חבל נחלתו יז כד

סימן כד - מצות גיד הנשה ודרך הבאתה בתורהעריכה

אעריכה

מצות גיד הנשה שונה מכל מצוות התורה בכך שאין עליה ציווי מפורש אלא היא באה בסיום המאבק של יעקב עם המלאך (בראשית לב, לג):

"על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה".

המצוה באה בתורה באופן סיפורי. הרד"ק כתב:

"בני יעקב אסרוהו על עצמן לכבוד אביהם שלקה בו והם צוו לבניהם (כמצות יהונדב בן רכב לבניו שלא ישתו יין), ונאסר להם ולבניהם ולבני בניהם עד עולם, וכתבו משה רבינו בתורה על פי ה', אבל לפירז"ל בסיני נצטוו וכתבה במקומו להודיע הטעם שנאסר בעבורו".

גיד הנשה הוא מנהג לזכרון של בני ישראל – בני יעקב לאירוע שעבר על אביהם, זכר וציוּן משפחתי לאירוע של המאבק של יעקב אבינו עם המלאך כעין יום ההודאה של הרמב"ם על שעלה מן הים והגיע לא"י. דוגמא לכך אף דומה בלשונה מצאנו להבדיל בעבודה זרה (שמו"א ה, ה):

"על כן לא ידרכו כהני דגון וכל הבאים בית דגון על מפתן דגון באשדוד עד היום הזה". וכן חז"ל גזרו על סנדל המסומר (שבת ס ע"א) ועל ספינת הירדן (חגיגה כג ע"א)1.

בעריכה

מה הנקודה אותה רצו לזכור מאותו אירוע חלוקים המפרשים.

בחזקוני מובאים מספר הסברים לקשר שבין אי אכילת גיד הנשה לאירוע שעבר על יעקב אבינו וז"ל:

"על כן לא יאכלו כמו והוא לא כן ידמה, (1) כלומר בדין הוא שיש לקנוס ולענוש בני ישראל מאכילת גיד הנשה שהניחו את אביהם הולך יחידי כדכתיב ויותר יעקב לבדו. והן היו גבורים והיה להם להמתין אביהם ולסייעו אם יצטרך והם לא עשו לו לויה והוזק על ידם ומכאן ואילך יהיה להם לזכר ויהיו זריזים במצות לויה ולכך ליוה יעקב את יוסף. (2) ד"א על כן שיכול יעקב לעמוד נגד המלאך לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה להיות להם לזכרון ולתפארת כי אביהם נלחם עם המלאך. (3) ד"א על כן שהוזק יעקב בגיד הנשה קבלו עליהם בניו משם ואילך שלא יאכלו ממנו. משל לאדם שחש בראשו או באחד מאיבריו, שמקבל עליו שלא לאכול מאותו אבר מעולם כדי שיהא לו אותו האבר לרפואה".

וכן אור החיים מחדש:

"על כן לא יאכלו וגו'. פי' לצד שנזדעזע הגיד ממקור הקדושה ושלט בו הקליפה בחינה זו בכל מקום שהיא נטמאה ואסרה הבורא כי הוא היודע, ותמצא סוד בזה כי גיד זה אין בו טעם והוא סימן לבחינת הקליפה כי אין בה טעם כיון שנעקרה קדושה ממנו, ויש בזה פשטים לומר אלא שהעיקר כמו שכתבתי".

ואף ספר החינוך (מצוה ג) מבאר:

"משרשי מצוה זו, כדי שתהיה רמז לישראל שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגליות מיד העמים ומיד בני עשו, שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם, ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר. ובזכרם תמיד ענין זה על יד המצוה שתהיה לזכרון, יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם. ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, שבא בקבלה שהיה שרו של עשו, רצה לעקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו ולא יכול לו, וציערו בנגיעת הירך, וכן זרע עשו מצער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם ישועה מהם, כמו שמצינו באב שזרחה לו השמש לרפואתו ונושע מן הצער. כן יזרח לנו השמש של משיח וירפאנו מצערנו ויגאלנו, אמן במהרה בימינו".

וכך כתב בספר חסידים (סימן רלא):

"מה שמתענין ביום שמת אביהן שהרי דוד התענה על שאול כי קראו אבי וצם על יהונתן ועל אבנר כי יש לצום על מיתת אדם חשוב וכתיב (בראשית ל"ב ל"ג) על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה כי אמרו הואיל ופשענו שהנחנו הלילה הזקן לבדו לכך אירע לו בשבילנו לכך נדרו שלא לאכול גיד הנשה".

