פתיחת התפריט הראשי

סימן י - שהיה בבין השמשותעריכה

שאלהעריכה

לאחר תפילת ערבית בליל שבת ניגש אלי אדם ושאל: הוא שכח להעביר את הסיר עם החמין המבושלים מהכיריים שם הוא נתבשל אל הפלטה של שבת לפני שבת. כשנודע לו מן השכחה, הוא בלי לשקול את הדבר הניח את הסיר על הפלטה. ההנחה היתה ב'בין השמשות' (לפי השעה שאמר המניח). הסיר היה עדיין חם מאד והאוכל היה כבר מבושל.

האם מותר להניח את הסיר על הפלטה בשעה זו? בדיעבד, האם מותר לאוכלו למחרת בשבת בסעודה שניה?

תשובהעריכה

א. אנו מחשיבים פלטה של שבת ככירה גרופה וקטומה משום שאי אפשר להגביר את חומה, ולכן לא שייך לגזור בה שמא יחתה, כמו"כ חומה נמוך ולא מיועד לבישול (אם כי ניתן לבשל בכלים קטנים).

ב. מותר להשהות על גבי כירה גרופה וקטומה מערב שבת מאכל שהוא מבושל כל צרכו או אפילו שנתבשל כבר כמאכל בן דרוסאי (במחלוקת ראשונים). רמ"א כתב להקל כדעה אחרונה (כמאכל בן דרוסאי) והשו"ע נוטה להחמיר – עי' שו"ע או"ח (סי' רנג ס"א) ובביאור הלכה (ד"ה ונהגו להקל כסברא אחרונה).

ג. אלא שהשהיה המותרת על גבי כירה גרופה וקטומה היא מלפני השבת וכאן הוא העביר את הסיר בבין השמשות.

ד. בין השמשות לשיטת הגאונים והגר"א, וכן נוהגים בארץ ישראל, הוא לאחר שקיעת החמה לפני שעברו 18 דקות. והוא ספק חול (=יום ששי) ספק שבת וספק באיסורים כה חמורים הוא לחומרא.

ה. אמנם במקרה זה האוכל כבר היה מבושל, יותר מבן דרוסאי ואולי מבושל כל צרכו, ואין בהנחתו איסור תורה אלא אולי איסור דרבנן. ומכיון שההנחה על הכירה היתה בשבת צריך לדון לא מדין שהיה אלא מדין חזרה.

ו. לגבי החזרה בשבת, פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' רנג ס"ב):

"כירה שהיא גרופה וקטומה ונטל הקדירה מעליה אפי' בשבת, מותר להחזירה כל זמן שהיא רותחת. [ורמ"א הגיה: ועודה בידו (טור)], ולא הניחה ע"ג קרקע. [ורמ"א הגיה: ודעתו להחזירה (טור)]; ודוקא על גבה, אבל לתוכה אסור. ובתנור, אסור להחזיר אפי' הוא גרוף וקטום; וה"ה לכופח, אם הסיקו בגפת ועצים".

עוד הגיה הרמ"א:

"ודוקא שהתבשיל מבושל כל צרכו (ב"י), ואז מותר להחזיר, ואפילו לכירה אחרת, אבל אם לא נתבשל כל צרכו אסור, אפי' לאותה כירה (מיימוני פ"ג). וי"א דכל זה אינו אסור רק כשנטלו מן הכירה מבעוד יום, ולא החזירו עד שחשכה; אבל אם לקחו משם משחשכה, אפי' הניחו ע"ג קרקע מותר (ר"ן פ' כירה וכל בו), וכן נוהגים להקל בתנורים שלנו שיש להם דין כירה, וסומכין עצמם על דברי המקילין, וטוב להחמיר. מיהו אם נצטנן, לכ"ע אסור (ב"י). וי"א דאם הוציא מאכל מן התנור, אסור להניחו בכרים ובכסתות (הגה"מ פ"ז). י"א דכל שהוא סמוך לחשיכה, או סמוך לברכו שהוא קבלת שבת לדידן, (הגהות מרדכי), אם הוא סמוך כ"כ שאם נצטנן הקדירה אי אפשר להרתיחה מבעוד יום, דינו כמו בשבת עצמו. ויש מקילין בזה, והמנהג להקל, אך טוב להחמיר במקום שאין צורך כל כך. ודוקא ע"ג כירה ממש, אבל לסמוך, אפי' לאש, במקום שהיד סולדת בו, שרי אפילו סמוך לחשיכה (הגמ"ר והגמי"י). ובתנור אין חילוק בין להחזיר עליו או לסמוך אצלו; ודוקא במקום שהיד סולדת, אבל אין היד סולדת שם, שרי אפי' בשבת, כמו שיתבאר לקמן סי' שי"ח".

