חבל נחלתו יז יא

<< · חבל נחלתו · יז · יא · >>

א. טעם עליון וטעם תחתון בעשרת הדברות

כתב המגן אברהם (סי' תצד):

"כתב המ"ב (=המשאת בנימין) סי' ו' בשבועות קורין בטעם העליון שיש בעשרת הדברות, ובשבת פ' יתרו קורין בטעם התחתון"...

ועם זאת יש גם טעם עליון ותחתון בדברות שבפרשת ואתחנן ונדון על כך בהמשך.

ב. דעת חז"ל למקור הטעמים

החלוקה לשני מיני קריאה ולשתי חלוקות פסוקים קשה, הרי נאמר בבבלי (נדרים לז ע"ב):

"דא"ר איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב, מ"ד: ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא? ויקראו בספר תורת האלהים – זה מקרא, מפורש – זה תרגום, ושום שכל – אלו הפסוקים, ויבינו במקרא – זה פיסוק טעמים, ואמרי לה: אלו המסורות. אמר רבי יצחק: מקרא סופרים, ועיטור סופרים, וקריין ולא כתיבן, וכתיבן ולא קריין – הלכה למשה מסיני".

ופרש הר"ן:

"קסבר פיסוק טעמים דאורייתא הוא – ואסור ליטול על לימודם שכר דכיון דמדאוריי' נינהו הוו להו כחוקים ומשפטים".

"מפורש זה תרגום – דמפרש ליה לקרא".

"ושום שכל אלו הפסוקים – נקודות המפסיקות בין פסוק לפסוק וקרי להו שום שכל שעל ידיהן אדם מבין המקרא כפי תנועת הטעמים כדאמר פרק קמא דחגיגה (דף ו) נפקא מינה לפסוקי טעמי".

"המסורות – מה שנמסר במסרה".

"אמר רבי יצחק מקרא סופרים – הקריאה שמסרו לנו הראשונים שנקראו סופרים".

"ועטור סופרים – תיבות יתירות שנכתבו ליפות הלשון ונקראות עטור לפי שהן מעטרין את הלשון".

"קריין ולא כתיבן – תיבות הנקראות ולא נכתבו".

"כתיבן ולא קריין – שנכתבות ואינן נקראות".

"הלכה למשה מסיני – כך קבל משה בסיני ומסר לישראל".

וכן בירושלמי מגילה (פ"ד ה"א):

"ר' זעירה בשם רב חננאל [נחמיה ח ח] ויקראו בספר תורת ה' זה המקרא מפורש זה תרגום ושום שכל אלו הטעמים ויבינו במקרא זה המסורת ויש אומרים אלו ההכריעים ויש אומרים אלו ראשי פסוקים".

ובמגילה (כב ע"א): "קסבר: כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה". משמע שסופי פסוקים ניתנו ע"י משה רבינו.

מהמסורת בקריאת עשרת הדברות וממסירת הפסוקים והטעמים מסיני עולה השאלה:

אם הטעמים ניתנו מסיני וכן סוף פסוק וראשיתו איך הגיעו לכמה טעמים ולכמה פיסוקים, האם שתי צורות הקריאה ושני הפיסוקים והניקוד – הכל ניתן כפול בסיני, וא"כ מדוע רק לעשרת הדברות, ולא לשאר התורה, או שניתן לומר שכך התחיל מנהג הציבור שהתפשט?

ננסה להביא את דעת המפרשים ראשונים ואחרונים בענין, ולהבין זאת.

ג. תפקיד הפסוקים והטעמים במקרא

הפסוקים כפי שציין הר"ן בקצרה לעיל, מאפשרים לנו להבין את הכתוב בתורה, כשכל פסוק מכיל משפט בעל תחביר. הטעמים בתורה מחליפים את סימני הפיסוק בימינו ונותנים לנו אפשרות להבנה נכונה של כל פסוק ופסוק. עסק בכך הרב מרדכי ברויאר בספרו 'טעמי המקרא' והביא לכך דוגמאות רבות. ישנם כללים להצמדת הטעמים לפסוקים ואין הם באים בצורה אקראית ח"ו.

עפ"י הבנה זו הטעמים הם בעצם 'משרתים' של סופי הפסוקים (שאף הם כלולים בתוך הטעמים), ואלה ואלה הם כלים על ידם מובן התוכן המסור במקרא.

ברור הדבר, שהספרים שנמסרו לנו ע"י משה רבינו היו ללא סופי פסוקים וללא טעמים, והפסוקים והטעמים נמסרו לנו ע"י משה בעל-פה, שהרי מימות משה ועד עזרא התורה לא היתה 'גולמית', מעין ספר ארוך, שכל לומד עושה בו כרצונו – היא נלמדה מדור המדבר בציבור וביחידים, היא נקראה בציבור מתקנת משה רבינו ואילך, ונמסרה מדור לדור בכל קהילות ישראל, הן בבית המקדש והן בכל ארץ ישראל ובתפוצות. וממילא הדרשה שהובאה לעיל, שכל אלו נמסרו בסיני היא מחויבת המציאות.

באיזו תקופה עברו מע"פ לרישום על גבי ספר את הטעמים והניקוד בספרי תורה (שאינם ראויים לקריאה בציבור) לא ידוע לנו. יש סוברים שכבר מימות משה רבינו עברה מגילת סתרים של חומשים עם כל המסורה בצד הכתוב. הדבר הברור הוא שמעזרא הסופר היו כבר רשימות המופיעות במסכת סופרים ובמסורות הכתובות בספרים (גדולה, קטנה, בראשי ספרים).

