פתיחת התפריט הראשי

סימן לז - האם בפירות שנקטפים כל השנה יש ביעור בשביעיתעריכה

א. המשנה במסכת שביעית (פ"ט מ"ב) מלמדת:

"שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת גליל העליון וגליל התחתון והעמק מכפר חנניה ולמעלן כל שאינו מגדל שקמין גליל העליון ומכפר חנניה ולמטן כל שהוא מגדל שקמין גליל התחתון ותחום טבריא העמק וביהודה ההר שפלה והעמק ושפלת לוד כשפלת הדרום וההר שלה כהר המלך מבית חורון ועד הים מדינה אחת".

ובמשנה ג:

"ולמה אמרו שלש ארצות שיהיו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה רבי שמעון אומר לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה ושאר כל הארצות כהר המלך וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים".

באר הריבמ"ץ למשנה ג:

"ולמה אמרו ג' ארצות שיהו אוכלין בכל אחת ואחת. פי' כל אחד ואחד עד שיכלה האחרון שבה מן השדה, כגון ארץ מבכרת ונשלמין התפוחין והפירות מיד, ויש שם ארץ אפילה שאינן כלין משם התפוחין והפירות מיד, אוכלין במבכרת בלא ביעור, כל זמן שימצאו אותן הפירות באכילה".

כלומר בכל ארץ יש פירות מבכרים ופירות אפילים (לפי תנאי הגידול) וביעור של אותו המין רק לאחר שכלה האפיל מאותו מין פרי באותה ארץ.

ב. כתב על כך בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' נא סעיף טו):

"בענין כלה לחיה מן השדה נראה דכלה לחיה מן השדה היינו שעיקר אותו מין אינו מצוי כלל בשדה אבל אם בשעה שכלו הפירות של שנה שביעית כבר נתחדשו מאותו המין בשדה משל שנה שמינית הרי זה חשיב מתקיים בארץ ואין לו ביעור, ומ"ש הרמב"ם בפ"ז הל' ה' "פירות הסתיו אין אוכלין בשבילן מפני שדומין לפירות של שנה אחרת" אפשר דלפני שפירות הסתיו מתחדשין כבר כלה המין הראשון מן השדה באמצע שביעית, ולכן אם הסתוניות לא היו נראין כשל שנה אחרת לא היו מתחייבים באמצע שביעית בביעור משום דחשיב כמו דיופרא דכיון שעושין פירות ב' פעמים בשנה שפיר מותר לאכול בין הראשון לשני אף על פי שבאותו זמן אין אותו המין מצוי בשדה, ורק בסתוניות הוא דאסור מפני שדומין לפירות של שנה אחרת, ומה שהק' בס' מקדש דוד מהרמב"ם בפיה"מ פ"ט מ"ד לענין אוכלין על המופקר עיין במהדורא חדשה של הרב קאפח שליט"א ושם רואים ברור שהכוונה היא מפני שאין דרך חיה לאכול בבתים וחצרים השמורות אבל לא תלוי כלל אם למעשה זה הפקר או משומר ועיין במעד"א סי' י' אות י"ד [ומה שהק' התוס' בב"ק ק"ב ע"א דאיך מותרין עצים בא"י לאחר הביעור אף על גב דאותו המין הרי מתקיים, עיין בחזו"א סי' י' ס"ק ד'] ולפי"ז בנות שוח דעושין פירות בכל שנה אלא שנגמרין אחר ג' שנה אין להם ביעור בשנה שניה מפני שכבר מצויין בשדה בנות שוח של שנה ח' וט', וכמו כן אוכלין שפיר בשמינית ירקות שנלקטו בשביעית כל זמן שאותו המין מצוי בשדה במקומות המופקרים אף על גב שהולכין בירקות אחר לקיטה ובארנו במק"א דירקות בטלין לגבי הקרקע וכמו שקדושת הקרקע תלויה בעתות השנה ועם תחלת שנה שמינית פקעה קדושה מהקרקע, כך נפקעת גם הקדושה מהירקות המחוברין לקרקע [וכן מתבואה שלא הביאה שליש אף על גב דאם הי' נקצר בשביעית היה קדוש] ומותרין בסחורה והפסד [רק לענין הפקר מסופקני אם הבעל חוזר וזוכה בהם מדין חצר, או דמעיקרא לא הפקירה תורה אלא לשנת השבע בלבד ואם עבר הזמן והירקות עדיין מחוברין לארץ הרי הם חוזרים מאיליהם לבעלים בלא שום קנין] כן נלענ"ד, אולם מרן החזו"א לא כתב כן בספרו1 וצ"ע, ועיין גם בתוי"ט פ"ז מ"ב שסובר בדעת הרמב"ם דאוכלי אדם ובהמה אף אם מתקיימים יש להם ביעור, וקשה דכיון שאינם כלים כלל מן השדה איך שייך בהם ביעור, אך אם נאמר דיש גם ביעור בשכלו הפירות של שנה שביעית ניחא וצ"ע".