בשאלה שלפנינו הקדרה רותחת וכתב המג"א (ס"ק יט):

"רותחת – שהיס"ב עמ"ש סי' שי"ח ס"ד דלא כע"ש ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי כמ"ש סי' שי"ח סט"ו ועססי' זה בהג"ה וכ"כ בשם רי"ו דלא כב"ח אבל אם נצטנן אז הוי בישול ועסי' שי"ח ס"ד".

וא"כ ההנחה ע"ג כירה גרופה וסתומה לכאורה מותרת כדין מחזיר, ועם זאת תנאי החזרה בשבת לא נתקיימו כאן: היא לא היתה בידו אלא מונחת על כיריים גז (=קרקע) שכיבה אותם ושכח להעביר מהם, וכן לא היתה דעתו להחזירה כי לא היתה עדיין הנחה ע"ג כירה.

נראה לכאורה, שהנחה זו מותרת בדיעבד אף ללא התנאים הנ"ל והיא נחשבת למצב בין שהיה להחזרה, כיון שאין עוברים באיסור מן התורה. ולכאורה אילו היה בא ושואל היינו מתירים לו להניח בבין השמשות.

ז. הרמ"א בס"ב (הו"ד לעיל) הביא דעת הר"ן:

"וי"א דכל זה אינו אסור רק כשנטלו מן הכירה מבעוד יום, ולא החזירו עד שחשכה; אבל אם לקחו משם משחשכה, אפי' הניחו ע"ג קרקע מותר (ר"ן פ' כירה וכל בו), וכן נוהגים להקל בתנורים שלנו שיש להם דין כירה, וסומכין עצמם על דברי המקילין, וטוב להחמיר".

ובאר המגן אברהם (על הרמ"א בס"ב, ס"ק כד): "כשנטלו – מבע"י וא"כ אם מחזירו בשבת ה"ל כמושיב בתחילה".

והוסיף הפרי מגדים (אשל אברהם ס"ק כד):

"כשנטלו. עיין מ"א. דתנאים עודן בידו ודעתו להחזירה, דווקא כשנטלו ערב שבת ומחזיר בשבת, דאז לא מקרי חזרה כשהניח על גבי קרקע ערב שבת, אלא מושיב לכתחלה בשבת, ואסור. ועיין סעיף ה' בהגה"ה דלא התירו אלא חזרה כו'".

וכן המשנה ברורה (ס"ק סד) באר:

"כשנטלו מן הכירה מבע"י וכו' – דכיון שלא היה הנטילה בשבת נראה חזרתו כפעולה חדשה והוי כנותן לכתחלה ומבשל משו"ה מצרכינן עכ"פ עודנה בידו וכה"ג כי היכי דליהוי הכירא שאינו אלא חזרה".

היינו הר"ן מיקל בעקירה בשבת והחזרה בשבת עצמה, ואינו מצריך תנאי החזרה שנזכרו אלא כאשר עקר בערב שבת והניח בשבת כדי שלא יחשב כהנחה מחדש בשבת וא"כ לכאורה לשיטה זו תאסר הנחה בבין השמשות כשלא התקיימו התנאים של כוונה להניח ואחיזה בידו ולא הניח על הקרקע, ואף במקרה דילן היינו אוסרים עליו לו היה בא ושואל.

ח. ולכאורה ניתן להוכיח שמותר להניח בבין השמשות משולחן ערוך (או"ח סי' רסא ס"א):

"ספק חשיכה, והוא בין השמשות, (והיינו כדי שיעור הלוך ג' רביעי מיל אחר שקיעת החמה) (טור בסימן רצ"ג וכדלקמן ס"ס ב') (ושיעור מיל הוא שליש שעה פחות חלק ל') אין מעשרים את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות ואין מערבין עירובי תחומין (וע"ל סי' תט"ו ס"ב), אבל מעשרין את הדמאי וטומנין את החמין...".

ובאר המשנה ברורה (ס"ק י):

"וטומנין – בדבר שאינו מוסיף הבל כמ"ש בתחלת סימן רנ"ז עי"ש שמבואר כל פרטי הדין בטעמיהן. ולשאר דברים שאסור מדרבנן חוץ מאלו דקחשיב פה דין בה"ש כמו שבת עצמה אם לא שהוא לדבר מצוה או שאר דוחק וכמבואר לקמן בסימן שמ"ב עי"ש".

וא"כ מה לי טומן בדבר שאינו מוסיף הבל ומה לי מניח על גבי כירה גרופה וקטומה בשניהם אינו עובר על איסור תורה, ואם יש לאסור הוא משום חשש שאחרים ילמדו ממעשיו ויטעו באחד הפרטים ויגיעו לידי איסור תורה.

ט. אמנם השו"ע פסק בסעיף ה:

"מותר לתת על פי קדירת חמין בשבת, תבשיל שנתבשל מע"ש כל צרכו, כגון פאנדי"ש וכיוצא בהן, לחממן, לפי שאין דרך בישול בכך; אבל להטמין תחת הבגדים הנתונים ע"ג המיחם, ודאי אסור".