עולה מן המפרשים שהעלו מספר הסברים לקבלת בני יעקב על עצמם את איסור גיד הנשה.

געריכה

אמנם אין גיד הנשה רק מנהג אלא מצוה מן התורה.

כתב בספר החינוך (מצוה ג) על דרך כתיבת המצוה בתורה:

"וישלח יעקב יש בה מצות לא תעשה אחת, והיא אזהרת גיד הנשה, שנאמר [בראשית ל"ב, ל"ג] על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. והאי לא יאכלו לא נאמר על דרך סיפור, כלומר מפני שאירע דבר זה באב נמנעים הבנים מלאכול אותו הגיד, אלא אזהרת השם יתברך שלא יאכלוהו".

היינו, 'על כן לא יאכלו' וכו' אינו השלמת סיפור המעשה אלא ציווי לא לאכול את גיד הנשה, אלא שנכתב בספר בראשית.

וכך נאמר בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב):

"א"ר יוסי ב"ר חנינא מאי דכתיב דבר שלח ה' ביעקב ונפל בישראל (ישעיה ט ז), דבר שלח ה' ביעקב, זה גיד הנשה, ונפל בישראל, שפשט איסורו בכל ישראל: ואמר ר' יוסי ב"ר חנינא מאי דכתיב וטבוח טבח והכן (בראשית מג טז), פרע להם בית השחיטה, והכן, טול גיד הנשה, שכך נהגו קודם מתן תורה שלא לאכול גיד הנשה, וכשבא משה רבינו ואסרו במקומו אסרו, במקום סיפורן של מעשה, אבל מהר סיני נאסר ולא נכתב אלא במקומו, שכל מה שנאמר לבני נח ונשנית בהר סיני, כגון מילה וע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים, בני נח מוזהרים עליהם, אבל מצוה שאינה נשנית, אין בני נח מוזהרין עליה, כגון גיד הנשה".

וכן מבאר גם במדרש שכל טוב (בובר):

"על כן לא יאכלו בני ישראל. זהו סיפורו של משה רבינו ע"ה, שכתב איסור גיד הנשה במקום סיפור המעשה, ולא שנו בסיני, לפי שאין בני נח מוזהרין עליו שלא פשט איסורו אלא בישראל, שהן נהגו בו איסור, שכל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני, כגון שבת מילה וע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים וגזל ואבר מן החי ופריה ורביה ושבועת שוא ודינין, לזה ולזה נאמרו, פירוש שגם בני נח מוזהרין עליה, ואליבא דר' יודא, וכן פסק ר' טוביה בחיבורו".

דעריכה

המשנה במסכת חולין (פ"ז מ"ו) מביאה מחלוקת לענין גיד הנשה:

"נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה רבי יהודה אומר אף בטמאה אמר רבי יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו".

עולה מן המשנה שלפי ר' יהודה בני יעקב כשהיו עדיין בני נח נאסרו באכילת גיד הנשה, ואילו לפי חכמים הוא נאסר רק מסיני ונכתב ע"י משה בפר' וישלח אולם לא היו חייבים בו ואולי אף לא נהגו בו.

מפרש הרמב"ם:

"לדעת ר' יהודה האוכל כזית מגיד הנשה של בהמה טמאה חייב שתי מלקיות משום בהמה טמאה ומשום גיד הנשה. ואין הלכה כר' יהודה".

מוסיף הרמב"ם יסוד חשוב בענין חובת קיום המצוות:

"ושים לבך לכלל הגדול הזה המובא במשנה זו והוא אמרם מסיני נאסר, והוא, שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום אין אנו עושים זאת אלא מפני צווי ה' על ידי משה, לא מפני שה' צוה בכך לנביאים שקדמוהו, דוגמא לכך, אין אנו אוכלים אבר מן החי לא מפני שה' אסר על בני נח אבר מן החי, אלא מפני שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שנצטווה בסיני שישאר אבר מן החי אסור. וכן אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה' צונו על ידי משה להמול כמו שמל אברהם עליו השלום, וכן גיד הנשה אין אנו נמשכים בו אחרי אסור יעקב אבינו אלא צווי משה רבינו, הלא תראה אמרם שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני, וכל אלה מכלל המצות".

