חבל נחלתו יז כה

<< · חבל נחלתו · יז · כה · >>

שאלה

מהו עניין איסור שתיית מים בתקופה, מה טעמו, באיזו תקופה מדובר, ובאלו גדרים אסור לשתות וכמה זמן.

א. אלו מים אסור לשתות איך ניתן להתירם

כתב בדרכי משה (הקצר, יו"ד סי' קטז ס"ק ה):

"כתב הרב ר' דוד אבודרהם (שער התקופות עמ' שיא) מצאתי כתוב שיש ליזהר בכל תקופה שלא לשתות מים בשעת התקופה משום סכנה שלא יתנזק ויתנפח והטעם כי טפה דם נופלת בין תקופה לתקופה למים. אבל החכם בן עזרא כתב: שאלו חכמי קיראו"ן1 לרב האי למה נוהגין ישראל שבמערב להשמר שלא ישתו מים בשעת התקופה והשיב כי ניחוש בעלמא הוא בעבור שהוא תחלת השנה או רביעית ולא ירצו לשתות מים שימצאו בחגם ע"כ יאכלו בה כל מינים מתוקין להיות שנתם מתוקה. ואני אומר מתוקה שנת העובד הש"י הבוטח בו לבדו והנה היודעים תקופת האמת לא אמרו כי תזיק בו אכילה או שתיה ודבר ניפוח שיחות הזקינות ויש מהגאונים שאמרו כי לא נחש ביעקב אלא הקדמונים אמרו אלו הדברים להפחיד בני האדם שייראו מאת השם יתברך ולא יוסיפו הרשעים לרשוע וישובו כדי שיצילם הש"י מד' תקופות השנה עכ"ל (=הראב"ע)".

וכך פסק הרמ"א על השו"ע (יו"ד סי קטז, ה):

"ומנהג פשוט שלא לשתות מים בשעת התקופה, וכן כתבו הקדמונים, ואין לשנות (אבודרהם ומרדכי ס"פ כל שעה רוקח סימן ער"ה ומהרי"ל ומנהגים)".

הרמ"א פסק לאיסור משום חשש סכנה (ולא משום סימן טוב) ונראה כי טעם זה נתפס בפוסקים כעיקרי, ולא הבדיל באלו מים מדובר והיכן היו מונחים וכן לא באר אם התקופה פוסלת מים הנמצאים בכלים משתיה אף לאחר שעברה (כמו לגבי אם נפטר שם אדם ששופכים אותם).

וכך כתב הש"ך (יו"ד סי' קטז ס"ק ו):

"שלא לשתות מים כו' – וכתב במנהגים ובמהרי"ל הלכות מי לישות המצות דאם יש ברזל במים כל זמן התקופות דאז אין רשות למזיק וכן נוהגים העולם להניח ברזל על כל המשקים ומאכלים. ועל מאכלים ומשקים מבושלים או כבושים ומלוחים אין מניחין שום דבר כי אומרים שאין לחוש במבושל וכבוש ומלוח משום תקופה ואולי יצא להם כן ממ"ש הרמב"ם פי"א מהל' רוצח ושמירת נפש דין ט' מי כבשים ומי שלקות אין בהם משום גילוי ארס הנחש והוא מהירושלמי פ"ח דתרומות, וא"כ ס"ל דה"ה דאין בכה"ג משום ארס התקופות (ועיין בזוהר פרשת יתרו עמוד קמ"ג ענין התקופה) וטוב להחמיר בזה להניח ברזל עליו".

עולה מדברי הש"ך שיש לחוש לאחר התקופה על כל מים בזמן התקופה שאינם בקרקע ונמצאים בכלים, ואם הניח ברזל במים בתוך הכלי אין לחוש. וכן חש הש"ך אף למי בישול וכד' להניח בהם ברזל.

אמנם בחשוקי חמד (פסחים מב ע"א) כתב:

"והנה המחזיק ברכה (או"ח סימן תנה הו"ד בדרכי תשובה יו"ד סימן קטז ס"ק פה) כתב דבארץ הצבי וטורקיה ואיטליה נזהרים לא לשתות דוקא בשעת התקופה, אמנם לאחר זמנה שותים מאותם המים שהיו בתלוש בשעת התקופה, אמנם ברמ"א (שם) לא משמע כן".