ורמ"א הגיה:

"וה"ה שאסור להניחו ע"ג כירה, אפי' גרופה וקטומה, דלא התירו אלא חזרה וכדרך שנתבאר".

והמשנה ברורה (סי' רנג ס"ק פט) פסק:

"שאסור להניחו – והנחה לכתחלה בשבת אסור אפילו הוא עדיין רותח ומצטמק ורע לו [הגר"א]1".

וא"כ מתבאר שאע"פ שלא עוברים על איסור תורה בהנחת קדרה כשהיא רותחת ולא היתה על כירה גרופה וקטומה בעת כניסת השבת ומניחים אותה בשבת על כירה גרופה וקטומה בכ"ז אסור להניחה לכתחילה בשבת.

ונראה שכן יהיה הדין לגבי בין השמשות (אף שניתן להסתפק מהאמור לגבי הטמנה), כיון שהוא ספק יום ספק לילה והוא ספק שבת יש להחמיר בו כבשבת, ואם האדם היה בא ושואל לפני שהניח בשבת היינו פוסקים לו שלא יניח.

י. נשארה השאלה לגבי אכילת החמין שהונחו באיסור דרבנן בבין השמשות. ונראה שכאן ניתן להשתמש בצדדים להקל שאין כאן איסור תורה אלא רק איסור דרבנן.

כתב הרמב"ם (הל' שבת פ"ג ה"ט):

"כל תבשיל שאסור לשהותו אם עבר ושיהה אותו אסור לאכלו עד מוצאי שבת וימתין בכדי שיעשו, ואם שכחו, אם תבשיל שלא בשל כל צרכו הוא אסור עד מוצאי שבת, ואם תבשיל שבשל כל צרכו הוא ומצטמק ויפה לו מותר לאכלו מיד בשבת".

היינו תבשיל שאינו מבושל כל צרכו שהשהה במזיד על כירה שאינה גרופה וקטומה אסור לאוכלו בשבת, לעומ"ז אם שכח ושיהה על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה אם התבשיל מבושל כל צרכו מותר לאכלו בשבת ואם אינו מבושל אסור לאכלו.

ובשאלה שלפנינו התבשיל היה כבר מבושל כל צרכו ולכן נראה שמותר לאוכלו אפילו בשבת עצמה.

אמנם הטור (או"ח סי' רנג) חלק ופסק:

"כל דבר שאסור להשהותו אם עבר ושיהה אותו או ששכח ושיהה אותו במקום שלא היה לו להשהותו אסור לכל אפילו למי שלא שהה אותו והרמב"ם ז"ל חילק בשכח בין תבשיל שלא בישל כל צרכו ובין מצטמק ויפה לו כשלא בישל כל צרכו אסור עד מוצאי שבת ובמצטמק ויפה לו התיר ובעבר ושיהה אסור בשניהם, ואיני יודע למה חילק ביניהם דהא בגמרא מייתי ראיה מעבר ושיהה לשכח".

ומהר"י קארו בב"י על הטור ובכס"מ על הרמב"ם תרץ שלרי"ף ולרמב"ם היתה גירסא שונה. וז"ל הכסף משנה (פ"ג ה"ט):

"ולבאר זה אכתוב סוגיא דגמרא והכי איתא בעו מר' חייא בר אבא שכח קדרה ע"ג כירה ובשלה בשבת מהו ואסיקנא דלא יאכל משום דגזרו ביה רבנן ולדעת הרי"ף ורבינו אף בהגיע למאכל בן דרוסאי מיבעי ליה וכגון שלא נגמר בישולו לרוב בני אדם דאי נגמר בישולו ומצטמק ויפה לו היינו בעיא דבסמוך ואי מצטמק ורע לו מישרא שרי ותו איבעיא לן עבר ושיהה מאי ולא איפשיטא וכתב הרא"ש דהאי בעיא כגוונא דבעיא קמייתא היא ומיבעיא ליה אף לאחר גזירה אי גזרינן דוקא לאותם ששיהו אבל לבני בית לא וסובר הטור דלחומרא נקטנן. ולפיכך כתב אסור לכל אפי' למי שלא שיהה אותו ומדברי הרי"ף נראה שהוא גורס עבר ושכח במקום עבר ושיהה והוא מפרש בעיא זו בשנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו דאע"ג דקנסו על השוכח דילמא ה"מ בשלא נתבשל כל צרכו אבל נתבשל כל צרכו אף על פי שהוא מצטמק ויפה לו לא קנסו ולא איפשיטא ולקולא וכן דעת רבינו. ולפי שלא עלה פירוש זה על דעת הטור הוקשה לו על רבינו למה חילק בין עבר לשכח דהא בגמרא מייתי ושיהה לשכח כלומר דאיבעיא קמייתא אמרינן בגמרא נפק ודרש המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולא שנא ואסיקנא דה"ק ול"ש בין מזיד לשוכח בכל גוונא אסור כי היכי דלא ליתי לאיערומי הרי שפושט בשכח ושיהה אסור כמו בעבר ושיהה דהוי מזיד וא"כ אין לחלק ביניהם. ואין זו קושיא לפי מאי דמפרשי הרי"ף ורבינו בעיא שניה במצטמק ויפה לו דהא דלא מפלגינן בין עבר לשכח היינו דוקא בשלא נתבשל כל צרכו אבל בנתבשל כל צרכו אלא שנצטמק ויפה לו ע"כ מפלגינן בינייהו מדאיבעיא לן במצטמק ויפה לו עבר ושכח מאי אלמא דפשיטא ליה שאם עבר במזיד אסור דהא לא איבעיא להו אלא בעבר ושכח ובעיין דעבר ושכח כיון דלא איפשיטא נקטינן לקולא ובזה נסתלקו תמיהת הטור והרמ"ך".