דעתו של הגרשז"א שדברי חכמים: "כלה לחיה מן השדה – כלה לבהמתך מן הבית" (תענית ו ע"ב; נידה נא ע"ב; ירו' שביעית פ"ט ה"ב) מתיחסים לא לפירות שנה שביעית אלא לכל המין כל הגדל בכל השנים, ולכן אם חיה יכולה לאכול מאותו המין אף שכלה כבר המין הקדוש בקדושת שביעית כל המין פטור מביעור. ובבנות שוח דעתו שאין להן ביעור מפני שהפרי בשל רק בשנה השלישית לאחר שחנט, ונמצא שעל העצים נמצאים פירות של שלש שנים כל פרי בשלב גידול אחר. וכיון שהוא מצוי בשדה אין צריך ביעור לפירות השנה השניה אחר שמיטה שהם קדושים בקדושת שביעית.

אולם ישנם כמה ראשונים שדבריהם חולקים וסותרים את דעת הגרש"ז אוירבך הן במפורש בבנות שוח והן על העקרון אותו קובע הגרשז"א.

ג. רבינו חננאל (ראש השנה טו ע"ב) כתב:

"ת"ר אילן שחנטו פירותיו קודם ט"ו בשבט מתעשרין לשנה שעברה. ושחנטו אחר ט"ו בשבט מתעשרין בשנה (שעברה) [הבאה]. א"ר נחמיה בד"א באילן העושה ב' בריכות בשנה פי' ב' בריכות דיופרין אילן שטעונין ב' פירות בשנה כגון תאנה שעושה פירות בקיץ ובחורף. אבל אילן העושה בריכה אחת כגון הדקלין והזיתים והחרובין אף על פי שחנטו פירותיהן קודם ט"ו בשבט מתעשרין לשנה הבאה. וקיי"ל כרב המנונא. דר"י ור"ש בן לקיש קיימינן א"ר יוחנן כוותיה נהגו העם בחרובין כר' נחמיה אף על גב דחנטו קודם ט"ו בשבט מתעשרין לשנה הבאה. איתיביה רשב"ל לר' יוחנן הא דתנן בשביעית בתחלת פ"ה בנות שוח שביעית שלהן שניה שעושות לג' שנים ע"ש שעשו בשביעית יהו שביעית. כלומר הנה בנות שוח שחנטו קודם ט"ו בשבט וחונטין עוד אחר ט"ו בשבט בכל השנה ומה שחנטו בשנת השמטה אחר ט"ו בשבט נוהגין בהן דין שביעית בשנה השניה של שבוע שמתאחרין בנות שוח הללו באילן ג' שנים. אבל מה שחנטו קודם ט"ו בשבט בשביעית מן הששית הן חשובין ומותרין בשנה הראשונה של שבוע. הנה בנות שוח אינם כגון ב' בריכות בשנה לפי שאין עושין אלא בריכה אחת בכל שנה ושנה. והנה מה שחנטו קודם ט"ו בשבט חשובין משנה ששית. ושחנטו אחר ט"ו בשבט חשובין משנה השביעית ומתבערין בשנה השניה של שבוע שהיא שנה שלישית לחנטתו. והיאך א"ר יוחנן כו' כי החרובין מפני שעושין בריכה אחת בשנה. בין מה שחנטו קודם ט"ו בין אח"כ מתעשרין לשנה הבאה אשתיק כו'".