בכנסת הגדולה (הגהות בית יוסף יו"ד סי' קטז אות לו) כתב:

"מנהג פשוט שלא לשתות מים בשעת התקופה וכן כתבו הקדמונים ואין לשנות, אבודרהם, ספר המפה. ובט"ז הביא בשם ד"מ דהטעם כי טפת דם נופלת, אבל החכם ן' עזרא השיב על זה כי ניחוש בעלמא הוא ואין בו סכנה כלל. ויש מהגאונים אמרו כי לא נחש ביעקב, אלא הקדמונים אמרו אלה הדברים להפחיד בני אדם שיראו מהש"י וישיבו כדי שישלם השי"ת מארבע תקופו' השנה ע"כ. ועכשיו מנהג פשוט ליזהר מן התקופה וכ"כ בעל תיקון יששכר בסוף ספרו, וכן יש להוכיח מספר הרוקח סי' רע"ה, ומהמרדכי פכ"ש גבי מעשה ונפלה התקופה ביום שלפניו מונה, וכתוב בלקוטים אשר בסוף הספר מהרי"ל דהיה נזהר ג' שעות מלפני' ומאחריה ותקופה הנופלת בלילה היה מונ' לה השעו' משקיעת החמה בין בימות החמה בין בימות הגשמים ע"כ".

"ולא ראיתי עכשיו נזהר בזה כי אם כחצי שעה קודם או אח"כ ובקושטאנדינא ראיתי מנהג פשוט להניח ברזל במים, ושוב נדפס ספר ש"ך וראיתי הביא מנהג זה מהמנהגים, ובמהרי"ל הלכות מי לישת המצות דאם יש ברזל במים כ"ז התקופה אין רשו' למזיק, וכן נוהגין העולם להניח ברזל על כל המשקים והמאכלים ומשקין מבושלים או כבושים ומלוחים אין מניחין שום דבר, כי אומרים שאין לחוש במבושל וכבוש ומלוח משום תקופה, וטוב להחמיר בזה להניח הברזל עליו ע"כ. והעולם אינם נוהגים להזהר מן התקופה אלא ממים בלבד אבל בשאר משקין אינם נזהרין ולא עוד אלא ביין מזוג ג"כ אינ' נזהרים".

הפרי חדש (או"ח סי' תכח) כתב שיש להיזהר ביום התקופה ולא לסמוך על דברי ראב"ע המובאים באבודרהם כיון ששמע על: "כמה וכמה ניפוחים משתיית מים בשעת התקופה, ומהם מתים ומהם מתרפאים". וכותב שהעולם אינם חשים אלא לתקופה ראשונה (=ניסן) שהיא חשובה להם כעיקרית.

הרב חיד"א בשיורי ברכה (יו"ד סי' קטז, יב) דן האם ברזל במים מציל מן המזיק או לא. ומביא שתרוה"ד בביאוריו לפרשת וארא דחה זאת ומוסיף:

"ואחרי כן בא לידי חיבור רבינו אפרים כ"י על התורה, ובסוף כל פרשה חידושי רבינו מהר"ר אלעזר בעל הרקח זכר כלם לברכה, ושם רבינו אלעזר כתב בפה מלא דמשימין ברזל במים בשעת תקופה, לפי שאין מצוי בכלי מתכות. ואלו הרב תה"ד הוה ידע דרבינו מהר"א בעל הרקח כתב זה, אפשר דהוה שב מידיעתו. ועמ"ש אני בעניי עוד במחב"ר. ויש מי שהביא ראיה לשים ברזל מעובדא דאתמר במדרשא ויקרא רבה ריש פרשה כ"ד (אות ג), כמ"ש בלחם הפנים מ"ב. ע"ש. ולי הדל אין הנדון דומה לראיה. ע"ש. ודוק".