ונראה כי בשאלה שלפנינו אין נ"מ בין הרמב"ם לטור שכן הם חלקו בשכח על כירה שאינה גרופה וקטומה, אבל בשאלה שלפנינו המדובר בגרופה וקטומה ומבושל כל צרכו ועל כן לדעת כולם מותר לאכול. ואע"פ שעבר על דברי חז"ל בהנחה בין השמשות – לא מצינו שקנסו במקרה זה.

יא. עוד ניתן להוכיח מביאור הלכה (סי' שיח סעיף א ד"ה המבשל בשבת):

"המבשל בשבת או שעשה וכו' – ואם הוא מלאכה דרבנן עיין בפמ"ג שכתב דחד דינא אית להו ובשוגג צריך להמתין עד מו"ש ע"ש דראיתו משבת ל"ח ע"א דאמר שם מבשל הוא דקעביד מעשה אבל האי דלא קעביד מעשה וכו' ולא אמר משום דהוא דרבנן ולפלא דשם רצה הגמרא לומר דאפילו במזיד מותר בו ביום מטעם זה כדאיתא שם בהדיא ומזיד אין שום אחד מהפוסקים שיקל בו ביום אפילו באיסורא דרבנן ולכן הוצרך הגמרא לטעם זה וחפשתי ומצאתי בביאור הגר"א שכתב ומסיק להלכה דאפילו לדעת השו"ע שפסק כר' יהודה היינו בדאורייתא אבל במלאכה דרבנן הוא סובר דלא קנסו שוגג אטו מזיד והביא לזה סוגיות מפורשות וכן פסק הרמב"ם דהמטביל כלים בשבת בשוגג ישתמש בהן במזיד אל ישתמש בהן עד מו"ש... שוב מצאתי שגם בח"א כתב דנ"ל דבשוגג באיסור דרבנן מותר אפילו לו בו ביום וכבר קדמו הגר"א בביאורו".

וא"כ כאן זו ודאי אינה מלאכה מדרבנן אלא רק איסור דרבנן כסייג שלא יגיע לבישול מן התורה ולכן מותר אף למניח לאוכלו בשבת.

יב. ויותר מכן מצאתי בילקוט יוסף (קצוש"ע או"ח סי' שיח סעיף א – דין הנאה ממעשה שבת ס"ט):

"המבשל בבין השמשות של ערב – שבת, או בבין השמשות של מוצאי – שבת, [דהיינו שנתן קדרה עם תבשיל שלא נתבשל מערב שבת על גבי כירה או פלאטה בבין השמשות], אף אם עשה כן במזיד, בדיעבד יש להקל לו ליהנות מהתבשיל בשבת, דאף שאסור בהחלט לעשות מלאכה בבין השמשות משום דספק דאורייתא לחומרא, מכל מקום לענין איסור הנאה ממלאכת שבת שאינו אלא מדרבנן, יש להקל משום דהוה ליה ספק דרבנן ולקולא. [ובפרט דבזה יש לצרף סברת רבינו תם לענין ספק ספיקא2]. ולכן אם עבר ונתן דבר חי שלא נתבשל כלל, על הפלאטה של שבת, בבין השמשות של ערב שבת, אין לאוסרו משום מעשה שבת. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד כד, ובמהדורת תשס"ד עמוד תמה. שארית יוסף חלק ג' עמוד תכג]".

ועי' בהערה ב לילקוט יוסף סימן שיח שהביא תשובת אביו בנושא.

מסקנהעריכה

אסור להניח קדרה חמה ומבושלת ע"ג כירה גרופה וקטומה בבין השמשות. אולם אם הניח מותר לו ולאחרים לאכול את התבשיל בשבת.