חבל נחלתו יד מא
סימן מא מעשר עני בגורן ומעשר עני בבית
א. בשני מקומות התורה מבארת על מעשר עני, בפרשת ראה (דברים יד, כח-כט): "מקצה שלש שנים תוציא את־כל־מעשר תבואתך בשנה ההוא והנחת בשעריך. ובא הלוי כי אין־לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו למען יברכך ה' א-להיך בכל־מעשה ידך אשר תעשה".
וכן בפרשת ביעור מעשרות בפרשת כי תבוא (דברים כו, יב) "כי תכלה לעשר את־כל־מעשר תבואתך בשנה השלישת שנת המעשר ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו".
וכך מבארת המשנה במעשר שני (פ"ה מ"ו): "ערב יום טוב הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה בעור כיצד היה בעור נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעלים ומעשר ראשון לבעליו ומעשר עני לבעליו"... היינו, מעשר עני שנותר אצלו נותן לעניים.
ב. כאשר נבחן את זמני מעשר עני בחמישה מיני דגן לדוגמא, הוא מופרש רק בשנה השלישית והששית. בא"י זמני הקציר הם בערך בין פסח (עומר) לשבועות (שני הלחם). לאחר הקציר היו מפרידים אותו מהשיבולים בגורן ואת התבואה שאינה טחונה לקמח שומרים ומשתמשים ממנה עד הקציר הבא. מעשר עני היה מופרש מן הגרעינים לאחר ניקויים ולפני אכילתם. בפסח של שנה רביעית ושביעית היה ביעור מעשרות. עולה שבמשך כשנה ניתן לקיים מצות מעשר עני ואח"כ מגיע זמן ביעורו, וכן מן התבואה החדשה לא יתנו מעשר עני אלא מעשר שני.
ג. המשנה בפאה (פ"ח מ"ה) מלמדת: "אין פוחתין לעניים בגורן...". ומובאות הכמויות המינימליות מכל מין. וכן בספרי (דברים פיס' שג): "ואכלו בשעריך ושבעו, תן להם כדי שבעם מיכן אמרו אין פוחתים לעני בגורן מחצי קב חטים או קב שעורים דברי רבי יהודה רבי אומר חצי קב".
עולה שמעשר עני מתחלק ע"י בעל הפירות בגורן בשיעורים מסוימים. וכן בתוספתא (פאה פ"ד ה"ב): "אין פוחתין לעני בשעת מעשר עני מחצי קב חטין או קב שעורין במה דברים אמורים על הגורן אבל מתוך ביתו נותן כל שהוא ואינו חושש". והשיעורים מופיעים אף בברייתא המובאת בעירובין (כט ע"א).
השיעור הניתן נלמד בירושלמי (פאה פ"ח ה"ד) כך: "מ"ט ואכלו בשעריך ושבעו תן לו כדי שובעו". ובספרי דברים (פיס' שג): "ואכלו בשעריך ושבעו, תן להם כדי שבעם מיכן אמרו אין פוחתים לעני בגורן מחצי קב חטים או קב שעורים דברי רבי יהודה רבי אומר חצי קב".
וכ"פ הר"ש (פאה פ"ח מ"ה): "לעניים בגורן – לכל עני ועני כשמחלקים מעשר עני בגורן נותנים לו כשיעור זה ואמרינן בירושלמי (הלכה ד) מה טעם ואכלו בשעריך ושבעו תן להם כדי שישבעו".
וכן פרשו: הריבמ"ץ והרמב"ם הרא"ש והרע"ב.
ד. הרמב"ם בי"ד החזקה (הל' מתנות עניים פ"ו ה"ז) פסק כמשנה להלכה: "בעל השדה שעברו עליו עניים והיה לו שם מעשר עני, נותן לכל עני שיעבור עליו מן המעשר כדי שבעו שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו".
ובהלכה י הוסיף: "ומעשר עני המתחלק בגורן אין בו טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלין על כרחו ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו, אבל המתחלק בבית יש לו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה".
עולה מהרמב"ם כי מעשר עני כאשר מתחלק בבית יש בו טובת הנאה לבעליו, ובעה"ב נותנו רק לכל עני שירצה ובכמות שהוא חפץ בה, לעומתו מעשר עני בגורן אף הוא מתחלק ע"י הבעלים בכמות מסוימת מינימלית, ובעל המעשר אינו יכול להחליט למי ליתנו ובאיזו כמות.
ה. בסוגיות בבבלי כמה אזכורים למעשר עני.
בחולין (קלא ע"א) מובאת ברייתא: "מעשר עני המתחלק בתוך ביתו יש בו טובת הנאה לבעלים..." (ומובאת בשנית שם קלא ע"ב).