בשו"ת יוסף אומץ (לרב חיד"א, סימן מב) דן על כך שהפר"ח לא חשש למים בכלים שעברה עליהם התקופה וכתב על דבריו:

"ומ"מ הגם שנראה מדברי הרב פרי חדש לבטל המנהג. יש לסמוך על מהרי"ל שנראה בהדיא שלא רצה לבטל המנהג והחמיר לעצמו. [עיקר הסמיכה על מה שנתבאר בסמוך בס"ד ולישנא קייטא הוא]. כמה דהוכיח הרב צמח צדק וגם כן נראה מהרב הלבוש וכמו שהעלו הרב תוספת יום טוב והרב צמח צדק. אמנם יש לחקור דהיה ראוי לכל מבין להחמיר על עצמו כמהרי"ל ולא חזינן לרבנן קשישאי דנהוג הכי גם הרב כנה"ג י"ד סימן קי"ו הב"י אות ל"ו כתב שאינם נזהרים אלא חצי שעה".

"ואפשר שטעם הדבר דחזינן לגאון רבינו האיי בתשובה הביאה מהר"ר דוד אבודרהם כי ניחוש בעלמא הוא מה שנזהרו קצת שלא לשתות מים ואין לחוש לו ע"ש. ומאחר דאעיקרא דמילתא פירכא ורבינו האיי גאון ז"ל לא חש לה. מסתייה במאי דנהוג (=שתיית מים בזמן כניסת התקופה החדשה) ולא רצו להחמיר יותר. וכיוצא בזה כתבתי בעניותי בספר הקטן מחזיק ברכה בא"ח סימן תנ"ה דאע"ג דמרבינו יהודה החסיד והמרדכי והגמי"י והרב שבלי הלקט כ"י סימן רי"א וסיעתם מוכח דאין לשתות מים שהיו בתלוש בשעת התקופה. מ"מ רוב העולם לא זהירי בזה ושותים המים שהיו בתלוש בשעת התקופה אחר זמן התקופה. והיינו דנקטי מילתא מציעתא דהרי לדעת רבינו האיי גאון אין לחוש כלל. וכן אני אומר דהיינו טעמא דלא חיישי להחמיר כמהרי"ל וכמעשהו ממנו ליזהר ג' שעות".

"ועוד יש לומר דכתוב בדרשות מהרי"ל דף ח' ובמטה משה סימן תק"ן דאין להקפיד בתקופה אלא בנהרות ולא בעיר אך גזרו עיר אטו נהרות והרב כנה"ג י"ד סימן קי"ו הב"י אות ל"ז הביאו משם מטה משה ולא זכר שהם דברי מהרי"ל. וגם הרב שבלי הלקט שם כתב דאין התקופה מזקת בישוב ומאחר שכן דבעיר אין קפידא אלא משום גזרת נהרות לא ראו להחמיר כל כך בעיר. ועמ"ש הרב מר וקציעה ומ"ש במחזיק ברכה שם סימן תנ"ה בס"ד ויש לצרף גם זה בטעם מהר"ץ".

למעשה בימינו, כתב בפסקי תשובות (או"ח סי' קס):

"ולענין מים שנפלה בהם התקופה (עיין שם בסי' ר"ו) בזה"ז (וכדכתבינן בסי' תנ"ה אות ב' בשם גדולי הפוסקים) נוהגים להקל בשתייתם וה"ה לנט"י".

ובסימן תנה כתב הפסקי תשובות:

"ולמעשה, בזמן הזה, נוהגים להקל בכל זה ואין חוששים לסכנת התקופה, והרבה טעמים נאמרו בדבר". והוסיף בהערות: (מור וקציעה סי' זה, ערוה"ש סעי' ז') "אצלנו אין מנהג כלל לשפוך המים רק יש שמשימים ברזל, (דע"ת סי' תכ"ח) שבזמננו שיש בגגות הבתים או בחלונות ובדלתות קבועים ברזלים די בזה להגן נגד התקופה".

אף בחשוקי חמד (פסחים מב ע"א) הביא את דברי המהרש"ם והוסיף:

"וכמדומני שמעתי ממו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א שאותם הנוהגים לשאוב ולשמור את המים שלנו בפחים של ברזל, הרי הפח עצמו כברזל ושומר על המים מכל נזק".