"ירושלמי (ברפ"ה דשביעית) א"ר אבא בר כהנא ותמיהני איך מותיב רשב"ל ומקבל ר' יוחנן מיניה ושתיק ליה ויתביניה אנא אמינא חרובין ואת אמרת בנות שוח. אנא אמינא מנהג ואת אמרת הלכה. אנא אמינא ר' נחמיה ואת אמרת רבנן. פי' בנות שוח הללו תאנים לבנות הן כדאמרינן (בע"ז יד) בענין דברים האסורים למכור לנכרים בנות שוח בפטוטרותיהן. ואמרי' (בגמ'). אמר רבה בר בר חנה תאיני חוירתא והן בנות שוח. בנות שבע וכלונסין כולן מיני תאנים וכבר פירשנום במס' ע"ז. וכן דרך בנות שוח הללו שחונטין בשנה הראשונה הן פגין ובשניה בוחל ובשלישית נגמרין והן צמל ובכל שנה הן חונטין. וכך סידורן. מה שחונטין בשנה הראשונה של שבוע נגמרין בשלישית. ומה שחנטו בשניה נגמרין ברביעית. ומה שחנטו בשלישית נגמרין בחמישית. ונוהגין בהן מעשר עני. דקיי"ל אילן בתר חנטה. ואלו שנגמרו בחמישית בשלישית חנטו לפיכך הן פירות שלישית ושחנטו ברביעית נגמרין בששית ושחנטו בחמישית שנגמרין בשנה של שמטה מותרין הן כי פירות חמישית הן. ושחנטו בששית נגמרו בשמינית ונוהגין בהן מעשר עני. ושחנטו בשנת השמטה בשביעית נגמרין בשנה התשיעית שהיא שניה של שבוע הנכנסת. ונוהגין בהן דין שביעית ומתבערין. כי בשביעית היתה חניטתן. וכך דרך סידורן לעולם. כל הפירות של בנות שוח שחונטין בשביעית נוהגין בהן דין שביעית בשנה השניה של שבוע והיא שנת גמירת הפרי הנחנט בשביעית עצמה. נמצאו בכל שנה ג' מיני פירות בזה האילן מקצתן צמל והן שחנטו מקודם לכן בשנתים. ומקצתן בוחל והן שחנטו מדאשתקד ומקצתן פגין והן בזו השנה. וכענין שפירשנו הן מפורשין בתלמוד א"י בגמרא דהא מתניתא מהו בנות שוח פיטיראה. פי' פיטיריאה בלשון יון. ואמרו מין תאנים כאשר אמרנו. מה בכל שנה הן עושות או אחת לשלש שנים. ופירשו בכל שנה עושות אלא אין פירותיהן נגמרין אלא עד ג' שנים. כיצד יודע. איך יודעות פירות של כל שנה ושנה. ר' יונה אומר קושרין בחוט. פי' אלו בחוט לבן ואלו בחוט אדום ואלו בחוט שחור. תני (נטמא) [שמואל] תוחב בהן קסמין גם זה כענין הראשון כולי. תניא רשבג"א מהוצאת העלין עד חנטת הפגין נ' יום. ומן הפגין עד השיתין הנובלות נ' יום. ומן השיתין עד התאנים נ' יום. ליקט תאנה ואינו יודע מתי חנטה. א"ר יונה מונה ק' יום למפרע. אם חל בתוכן ט"ו בשבט הוא יודע מתי חנטה. א"ל והוא עמי בטבריא ועושות לשנה אחת א' להן והרי עמכם בציפורי ועושות לג' שנים כו'. פי' מעשר חרובין דרבנן".

רבנו חננאל קובע שבנות שוח הקדושות בק"ש, היינו שחנטו בשביעית, מתבערות בשנה השניה שאחר שביעית אע"פ שיש פירות שחנטו בשמינית ויש שחנטו בתשיעית.

ד. וכן בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב2, ויקרא פר' בהר ע ע"א, כה, ד) נאמר:

"ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ. מהו שבת שבתון שתי שבתות להביא את שנחנטו פירותיהן בשביעית ולא נגמרו עד שנה שניה או שלישית שאתה נוהג בהן דין שביעית והן חייבין בפירות בשביעית שנאמר שנת שבתון יהיה לארץ מכאן אמרו במסכת שביעית בנות שוח שביעית שלהן שניה לשלש שנים. פירוש בנות שחה תאני חיורתי ואינן יפות כשאר כל התאנים. והא אם נחנטו בשביעית אין פירות להאכל עד שנה שניה לשמטה הבאה שהן עושות שלש השנים שביעית וראשונה ושניה. ולכל האילנות היא שנה שניה וחייבין פירותיהן במעשר ופטורין מן הביעור. ואלו בנות שוח נוהג בהן בשנה שניה דין שביעית פטורין הן מן המעשר וחייבין בביעור שנאמר שנת שבתון יהיה לארץ. וכן אמר רבי יהודה בפרסיות שביעית שלהם מוצאי שביעית שהן עושין לשתי שנים".

