידושי הר"ן (מיוחס לו, שבת יז ע"ב) כתב:

"אף גידולי תרומה בו ביום גזרו. פי' שאם זרעה אדם שלא תהא בטלה בזריעתה אלא שתהא תרומה כבראשונה". וההו"א לביטול הוא משום שהזרע כלה באדמה והזרעים החדשים שצמחו אין בהם כמעט כלום מן הזרע שנזרע באדמה.

וכ"כ המאירי (שבת יז ע"ב):

"גידולי תרומה ר"ל שזרע זרעונים של תרומה בדבר שזרען כלה כגון גרעיני חטה ושעורה ושאר התבואות והקטניות מן הדין פרחה תורת תרומה ממנה ומותרת אף לזרים ומ"מ יראה מסוגיא זו שהן מכח גזרות אלו כתרומה עצמה ולא מגזרת תרומה טהורה ביד ישראל שיחשד לזרעה כדי להפקיע תורת תרומה ממנה שהרי מ"מ בשעת זריעה הוא נעשה גזלן ואם על הגזל אתה חושדו יש לך לחושדו שלא יפריש כלל אלא משום תרומה טמאה ביד כהן שעומדת לשריפה שאינה ראויה לו אף לימי טומאתו ושמא יזרענה להפקיע טומאתה1 ולעשותה חולין שהכל מופקע מן הדין ממנה ר"ל הן שם טומאה הן שם תרומה ומתוך כך גזרו שתהא בחזקתה לתרומה ולטומאה וכן יראה בשני של פסחים לפי המסקנא שעשו מעלה לתרומה לענין זה".

אמנם הר"ש (תרומות פ"ט מ"ד) מביא דעת ראשונים שונה ביחס לגידולי תרומה. וז"ל:

"גידולי תרומה תרומה מדרבנן מי"ח דבר הן גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן דלמא משהי לה ואתו בה לידי תקלה. והקשה במגילת סתרים מהא דתניא [בתוספתא] בפ"ק דטהרות דגידולי תרומה חולין ודחק לתרץ דאיירי התם לענין לחייבו בלקט שכחה ופאה וחייב בתרומות ומעשרות כדתנן לעיל (משנה ב) ועל חנם דחק דהתם איירי לענין טומאה וטהרה שהגידולים כחולין ואין בהן שלישי".

היינו רב נסים גאון מקירואן הקשה בספרו מגילת סתרים מתוספתא בטהרות בה נאמר שגידולי תרומה הם חולין. ותרץ שהם חייבים במתנות עניים ככל שדה רגילה וכן הם חייבים תרומות ומעשרות. והכל אסור לזרים לאכילה אע"פ שאינו קדוש בקדושת תרומה, ונמכר ע"י העניים ומקבלי המתנות לכהנים בדמי תרומה. והר"ש (וכן הרא"ש) סוברים שהוא דוחק, וגידולי תרומה הם תרומה לכל דבריהם ופטורים מתרו"מ.

הר"ש (וכן הרא"ש) מביא ראיה מן הירושלמי לרב נסים גאון:

"ולעיל פרק ששי בירושלמי (הל' א) משמע כפירושו (=של ר"נ גאון) דאמר ר' זירא בשם ר' חנינא תשלומי תרומה הרי הן כתרומה לכל דבר אלא שגידוליהם חולין, גידולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר אלא שאסורין לזרים א"ר יוסי ואנן תנינן תרויהון תשלומי תרומה הרי הן כתרומה לכל דבר דתנן אין משלמין תרומה אלא חולין מתוקנים ונעשין תרומה אלא שגידוליהן חולין דתנן גידולי תרומה תרומה הא גידולי תשלומי תרומה חולין, גידולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר דתנן וחייבין בלקט שכחה ופאה ועניי ישראל ועניי כהנים מלקטים אלא שאסורה לזרים דתנן עניי ישראל מוכרין שלהם בדמי תרומה והדמים שלהן"...

היינו מן הברייתא שהביא הירושלמי משמע כפירוש ר"נ גאון שגידולי תרומה דינם כחולין וחייבים במתנות עניים ובתרו"מ אלא שאסורים לזרים.

והרא"ש סיים את פירושו למשנה:

"ותמיה לי אהך ירושלמי היכי מוכח דהוו כחולין מדחייבין בלקט שכחה ופאה אטו אם הכהן זרע תרומה מי לא קרינן ביה קצירך לחייב בלקט שכחה ופאה, וי"ל דהירושלמי הביא רישא דמתני' ואסיפא קא סמיך וחייבת במעשרות".