ודבריהם שייכים לגבי מים בכלים אולם על עצם שתיה בזמן התקופה משמע שמן הראוי להחמיר.

וכך פסק בילקוט יוסף (קצוש"ע יו"ד סי' קטז סעיף לא):

"יש להזהר שלא לשתות מים בעת התקופה מחשש סכנה, דהיינו חצי שעה קודם התקופה, וחצי שעה לאחריה, וכן המנהג בארץ ישראל, ובשאר מקומות. והיה המנהג בירושלים שמכריזים בבתי הכנסת בשבת שלפני התקופה ולהודיע שהתקופה נופלת ביום פלוני שעה פלונית. וראוי להדפיס בלוחות השנה להודיע על כך. וכתבו האחרונים שיש לתת ברזל בתוך המים בשעת התקופה, ואין להחמיר אלא במים, אבל בשאר משקים אין לחוש. [הליכות עולם חלק ז' עמוד קפג].

ועי"ע פרי האדמה (הל' קידוש החודש פ"ט ה"ג).

סיכום

שתיית מים בכניסת תקופה חדשה נהגו בה שני עניינים, האחד עצם שתיית המים ברגע הכניסה, וכיון קשה לדייק לא שתו מים חצי שעה לפני התחלפות התקופה וחצי שעה לאחר התחלפות התקופה. הענין השני הוא שמים שהיו בכלים בזמן התחלפות התקופה נהגו לשופכם ויש שהקלו ע"י הנחת ברזל נקי בתוכם או הנחת המים קודם התקופה בתוך כלי ברזל. ומשמע מן האחרונים שמים המונחים בכלי מתכת מותר לשתותם אף בתקופה עצמה, כמו"כ יש מן האחרונים שכתבו שגזרו על מים בעיר משום מים שבנהרות.

ב. טעם המנהג

המנהג הזה לא מובא בש"ס ועל עומק השתרשותו בציבור אנו שומעים מן הגאונים ואילך.

כך מובא בתשובות הגאונים (מוסאפיה [ליק] סי' יד):

"עוד לו ששאלתם על מה שנהגו העם להזכר בשעת התקופה שלא לשתות מים. אף על פי שלא ידענו טעם צריכין אנו לחוש שלא על חנם פשט מנהג זה בישראל. וקאמרי בגמרא דבני מערבה בפרק אין מעמידין אמר ר' אמי צריכין אנו לחוש על מה דברייתא חוששין וכו' ובערבי פסחים (קיב א) אמרי אפי' מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהם2. ויש אומרים לפי שבכל אחת ואחת מארבע תקופות מלאכים ממונים עליהן ובעוד שמתחלפים מלאכים אחרים יתכן שיצא נזק לשום אדם כמו מלך בשר ודם שמת ואח"כ מקימים מלך אחר תחתיו ואינם יודעים הבריות אם יהיה טוב (אצ"ל: או) רע. ויש אומרים שהוא משום סימנא בעלמא לפי שאינם רוצים להתחיל בראש התקופה במים שהוא דבר הקל. ודמיון לזה מה שאמר דוד הע"ה והורדתם אותו אל גיחון כלומר שתמשך מלכותו אף כאן בעבור שהיא תחלת התקופה עשו זה המנהג".

עולה כי רב האי גאון3 חשש למנהג זה – שלא לשתות מים כשנכנסת תקופה חדשה. הטעמים שמביא לא הועברו במסורת, אלא טעמים שרב האי משערם, או מחמת חשש נזק לבריות או לסימן בעלמא.

עולה מטעמי הגאון שאין שותים מים בהתחלפות התקופות מסיבה שחוששים מחילוף משמרות המלאכים או שהוא לסימן טוב בעלמא.