עולה מדברי רבנו חננאל ומדברי הפסיקתא זוטרתא שבנות שוח שביעית שלהן שנה שניה לשמיטה ועד אז אינן בשלות ולכן אינן נחשבות כראויות לאכילה לחית השדה. ובשנה השניה של שמיטה הן מתבשלות וראויות לאכילה וכשכלות מן העצים חייבים אף בבית בביעור. ובניגוד למה שכתב הגרשז"א שפירות שמינית ותשיעית שנמצאים על העצים גורמים שאף פירות שביעית בבנות שוח יחשבו כמצויים לחיה שבשדה פירות אלו אינם מצויים ואף אינם בשלים. ולבנות שוח יש עונת הבשלה ואח"כ ביעור כמו כל מין אחר.

ה. אם ניתן לומר את סברתו של הגרשז"א ניתן לומר זאת באתרוג (ובלימון), מפני שאתרוג הוא פרי הדר באילנו משנה לשנה ובמשך כל השנה ישנם פירות על העץ ולכן צריך לבדוק האם פרי כזה צריך ביעור.

בתוספתא (שביעית (פ"ד הכ"א):

"אמ' ר' יוסה העיד ר' אבטלס משם חמשה זקנים שאתרוג כשעת לקיטתו למעשר ורבותינו נמנו עליו ואמרו באושא שאתרוג בשעת לקיטתו למעשר ולביעור ר' שמעון או' אתרוג שנכנס מערב שביעית לשביעית או שיצא משביעית למוצאי שביעית פטור מן המעשר ופטור מן הביעור אין לך שחייב במעשרות אלא דבר שגדל בחובה ונלקט בחובה אין לך שחייב בביעור אלא שגדל בשביעית ונלקט בשביעית". וא"כ השאלה היא להגדיר מהו האתרוג שחייב בביעור אם לקיטתו וגידולו או חנטתו קובעים, אבל לכו"ע אתרוג חייב בביעור. וברייתא זו הובאה בסוגיא בראש השנה (טו) הנוקטת כמה פעמים שאתרוג חייב בביעור. וכן בתשובת הגאונים (הרכבי סי' רמג) שבארה את הסוגיא בר"ה. וכן הר"ש (פ"ט מ"א) מזכיר אותה סוגיא.

ור' עובדיה מברטנורא (סוכה פ"ג מי"א) כתב:

"דמי אתרוג אינו יכול ליתן לו, שפירות שביעית צריכין להתבער בשביעית הן ודמיהן, הלכך צריך שיקח ממנו האתרוג במתנה ולא יתן לו דמיו, שמא לא יבערם עם הארץ בקדושת שביעית".

ותוס' (פסחים נא ע"ב) הזכירו ג"כ את סוגיית ר"ה שאתרוג חייב בביעור. וכ"ד הראשונים (ר"ח, תוס', רשב"א, תוס' רי"ד, ריטב"א, מאירי, ר"ן) בראש השנה לפי כולם אתרוג חייב בביעור.

והמאירי (סוכה לט ע"ב) כתב:

"אתרוג שוה לאילן לילך בו אחר חנטה לענין ערלה ולענין רבעי ולירק לילך בו אחר לקיטה לענין מעשר ולענין שביעית ויש חולקין בענין שביעית לילך בו אחר חנטה אלא שסתם משנתנו מוכחת כדברינו וכבר כתבנו במסכת ראש השנה דעת שלישית והוא עיקר והוא שלא אמרו אחר לקיטה לשביעית אלא לחומרא אבל לא לקולא ר"ל שאם היה בשביעית הנכנסת לשמינית אין אומרין יהא חייב במעשר ופטור מן הביעור אלא חייב בביעור שאם לא כן אף אתה מוצא שבאתרוג מותר ליקח ובלולב אסור והוא צריך שיתן לו את הלולב במתנה והוא בשל שביעית הנכנסת לשמינית אלא מתוך שלא נתברר להם הדבר הלכו באתרוג לענין שביעית לחומרא וכן עיקר".

ואף האור שמח (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"א ה"ה) כתב שאתרוג חייב בביעור.