בסוף תקופת הגאונים רשם הרב אהרן בן אשר את הניקוד ואת הטעמים וסימני המסורה בספר תורה שכתבו שלמה בן בויאעא הסופר בעיר טבריה. חומש כתר ארם צובה שהגיע לידינו מיוחס אף הוא לבן אשר. והרמב"ם כותב (הל' תפילין ומזוזה וספר תורה פ"ח ה"ד):

"ולפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו, וכן בעלי המסורת שכותבין ומחברין להודיע הפתוחות והסתומות נחלקים בדברים אלו במחלוקת הספרים שסומכין עליהם, ראיתי לכתוב הנה כל פרשיות התורה הסתומות והפתוחות וצורת השירות כדי לתקן עליהם כל הספרים ולהגיה מהם, וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים ועליו היו הכל סומכין לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו".

ואמנם הרמב"ם (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פ"ח ה"ג) פוסק:

"ספר שאינו מוגה במלא וחסר אפשר לתקנו ולהגיהו כמו שבארנו, אבל אם טעה בריוח הפרשיות וכתב פתוחה סתומה או סתומה פתוחה או שהפסיק והניח פנוי במקום שאין בו פרשה או שכתב כדרכו ולא הפסיק בריוח במקום הפרשה או ששינה צורת השירות הרי זה פסול ואין לו תקנה אלא לסלק את כל הדף שטעה בו".

וכן סיכם הרמב"ם (הל'ת תפילין ומזוזה וספר תורה פ"י ה"א):

"נמצאת למד שעשרים דברים הן שבכל אחד מהן פוסל ספר תורה, ואם נעשה בו אחד מהן הרי הוא כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות ואין בו קדושת ספר תורה ואין קורין בו ברבים, ואלו הן: ...(יז) ששינה צורת הפרשיות... ושאר הדברים למצוה לא לעכב".

וא"כ הפרשיות לעיכובא בכתיבת ס"ת, אבל פסוקים וטעמים כיון שאינם כתובים בתורה אינם מעכבים.

ד. פסוקים וטעמים הסתירות בין הש"ס למסורה

נאמר בבבלי קידושין (ל ע"א):

"לפיכך נקראו ראשונים סופרים – שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, שהיו אומרים: וא"ו דגחון – חציין של אותיות של ס"ת, דרש דרש – חציין של תיבות, והתגלח – של פסוקים, יכרסמנה חזיר מיער – עי"ן דיער חציין של תהלים, והוא רחום יכפר עון – חציו דפסוקים. בעי רב יוסף: וא"ו דגחון מהאי גיסא, או מהאי גיסא? א"ל: ניתי ס"ת ואימנינהו! מי לא אמר רבה בר בר חנה: לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום? א"ל: אינהו בקיאי בחסירות ויתרות, אנן לא בקיאינן. בעי רב יוסף: והתגלח מהאי גיסא, או מהאי גיסא? א"ל אביי: פסוקי מיהא ליתו לימנוי'! בפסוקי נמי לא בקיאינן, דכי אתא רב אחא בר אדא אמר, במערבא פסקי ליה להאי קרא לתלתא פסוקי: ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן. תנו רבנן: חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי ס"ת, יתר עליו תהלים שמונה, חסר ממנו דברי הימים שמונה".

כתב על כך המנחת שי (ויקרא ח, ח):

"קודם וישם עליו את החשן: חצי התורה בפסוקים, כ"כ בספרי'. ונר' שכן צריך להגיה במס' סופרי' פ"ט. וקשיא לי הא דאמרי' בפ"ק דקדושין, לפיכך נקראו הראשונים סופרי' שהיו סופרי' כל אותיות שבתורה, שהיו אומרי' וא"ו דגחון חציין של אותיות ס"ת, דרש דרש חציין של תיבות, והתגלח של פסוקי', יכרסמנה חזיר מיער, עי"ן דיער חציין של תילים באותיות, והוא רחום יכפר עון חציין דפסוקי'. ועוד קשה הא דתניא התם ת"ר ח' אלפים ותתפ"ח פסוקי' הויין ס"ת, יתר עליו ספר תילים ח', חסר ממנו ד"ה ח', ופסוקי דידן חסרי' ממנין זה למאות ולאלפים, ולמאי דקסבר רב במגלה פ' הקורא עומד, כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה, קשה טפי איך נפל הפרש גדול כזה במניינם. ונוכל לומ' שאין אנו בקיאים בפסוקי', כי הא דאמרי' התם בקידושי', בעי רב יוסף , והתגלח מהאי גיסא או מהאי גיסא, אמ' ליה אביי פסוקי מיהת ליתו לימנינה, בפסוקי נמי לא בקיאינן, דכי אתא רב אחא בריה דרב אדא אמ' במערבא פסקי להאי קרא לתלתא פסוקי, ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן, ומייתי לה נמי בנדרי' פ' אין בין המודר. ועדיין אין דעתי נוחה בזה, כי ההפרש גדול מאד, מלבד שפסוקי תילים הם קצרים, ולא שייך בהו הפסק כשל תורה. ועזרא יתרץ".

היינו, יש סתירות בין הנמסר בש"ס לבין הנמסר במסורת, מבחינה עיונית אין לנו תשובה, מבחינה מעשית אנו נוהגים לפי רוב הספרים כמובא לעיל בהערה 1 וכמובא בתשובת מהר"ם חלאווה לקמן.