וכן בנדרים (פד ע"ב) לגבי מודר הנאה מחברו מתי מותר ליטול ממנו מעשר עני ומתי אסור: "רבא אומר: כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית, דכתיבא ביה נתינה, ונתת ללוי לגר וגו', מש"ה אסור ליה לאיתהנויי; כאן במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות, כיון דכתיב ביה והנחת בשעריך, שרי ליה לאיתהנויי".
עולה מדברי רבא שהמקור לחילוק בין דרך הנתינה בבית לבין הגורן שבבית כתוב 'נתינה' ולכן יש צד ממוני לבעל המעשר והוא צריך לתת וע"כ אסור למודר ליהנות. לעומת זאת במעשר עני בגורן כתוב 'והנחתו' ואין לו צד בעלות בו, ולכן יכול המודר ליטול. אולם אעפ"כ במשנה בפאה כתוב שהוא מתחלק בגרנות ולא שעניים יבואו ויטלו, ולכאורה צ"ע מדוע בעה"ב מחלק, הרי עפ"י הדין העניים באים ונוטלים.
ו. עוד נאמר ביבמות (ק ע"א): "תנו רבנן: העבד והאשה – אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות, ובמקום שחולקין – נותנין לאשה תחלה ופוטרין אותה מיד. מאי קאמר? הכי קאמר: במקום שחולקין מעשר עני – נותנין לאשה תחלה; מ"ט? משום זילותא".
ופרש רש"י ביבמות:
"ה"ק – האי במקום שחולקין לאו אתרומה קאי, והכי קאמר ודבר שחולקין נמי לנשים כגון מעשר עני שהוא מתחלק בתוך הבית בעיר ואין כאן משום יחוד דשכיחי אינשי נותנין לאשה תחלה משום דזילא בה מילתא למיקם".
"מעשר עני – אין מתחלק בגורן אלא בתוך הבית כדכתיב לגר ליתום ולאלמנה וגו' (דברים כו) ועוד משום דלא ליכספו עניים".
עולה מהגמ' ביבמות, עפ"י רש"י, שמעשר עני לא מתחלק בגורן, וקשה על דברי רבא בנדרים שהוא מתחלק.
סיכום הקשיים בין הסוגיות הוא שבמשנה בפאה וכל המקורות מסביבה עולה שמעשר עני מתחלק בגורן ובשיעור מסויים לכל עני. בעוד שבכל המקורות בבבלי עולה שמעשר בגורן אינו מתחלק אלא עניים באים ונוטלים כפי רצונם, ואילו מעשר עני בבית מתחלק ע"י המפריש לפי רצונו למי שרוצה ובכמות שרוצה.
ז. תוספות ביבמות (ק ע"א) כתב כך: "מעשר עני – המתחלק בתוך הבית, ואר"ת דתרי גווני מעשר עני הוא כדאמר בפרק בתרא דנדרים (דף פד:) כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית כאן במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות. ומעשר עני המתחלק בתוך הבית היינו ערב פסח כדתניא בסיפרי כתוב אחד אומר (דברים יד) מקצה שלש שנים תוציא וגו' והנחת בשעריך דמשמע שצריך להניחו בגורן ובאין עניים ונוטלין אותו. וכתוב אחד אומר (שם כו) כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתת וגו' דמשמע שבעה"ב מחלקו מדכתיב ונתת, הא כיצד עד הפסח שהוא זמן גשמים ואם מניחו בחוץ נפסד מחלק בתוך ביתו וזהו מעשר עני המתחלק בתוך הבית דכתיב ביה נתינה, ומפסח שהוא זמן ביעור היה מניחו בגורן והיה הפקר ולא היה בו דין חלוקה".
מתבאר מדברי רבינו תם שהפסוק בכי תבוא מבאר כי לאחר קצירת התבואה ודישתה בגורן התבואה מובאת לבית ושם לאחר הפרשה מתחלקת ע"י בעל הבית ויש לו בה טובת הנאה בכמות ולמי לתת. לעומת זאת הפסוק בפרשת ראה המדבר בהנחה בגורן הוא בזמן ביעור מעשרות בשנה הרביעית והשביעית בסמוך לפסח אשר בסופו ביעור המעשרות, אז מחזיר את התבואה לגרנות והעניים באים ונוטלים כל אחד לפי רצונו ויכולתו.
לפי פירוש זה שני הפסוקים בתורה לא דברו על התבואה בגורן לפני ההבאה לבית. אלא דברו על התבואה בבית לאחר הקציר ועל התבואה בגורן לפני הביעור. לגבי התבואה בגורן לפני הכנסה לביתו נראה לכאורה שבינתיים התבואה פטורה כיון שלא ראתה פני בית. ולפי"ז צריך לפרש את הנאמר ביבמות שאין חולקים לאשה מעשר עני בגורן בזמן שלפני הביעור. וצריך להסביר שאמנם אין חולקים לאשה מעשר עני, אבל היא מותרת לבוא וליטול, שהרי הוא מניח לכל דורש ואינו מחלק.