ו. מצאתי שהגרשז"א עצמו התייחס לכך שאתרוג חייב בביעור בשו"ת מנחת שלמה (תניינא (ב – ג) סימן קכג אות ט) כתב:

"ולמש"כ צריך ביאור בגמ' ר"ה ט"ו ע"א ועיי"ש דנשמע להדיא שנוהג ביעור באתרוג, וקשה דהלא דר משנה לשנה וגם מתקיים באילן שתים ושלש שנים כדכתבו התוס' בר"ה [י"ד ע"ב] ובסוכה דף מ' ע"א [תוד"ה ולשביעית], ומצאתי כי בספר השמיטה להגרי"מ טוקצינסקי הרגיש בזה בפ"ט הערה 4 ומביא שם מהגאון מוהר"ש סלנט זצ"ל שביעורו הוא בחדש שבט. אך עכ"פ אתמה מאד דכיון שיש לו ביעור א"כ לדעת הרמב"ם שמחמיר דניזל באתרוג לחומרא בתר לקיטה, א"כ הרי הו"ל זמן ביעורו תיכף במוצאי שביעית, גם מה שכתב שם דדמי לאילנות שעושין שתי פעמים בשנה, דהתם מ"מ בין פעם לפעם איקרי שפיר כלה לחיה מן השדה, משא"כ זה שמתקיים ב' וג' שנים. ואולי י"ל דאף שיכול להתקיים, מ"מ נוהגין לתולשן בזמן קבוע בשנה. ויצא מזה חדוש גדול. ומסתפקא נמי בהני דתנן בהו שאין להם ביעור איך הוא הדין אם אירע בדרך מקרה שכלו כלם מן השדה, ולאתרוג לא דמי משום דאפשר דשאני אתרוג שכך דרכו תמיד. וברידב"ז סימן ח' הלכה י"ג כתב דבזה"ז אין נוהג כלל חובת ביעור באתרוג".

ז. בספר השמיטה (פ"ט ס"ט) כתב שאף אתרוג חייב בביעור (אף שדר באילנו ויש מאותו המין על העצים שאינם קדושים בק"ש ולכן לשיטת הגרשז"א אין להם ביעור). ובהערה 4 כתב:

"ולכאורה קצ"ב הלא האתרוג מתקיים משנה לשנה וגם לשנה אחרת [אכן דינו הוא כאילן העושה ב"פ המבואר בר"מ פ"ו ה"ה וה"ה אתרוגים, ודינם משכלו פירות הקיץ דאין סומכין על הסתווניות וק"ו שאין סומכין על פירות שנה אחרת וכיון שכלו אתרוגים של גידולי שביעית הר"ז זמן בעורם – הערת הגאון מוהרא"י קוק זצ"ל]. עתה מצאתי תשובה שהשיב חו"ז מו"ר הגאון מוהר"ש סלנט זצ"ל להגאון הנצי"ב זצ"ל בה כתב לו הגרש"ס שכפי שחקר על זמן ביעור אתרוג – הנהו ברוב השנים בחדש שבט".

עולה שהגרש"ס והרב טוקצ'ינסקי סברו שיש לאתרוג ביעור. ומדברי הראי"ה קוק למדנו להיפך מדברי הגרשז"א שפירות שביעית שיש כמותם בשדה שאינם של שביעית, אותם פירות אינם גורמים לכך שפ"ש לא יצטרכו ביעור – מפני שהביעור הוא רק לפירות שביעית ורק בהם מתחשבים אם כלה לחיה מן השדה, ולכן מעת שכלו פירות שביעית צריך לבער בבית.

ח. נראה שגם מעיני החזו"א נעלם רבנו חננאל והפסיקתא שהובאו לעיל – כיון שהוא אינו מביאם. בחזו"א (שביעית סי' יב, ב) דן:

"ויש לעי' אי בנות שוח חייבין בביעור כיון דכשכלה מן הבית עדיין יש לחיה בשדה מאותו המין מאותן שחנטו בראשונה וכמש"כ הר"ש מהירו' דעושות פירות בכל שנה אלא שנגמרות אחר ג' שנה ונראה דכל שכלה משנה שביעית חייבין בביעור וכדתנן פ"ט מ"ד אוכלין על הדופרא אבל לא על הסתוניות ר"י מתיר כ"ז שבכרו עד שלא יכלה הקיץ, אלמא לת"ק אע"פ שבכרו עד שלא כלה הקיץ אין אוכלין עליהן וכתב הר"מ פ"ז ה"ה הטעם מפני שדומין לפירות שנה אחרת ומבואר דסתוניות הן מין אחד עם ענבים [א"נ שאין אוכלין עליהן סתוניות של שביעית קאמר] מ"מ כיון שטבען לגדל במוצאי שביעית אין אוכלין עליהן פירות שביעית, והדברים ק"ו הרי התם בכרו בשביעית וקדישין בקדושת שביעית ואפ"ה אין אוכלין עליהן, כש"כ שאין אוכלין בנ"ש של שביעית על סמך הפירות שחנטו במ"ש".