וכך נכתב בשו"ת מהר"ם חלאווה (סי' קמד) על ספרי התורה העתיקים בברצלונה:

"עוד תשו' שאלות לרב ר' משה חלואה ז"ל. בכתבך ספרת כל משפטי פיך אמרת: נמצא חומש מוגה בתכלית ההגהה מחסרות ויתרות ופרשות ותגין, הכל כתיקון ס"ת, ובסוף כל סדר וחומש סכום אותיות ותיבות, ונעתקו ממנו ספרי תורה ופרשת נשיאים שבמדבר סיני ושבשלח לך כתובות בו ראשי שבטים בראשי שטות. וכך נמצא במסורת: שבטיא דבמדבר סיני ודויתורו בריש שיטיא. ואתה שמעת וידעת שהרב ר' ניסים ז"ל הרגיש בספר התמיד שבהיכל ברצלונה שהפרשיות הנז' היו מתחילין הפסוקין בראש שיטין ומסיימין בחצי שטין, ובטל התמיד, שאמ' שהוא כעין שירה, עד שהתקין והאריכו האותיות עד סוף כל שטה ושטה, ותמהת על הדבר מה נעשה למסורת, ושני ספרים אחרים קדומים לקדומים: ספר כתר תורה וספר סיני נמצאו הפרשיות הנזכרות מתחילין בראשי שיטין ומסיימין בסוף שיטין, ובקשת להעמידך על דעתי".

תשובה:

"דעות חלוקות לחכמי תורה בדינין במצות ובאיסור והתר רבו כמו רבו, עד שירדה תורה לסוף דעתן של (בנות) [בריות] ונתנה קיצבה לדבר בשני פנים, הא' אחרי רבים להטות, והשני אשר תקראו אותם אתם אפי' שוגגין אפי' מוטעין ואפי' מזידין. גם רבותי' ז"ל נתנו קצבה לדבריהם ואמרו כל הלכה שהיא רופפת בידך צא וראה היאך צבור נוהג ונהוג כן, ואלמלא סייגין הללו היו רגליהן של שונאי ישראל מתמוטטות, שהרי אפי' בגופה של תורה ובקריאתה נחלקו, אמרו בפ' קמא דקדושין ובפ' אין בין המודר: במערבא פסקי ליה להאי קרא לתלתא פסוקי, ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן, ואעפ"י שהכל הלל"מ כמו שאמרו שם ושום [שכל] אלו הפסוקים, ובפ' עומד ויושב אמרו כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקי' ליה, ובפ' הישן לבוד הלל"מ כל פחות מג' כלבוד דמי רשב"ג חולק ואומ' ארבעה, ובפ' העור והרוטב ר' יוסי לית ליה טומאה רצוצה בוקעת ועולה והיא הלכה למשה מסיני, והרבה כדומה לזה, והכל מתוקן על ידי אחרי רבים להטות. ולפי' אין מחדשין שום דבר על פי המסורת שיש בחדושו ספק פסול, אלא הולכין אחר ספרי רוב הסופרים שהם כדאי לסמוך עליהם ואחר מנהג הכללי".

"תדע לך שהרי בגמ' ובמדרשים אמרו כלת כתיב, פלגשים כתי', ואשמם כתי' ובספרי התורה אשר אתנו כלם מלאים ולא עלה ל... לתקן, ולא תהא המסורה גדולה מן הגמ' ומן המדרש. וכבר העמידו חכמים דבריהם בהגהת הספרים על דין זה של תורה ללכת אחר הרֹב. אמרו במס' סופרים אמר רשב"ל ג' ספרים נמצאו בעזרה ספר מעון וספר זעטוטי בני ישראל וספר היא, באחד מצאו כתו' מעון אלקי קדם ובשנים מצאו כתו' מעונה אלקי קדם וקיימו שנים ובטלו אחד, לפיכך אין משנין. באחד מצאו כתו' וישלח אל זעטוטי בני ישראל ובשנים מצאו כתוב אחד עשר היא וקיימו שנים ובטלו אחד. לפיכך אין משנין מדרך רב הספרים לעשות פרש' הנשיאים כשירת האזינו, שאם עשה פרשה שבתורה כאחד השירות פסל, כדאיתא בפ' הבונה, וכ"ש בענין הזה שאפשר לקים מסורת בלא פסול, ואמרו בריש יבמות כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה. וכאן איפשר להתחיל בראשי שיטות ולמלאות כל שיטה ושיטה בהארכת האותיות. גם אם נכתבו תחלתן בראשי שיטין ומסיימין הפסוקים באמצע שיטין בלתי הפסק ובלתי צורת שירה אין לפוסלו בכך בדיעבד אעפ"י שרוחב הדף מתקצר באותן השיטין, אחר שאין שם לא צורת שירה ולא צורת פרשה שהם לצורך ענין שנוי הדף בקצור מקצת רחבו אינה מעכב, כדמשמע בפ' הקומץ רבה גבי לעיני כל ישראל באמצע שיטה ובסוף הדף, דאמר מקצר ועולה עד שמגיע לסוף הדף, פי' מקצר ארך השיטין בסופם. ולא דמיא הא לההיא דפ' הקומץ דקרי למזוזה שעשאה שתים ושלש ואחת עשויה כשירה, דהתם שעשה דפין או תיבות כפי הפירושין שתים ושלש ואחת למטה באמצע והיא כעין שירה אבל הכא בשיטין שוות אלא שהן קצרות משאר שיטות הדף אין זה כשירה, ואלו כדרך זה נמצאו אותן הפרשיות בספר התמיד, שכך נראה מלשונך, תמה אני מה ראו על ככה לבטל ולחזור ולתקן. ואם אתה עושה אותו כשירה צריך היה לסלק כל הדף כמו שאכתוב וכמדומה אני בתחלת שימושי לפני הרב נאשתרוק שלמה ז"ל נתעוררו על ספר התמיד הנז' על אותה פרשה ולא הוציאוהו מחזקתו ולא הורידוהו מקדושתו ולא נתתי אל לב מה הוא הענין, כי נער הייתי, אבל אין משיבין את הארי לאחר גניזה זהו דעתי באותן הפרשיות".

