חבל נחלתו יז לה

<< · חבל נחלתו · יז · לה · >>

שאלה

אשה מישראל נוהגת לרחוץ את בתה באמבטי' ומוסיפה למים ירק נאכל (מרווה רפואית) שנקטף מגינת שכן, ומשתמשים בסגולותיו הרפואיות כתוספת למי רחצת התינוק, האם צריך להפריש מן הירק תרומות ומעשרות לפני הרחצה?

תשובה

השאלות שצריך לברר הן:

א. האם רחיצה נחשבת כשתיה או כהנאה?

ב. האם עלי ירק חייבים בתרומות ומעשרות?

ג. האם הנאת כזו מותרת בטבל?

ד. האם יש משמעות לכך שירק אסור רק מדרבנן?

א. רחיצה – האם נחשבת כשתיה או כהנאה

ביומא (עו ע"ב) נלמד שרחיצה וסיכה אסורים ביום הכיפורים והם אסורים כשתיה. אבל הראשונים הדגישו שדוקא לגבי יום הכיפורים רחיצה כשתיה אבל לא בשאר איסורים.

הריטב"א (יומא עו ע"ב) כתב: "וכבר כתבנו במסכת נדה (ל"ב א') ובמסכת שבת (פ"ו א') משמו של ר"ת ז"ל שאין סיכה כשתיה בשום איסור אחר אלא בתרומה דאמר רחמנא וגם לרבות את הסך, והכא לענין יה"כ מדרבנן בעלמא, אבל לא בשום איסור אחר שאין בו איסור הנאה, ולפיכך מותר לסוך בשומן של חזיר או נבילה וכיוצא בהם".

כלומר, כיון שהמדובר באסורי אכילה ולא אסורי הנאה מותר לרחוץ ולסוך בהם. וכן בקצרה בתוספות הרא"ש (יומא עו ע"ב): "מנין לסיכה דהוי כשתיה ביום הכיפורים. ודוקא לענין תענוג אסמכיה אקרא דסיכה בכלל שתיה, אבל לענין איסור לא דמותר לסוך בחלב ושומן של חזיר". וכן כתבו: תוספות ישנים (יומא עו ע"ב), תוספות (נדה לב ע"א ד"ה וכשמן בעצמותיו), רמב"ן, רשב"א, וריטב"א בנדה (לב ע"א).

אולם בפסקי הרי"ד (נדה לב ע"א) חילק בין סך לרוחץ: "ודוקא הסך שמן של תרומה הוא אסור כשותה, מפני שהוא חשוב משקה והוא צלול ונבלע באיברים, אבל מותר לסוך חלב (=ח' בצירה) או שומן חזיר על בשרו, ולא דמי לאוכל ושותה, אבל ודאי יין נסך1 וחלב טמא אסור לסוך, שהן משקין ונבלעין". ומשמע שאסור לרחוץ באיסור נוזלי מפני שנבלע באברים, ולסוך בשומן מוצק מותר באסורי אכילה, ונראה ששניהם יהיו אסורים באסורי הנאה.

הרמ"א (שו"ע או"ח סי' שכו ס"י) פסק: "ואסור לרחוץ ידיו במלח (אגודה)... או בשאר חלב שנימוח על ידיו והוי נולד".

וכתב על הרמ"א בביאור הגר"א (או"ח סי' שכו ס"י):

"או בשאר חלב. משמע מדבריו דבחול מותר וכ"כ תוס' בספ"ד דנדה בשם ר"ת דמותר. ודבריו דחוקין דא"כ ביה"כ אין אסור אלא שמן דוקא אבל במרדכי פ"ה דשבת ובסה"ת וש"פ אוסרין להדיא כמו ביה"כ דאידי ואידי כרת וכן בתרומה ול"ת דמשום עינוי הוא ביה"כ דמדקאמר בפ"ט דשבת מנין לסיכה שהיא כשתיה ביה"כ שנאמר כו' אלמא משום דדמי לשתיה וכן ברפ"ד דנדה אלא שתוס' ומרדכי וסה"ת וש"פ כתבו שאסמכת' הוא ואינו אלא מדרבנן עשו אותו כשתיה ולפיכך במקום צערא התירו כמש"ש בפ' בתרא דיומא מי שי"ל חטטין בראשו סך כדרכו ביה"כ כו' אבל שלא במקום צערא אסור ועתוס' שם ביומא וכן בחדש וכל איסורין".