נראה שהר"ש והרא"ש נשארו בקביעה שגידולי תרומה דינם כתרומה לכל דיניה. וכן דעת תוספות רי"ד (פסחים לד ע"א).

תוספות (פסחים לד ע"א ד"ה טהרו מלטמא) הביא את דעת הראשונים שדין גידולי תרומה כתרומה ואח"כ את דברי רב נסים גאון והסברו, והוסיף:

"ועוד הקשה הר"ר משה נבריי"ש דתנן במסכת בכורים (פ"ב מ"ב) יש במעשר ובכורים מה שאין כן בתרומה שהמעשר ובכורים גידולן אסורים מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה משא"כ בתרומה משמע דגידולי תרומה שרו לזרים, מיהו בלאו הכי לא א"ש לישנא אף לזרים דאדרבה אף לכהנים מיבעי ליה למימר ונראה דזרים דהתם היינו נכרים וכן משמע בירושלמי".

ומתבאר מדברי תוס' שלהלכה אף הוא סובר שגידולי תרומה הם תרומה לכל דיניהם.

הרמב"ם (הל' תרומות פי"א הכ"א) פסק:

"גידולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר אלא שאסורים לזרים, גזרו חכמים עליהן שיהיו אסורין לזרים כתרומה משום תרומה טמאה שביד הכהן שלא ישהנה אצלו כדי שיזרענה ותצא לחולין ונמצא בא בה לידי תקלה, לפיכך מותר לאכול הגידולין בידים טמאות ומותר לטבול יום כחולין".

עולה מן הרמב"ם שפסק כר"נ גאון ולכן אין חייבים בנט"י לגידולי תרומה וטבול יום מותר לאוכלם, וכן כתב הרמב"ם שם בהלכה כז:

"שדה של גידולי תרומה חייבת בלקט שכחה ופאה ובתרומה ומעשרות ובמעשר עני, ועניי ישראל ועניי כהנים נוטלים ממנה מתנות אלו, עניי כהנים אוכלין את שלהם ועניי ישראל מוכרין את שלהם לכהנים בדמי תרומה והדמים של עניים, וכן בן לוי מוכר המעשר שלו לכהנים".

וכך כתב המאירי (שבת יז ע"ב):

"ומ"מ גדולי המחברים (=רמב"ם) כתבו שהן כחולין ופקעה מהן שם תרומה ושם טומאה אף לאחר גזרה ולא נשארה הגזרה אלא לאסרן לזרים הא ליאסר אכילתה בטומאה לכהן לא, וכן היא בשני של פסחים בתחלת הסוגיא ולא אמרו גידולי תרומה כתרומה אלא לזרים ופירשו גזרת תרומה טמאה ביד כהן שלא ישהנה אצלו לזורעה כדי שתצא לחולין ולדעתם מותר לכהן לאכלם אפי' בטומאה אבל בזורע תרומה טמאה כתבו שאסורה הואיל ואסור' היתה כבר נדחית".

עולה שהרמב"ם שינה בפסיקתו מפירוש המשנה וסובר שגידולי תרומה הם חולין אלא שאסורים לזרים, אבל חייבים בכל המתנות כחולין, ונמכרים לכהנים בדמי תרומה.

וכן המאירי בפסחים (לד ע"א) מסביר את המחלוקת:

"זרעים של תרומה טהורה שזרעם אם הם דבר שזרעו כלה כגון תבואה וקטניות מן הדין פרחה תורת תרומה מהם ומותרת אף לזרים וכן מן הדין מותר לכהן לאכלן בטומאה, ומ"מ יראה מסופה של סוגיא זו שהם כתרומה עצמה ליאסר לזרים וכן ליאסר אכילתה בטומאה לכהן וזהו שאמרו בסוף סוגיא זו אין זריעה לתרומה ומעלה הוא שעשו בה ובראשון של שבת י"ז ב' פירשו הטעם מחמת תרומה טמאה ביד כהן שעומדת לשריפה ושמא יזרענה להפקיע טומאתה ולעשותה חולין שהרי בזריעתה יהא נפקע ממנה שם תרומה ושם טומאה. ומ"מ גדולי המחברים (=רמב"ם) כתבו שלא גזרו עליה אלא ליאסר לזרים וכמו שאמרוה בתחלת סוגיא זו הא ליאכל לכהן בטומאה מותר שאין שם תרומה עליה אלא לזרים וא"כ גידולי תרומה פירושו לזרים הא לכהן הרי הן כחולין ליאכל בטומאה".

