חבל נחלתו יד לו

סימן לו הורתו שלא בקדושה לענין מילתו בשבת

שאלה

האם מי שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ונולד בשבת – נימול בשבת?

תשובה

א. השאלה העקרונית היא האם הנולד הוא גר או ישראל, אם הוא גר, מילתו כגר ואינה דוחה את השבת וברכותיו כגר וצריך שלשה להכניסו בברית מילה, אם הוא ישראל הוא נימול בשבת וברכותיו כישראל, אלא שאין לו אב מישראל (שהרי נזרע בגויות אמו) ובי"ד מלים אותו.

ב. ביבמות (עח ע"א) מימרא של רבא: "נכרית מעוברת שנתגיירה – בנה אין צריך טבילה". ובגמרא שאלו למ"ד עובר לאו ירך אמו והקשו כיצד טבילת האם עולה אף לו והשיבו שהיינו רביתייהו, כלומר סדרם הטבעי ולכן טבילת האם עולה אף לו. וכלשון המאירי (יבמות עח ע"א): "אלא טעם הדבר מפני שטבילת האם עלתה לו כשאר האיברים הנסתרים בה".

עולה לפי"ז שלפחות טבילה לשם יהדות אף מי שנולד בקדושה צריך – כיון שנזרע שלא בקדושה אלא שהוא טובל אגב גיור אמו בין אם הוא נחשב כאחד מאבריה – ירך אמו או שאינו כאחד מאבריה ורק שוכן בה ועובר את הטבילה עימה.

וצריך לדון מה דינו עתה לאחר שטבל ע"י אמו ונולד בקדושה, האִם דינו כגר קטן, וגר קטן מלים ומטבילים אותו על דעת בית דין, ויכול למחות כשיגדיל, או שנאמר שטבילת אמו עלתה לו אבל הוא גר גמור ואינו יכול למחות וצריך מילת גרים, או שנאמר שהוא ישראל גמור וטבילת אמו סיימה את גיורו.

ג. לשאלה לעיל ישנה לכ' הכרעה מסוגיא ביבמות (צז ע"ב): "ת"ש: שני אחים תאומים גרים, וכן משוחררים – לא חולצין ולא מייבמין, ואין חייבין משום אשת אח; היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה – לא חולצין ולא מייבמין, אבל חייבין משום אשת אח".

מסוגיא זו עולה שהתאומים שהורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה יש להם עריות אחד כלפי השני ולכאורה אם הם גרים היו צריכים להיות פטורים כמו ברישא שהתגיירו אחר לידתם. וא"כ גם לגבי מילה בשבת מכיון שיש להם עריות כישראל צריכים למולם בשבת (אם נולדו בשבת).

ד. מקור נוסף שלכ' נראה ממנו כמקור לפניו, הוא מבכורות (מו ע"א): "נתגיירה מעוברת, נשתחררה מעוברת וילדה... – בכור לכהן ואינו בכור לנחלה".

ומפרש רש"י: "נתגיירה מעוברת – ובעלה עמה וילדה הוי אותו ולד בכור לכהן דפטר רחם הוא בישראל ולא לנחלה דהורתו שלא בקדושה ולאו בר נחלה הוא וזרע מצרי רחמנא אפקריה דכתיב (יחזקאל כג) וזרמת סוסים זרמתם".

ולכאורה אם הוא בכור לכהן דינו כישראל.

ה. הריטב"א (יבמות מז ע"ב) מביא: "אבל רבינו הרמב"ן ז"ל כתב דבדיעבד אם טבל קודם מילה עלתה לו טבילה, והביא ראיה מדאמרינן לקמן בפ' הערל (ע"ח א') גיורת מעוברת שטבלה בנה אין צריך טבילה ואמרינן לה התם אפילו למ"ד דעובר לאו ירך אמו הוא וכן כתבו קצת רז"ל ב"ה, ומ"ה הר"ם דחה ראיה זו, דשאני התם דכשהוא במעי אמו אינו בן מילה והרי הוא כנקבה דסגי ליה בטבילה, וכשנולד ומלין אותו אינו אלא כמו שמלין ישראל ערל שבלאו הכי נמי ישראל הוא, הא בכל שצריך מילה בשעת גירותו אם קדמה טבילה למילה חוזר וטובל". וכן העתיק ממנו תלמידו הנימוקי יוסף (יבמות טז ע"א).