וכך כתב האבודרהם (שער התקופות):

"מצאתי כתוב שיש ליזהר בכל תקופה מארבעתן שלא לשתות מים בשעת התקופה משום סכנה שלא ינזק ויתנפח. מפני שתקופת ניסן היא לפי שנהפכו מימי מצרים לדם לפי רגע. ותקו' תמוז לפי שבשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה ולאהרן (במדבר כ, ח) ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו וגומר והם לא עשו כן והכו אותו וזבו ממנו דם שנאמר (תה' עח, כ) הכה צור ויזובו מים ואין זיבה אלא דם שנאמר (ויקרא טו, כה) ואשה כי יזוב זוב דמה. ובאותה שעה לקו כל המימות בדם. ותקופת תשרי לפי שבאותו פרק בא אברהם לשחוט את בנו וטפטפה הסכין דם ואותה הטיפה נתפרשה במימות. ותקופת טבת היא לפי שבאותו הפרק נשחטה בת יפתח ונהפכו כל המימות לדם וא"א לעולם בלא צחצוח דם באותן פרקים והיא מלקת. וי"א שארבעה מלאכים ממונין על המים בארבעה תקופות אלו כל אחד ואחד בתקופתו ומתחלפין וכשזה יוצא זה נכנס ועומדין המים בלא שמירה. וי"א כי עקרב מתגרה עם אריה ועקרב משליך טפת דם במים כשאומרים תקופה נופלת".

האבודרהם מביא שמצא שאין לשתות מים בכניסתן של ארבע תקופות ואין הבדל לדבריו היכן המים, בכלי או באדמה. ומביא שבכל ארבע התקופות אין לשתות מים והשתיה גורמת לשותה שמתנפח וניזק. ונותן כמה טעמים לכך: א) ישנה טיפת דם של מלאך המות במימות באותו זמן בכל תקופה. ב) משום חילוף משמרות במלאכים הממונים על המים. ג) עקרב מתגרה באריה ומטיל טיפת דם במים. ולפי דבריו כל הטעמים הם משום סכנה ולא לסימן טוב או לתשובה.

וכך כתב בכנסת הגדולה (הגהות טור או"ח סי' תכח) לאחר שהביא בקצרה דברי האבודרהם:

"וכך אנו נוהגים. ובעל תיקון יששכר בסוף ספרו האריך להוכיח שיש סכנה בשתות מים בשעת התקופה. ועיין במרדכי פרק כל שעה [סי' תקצג] גבי מעשה אירע בפסח שחל להיות בשבת, וגם נפלה התקופה בלילה שלפניו. והביאו רבינו בית יוסף ז"ל בטור זה סימן תנ"ה מחודשין אות ה'".

ממשיך האבודרהם:

"וכתב החכם בן עזרא שאלו חכמי קריאות (בד"מ: קיראו"ן) לרבינו האיי למה נהגו ישראל הדרים במערב להשמר שלא ישתו מים בשעת התקופה. והשיב כי ניחוש בעלמא הוא מפני שהוא תחלת השנה או תחלת רביעתה ולא ירצו לשתות מים שימצאו חנם על כן יאכלו בה כל מתוק להיות שנתם מתוקה. ואני אומר מתוקה שנת העובד השם הבוטח בו לבדו. והנה היודעין תקופ' האמ' לא אמרו כי תזיק לאוכל ולשותה, ודבר הנפוח שיחות הזקנות. ודרש שנשחט יצחק ובת יפתח יש לו סוד כי לא נשחטו כלל כאשר פירשתי בספרי. ויש מהגאונים שאמרו על התקופה (במדבר כג, כג) כי לא נחש ביעקב אלא הקדמונים אמרו אלה הדברים להפחיד בני אדם שיראו מהשם ולא יוסיפו הרשעים לרשוע וישובו כדי שיצילם השם מד' תקופות כי ידוע ידענו כי כל דברי חכמים אמת כאשר הם במשמעם או יש להם סוד סתום כאשר רמזתי מקצת סודם בספר הישר שהוא פי' התורה עד כאן דבריו".

ראב"ע מביא בשם רבנו האי גאון שאי-שתיית המים אינו מצד סכנה אלא מצד ניחוש בעלמא שכבי' אכילתו עתה תקבע גורלו בכל רבע השנה. ראב"ע עצמו דוחה את כל הטעמים, ומבאר שחז"ל הרגילו כן לחשבון נפש וחזרה בתשובה.