עולה שיש מחלוקת בין הראשונים האם גידולי תרומה הם תרומה לכל דבר (רש"י, ר"ש, רא"ש, רי"ד ועוד), או שהם חולין לכל דבר וצריך להפריש מהם גם מתנות עניים וגם תרו"מ – אבל אסורים לזרים שאינם כהנים וכל מי שזכה בגידולי תרומה ואינו כהן מוכר את גידולי התרומה לכהנים במחיר תרומה (רב נסים גאון, רמב"ם).

אמנם בדרך אמונה (הל' תרומות פי"א ה"כא אות קצב) כתב:

"אלא שאסורים לזרים – מדרבנן כדמסיק ואפי' תרומת ירקות או שאר תרומה דרבנן וצריך ליתן הכל לכהן ואינו נוטל ממנו דמים ואפי' נזרעו שלא בכונה כגון שנפלו ממנו ונזרעו וגם אסור להאכילם לבהמה ולגוים וכן אסור לכהנים טמאים ואפי' לטבו"י, וכן גידולי תרומת מעשר דינו כגידולי תרומה לכל דבר".

חלק מדבריו תמוהים ומוקשים. מש"כ שאינו נוטל דמים הרי הראשונים הביאו מן הירושלמי שעניים מוכרים אותם לכהנים בדמי תרומה. ומש"כ 'ואפילו נזרעו שלא בכוונה כגון שנפלו ממנו ונזרעו' הרי הוא עצמו כתב באות קפט שגידולי שביעית הם דוקא אם זרע (ועי' בדברי להלן). ומש"כ שאסור להאכילם לבהמה ולגויים, לגויים הדבר מובן, אבל לבהמה לכאורה אין איסור לבהמת כהן לפחות במאכלי בהמה שהם תרומה. ומש"כ שאסורים לכהנים טמאים הראה מקורו בראב"ד אולם הבאנו מדברי המאירי שהם חולין ומותרים לכהנים כחולין אף בטומאתם. ועוד יש להעיר על דבריו שלכאורה דין גידולי תרומה לפי הרמב"ם שהם חולין גמורים וחייבים בכל חובות חולין אלא שאסרום לזרים והם ממון כהן (מעת שהגיעו לרשותו) ואין בהם קדושה, וכ"כ המאירי בדעת הרמב"ם וכ"כ הרש"ס על תרומות. ועל כן דבריו צ"ע.

אלא שבמקרה הנוכחי נראה לומר שלא גזרו עליהם שיהא דין גידולי תרומה (לשתי השיטות) מפני שזרעי אבטיחי התרומה לא נזרעו ע"י אף אדם, אלא הם נפלו מפי הבהמות או שהופרשו עם יציאותיהם. ולא מצאנו איסור על ספיחי תרומה, כי הדבר לא שכיח, ועל כן נראה שספיחי תרומה לא נאסרו בגזירת גדולי תרומה.

[זכר לדבר כי כך דרכם לגדול האמור במכות (כד ע"א):

"אמר רב, מסתפינא מהאי קרא: ...אלא מסיפא [דקרא]: ואכלה אתכם ארץ אויביכם. מתקיף לה מר זוטרא: דלמא כאכילת קישואין ודילועין!" ופרש המהרש"א:

"דלמא כאכילת קישואין כו'. פי' כאכילת קישואין שאינו נאכל כולו רק בשר שמבחוץ אבל הגרעינין והזרע שבתוכו נשארו כן ישארו זרע ישראל בגלותם ועוד י"ל דה"ק קרא ואכלה אתכם ארץ אויביכם כמו שהארץ אוכלת קישואין שלמים שמניחים בה שהבשר של הקישואין הוא כלה בארץ אבל הזרע שבתוכו אינו כלה בארץ ואדרבה הוא נשרש בארץ ומצמיח ועושה פרי שמגדל קישואין הרבה כן תאכל אתכם ארץ אויביכם שיהיה זרעכם לעתיד מפרה ומרבה בתוך ארץ אויביכם בזמן הגאולה בב"י".

ושמעתי מפי דודי הרה"ג חיים דרוקמן הי"ו שיש מפרשים (וכך אמנם המציאות) שיש זני קישואים ודלועים שצריכים אכילה ויציאה מקיבת בהמה ורק אח"כ הם נובטים].