עולה מדברי הריטב"א כי לפי הרמב"ן התינוק הוא גר וטעון מילת גרים, ולפי הר"ם או הרא"ה הוא ישראל וגיור אמו גמר את גיורו ואף נימול בשבת.

וכן הסביר רבי עקיבא איגר (יו"ד סי' קכד על ש"ך סק"י) "לענ"ד נקט המחבר 'יש מי שאומר' דבאמת נראה דעת הרמב"ן הובא בנ"י (פ' החולץ דף י"ח ע"ב) דס"ל דהא דאמרי' מעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה היינו דמ"מ צריך מילה. וא"כ קודם שמל אוסר במגעו. אבל לדעת הרא"ה שם וזהו שיטת תוספות ביבמות דא"צ מילה באמת הדין דהוי כישראל ע"ש. ובסימן רס"ח סתם המחבר דבנה א"צ טבילה ולא הזכיר כלל אם צריך מילה וגם האחרונים שם לא זכרו מזה כלום".

וכרא"ה משמע מדברי המאירי (יבמות מז ע"ב) שדן האם סדר המעשים בגיור מעכב וכתב: "ואם תאמר והרי בפרק הערל ע"ח א' אמרו גיורת מעוברת שטבלה בנה אין צריך טבילה והרי עכשו קדמה טבילה למילה שאני התם שאינו ראוי לכך בשעת הגרות ואף כשנולד ולא מלוהו ישראל הוא לכל דבריו כישראל שלא מל".

ו. בקרן אורה (יבמות מז ע"ב) דן במחלוקת וז"ל: "אבל הרמב"ן ז"ל דייק מינה דמהני נמי אם קדמה הטבילה למילה. ואם כן כשנולד אכתי לאו ישראל הוא עד שימול. וקשיא טובא, דהא מבואר בכמה דוכתי דאם לידתו בקדושה ישראל הוא תיכף בשעת לידה, וכדתנן בבכורות (מ"ו ע"א) דחייב בפדיון והוי בכור לכהן ואדרבה קשיא לי מאי קמ"ל רבא דבנה אין צריך טבילה, הא מתניתין היא בבכורות דהוי ישראל גמור משעת לידתו. וע"כ היינו משום דאהני ליה טבילת אמו, ואפשר לומר דממתניתין דבכורות לא שמעינן אלא למ"ד דעובר ירך אמו. דאליביה ודאי ישראל גמור הוא משעת לידתו. אבל למ"ד עובר לאו ירך אמו לא שמעינן, וקמ"ל רבא דאפילו למ"ד עובר לאו ירך אמו נמי אין צריך טבילה, משום דטבילת אמו סלקא גם לדידי'".

קושייתו היא שמבכורות עולה שבן מעוברת שהתגיירה הוא בכור לכהן וחייב בפדיון ועולה לכאורה שהוא ישראל משעת לידתו וא"כ נימול לשמונה ואפילו בשבת. ולכן מחלק בין מ"ד שהוא ירך אמו לבין מ"ד שאינו ירך אמו ולמ"ד עובר ירך אמו הוא ישראל גמור וטעון מילה ופדיון, ולמ"ד לאו ירך אמו הוא צריך מילת גרים.

וכן נראה מדברי הגר"א וסרמן הי"ד (קובץ שעורים כתובות אות לה) שמחלוקתם היא האם עובר ירך אמו ואז הוא ישראל לאחר שנולד מכח טבילת אמו לבין מ"ד שלאו ירך אמו ואז הטבילה עלתה לגיורו אבל עדיין צריך מילת גרים ע"י בי"ד.

וז"ל: "[דף יא ע"א] ובנכרית מעוברת דבנה א"צ טבילה, ולמ"ד עובר ירך אמו דאין הגירות עליו מצד עצמו אלא מפני שהוא ירך אמו, נראה דאח"כ כשנולד הוא ישראל ממילא מפני שנולד מישראלית, ולא מפני גירותו שמעולם לא נתגייר".