וא"כ באופן מעשי אנו הולכים אחר הרוב, עפ"י רוב ספרי תורה בכל המחלוקות במסורה וכנראה שרוב ספרים אינם רק רוב מנין אלא רוב מקורות הסופרים מפני שאין טעם בהליכה אחר רוב באלפי ספרי תורה מה גם שאף אחד לא עבר מספר לספר ופתח בכל פרשיה כדי להשוות בין הספרים.

ה. טעם עליון וטעם תחתון

החילוק העיקרי בין טעם עליון לטעם תחתון הוא האם הפסוקים נחלקים לפי מסורת הפסוקים הרגילה וממילא אחריה עוקבים הטעמים. או שכל דברה מעשרת הדברות נקראת כפסוק אחד ללא התחשבות באורך הדברה בין אם היא שתי מילים ובין אם עשרות מילים. ולפי מבנה הפסוק הוכנסו הטעמים והניקוד.

לפי הנאמר לעיל, נבין שהשם 'טעם עליון' ו'טעם תחתון' הוא שם בלבד, לתופעה הרבה יותר מהותית והיא חלוקה שונה של סופי פסוקים בתורה על אף הנאמר שפסוק שלא פסקו משה רבינו אנחנו איננו מפסיקים, וממילא הטעמים משתנים לפי חוקי הטעמים. השם 'עליון' ו'תחתון' הוא מטעה כאילו הגורם הם הטעמים, אבל בעצם הטעם הוא פועל יוצא מסופי הפסוקים.

בראשונים, היחידי שמצאתי שעסק בכך הוא החזקוני (וקדמו בן אשר שבספרו [אם הוא 'כתר ארם צובה] אשר מציין בעשרת הדברות שתי מערכות טעמים לפי ט' עליון ולפי ט' תחתון).

וכך כתב החזקוני (שמות כ, יד):

"יש ברוב הדברות שתי נגינות ללמד שבעצרת שהיא דוגמא מתן תורה, ומתרגמינן הדברות קורין כל דברת לא יהיה לך וכל דברת זכור בנגינות הגדולות לעשות כל אחת מהן פסוק אחד שכל אחד מהן דברה אחת לעצמה. ודברות לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה קורין בנגינות הקטנות לעשות ד' פסוקים שהם ד' דברות. אבל בחודש שבט כשקורין בפרשת יתרו כשאר שבתות השנה קורין לא יהיה לך וזכור בנגינות הקטנות לעשות מכל אחת מהן ד' פסוקים, ודברות לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה קורין בנגינות הגדולות לעשותן פסוק אחד לפי שלא מצינו בכל המקרא פסוק משתי תיבות חוץ מאלו, ובשבועות דוקא כמו שפי' למעלה. גם בדברות אנכי ולא יהיה לך יש נגינה גדולה לעשותן שתיהן פסוק אחד לזכרון שבדבור אחד נאמרו, כיצד בתיבת אנכי פשטא ובתיבת אלהיך זקף קטן ובתיבת הוצאתיך תלישא ובתיבת מארץ מצרים קדמא ואזלא ובתיבת עבדים רביעי".

עולה מדבריו שיש שתי סוגי קריאות לעשרת הדברות, האחת לסדר פרשות השבוע והשניה לשבועות, הוא אינו מכנה זאת עליון ותחתון אלא גדולות וקטנות. וההבדל הוא האם כל דיבר הוא פסוק בפני עצמו – כך קוראים בשבועות ומכונה על ידינו – טעם עליון, ויש את הקריאה בפרשות השבוע שהיא על פי החלוקה הרגילה לפסוקים.

וכך כתב המנחת שי (שמות כ, א) לגבי עשרת הדברות:

"ברוב הפסוקים שבעשרת הדברות יש בכל תיבה ב' טעמים. ובארבע תיבות מהן דגש ורפה, ואלו הן, תיבת כל של ועשית כל מלאכתך, ותי"ו של תרצח, תנאף, תגנב. ויש ג"כ ג' אותיות בשתי נקודות, והן נו"ן של פני, תי"ו של בארץ מתחת, צד"י של לא תרצח, ששלשתן בקמץ ופתח. וכתב הר"י ן' חביב בפי' ע"י (=עין יעקב) בירושלמי דשקלים פ"ו, שהטעם האמתי לכל זה מפורסם שיש ב' קריאות בדברות, הא' כשקורא היחיד בינו לבין עצמו אינו מדקדק לקרוא כל דבור ודבור בפני עצמו, אלא מחלק הפסוקים בסדר נגון קריאתו, ודבור לא יהיה לך שהוא ארוך עושה ממנו פסוקי' רבי', וכן זכור את יום. וד' דברות אחרונות שהם קטני', עושה מכולם פסוק א'. אבל הקורא בצבור צריך שיקרא כל דבור ודבור בפני עצמו, בין שיהיה גדול בכתב בין שיהיה קטן. יתחייב מזה שנוי בטעמים, ובנקודות, ובדגש, ורפה, להבדיל בין שתי הקריאות, כפי סדר הנקודה".

היינו, שני אופני הקריאות מחולקים בין שני סוגי הקוראים. הסוג הראשון הוא בין אדם לעצמו והוא קורא לפי הפסוקים כהרגלו בכל התורה, הסוג השני הוא בקריאה בציבור (ללא הבדל בין פרשת השבוע בשבת לבין הקריאה בשבועות) והוא קורא לפי הדברות בתורה.