וכן בסימן טו (אות ג) כתב:

"אוכלין על הדופרא אבל לא על הסיתוניות ר"י מתיר בזמן שבכרו עד שלא יכלה הקיץ, נראה דבכל פירות כשיש נכנסין משביעית לשמינית וחנטו בשביעית אוכלין עליהן דכשם שהולכין אחר חנטה לענין קדושת שביעית ה"נ חשיבי פירות שביעית לענין שאוכלין עליהן, וכן בתבואה שהביאה שליש בשביעית ויצאה לשמינית, וכן באורז ודוחן וחברותיהן שנשרשו בשביעית ויצאו לשמינית, אבל אם חנטו הפירות בשמינית אין אוכלין עליהן אע"ג דכשהגיע זמן הביעור כבר יש לחיה בשדה פירות שמינית, אבל הכא אין אוכלין על הסתוניות של שמינית אע"ג דחנטו בשביעית ויש בהן קדושת שביעית מ"מ כיון שאילנות המגדלים סתוניות אינם גדילים בקיץ ועיקר גידולן בכח הסתיו של שמינית חשיבי כפירות שמינית ואין אוכלין עליהן [כן מבואר בר"מ פ"ז ה"ה ומבואר דסתוניות וענבים מין אחד הם ולפ"ז אוכלין סתוניות של שביעית בשביל הקיטניות, אבל אין אוכלין סתוניות של שביעית בשביל סתוניות של שמינית אע"ג שחנטו בשביעית]"...

עולה מדברי החזו"א שמגדיר כרב קוק זצ"ל שלענין זמן הביעור רק פירות שביעית כלולים במשך הזמן הקובע ולא פירות שאינם קדושים בק"ש אפילו הם על אותו עץ!

ט. וכך כתב בדרך אמונה (הל' שמיטה ויובל פ"ז):

"(ב) כ"ז שאותו המין המצוי בשדה. ולקמן יתבאר מה נקרא מצוי בשדה. ובנות שוח ביעור שלהן כל שכלו הפירות שחנטו בשביעית אף על גב שיש על האילן פירות משמינית כנ"ל פ"ד הט"ז וכן כל פירות שחנטו בשביעית זמן ביעורן כשכלו אף על גב דכשהגיע זמן הביעור כבר יש לחיה פירות שמינית אין אוכלין על סמך פירות שמינית".

י. וסיוע נוסף לדעתם מדברי הרש"ס בהסברת הברייתא מהתוספתא של ביעור באוצר בית דין (שביעית פ"ט ה"ד):

"וה"פ כל מי שהיה מביא פירות לתוך ידן דאית בהו קדושת שביעית כגון לימוניש דעושין מהן כבש ואוצר ובולבסין שקורין וירדינג'יאש שעושין מהן כבש דאית בהו קדושת שביעית דבתר לקיטה אזלינן בהו מיד בכניסת תשרי, הילכך נותנין לו מהן ג' סעודות וכל זה היה בתחילת שנה שביעית ומפירות ששית דאית בהו קדושה מחמת לקיטתן בשביעית מוסרין ליד הבי"ד והבי"ד מצמצמין להן ואין נותנין אלא לכאו"א נותנין כדי יומו בלבד והשאר מכניסין לאוצר שבעיר עד שמגיע ביעור של אלו. וכל פירות האילן דאין בהן קדושת שביעית בשנת שביעית דהא בתר שליש אזלינן בהו ושליש דידהו קמי ר"ה היה"... וא"כ לימון שהוא דר באילנו משנה לשנה, וכל הזמן יש עליו פירות חדשים בכ"ז הפירות החדשים אינם גורמים שלו יהא ביעור לפירות הקדושים בקדושת שביעית.

יא. נראה שנדחתה דעתו של הגרשז"א ואין סומכים לענין ביעור על פירות אותו המין שאינם קדושים בקדושת שביעית. ולכן בין לאתרוג ובין לבנות שוח יש ביעור בזמנם.