עולה מדברי הגר"א שמציב מול שיטת ר"ת וסיעתו שיטת ראשונים הסוברת שרחצה וסיכה כשתיה בכל האיסורים, וההשוואה בין סיכה לשתיה מדרבנן, ולכן הקלו בחולה. ומשמע שכן הדין בכל אסורי אכילה שרק לחולה הותרה רחצה וסיכה אבל לבריא אסור.

וכן החכמת אדם (כלל פח ס"ה) פסק: "וכל זה לאכול ולשתות האיסור אף על גב שהוא רק איסור דרבנן אבל לעשות ממנו מרחץ וכיוצא בו יש מתירין אפילו דבר שדרכו בכך ואפילו ביין נסך בזמן הזה ואין למחות, ובעל נפש יחמיר על עצמו (עיין בר"ן פרק כל שעה ובריב"ש) ודוקא לחולה שאין בו סכנה אבל לבריא אסור דסיכה ורחיצה הוי כשתיה (שם)". ומשמע שמסכים עם פסיקת הגר"א וחולק על סיעת הראשונים שנמנו לעיל, וסובר שסיכה ורחיצה כשתיה ולכן לבריא אסור ולחולה שאין בו סכנה מותר. ונראה שדיבר אף באסורי אכילה וכיון שרחיצה נחשבת כשתיה תאסר.

וכך סיכם בביאור הלכה (סי' שכו ס"י ד"ה בשאר חלב וכו'): "עיין בביאור הגר"א שדעתו כדעת הרבה מגדולי הפוסקים דאף בחול אסור דסיכה כשתיה ועכ"פ מדרבנן אסור ודלא כר"ת וסייעתו שהתירו בזה לגמרי. מיהו מנהג העולם לרחוץ בבורית שלנו הנעשים מחלב ורק איזה מדקדקים זהירין בזה. ואם מצוי להשיג בורית שנעשים שלא מחלב בודאי נכון לחוש לדעת המחמירין בזה".

לגבי השאלה לפנינו, כיון שירק שהוא טבל הוא דבר שיש לו מתירין, א"כ אף לשיטת ר"ת וסיעתו שרחצה אינה כשתיה יש מקום בטבל להחמיר, וכש"כ לשיטת הגר"א שהיא כשתיה יש להחמיר ברחצה בטבל. ועי' מחנה אפרים (הל' מאכלות אסורות פ"ח הט"ז).

ב. האם עלי ירק חייבים בתרומות ומעשרות?

תרומות ומעשרות בירק מדרבנן, וצד להחמיר בו שכל חלק שנאכל והירק נזרע בשבילו חייב בתרומות ומעשרות.

כן עולה ממשנת מעשרות (פ"ד מ"ה): "...כסבר שזרעה לזרע ירקה פטור זרעה לירק מתעשרת זרע וירק ר' אלעזר אומר השבת מתעשרת זרע וירק וזירין וחכמים אומרים אינו מתעשר זרע וירק אלא השחלים והגרגיר בלבד".

ומפרש ר' עובדיה מברטנורא:

"ירקה פטור - שהזרע עיקר וירקה לא חשיב אא"כ כוון לירק".

"מתעשרת זרע וירק - חייב לעשר בין אכל הזרע בין אכל העלין ירק כמות שהן".

"וזירים - זמורות, ואפילו זרעה סתם מתעשרת זרע וירק וזירים, לפי שהשבת עושה זמורות ארוכות. אבל הכוסבר אינה מתעשרת זירים אא"כ זרעה תחלה לזירים".