בספר טעמי המנהגים (סימן תתצט) מביא בהערה טעם נוסף: "ובספר ארחות חיים סימן תנ"ה כתב דלפי מ"ש בזוהר (פרשת ויקהל ובפרשת ויקרא ובפרשת קדושים) בארבע תקופות הכרוז יוצא למעלה על תשובה ודינין מתערין עי' שם, לכך הנהיגו הקדמונים לשפוך המים לזכרון התשובה".

ג. באיזו תקופה מדובר

לעיל בתשובת הגאונים כתבו הגאונים וכן האבודרהם שהמדובר בכל ארבע התקופות. התקופות בשנה הן תקופת תשרי, תק' טבת, תק' ניסן, ותק' תמוז.

חשבון התקופות בנוי על היקפה של החמה, כאשר במקורם של דברים תחילת תקופת ניסן ותחילת תקופת תשרי מציינים את יום השויון בין יום ללילה, תקופת תמוז את היום הארוך ביותר בחלק הצפוני, ותקופת טבת את היום הקצר ביותר. התקופות 'זזו' במשך השנים ועל כן בימינו זה לא מקביל לתאריכים האמיתיים.

חשבון התקופות הבנוי על אורך השנה המדוייק, נמנה בכמה דרכים בין חכמי ישראל. ישנו חשבון התקופות של שמואל ויש חשבון התקופות של רב אדא. החשבון של שמואל אינו מדוייק והוא מונה בשנת חמה 365 יום ועוד שש שעות וכל תקופה היא תשעים ואחד יום ועוד שבע וחצי שעות. לפי רב אדא החשבון מעט פחות משש שעות והוא יותר מדוייק.

בחשבון התקופות לגבי שתיית מים לכו"ע אזלינן אחר תקופת שמואל ולא אחר תקופת רב אדא, מפני שהוא מובן וקל לחישוב4. ובלוחות שנה הרושמים דינים ומנהגים, כתוב בחודשים הרלוונטיים באיזה יום מתחילה התקופה5.

נאמר בעירובין (נו ע"א) בביאור תקופת שמואל:

"אמר שמואל: אין תקופת ניסן נופלת אלא בארבעה רבעי היום, או בתחלת היום, או בתחלת הלילה, או בחצי היום או בחצי הלילה. ואין תקופת תמוז נופלת אלא או באחת ומחצה או בשבע ומחצה, בין ביום ובין בלילה. ואין תקופת תשרי נופלת אלא או בשלש שעות או בתשע שעות, בין ביום ובין בלילה. ואין תקופת טבת נופלת אלא או בארבע ומחצה או בעשר ומחצה, בין ביום ובין בלילה. ואין בין תקופה לתקופה אלא תשעים ואחד יום ושבע שעות ומחצה, ואין תקופה מושכת מחברתה אלא חצי שעה".

מפרש רש"י:

"ואין תקופת תמוז נופלת אלא באחת ומחצה או בשבע ומחצה או ביום או בלילה – שכשתקופת ניסן נופלת בתחילת היום אותה של תמוז בשבעה ומחצה ביום וכשתקופת ניסן בחצי היום – של תמוז באחד ומחצה בלילה לפי ששבע שעות ומחצה יש בין תקופה לתקופה, שבאותו יום שזו נופלת זו נופלת, אלא נמשכת להלן משעה שנפלה זו שבע שעות ומחצה, שהן שלשים שעות לארבע התקופות, דהיינו יום ורביע, ולפי זה החשבון אותה של תשרי נופלת או בשלשה או בתשעה, אם נפלה תקופת תמוז באחד ומחצה של תשרי נופלת בתשעה, ואם של תמוז בשבע ומחצה של תשרי בשלשה וכן כולם וזהו סימן אזג"י ואט"ד כשתקופת ניסן באחד של תמוז בשבע ומחצה, ושל תשרי בשלשה, ושל טבת בעשרה ומחצה, ושנה שניה של ניסן בחצי היום, דהיינו בשש שעות ושל תמוז באחד ומחצה, ושל תשרי בתשעה, ושל טבת בארבע ומחצה ביום".