ממשיך המנחת שי:

"ובעל אור תורה ביאר הדבר יותר, וכתב כלשון הזה, כמו מלת פני יש בה רביע, וסוף פסוק, היחיד קוראה בסוף פסוק, והקורא בצבור קוראה ברביע, ולכן הוכרחו לנקוד נו"ן פני בקמץ ובפתח, הקמץ לקורא בסוף פסוק, כי כן דרך המקרא כל מלה הנקודה בפתח כשתבא בסוף פסוק או באתנח תנקד בקמץ, והפתח לקורא ברביע. אבל לא שיהיה ליו"ד של פני נקודה כלל. ומזה הטעם יש לתי"ו של בארץ מתחת, ולצד"י של תרצח, קמץ ופתח. הקמץ לקורא מתחת באתנח, תרצח בסוף פסוק, והפתח לקורא מתחת באזלא, תרצח בטרחא, ע"כ. וכתב המקובל האלקי הרמ"ע ז"ל בחיבורו הנקרא מאה קשיטה, שהקורא שתי הנקודות לנו"ן ויו"ד של פני, ולצד"י וחי"ת של תרצח (וכן תי"ו וחי"ת של מתחת), טעות גדולה היא ומשתקין אותו בנזיפה, עליו ליתן את הדין".

"עוד כתב ראיתי למקצת נקדני' מי שדקדק בקדימת הקמץ לפתח במלת פני, וכן במלת מתחת, וההפך במלת תרצח, לפי שעשו קריאת הפסוקי' עיקר, עכ"ל. וזה הטעם מספיק ג"כ לד' אותיות רפין ודגשין שזכרתי למעלה. שלקורא ביחיד כ"ף של כל מלאכתך דגושה, מפני הטפחא שבמלת ועשית הקודמת לסוף פסוק, ושלשת ת"וין רפין שאין טפחא לפני שום א' מהן במלות לא, ולקורא בצבור כ"ף של כל מלאכתך רפה, שאין טעם מפסיק לפניה. ושלשת ת"וין דגושי' מפני הטפחא שלפניהן".

"ולכן אמרו בספר הזוהר פסקא טעמא בכל הני תלת. וז"ל, לא תרצח, אי לאו דפסקא טעמא לא הוי תקונא לעלמין, ויהא אסיר לן לקטלא נפשא בעלמא אף על גב דיעבור על אורייתא, אבל במה דפסקא טעמא אסיר ושארי. לא תנאף, אי לאו דפסקא טעמא אסיר אפילו לאולדא או למחדי באתתיה חדוה דמצוה, ובמה דפסקא טעמא אסיר ושארי. לא תגנב, אי לאו דפסקא טעמא הוה אסיר אפי' למגנב דעתא דרביה באורייתא, או דעתא דחכם לאסתכלא ביה, או דיינא דדאין דינא לפום טענה דאצטריך ליה למגנב דעתא דרמאה, ולמגנב דעתא דתרוויהו לאפקא דינא לנהורא, ובמה דפסקא טעמא אסיר ושארי, וע"ש, ובלקח טוב לכמה"ר משה נאגארה".

"והחזקוני נתן טעם אחר, וזל"ש, יש ברוב הדברות שתי נגינות, ללמד שבעצרת שהוא דוגמת מתן תורה ומתרגמינן הדברות, קורין כל דברת לא יהיה לך, וכל דברת זכור בנגינות הגדולות, לעשות כל אחת מהן פסוק אחד, שכל אחד מהן דבר' אחת לעצמה, ודברות לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב, לא תענה, קורי' בנגינות קטנות, לעשות ד' פסוקי' שהם ד' דברות, אבל בחדש שבט שקורי' בפ' יתרו כשאר שבתות השנה, קורי' לא יהיה לך וזכור בנגינות הקטנות, לעשות מכל אחת מהן ד' פסוקי', ודברות לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב, לא תענה, קורי' בנגינות גדולות, לעשותן פסוק אחד, לפי שלא מצינו בכל המקרא פסוק מב' תיבות חוץ מאלו, ובשבועות דוקא כמו שפירשתי למעלה. גם בדברו' אנכי ולא יהיה לך, יש נגינה גדולה, לעשותן שתיהן פסוק אחד, לזכרון שבדבור אחד נאמרו. כיצד, בתיבת אנכי פשטא, ובתיבת אלקיך זקף קטן, ובתיבת הוצאתיך תלשא, ובתיבת מארץ מצרים קדמא ואזלא, ובתיבת עבדי' רביע, עכ"ד. ועיין עוד מ"ש בעל ערגת הבשם בפ' כ"ז".

נראה שיש חילוק הלכתי-מעשי בין המנהג עליו מדבר החזקוני למנהג שמביא המנחת שי. למנחת שי בציבור קוראים תמיד בטעם עליון, לעומת זאת לחזקוני רק בשבועות זכר למתן תורה קוראים בטעם עליון.

ו. טעם עליון ותחתון במעשה ראובן

לא רק בעשרת הדברות יש טעם עליון ותחתון, ישנו מקום נוסף בתורה, וכך מביא המנחת שי (בראשית לה, כב):

"ויהי בשכן וגו': כתב א"ת (=אור תורה) לפי שפסוק זה בבחינה אחת הוא פסוק א' ובבחינה אחרת הוא ב' פסוקים, לכן בקצת מלותיו ב' טעמי'. בבחינת היותו פסוק א', ראובן ברביע, וישכב בפשט, בלהה בפשט, אביו בזקף קטן, ישראל באתנח. ובבחינת היותו ב' פסוקי', ראובן בזקף קטן, וישכב בזקף גדול, בלהה בטפחא, אביו באתנח, ישראל סוף פסוק. ובגליון א' מס"ס המוגהי' ישראל קדמאה בזרקא ופשט, ההיא בזקף גדול וסגולתא, עכ"ל. וזהו על הדרך שכתבנו בעשרת הדברות".