במקרה של מרווה רפואית אותם שמגדלים אותה לצרכיהם כוונתם היא לצורך שימוש בעלים וא"כ העלים חייבים בתרומות ומעשרות.

וכך פוסק הרמב"ם (הל' תרומות פ"ב ה"ה):

"כסבר שזרעה לזרע ירקה פטור מן התרומה ומן המעשרות זרעה לירק מפריש תרומות ומעשרות מן הירקות ומן הזרע, וכן השבת שזרעה לזרע ירקה פטור, זרעה לירק מתעשרת זרע וירק, ואינה מתעשרת זרין, זרעה לזרין מפריש תרומה ומעשרות מן הזרע ומן הירק ומן הזרין, וכן השחלים והגרגר שזרען לזרע מתעשרין זרע וירק, כיצד מתעשרין לזרע ולירק שאם לקט הירק לאוכלו מפריש תרומה ומעשרות ואח"כ יאכל, וכשייבש ויאסוף הזרע שלו מפריש מן הזרע".

וכן עולה מן התלמוד בחולין (ו ע"ב): "העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על ר"מ שאכל עלה של ירק בבית שאן, והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו". ומפרש רש"י: "עלה של ירק - ולא עישר". משמע שעלה ירק חייב בתרומות ומעשרות כאשר הוא נאכל.

ובאר הרמב"ן (ברכות לו ע"א): "ואי קשיא לר' אליעזר לעשר נמי עלין דהא עבידי דאכלי להו אינשי ונטעי ליה אדעתא דהכי, כדקתני מתניתא דאתיא כותיה על העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה, לאו מילתא היא דכל דבר שעיקר זריעתו לזרע אין ירקו מתעשר, ואפי' במיני זרעים כדתנן (מעשרות פ"ד מ"ה) כוסבר שזרעה לזרע ירקה פטור, ואין צריך לומר במיני אילן שאין ירקן מתעשר אלא פירות שלהן [בין שהן] בפרי העץ בין שהן בזרעוני ירק, ולא מצינו אתרוג מ[ת]עשר עלין ואפי' לדברי העושה אותו כירק למעשר. ומיהו כיון דאכלי ליה אינשי מברך עליה בורא פרי האדמה ואפי' לשמואל, דדעתא דאיניש בשעת נטיעה אכל מאי דחזי לי מיניה כלום".

וכן עולה מפסיקת תפארת ישראל (הלכתא גבירתא מעשרות סוף פרק ג):

"פועל ששכרו... וכ"כ ששכרו לנכש בבצלים. והתנה עמו לאכול עלי בצלים בשעת מלאכתו. מותר לאכול עלה עלה לכשיתלשו. ואף שמעשר ירק בד"ס. אסור לצרף".

ולכן במקרה שלפנינו כיון שמדובר בירק שנזרע או נשתל לצורך אכילת עליו, אם משתמש בהם שלא לצורך אכילה וללא הפרשת תרו"מ עולה השאלה של הנאה מכילוי טבל.

ג. הנאת כילוי בטבל

כיון שהמדובר הוא בירק שעליו נאכלים ומגדלים אותו לצורך זה ואינו הפקר, הירק עם תלישתו חייב בתרו"מ. אם משרים אותו במים חמים או מרסקים אותו הירק מתכלה ואינו ראוי שוב למאכל. השאלה היא האם מותר לכלות טבל או שחייבים להפריש ממנו תרו"מ לפני השימוש בו.

במסכת שבת (כו ע"א): "תנו רבנן: אין מדליקין בטבל טמא בחול, ואין צריך לומר בשבת"... ובהמשך מובא הלימוד על כך.

וכן פסק הרמב"ם (הל' מעשר פ"ו ה"ב): "אין מדליקין בטבל טמא אפילו בחול ואין צריך לומר בשבת שנאמר את משמרת תרומותי מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמתה אף תרומה טמאה אין לך ליהנות בה אלא משעת הרמתה ואילך".