אולם על שיטה זו קשה מהמשנה בפאה והירושלמי, מתי נותנים לו בגורן כדי שובעו, והרי לפני הביעור אין מצוה לתת ויש מצוה להניח, ואף אם חז"ל, לשם מניעת קטטה חייבו את בעה"ב לחלק ולא להניח, וכי מאין 'צמח' החיוב לתת כדי שובעו, וכל השיעורים שנשנו בחיטה ושעורה וכד'?!
כר"ת כתבו תוס' בחולין (קלא ע"א ד"ה מעשר עני, נדרים פד ע"א), רמב"ן (יבמות ק ע"א, חולין קלא ע"א), רשב"א (יבמות ק ע"א), ריטב"א (יבמות ק ע"א), תוספות הרא"ש (יבמות ק ע"א), ר"ן (נדרים פד ע"ב).
ז. המאירי כתב בפירוש שלא כר"ת (יבמות ק ע"א): "התבאר בסיפרי שמעשר עני כל שבדבר שמן הפסח ואילך מניחו בגורן ואין טובת הנאה לבעלים ליתנו לכל מי שירצה אלא עניים נוטלין אותו מעצמן, אבל כל שבימות החורף נפסד הוא בגורן מצד הגשמים ומתוך כך מביאו לביתו ומתחלק לשם וטובת הנאה לבעלים ליתנו לכל מי שירצה ומתוך כך מתחלק אף לאשה"...
מתבאר מדברי המאירי ששני המצבים אינם מדברים בביעור מעשרות אלא בנתינה אחר הקציר בשלישית ובששית. ההנחה בגורן היתה אחר הקציר עד תחילת החורף בה מכניס את התבואה לביתו. בהנחה בגורן עניים נוטלים לעצמם ואין לו בו טובת הנאה ובהכנסה בבית יש לו בו טובת הנאה ומחלקו לפי רצונו.
ח. על פירוש זה קשה המשנה בפאה שהרי היא דברה על חלוקה כדי שובעו בגורן והמאירי דיבר על הנחה בגורן ונטילת עניים בעצמם.
ונראה שניתן לבאר את המשנה והירושלמי במעשר עני הניתן בגורן, ואע"פ שכתוב בו 'והנחתו' חכמים הטילו את חלוקת המעשר על בעה"ב כמו בדקל ודלית, והטילו עליו לתת לכל עני כדי שובעו.
וכן פרש מעשה רקח (הל' מתנות עניים פ"ו הי"ג): "ואין להקשות מהמשנה דפאה דאין פוחתין לעני וכו' וכן מברייתא דר' שמעון בן אלעזר בערובין דמשמע דגם בגורן מחלקין די"ל דאף דהיה הפקר מ"מ כי היכי דלא ליתי לאינצויי היה מחלק להם הבעה"ב כדי שביעה דהיינו מזון ב' סעודות לכל אחד, אלא דלפי' התוס' נראה שדין האשה שייך גם בגורן ולפירוש רש"י דוקא בבית אך לפי האמת אינו כן דבגורן אין מחלקין לאשה כלל כדקתני בברייתא דלעיל מינה מפני גרושה או משום יחוד ואף שלא ביאר רבינו דין זה של הספרי שהזכירו התוס' וגם הרא"ש והר"ן בנדרים מ"מ מכלל דבריו הוא נשמע שהרי כתב בהל' י' ומעשר עני המתחלק בגורן וכו' דמשמע שיש מעשר עני המתחלק בבית ויש שהוא מתחלק בגורן דהיינו לפי השתנות הזמנים כדברי ספרי".
ט. רש"י בנדרים (פד ע"ב) פרש כמאירי שמעשר עני בגורן קודם לבית, וז"ל: "במעשר עני המתחלק בתוך הבית – לאחר שהכניס תבואתו לאוצר ולא הפריש ממנה מעשר עני בגורן לפי שנאנס או שלא מצא עניים ליתן להם, הלכך כי משכח עניים מיבעי ליה למיתב להו ובההוא מעשר כיון דכתיב ביה נתינה אית ביה טובת הנאה נמי כתרומה דכתיב בה נמי נתינה תתנו תרומה לכהן, והא דקתני בברייתא דיכולה ליהנות (=אף שהיא מודרת הנאה) ממעשר עני באותו המתחלק בעוד שהוא בגורן דההוא כתיב ביה והנחת בשעריך דהיינו בשעת הגורן וההוא לית ביה טובת הנאה דהא איהו מנח ליה התם ושקיל ליה כל מאן דבעי ואהכי שריא לאיתהנויי ביה".