לא מבואר האם כך נמסר מסיני או שמחמת הספק הגיעו לכך.

ז. טעם עליון ותחתון בברכת כהנים?

מצינו מקום נוסף שחלוקת פסוקיו משתנה, וא"כ לכאורה גם טעמיו שהם סימני הפיסוק (כמבואר בספרו של הרב ברויאר).

אמנם לא בקריאת התורה אלא בין אמירתו במקדש לאמירתו בשאר מקומות והוא ברכת כהנים. נאמר בתמיד (פ"ז מ"ב): "וברכו את העם ברכה אחת אלא שבמדינה אומרים אותה שלש ברכות ובמקדש ברכה אחת".

ובסוטה (מ ע"ב): "וכל כך למה? לפי שאין עונין אמן במקדש".

ר' עובדיה מברטנורא מפרש בתמיד:

"וברכו את העם ברכה אחת – והן שלשה פסוקים של ברכת כהנים, יברכך. יאר, ישא. וקרי להו ברכה אחת, לפי שלא היו עונין אחריהן אמן בין פסוק לפסוק כדרך שעושים בגבולים".

וכן במשנה בסוטה (פ"ז מ"ו): "ברכת כהנים כיצד במדינה אומרים אותה שלש ברכות ובמקדש ברכה אחת".

והאריך על כך בתוספות יום טוב (סוטה פ"ז מ"ו): "ובמקדש ברכה אחת – כתב הר"ב לפי שאין עונין אמן במקדש ואין כאן שום הפסק"... ובאר האם היו עונים ברוך שם כבוד מלכותו וכו' בין פסוק לפסוק.

ונראה לומר שלא היו טעמים אחרים לדרך אמירתם במקדש, אלא מתוך שלא היה אמן אחר כל פסוק, היתה הברכה נראית כפסוק אחד ארוך, אבל לא היתה חלוקה שונה או צירופם לפסוק אחד ורק ההשמעה היתה במקדש כפסוק אחד.

ח. מקור החלוקה לטעם עליון ולטעם תחתון

יש לעיין מה הוא המקור לחלוקת הפסוקים השונה בעשרת הדברות, האם היא נובעת ממנהג הציבור כאשר רק הקריאה משתנה בציבור או שעצם שתי מערכות הטעמים מקובלת מסיני.

מצאתי דיון דומה בפירוש ר' חיים פלטיאל (שמות פרק יז) כתב:

"וצא הלחם בעמלק מחר. זה מחר אחד מן הפסוקים שאין להם הכרע. ותימ' דבנדרים אמרינן ויבינו במקרא מפורש שום שכל, שכל זה מסורת, הרי מאותו פסוק מוכיח שהיתה להם נקודה וכן אמרינן כל מקום שהנקודה רבה על הכתב, א"כ נקודה היא הלכה למשה מסיני ואמרינן כמו כן התם עיטור סופרים כתיב' ולא קריין קריין ולא כתיב' הלכה למשה מסיני, א"כ אמאי נסתפקו והא ניגון מאתנחתא נשארת בעמלק, א"כ מחר קאי אדבתריה, וי"ל כדאמ' בפרק קמא דקידושין דשכחום אפי' חסירות ויתרות כ"ש נקודות דה"נ צריך למימר שהיו מסופקים בארור אפם כי קאי אדקמיה או אדבתריה והא איכא סוף פסוק בין עקרו שור לארור אפם, אלא ודאי כדאמרי', וכן אמר במערבא פסקי להאי קרא דהנה [אנכי] בא אליך לתלתא קראי".

וא"כ הר"ח פלטיאל סובר שהספק נובע משכחה של המסורת הנכונה, אולם לגבי עשרת הדברות לא ניתן לומר כן.

ויש לצדד שהיא נובעת ממנהג הציבור מכך שבכל המקורות מהש"ס עד החזקוני (למעט בן אשר) אין שום איזכור שלה. הרמב"ם השו"ע והרמ"א לא מזכירים כלל טעם עליון או קריאת עשרת הדברות בסדר אחר בעתים מסוימות. וכעין ראיה לכך היא ברכת כהנים במקדש שהיתה כפסוק אחד מפני שאין עונים בו אמן.

כמו"כ אם הקריאה בטעם עליון נובעת ממנהג הציבור נראה לומר שבכל קריאה בציבור היו קוראים בטעם עליון, וראיה לכך טעם עליון בדברות שבפרשת ואתחנן. הלא אין קוראים בדברות שבואתחנן בשום חג ומועד אלא בפרשת השבוע, ולכן מה טעם לחלוקה שונה בקריאה שאף פעם בשנה אין קוראים אותה – אלא מכאן שאם יש חלוקה שונה הגורם לכך הוא הקריאה בציבור. ולפי"ז טעמו של החזקוני יידחה שהרי קוראים בציבור בואתחנן רק בפרשות השבוע ולא בשבועות או בחג אחר.

ויש להוסיף לכך שבני תימן (אף הנוהגים כרמב"ם) קוראים בטעם עליון גם שירת הים וגם בסוף התורה מ'ויעל משה' והרי לפרשיות אלו אין מערכת טעם עליון המסורה בישראל. אלא זוהי תוספת שהציבור קיבל עליו.