לכלל שהרמב"ם מביא בסוף דבריו מסכים ודאי אף ר' יהודה, ואף ר' יהודה לא סבר שמקור החיוב לקיומנו היום הוא יעקב אבינו, אלא שלר' יהודה ישראל נצטוו להמשיך באותם גדרים של בני יעקב ולכן גם גיה"נ של טמאה אסור באכילה.

העריכה

כך נאמר בבבלי סנהדרין (נט ע"א, והוזכר לעיל בפסיקתא ובשכל טוב):

"דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני – לזה ולזה נאמרה. לבני נח ולא נשנית בסיני – לישראל נאמרה ולא לבני נח. ואנו אין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דרבי יהודה".

ופרש רש"י:

"ואנו אין לנו – אזהרה בבני נח, ולא נשנית בסיני אלא גיד הנשה".

"ואליבא דר' יהודה – דאמר בפרק גיד הנשה (חולין ק, ב): מבני יעקב נאסר גיד הנשה, שהיו בני נח קודם מתן תורה, ורבנן פליגי ואמרו: בסיני נאמר ולא להם, אלא שנכתב במקומו, ואחר מתן תורה כתבו משה במקום המעשה, על העתיד, לידע מאיזה טעם נאסר להם ולר' יהודה גופיה – לישראל נאמר ולא לשאר בני נח, דהא בני ישראל כתיב, והא דקאמר הכא דאותן העומדות באיסורן לבני נח לעולם הוצרך לשנותן בסיני – לאו משום דאי לא אהדרינהו הוה אמינא נגמר מגיד הנשה דלא נשנית ולישראל נאמר ולא לבני נח, דמהא ליכא למיגמר שהרי לא נאסרה אלא לישראל, ובעוד שהיו בני נח נמי להם נאסר ולא לאחרים, אלא מדאתני עבודת כוכבים הוה גמרינן להו".

וכן מדגיש בחידושי הר"ן (חולין צ ע"א):

"שכן איסורו נוהג בבני נח. לאו למימרא דאיסו' גיד הנשה נוהג בבני נח כלל דהא אמרינן בסנהדרין כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לבני ישראל נאמרה ולא לבני נח ואנו אין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר' יהודה אלא ה"ק שכן איסורו קדים לנהוג בישראל אפילו מתחלה שהיו בני נח וכיון דקדים איסורו כולי האי חשיב לן חומרא".

ועריכה

הרמב"ם בפרק ח מהל' מאכלות אסורות פוסק במפורש כחכמים שגיד הנשה אינו נוהג בטמאה. אולם במקום אחר משמע קצת שפסק כר' יהודה שכתב (הל' מלכים פ"ט ה"א):

"על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על ע"ז, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים, אף על פי שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה, הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, נמצאו שבע מצות, וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם, בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה, והוא התפלל שחרית, ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום, ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית, ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות, עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו".

הרמב"ם, ברור שלא חזר בו מדעתו בפה"מ ולכן נראה שבני יעקב קבלו עליהם איסור זה ללא הציווי מסיני בתור קבלה משפחתית וכך הסבירו אף ברמב"ם, אמנם הלח"מ נשאר בצ"ע על הרמב"ם.

ועי' שו"ת עונג יו"ט (סי' עו) שטרח בשאלה האם גיה"נ נוהג בטמאה.

להלכה נחלקו הראשונים יש פוסקים כר' יהודה שנוהג בטמאה: בה"ג (סוף הל' גיד הנשה). וכתבו באנ' תלמודית:

"ועי' תפארת למשה ליו"ד סי' סה שכתב בדעת הרי"ף והרא"ש שהשמיטו כל הדין סוברים שנוהג בטמאה וכן הטוש"ע, ועי' ט"ז סי' סד ס"ק א שאינו סובר כן בד' הטוש"ע".

ויש פוסקים כחכמים, שאינו נוהג בטמאה, אלא בבהמה שכולה מותרת רמב"ם (הל' מאכ"א פ"ח ה"ה), מאירי (חולין), יש"ש (חולין פ"ז סי' סב). וכתבו באנ' תלמודית:

"וכן תפסו האחרונים שאינו נוהג בטמאה, עי' ט"ז (יו"ד סי' סד ס"ק א) ופמ"ג (סי' סה משבצות ס"ק ד) ומנ"ח (מצוה ג) ויד אברהם (סי' ק ס"א) וערוך השלחן (סי' סה סט"ו) ועוד".