לענין דידן משמע בראשונים שעל ספיחי תרומה אע"פ שהם גידולי תרומה לא גזרו כיון שאין כאן פעולה מכוונת ורק על זריעת תרומה בידים גזרו.

הרמב"ם בפה"מ (תרומות פ"ט מ"ד) כתב:

"אם נזרעה התרומה, הרי גם הצומח תרומה. ואם זרע הדבר שצמח פעם שניה הרי אותו הצומח חולין".

וכן הר"ש על אותה משנה כתב:

"וגידולי גדולין חולין – אם חזר וזרע גידולי תרומה". ומן הסתם אף בגידולי תרומה מדובר שזרעם.

וכן רש"י (שבת יז ע"ב) כתב:

"גידולי תרומה – אם זרעה, ואפילו דבר שזרעו כלה, כגון תבואה וקטנית".

ויותר מזה במה שכתב רש"י בבבא מציעא (צ ע"א):

"גידולי תרומה – שזרעה וגידלה, הגידולין תרומה מדרבנן".

וכ"כ המאירי (שבת יז ע"ב):

"גידולי תרומה ר"ל שזרע זרעונים של תרומה בדבר שזרען כלה כגון גרעיני חטה ושעורה ושאר התבואות והקטניות". ועוד בראשונים.

ונראה לענ"ד שלא גזרו על בהמה שאכלה תרומה וגַדְלה תרומה משייריה מפני שזה דבר שאינו נפוץ ולא מכוון על ידו, ונשאר הדין מן התורה שבדבר שזרעו כלה הם חולין גמורים. ובמקרה הנוכחי הם גידולי שביעית ללא צד תרומה וצריך לדון מצד דיני שביעית.

ב. ספיחי שביעית

ספיחי שביעית היא גזירה מדרבנן ולא דין תורה. וצריך לדון לגבי ספיחים כאלו מאכילת בהמות ולגבי מקום גידולם.

הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ד ה"ד) פסק:

"ספיחים העולים בשדה בור ובשדה ניר ובשדה כרם ובשדה זרע מותרין באכילה, ומפני מה לא גזרו עליהם לפי שאין אדם זורע מקומות אלו, שדה בור אין אדם נפנה לשם, ושדה ניר רוצה הוא בתיקונה, ושדה כרם אינו אוסר כרמו, ושדה זרע הספיחין מפסידין אותה, וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום ולא גזרו עליו".

והראב"ד השיג:

"ספיחים העולים וכו' עד לא גזרו עליו. א"א לא גזרו עליו איסור ספיחים אבל קדושת שביעית ודאי יש בה לאבדה אסור ושלא לעשות בה סחורה".

וכתבו האחרונים שמקור הרמב"ם בירושלמי בכלאים פ"ב. וטעם הדבר כהסבר הרמב"ם משום שאין אדם זורע שם.

במקרה הנוכחי זרעי האבטיחים נפלו מן הבהמות במקום שאין זורעים בו כלל משום שהוא מעבר של הבהמות ביציאתם למרעה ועל כן נראה שאין עליהם גזירת ספיחין אולם הם קדושים בקדושת שביעית ואסור לעשות בהם סחורה כדברי הראב"ד.

מסקנות

א. נראה כי מבחינת ספיחין אין על האבטיחים שגדלו איסור אכילה משום ספיחי שביעית בגלל מקום גידולם, ועל כן האבטיחים שגדלו קדושים בקדושת שביעית והם מותרים באכילה.

ב. מצד גידולי תרומה – אם נאמר כפי החידוש בסוף הפרק לעיל שהם חולין ואינם בגזירת גדולי תרומה – הרי הם מאכל אדם שצריך לאכלו בקדושת שביעית ולא ליתנו לבהמה.

ג. אם נאמר כשיטת רש"י, ר"ש ורא"ש הרי הם מדרבנן תרומה, וקדושים בקדושת שביעית, ונראה שמותר ליתנם לבהמות כיון שתרומה אינה נאכלת בדורנו לאדם.

ד. אם נאמר כשיטת הרמב"ם שהם חולין ואסורים לזרים מותר לכהנים ולהם בלבד לאכלם, ועל כן אין להאכילם לבהמה.

ה. לפי הדרך אמונה אין להאכילם לבהמה וכל אדם אסור לאוכלם, וא"כ אין לאוכלם ולא להאכילם לבהמה.