אולם אם נאמר שמקור החלוקה של הדברות מסיני תוסר השאלה על טעם עליון שבואתחנן מפני שכך נמסר אע"פ שבציבור תמיד יקראו בטעם תחתון, והטעם העליון נמסר במסורת ללא שימוש בו. ויש ראיה לכך מן הפיסקה בזוהר שהביא המנחת שי. הזוהר טוען שההטעמה השונה יש לה משמעות הלכתית מאד חשובה. לדוגמא 'לא תרצח' אם ה'לא' הוא בטעם מחבר יצא שתמיד אסור להרוג אף את הפושע הגדול ביותר, אבל אם הטעם הוא מפסיק אזי בחלק מהמצבים מותר להרוג לצורך מצוה כאמור בזוהר: "אי לאו דפסקא טעמא לא הוי תקונא לעלמין, ויהא אסיר לן לקטלא נפשא בעלמא אף על גב דיעבור על אורייתא, אבל במה דפסקא טעמא אסיר ושארי".

וא"כ לפי הזוהר אין החלוקה לטעם עליון ותחתון רק מפני צורך הציבור אלא חלוקה נוספת שנמסרה בסיני כדי שלדברות תהיינה שתי משמעויות.

ומצאתי בספר לוח ארש (סי' תסב לר"י עמדין) שכתב לגבי טעם עליון ותחתון בעשרת הדברות: "אבל בכאן אין צורך להכניס עצמו במחלוקת לגמרי שכל אחד יש לו מקום, ומעיקרא משה רבינו ע"ה הכי תקנינהו".

ויש שרצו לחלק בין הטעמים עפ"י מהות קריאת התורה באותו אירוע (בלא לקבוע מה מקור השינוי בין עליון לתחתון). כתוב ברשימות שיעורים (רי"ד סולובייצ'יק, ברכות יב ע"א):

"אמנם בישוב מנהג העולם לעמוד דוקא בעת קריאת עשרת הדברות ודלא כתשובת הרמב"ם נ"ל דבקריאת עשרת הדברות אפשר לקרותן בשני טעמים: א) בטעם עליון שמחלק את הקריאה לדברות ולא לפסוקים, למשל, דקורין כמה פסוקים בדבור דשבת כחד פסוקא, ואילו הפסוק דלא תרצח לא תנאף לא תגנוב ולא תענה קורין בטעם העליון כד' פסוקים, ב) בטעם תחתון שמחלק את הקריאה לפסוקים דעלמא".

"ונראה דבכל קרה"ת דעלמא דיסוד קיומו מצות לימוד ת"ת שבכתב ברבים, וקורין את הקריאה בטעם תחתון משום דצריך לקרות בתורת פסוקים, דכל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן. אמנם כשקורין עשרת הדברות בטעם עליון בנוסף לקיום מצות לימוד תושב"כ ברבים מהווה הקריאה מעין זכר למעמד הר סיני, וע"כ קורין בטעם העליון שעי"ז הקריאה מתחלקת לדברות ולא לפסוקים. ולפי"ז י"ל דהמנהג לעמוד בקריאת עשרת הדברות נוהג במקום שקורין את הדברות בטעם עליון, דאזי קורין בתורת קריאת דברות והקריאה חלה מדין זכר למעמד הר סיני, וליכא בזה משום תערומת (=תרעומת) המינים. והרמב"ם מיירי באופן שקורין בטעם תחתון בתורת קריאת פסוקים דאזי אין לעמוד בעשרת הדברות מפני תערומת (=תרעומת) המינים".

"ובאמת יש מנהגים לקרוא בטעם עליון רק בשבועות דאז הוי הקריאה זכר למתן תורה. אמנם הגר"ח זצ"ל נהג לקרוא את עשרת הדברות בטעם תחתון אף בשבועות משום דכל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן".

במאמר של פרופ' יוסף עופר (התפרסם בבית המדרש האלקטרוני הר עציון) מסביר שמקור הטעם העליון במסורה של בבל. במסורת בבל לא היה טעם תחתון לדברות, המסורה הזאת הגיע לנקדני טבריה שלפניהם היתה החלוקה הרגילה (=טעם תחתון) ולפי מסקנתו של הרב מרדכי ברויאר הם עיבדו את הטעמים והניקוד כדי שיתאימו לכללי הניקוד שלהם בארץ ישראל, ובכתר (ארם צובה שמקורו מטבריה) סימנו שתי מערכות טעמים האחת המתאימה עם מסורת בני בבל ליצור מכל דיבר פסוק בפני עצמו בין ארוך ובין קצר, והשניה עפ"י החלוקה לפסוקים הרגילה (טעם תחתון).

עולה עפ"י הרב ברויאר ופרופ' עופר כי הטעם העליון והתחתון נובעים מספק היאך המסורה הנכונה כטעם העליון (בבל) או כטעם התחתון (ארץ ישראל), לאחר שחכמי המסורה של טבריה אמצו את שניהם, אף עם ישראל קיבל את שניהם למעשה בקריאת התורה, יש שנטלו את הטעם העליון רק לשבועות ויש שנטלו זאת לכל הקריאות בציבור. ומתאימים הדברים לפירוש הר"ח פלטיאל לגבי פסוקים שאין להם הכרע שג"כ חז"ל מצביעים על ספק בגלל שכחה.

ט. שני מנהגים שנתחברו

חפשתי ומצאתי כמה מקורות מן הראשונים שכותבים שהיו מנגנים בניגון אחר את הדברות.

בסדר טרוייש (סימן י) עוסק בקריאת התורה של שביעי של פסח ומבאר: "ואין זה נכון כי אין להפריד פסוקי ויסע ויבא ויט כ"כ זה מזה כי שם המפורש יוצא משלשתן, וראיתי קורין אותם לכבודם בקול רם בניגון באורך כמו הדברות".