ומבאר הרדב"ז: "אין מדליקין בטבל טמא וכו'. מימרא פרק במה מדליקין (דף כ"ו) ולא איצטריך קרא אלא לאסור לכהן שלא ידליק אותו סד"א כיון שמותר לו להדליק שמן תרומה טמאה יהיה מותר לו להדליק שמן טבל טמא קמ"ל שאין לכהן אלא משעת הרמה ואילך אבל בעודו טבל לא אבל לישראל פשיטא דאסור שהרי יש בתוכו תרומה גדולה ותרומת מעשר ואפי' לפרוע חובו בטבל אסור".

היינו לכולם – כהנים וכל ישראל, איסור לבער טבל אפילו הוא טמא, ולישראל מלבד האיסור יש בו אף צד של גזל בהבערת טבל.

וכתב שם בדרך אמונה (הל' מעשר פ"ו ה"ב סעיף טז): "אין לך ליהנות בה כו'. ומינה ילפי' לכל הנאה של כילוי דאסור בטבל ומשמע מסתימת דברי רבנו דהוא איסור דאורייתא [אפי' אם נימא דבתרומה אינו אלא איסור דרבנן ע"ל פ"ו מתרומות ה"ה] ואין בזה לא לאו ולא מיתה אלא איסורא בעלמא דילפי' מהקישא מיהו אם הנהנה הוא בעלים מבטל העשה דתרומה ומעשר וכן באוכל אבל לא בשורף וי"א דאיסור הנאה של כילוי בטבל הוא רק מדרבנן".

לגבי שאלה דידן כיון שמשתמשים בירק לפלוט את החומרים המרפאים שבו ואח"כ זורקים את העלים נראה שאסור לעשות כן בירק שהוא טבל, וצריכים להפריש ממנו תרומות ומעשרות.

ד. תרומות ומעשרות בירק מדרבנן

צריך לעיין אם ניתן ליהנות מירק שהוא טבל כיון שעצם חיוב תרו"מ בירק הם מדרבנן.

הרמב"ם (הל' תרומות פ"ב ה"ו) פסק: "הירקות אף על פי שהן מאכל אדם אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהן, לפי שנאמר במעשר תבואת זרעך תבואה וכיוצא בה, אבל הירקות אינן בכלל התבואה, וכן יראה לי שהוא הדין בתרומה, שהרי נאמר בה דגנך תירושך ויצהרך כל הדומה לאלו אבל תרומת הירק מדבריהם כמעשר".

באנציקלופדיה תלמודית (כרך יח, טבל הערה 536) הביאו מחלוקת אחרונים בשאלה האם טבל הטבול מדרבנן גזרו בו אף הנאה של כילוי, בין שו"ת בית אפרים (יו"ד סי' סב ד"ה ומ"ש) שסובר שלא גזרו בו ומותר ליהנות בו הנאה של כילוי, לבין האמרי בינה (דיני שבת סי' ט) הסובר שגזרו בו כעין של תורה. אולם נראה שמחלוקתם אינה בירק טבל אלא בפירות שחיובם במקום אחר מן התורה וכאן בגלל שגדלו בתנאים מיוחדים חיובם רק מדרבנן כגון שגדלו בעציץ שאינו נקוב. אבל בירק לדעת שני החולקים אסורה הנאה של כילוי.

ואם כן על אף שיש במקרה שלפנינו כמה צדדים דרבנן כגון שתרו"מ בזה"ז מדרבנן, ותרו"מ בירק מדרבנן למעשה נראה שלא ניתן להקל.

מסקנה

כיון שהמדובר בצמחי מרפא שנשתלו בגינה לשם אכילת חלקים מהם, אותם עלים חייבים בתרו"מ, ורק אח"כ מותר להפיק מהם את התמציות המשמשות לרחצה.

ונראה שה"ה לצמחי מרפא הנאכלים שגודלו לשם הפקת תמציות צריכים לפני ההפקה להפריש מהם תרומות ומעשרות ורק אח"כ להפיק את התמציות.