אמנם לפי רש"י תקשה הגמרא ביבמות שאין נותנים לעניה בגורן, והרי הוא עצמו כותב שמעשר עני בגורן ניתן לאשה אפילו היא מודרת הנאה וצ"ע. כמו"כ לפי רש"י תקשה המשנה בפאה, ואמנם בעירובין (כט ע"א ד"ה ר' שמעון) פרש רש"י את השיעורים במשנה בפאה, לא כחיוב לתת כדי שובעו, אלא מצד חיוב נתינה בשיעור מסויים: "במעשר עני שמחלקו לעניים הרבה על הגורן קאי, וקאמר: אין פוחתין לעני בגורן מהאי שיעור, דכתיב ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ובציר מהכי לא הוי נתינה". וא"כ בעירובין לומד מאותו פסוק על חיוב הנתינה בגורן, ובנדרים על חיוב הנתינה בבית.
י. בחידושי הרשב"א (נדרים פד ע"ב) מובאים שני הפירושים כאשר לר"ת מיוחסת דרך הפירוש של רש"י והמאירי. וז"ל: "מתחלק בתוך הבית, בבית הגרנות. פי' ר"ת דבספרי רמו להו לקראי אהדדי כתיב ונתת וכתיב והנחתו בשעריך ומשני כיצד כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים, כלומר בימות החמה שאדם מניח הפירות בבית הגרנות התם לית ביה טובת הנאה אבל בימות הגשמים שאדם מכניסן לבית כדי שלא יטנפו בגשמים בגרנות התם כתיב ונתת ואז טובת הנאה לבעלים, וי"מ בהפך דמקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחתו בשעריך כתיב כלומר שיוציאנו מן הבית ויניחנו בגרנות ולומר דכל ימות הגשמים אינו צריך להוציאו אלא מחלקו בתוך ביתו ואז יש לו בו טובת הנאה אבל בימות החמה שאינו ירא שיטנפו מן הגשמים מוציאו ומניחו בגורן והן באין ונוטלין".
ואף הרא"ש בפירושו לנדרים פרש להיפך מפירושו ביבמות (בתוספות) וז"ל: "כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית. בספרי רמי להני קראי אהדדי דכתיב ונתת וכתיב והנחת בשעריך הא כיצד בימות החמה שמונח בגורן קרינן ביה והנחת בשעריך ואין בו [טובת הנאה] בימות הגשמים צריך להביאו לבית שלא יפסד בשדה קרינן ביה ונתת ויש בו טובת הנאה".
יא. מן הראשונים, היחידי אשר מצאתי כי מתייחס לדרשה מה'ספרי' מחד ולמשנה בפאה מאידך ומחבר ביניהם הוא בתוספות רי"ד (נדרים פד ע"ב, יב): "כאן מעשר עני המתחלק בתוך הבית דכתיב ביה ונתת וכאן במעשר עני המתחלק בגרנות דכתיב ביה והנחת בשעריך. פי' תרי קראי כתיב בפ' ראה כתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחתו בשעריך ובפ' והי' כי תבא כתיב כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה, והביעור של שלש שנים הי' בערב הפסח של רביעית כדמפרש בספרי וכדתנן במעשר שני. וכך הי' עושה כשהי' עסוק בגורן כל הקיץ של שנה שלישית ומירח תבואתו בשדה ובאים העניים שם מחלק להם כדתנן בשלהי מס' פאה אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטים כו' ושם אין טובת הנאה שלכל העני שהי' בא שם הי' נותן, וכשכלתה שנת השלישית ונכנסה הרביעית ואסף תבואתו לביתו אם נשארו לו מעשרות שלא נתן לגורן נותנו בביתו לכל מי שהוא רוצה עד ערב הפסח וביו"ט הראשון של פסח היא הוידוי ביערתי הקודש מן הבית וגו' וכיון שהכניס מעשרותיו לביתו הוא רשאי ליתנן לכל מי שהוא רוצה ועל אותן יש לו בהן טובת הנאה".
עולה מן הדברים שחיבר בין הדרשות לפי שיטת רש"י והמאירי, והסביר שההנחה בגורן היא חלוקה לפי השיעור שנתנו חכמים במשנה בפאה. ואח"כ ההכנסה לבית ונתינה בטובת הנאה ולבסוף הביעור עפ"י המשנה בסוף מעשר שני של נתינה בפועל לעניים.
אולם לשיטת הראשונים האחרים נראה שצ"ל שהמשנה בפאה קודמת לנאמר בספרי והיא מדברת על התבואה בגורן עוד טרם הוכנסה לבית מחמת הגשמים. והדרשה על הגורן בספרי מלמדת כי סמוך לביעור מוציאים את מעשר העני לגרנות ואז באים עניים ונוטלים ללא שום התערבות הבעלים. וזה סותר מעט לנאמר במשנה במעשר שני שנותנם לעניים. וצ"ע.