ז. אמנם הרשב"א (יבמות מז ע"ב) מביא את דברי הרמב"ן וחולק עליהם מטעם אחר, ומדבריו נראה שלא כקובץ שעורים. וז"ל: "פי' לפירושו (=של הרמב"ן) אליבא דמאן דדחי התם ואמר עובר לאו ירך אמו הוא ומשום טבילת עובר גופיה ואמיה לא הויא חציצה, אבל למ"ד עובר ירך אמו הוא ליכא ראיה מהתם כלל, ולההוא לישנא נמי אפשר דלאו ראיה היא ובנה דקאמר היינו בתה ולכשתמצא לומר דמילה קודמת עיכובא לא הוצרך לפרש דמדקאמר אינו צריך טבילה על כרחין מאי בנה ולדה"... ובהמשך נוקט שסדר הגיור – מילה ואח"כ טבילה מעכב. ואינו מברר את דעתו מה דינו של הנולד, אולם מדחייתו משמע שסובר כרמב"ן שהנולד הוא גר. ועולה מדבריו שאף למ"ד עובר ירך אמו העובר הוא גר.

וכ"נ מתוספות הרא"ש (יבמות מז ע"ב): "נתרפא מטבילין אותו מיד. משמע שהמילה קודם הטבילה וכן משמע מהא דאמרי' אינו גר עד שימול ויטבול, ובפ' ד' מחוסרי כפרה קאמר ומה אבותינו לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים, והא דאמרי' לקמן פ' הערל מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה ועלתה לו טבילת אמו אף על פי שעדיין לא נימול, י"ל דשאני התם דבההיא שעתא לא חזי למילה". ומשמע שהוא נצרך למילה כגר אלא שבשעת טבילה – בניגוד לסתם גרים – הוא עדיין לא ראוי למילה. וכ"כ בקצרה תוס' (שם ד"ה מטבילין).

וכ"נ מהאגודה (יבמות פ"ד סי' סד) שמילתו מילת גרים שכתב: "קודם טבילה כדאמרינן לעיל עד שימול ויטבול והא דאמרינן [לקמן ע"ח ע"א] מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה התם אי איפשר למול קודם".

ז. דעת ראשונים אחרים ניתן ללמוד מדברי הסוגיא ביבמות (צז ע"ב) המביאה בריתא: "ת"ש: שני אחים תאומים... היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה – לא חולצין ולא מייבמין, אבל חייבין משום אשת אח"...

וכתב על כך בפסקי הרי"ד: "אבל היתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה חייב עליה כרת כישראל גמור, דאין לומר כאן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, דהא לא נתגייר אלא בקדושה נולד, ושאר האב אין לו אבל שאר האם יש לו כישראל גמור". ומכאן שאינו גר ולכן חייב כרת על ביאת אמו כישראל.

וכדעתו כתבו תוספות בכתובות (יא ע"א) בסוגיית גר קטן: "והא דאמרי' בריש בן סורר (סנהדרין דף סח: ושם) גבי גזל הגר אם אין לאיש גואל איש אתה צריך לחזר אחריו אם יש לו גואל אבל קטן אי אתה צריך לחזר אחריו כו' משכחת לה גר קטן מן התורה במעוברת שנתגיירה כדאמרי' בפרק הערל (יבמות דף עח. ושם) עובדת כוכבים מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה והוי גר מן התורה דישראל גמור הוא ואית ליה ממון מן התורה כגון שירש את אמו ואי אתה צריך לחזר עליו שאין לו יורשין שאינו מוליד ואחיו מן האם אין יורשין אותו". ועולה מדבריהם שמלידתו הוי ישראל והתגייר בטבילת אמו.

ח. הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"ג ה"ז) כתב: "גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד שזכות היא לו, מעוברת שנתגיירה וטבלה אין בנה צריך טבילה, טבל בינו לבין עצמו"...

ומכך שצרף דין מעוברת שנתגיירה לדין גר קטן ולגר שנתגייר בעצמו ניתן ללמוד שסבר שהבן הנולד רק פטור מטבילה אבל חייב בגיור.

וכך כתב האור שמח (הל' מלכים פ"ח): "אבל נראה דמשום זה קיצר רבינו דסברתו כך, דמעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה, אבל מכל מקום מילה לשם גירות בעי, דכיון דאינו גר עד שימול ויטבול בעי ג"כ מילה, ולא סבר כיון דאי אפשר למולו הוי כאשה דסגי בטבילה לחוד, רק מילה ג"כ בעי, וסבר דלא מעכב הסדר, ויכול להיות טבילה קודם מילה, כמו שהוכיח רמב"ן מזה (יבמות מ"ז ע"ב ד"ה נתרפא), או סבר דעל הסדר לחוד לא קפיד, כיון דלאו בר מהילא הוי, אבל בלא מילה אינו כגר". ונראה מדיוק בדברי הרמב"ם ומהסבר האו"ש ששיטת הרמב"ם שבן המעוברת שהתגיירה הוא גר ואינו נימול בשבת.