ובלקט יושר (ח"א, או"ח עמ' ל ענין א) כותב: "ואמר בב"ה צריך לומר הקורא בנגינות העליונות מעשרת הדברות, אבל כשאחד מעביר הסדרה בתרגום צ"ל הנגינות התחתונות על סדר התרגום".

לענ"ד, אולי חלק מהקהילות התחילו בקריאת עשרת הדברות, בניגון שונה, לא מחמת החלוקה של טעם עליון, אלא מחמת חשיבות הדברים, ולכן נגנו במנגינה מיוחדת לא רק את הדברות (כפי שבני אשכנז מנגנים את המסעות בפר' מסעי).

וראיה לכך ברכת הכהנים במקדש, וקריאת התורה בדברות, בשירת הים, ובפסוקים אחרונים שבתורה במנגינה שונה על ידי התימנים (וגם את התרגום הם מנגנים בטעם שונה). וכן קריאת פסוקי ויסע ויבא ויט במנהג טרוייש. לכל הפסוקים הללו לא היה גם טעם עליון, אלא מנהג הציבור היה לנגנם במנגינה שונה כדי לציין את חשיבותם.

לעומתם, הגיעה דרך כתר ארם צובה ותולדותיו החלוקה לשני טעמים בעשרת הדברות. וכיון שהמנהגים התאימו זה לזה אחזו בשניהם ואף נימקו את הקריאה של עשרת הדברות במנגינה שונה עפ"י הטעם העליון.

י. מנהגי עדות ישראל בקריאת עשרת הדברות

באר בביאור הלכה (סי' תצד ס"א):

"מבחודש השלישי – עיין מ"ב ואבאר קצת. דע שבעשרת הדברות יש ב' מיני נגינות הא' עושה מכל דיבור פסוק אחד אף שהוא ארוך או קצר מאד דהיינו שאנכי ולא יהיה לך ולא תעשה לך ולא תשתחוה ועושה חסד הם פסוק אחד שאנכי ולא יהיה לך בדיבור אחד נאמרו, ולפיכך תיבת פני הנו"ן נקודה פתח ולא קמץ שהרי אין שם אתנחתא ולא סוף פסוק, וכן זכור וששת ימים ויום השביעי וכי ששת הם פסוק אחד ולפיכך הכ' של תיבת כל הסמוכה לתיבת ועשית היא רפויה ולא דגושה וב' תיבות לא תרצח הם פסוק אחד שלם ולפיכך הצד"י היא נקודה קמץ כיון שיש שם סוף פסוק והתיו דגושה לפי שתיבת לא היא מוטעמת בטעם מפסיק דהיינו טפחא וכן לא תנאף הוא פסוק אחד שלם והתיו דגושה והאל"ף נקודה קמץ וכן לא תגנב התיו דגושה".

"והשני עושה מאנכי פסוק אחד ומלא יהיה לך פסוק ב' ולפי זה הנו"ן של פני הוא בקמץ שיש שם ס"פ וכן זכור הוא פסוק אחד וששת ימים הוא פסוק ב' ולפ"ז הכ"ף של תיבת כל היא דגושה לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה הכל פסוק א' ולפ"ז כל תיו מהם רפויה והצד"י של תרצח היא בפתח והאלף של תנאף היא בקמץ לפי שיש שם אתנחתא".

"וטעם ב' נגינות הוא שהראשון הוא מסודר לפי הכתוב שנכתב כל דיבור ודיבור בפרשה בפ"ע שמאנכי עד לא תשא היא פרשה אחת סתומה ודיבור אחד לכך נעשה ממנו פסוק אחד וכן מזכור עד לא תרצח אבל מלא תרצח עד לא תחמוד נכתב בד' פרשיות סתומות והם ד' דיבורים לכך נעשה מהם ד' פסוקים, והשני הוא מסודר לפי הקרי שלענין הקריאה אין מלא תרצח עד לא תחמוד אלא פסוק אחד בלבד דהיינו שאסור להפסיק קריאתו לגמרי בתוך אמצע פסוק זה אפילו כשקורא ביחיד (שא"א לומר שתיבת לא תרצח הוא פסוק בפ"ע שאין לנו בכל התורה פסוק פחות מג' תיבות) וע"כ כשקוראין בפעם אחד הם נקראין בנגינה המחברת אותן דהיינו בטעם התחתון וכן מאנכי עד לא תשא ומזכור עד לא תרצח הן מופסקים לכמה פסוקים לכך הם נקראים בטעם התחתון שהוא גם כן נגינה המפסקת אותם שם. זהו תוכן שתי הנגינות וע"כ בשבועות נוהגין לקרות בצבור בהראשון דהיינו בטעם העליון לעשות מכל דיבור פסוק אחד לפי שבו ביום נתנו עשרת הדברות. ובפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן קורין אף בצבור בטעם התחתון, ויש נוהגין לקרות בצבור לעולם בטעם העליון דהיינו אף בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן רק היחיד הקורא לעצמו קורא בשני. זהו תמצית דברי האחרונים".

ולפי מה שבדקתי בידי הכהה עולה כך:

רוב האשכנזים נהגו לקרוא בטעם עליון בשבועות, ובפרשות השבוע בטעם תחתון.

ספרדים וכן תימנים וכן חלק ממנהגי האשכנזים (חב"ד ועוד) נהגו בטעם עליון בקריאה בציבור בין בפרשות השבוע בין בשבועות, וביחיד בטעם תחתון (כף החיים סי' תצד ס"ק כא).

ר' חיים הלוי סולוביצ'יק מבריסק נהג תמיד בטעם תחתון.