"ואין בין תקופה לתקופה כו' – כדפרישית, חשוב תשעים ואחד יום כולן שביעיות תמימות הן, ושבע שעות ומחצה היא נמשכת אחריהן, שימי התקופות כך הם תשעים ואחד יום ושבע שעות ומחצה הם שהן רביע של שלש מאות שישים וחמשה ורביע".

ולפי הש"ס המשמיע מתי זמני התקופות לפי שמואל ניתן לדעת מתי זמן התקופה.

ובספר פרי האדמה (הל' קידוש החודש פ"ט ה"ג) כתב:

"הרב דבר שמואל סי' רי"ג כתב ז"ל דמכל מקום בחשבון התקופות והמולדות מונין לעולם השעות שוות שהם כ"ד בין היום והלילה ולעולם מתחילין משקיעת החמה בארץ ישראל שמשם התחיל אדם הראשון למנות הימים בהקדימו הלילה ליום כמ"ש ויהי ערב ויהי בוקר וגם במועדות וכו' יעו"ש ומ"ש דתקופת תמוז אינו אלא או בשבע שעות וחצי או באחד וחצי בין ביום בין בלילה הוא בדרך משל במקומות השוים לילה ויום לעולם אבל בשאר מקומות אלו השמות של יום ולילה אינם אחר האור והחשך אלא י"ב שעות ראשונות נקרא לילה אף על פי דבתמוז כבר זרח השמש וי"ב אחרונות נקרא יום אף על פי שבטבת עדין לא הגיע לנו זריחת השמש וכו' יעו"ש ועיי"ש סי' רכ"א והכריח דתחלה הוא משקיעת החמה כנראה ממסכת ערובין פ' כיצד ובזה יתיישב קושית התוספות שם בעירובין דף נ"ו וכו' יעו"ש".

ד. בעיות ופתרונן במים של התקופה

הביא הבית יוסף (או"ח סי' תנה, א)

"כתב המרדכי בפרק כל שעה (סי' תקצג) מעשה אירע בפסח שחל להיות באחד בשבת וגם נפלה התקופה בלילה שלפניו ואף על פי כן לא חשו ולשו במים השאובים בלילה, וכתב רבינו יהודה החסיד (עי' ספר חסידים סי' תתנא) דאין להקפיד דכתיב (קהלת ח ה) שומר מצוה לא ידע דבר רע וכן כתב בהגהות מיימון פרק ה' (דפוס קושטא הט"ו)... ועוד יש לתמוה כי נפלה תקופה בלילה שלפניו מאי הוי כיון שבשעה שלשין בהם אינה שעת התקופה ועוד שאפילו היתה שעת התקופה בשעה שלשין לא היה להם לחוש דלא חיישינן אלא כשאדם שותה מהם בשעת התקופה ואפשר דסבירא ליה שכל מים שהיו בתלוש בשעת התקופה כל ששותה מהם או לש בהם ואוכל אפילו אחר כמה ימים הם מזיקים".

שמענו מדבריהם שלגבי מים ש'לנו' שומר מצוה לא ידע רע.

במנהגי מהר"ש מנוישטט (סימן שעה) מסופר:

"בביתו של מה"ר שלום שכחו נפילת התקופה ניסן שנפלה בתחילת ליל ג'. ואומר מה"ר שלום לשתות היין שעירבו בו מים לאחר נפילת התקופה, ושאר כל המים שבבית אומר לשפוך אותם. ואומר שבספר הרזים שלכך מסוכן כי הוי בין משמר למשמר ואז יש רשות למזיקים להזיק, ודווקא לאותם השותים מן המעיינות והנהרות בשעת נפילת התקופה, אך שחכמים גזרו על שתיית כל המים אפילו בכלים, ובאותה שעה יש דווקא רשות למזיקים על המים אבל שאר דברים אין להם רשות להזיק".