הטור (יו"ד סי' רסח) הביא בהלכות גרים: "נכרית שנתגיירה והיא מעוברת בנה אין צריך טבילה". ומובן מסידור ההלכה בתוך הלכות גרים שהבין שהבן הוא גר וצריך מילת גרים.

וכ"נ מהשולחן ערוך (יו"ד סי' רסח ס"ו): "עובדת כוכבים שנתגיירה והיא מעוברת, בנה אין צריך טבילה".

והרמ"א (יו"ד סי רסח ס"א) הביא את המחלוקת בסדר מילה וטבילה אבל לא הכריע: "(טבל קודם שמל, מועיל, דבדיעבד הוי טבילה) (ב"י בשם הרמב"ן וכ"כ המ"מ פי"ד מהל' א"ב) (וי"א דלא הוי טבילה) (נ"י פרק החולץ בשם הרא"ה)".

ט. בשו"ת בנין ציון (סי' כב) הביא את המחלוקת בין הרמב"ן לרא"ה וכותב שאף תוס' ביבמות סברו כרמב"ן ומסיים: "ובש"ע י"ד (סי' רס"ח) הביא הרמ"א טבל קודם שמל מועיל דבדעבד הוי טבילה ויש אומרים דלא הוי טבילה ומדהביא דעה ראשונה שהיא דעת הרמב"ן בסתמא ודעת הרא"ה דלא הוי טבילה בשם יש אומרים משמע דפסק כדעת הרמב"ן שהיא ג"כ דעת התוספ' והרשב"א שהוכיחו כן דבדיעבד הוי טבילה ממעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה ולכן אף שלדעת הרא"ה י"ל דמילתו דוחה שבת כיון שהוא כישראל גמור מכל מקום להדעה הראשונה שהביא הרמ"א בסתמא מילתו היא מילת גר שאינה דוחה שבת... אבל מכל מקום כיון שהתוספ' והרמב"ן והרשב"א הם רבים נגד דעת הרא"ה וגם הרמ"א נקט דיעות הרבים בסתמא נראה שהלכה כן שאין מילת בן שנולד ממעוברת שנתגיירה דוחה שבת ושוב מצאתי שגם הגאון אוה"ב נ"י בספרו נחלת בנימין פסק כן והוא הנכון כנלענ"ד הקטן יעקב".

וא"כ למסקנה הגר"י עטלינגר מסיק שאינו נימול בשבת.

י. המהר"ם שיק (יו"ד סי' רמז) מקשה: "ותו קשיא לי דהרי מבואר ביבמות דן צ"ז ע"ב דשני אחים תאומים דהורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה חייבין משום אשת אח, ואי ס"ד דבשעת מילה נעשו גר א"כ כקטן שנולד דמי ואין להם קורבה, ודין זה פסקו כל הפוסקים וא"כ קשיא טובא? על הרמב"ן דסובר דבשעת מילה נעשה גר ואי נימא דהש"ס קאי למ"ד עובר ירך אמו, א"כ מוכח מכל הפוסקים מבכורות ומדין דחייבים משום אשת אח דהלכה פסוקה דעובר ירך אמו".

"או דמוכרחין לומר דגם רמב"ן מודה דעובר כל זמן שהוא במעי אמו וגם כשנולד תוך ח' כל זמן שאין עליו שם ערל מודה הרמב"ן להרא"ה כיון דאכתי אינו ראוי למול הוי כנקיבה ומהני לי' להיות ישראל בטבילה לחוד אבל ביום הח' שכבר הוא ראוי למול בזה פליגו הרא"ה סובר הואיל ואשתרי אשתרי, ורמב"ן סובר דלא אמרינן כן אלא השתא דאפשר צריך למולו ולהכניסו בברית ושלא יהא כמותה ואי נימול באמת הוא גר מעיקרא כן נראה לפי ענ"ד מוכרח".

מהר"ם שיק מעלה את הקושי לשיטת הרמב"ן מיבמות צז בה מוכח שלתאומים יש דין ישראל משעת לידה, וע"כ מבאר את הרמב"ן וסיעתו שאף לדידם מלידתו הוא ישראל, אולם לגבי מילה ביום השמיני שחל בשבת הרמב"ן מחמיר. ועולה לדבריו שבעצם הוא ישראל אלא שאינו שלם והוא נצרך כביכול להשלמה אף לשיטת הרא"ה.