ובספר המנהגים (קלויזנר, סימן צג) מסופר:

"ופעם אחת חל י"ד להיות בשבת, וציוה הר"י להביא מים מערב שבת ולהחתים המים במפה ולהניחו בתיבה אף על פי שהתקופה נפלה בתחילת ליל י"ד. וה"ר חיים אומר שאין צורך, כי אין צריך ליזהר רק שלא ישתה אבל שלא ללוש אינו מזיק, כי אין סכנה לשתות רק בשעת תקופה. ועוד כי ליל שימורים הוא. ובשאר ימות השנה מניח לתוך המים מלח או ברזל בשעת נפילת התקופה ואינו חושש".

ובמטה משה (עמוד העבודה נטילת ידים, סעודה, ברכות סימן שנו) כתב:

"אם יאמרו לאדם אל תשתה עתה מים כי התקופה נופלת, ושמא עתה עת נפילתה, וכבר בירך, ימתין ואל ידבר עד שידע בטוב שעברה התקופה, ואז ישתה ואל יברך פעם שנייה. ואם בירך על המים ושמע שמת יש בעיר, ישפוך מעט מן המים וישתה השאר. מספר חסידים (סי' תתנא)".

ה. מקומות התפשטות המנהג

כאמור לעיל כבר הגאונים נשאלו על המנהג אע"פ שהרי"ף והרמב"ם וכן הרא"ש לא הביאוהו.

בספר טעמי המנהגים הביא מספר זכור לאברהם שכתב שבארץ הצבי (א"י) וכל גלילות טורקיא"ה וערי איטליא נזהרין שלא לשתות מים בשעת התקופה דוקא, אמנם אחר זמנם שותים מאותם מים שהיו בתלוש בעת התקופה, ואין פוצה פה. ובמהרי"ל כתוב שהיה נזהר ג' שעות בין מלפניה בין מלאחריה.

ובספר מנהגי א"י (גליס, עמ' רסא ס"ט) הביא מספר נהר מצרים:

"ומנהג פשוט שלא לשתות מים בשעת התקופה (הגה קטז, ה). המנהג במצרים להכריז על התקופה בבתי כנסיות. ושמש הממונה על הכרוזים מכריז בבית הכנסת ביום שב"ק שקודם התקופה, שביום פלוני שעה פלונית התקופה נופלת, וזה חוץ ממה שרשום זמני התקופות בלוחות העיבור, הניתנים מאת בי"ד הצדק בכל בית כנסת בכל שנה ושנה, על כל זה המנהג להכריז. וכן הוא מנהג עיקו"ת ירושלם ת"ו להכריז, אלא שביה"כ ירושלם יש להם שמש קבוע להכרזת התקופות, ומסבב בכל החצרות להודיעם זמן התקופה, אולם במצרים מכריזים רק בבית הכנסת לבד". ובסעיף הבא הביא כן בשם ארץ חיים (סתהון). ומביא עוד בשם ספר שולחן גבוה שנהגו להניח ברזל על כל המשקים והמאכלים בשעת התקופה, ובירושלים נהגו להניח כלי ברזל בחביות של יין.

בספר ילקוט מנהגים של ר' אשר וסרטייל מביא מנהגים מעדות שונות, מיהדות כורדיסטאן: בימי התקופה נהגו לכסות כל מאכל ומשתה. ונהגו לשים שפוד או מטיל ברזל לתוך כד מים. במנהגי לוב שנהגו לא לשתות מים בתקופה חצי שעה לפניה ולאחריה. במנהג מרוקו נהגו שלא לשתות מים בתקופה. במנהגי תוניס כתב שנוהגים שלא לשתות מים שנשאבו בתקופה וכן היו מכינים מים מקודם ונותנים בהם מסמר מלובן. ובשם יהודי ג'רבא שנזהרו הן בשתיית מים והן בעניין השהייתם בבית. וכן בגרמני' ומשם במרכז ומזרח אירופה חששו לכך.

וצ"ע מדוע בימינו לא חששו לכך. ואולי מפני שהמים מובלים בצינורות מתכת ורובם שרויים בהם או בבבריכות ותעלות הובלה, וכל המים שבכלים הם מים שנמצאים במקרר (שעשוי מתכת) לכן הפסיקו לחשוש על מים שבכלים. אולם מן הראוי לחוש על עצם שתיית המים בתקופה6.