יא. ובס' דף על הדף (יבמות צז ע"ב) הביא:

"בשו"ת אחיעזר (ח"ד ס' מ"ד) נשאל ע"ד מעוברת שנתגיירה וילדה זכר אם מילתו דוחה שבת".

והביא מהגאון ר' דוד קארלינער זצ"ל בספרו פסקי הלכות (ח"א דין ז') שהוכיח דלא משוינן לי' כנתגייר מעצמו, אלא נתגייר בגירות אמו, ואף דאין לו יחוס אחרי אביו, מדאמרינן הכא דחייב כרת על אשת אחיו מאמו שילדה אחריו, הרי שדינו כישראל, דאם הי' צריך גרות, הרי זו שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואם כן מילתו דוחה שבת".

"אולם האחיעזר כתב שם, ובחלק ב' (סי' כ"ט ס"ק ו'), לדחות ראי' זו, די"ל דלעולם בעי גירות, וממילא אין מילתו דוחה שבת, והא דחייב כרת על אשת אחיו מאמו, הוא משום דרש"י בסנהדרין דף נ"ח כתב דהא דאמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, הוא דהוה כקטן שנולד בלי אב ואם. וכל זה כשנתגייר אחרי לידתו, דאין לו חייס לא לאביו ולא לאמו, אבל כשנתגייר אמו כשהיתה מעוברת, אף דאין לו חייס לגבי אביו, אולם לגבי אמו יש לו חייס, דהרי אמו היא מישראל, ואף שהוא צריך גרות מתייחס הוא אחריה, וכן הוא בירושלמי (פי"א דיבמות) דהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, חייב על קללת אמו, ולא על קללת אביו, אלמא דמתייחס הוא אחרי אמו, וא"ש מה שהוא חייב על אשת אחיו מאמו שנולד אחר כך, ומ"מ מילתו אינו דוחה שבת, דהוא מילה דגרות".

"אבל עיין שם דלהלכה מסיק דיש לסמוך פסקי הגר"ד מקארלין שיש למולו בשבת".

יב. וכן בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' קסז) מסיק שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוא ישראל ונימול בשבת ומברכים עליו ברכות המילה של ישראל, ומבאר שכן הביא האחיעזר (ח"ד סי' מד) בשם ר"ד מקרלין, והאריך להוכיח כן. ואלו מסקנותיו:

"העולה להלכה: א) גר שמל ולא טבל, מותר לשבות ביום השבת (אות ו' ז'). – ב) נכרית שנתגיירה כשהיא מעוברת וידעו הבי"ד שהיא מעוברת וילדה בן ביום השבת, הוא נימול בשבת יום ח' ללידתו (אות ד' ט' י"ב – ט"ז). – ג) נתגיירה מעוברת וילדה בן אפי' לא נולד מהול, יורש הוא את אמו (אות ד' ט' י"ט). – ד) נתגיירה מעוברת וילדה בן, מברכין בעת מילתו הברכות שמברכין בעת מילת ישראל (אות כ"א – כ"ד). – ה) אם עובר ירך אמו, עיי' בפנים (אות י"ז)".

וכן כתב בשו"ת אור לציון (ח"א יו"ד סי' יב). אמנם בשו"ת הר צבי (יו"ד סי רכג-רכד) אף הוא חקר בנושא וסבר לפחות לפי רמב"ן ורשב"א צ"ל שהנולד צריך גיור.

יג. לגבי גיור בטבילת אמו כתב הדגול מרבבה (סי' רסח ס"ו): "אם לא ידעו בית דין שהיא מעוברת תליא באשלי רברבי. ואכמ"ל". ולא באר את דבריו. ונראה שרצונו לומר שמי שלא נזרע בקדושה כיון שטבילת אמו מתחילה להכניסו לגירות אם בית דין לא התכוונו לגיירו אינו גר, וצריך טבילה בשנית.

וכתב בערוך השולחן (יו"ד סי' רסח סי"א): "אמרינן ביבמות [ע"ח א] כותית מעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה ומבואר מסוגית הש"ס שם דאי אמרינן עובר ירך אמו הוא א"צ טעם כלל לזה דהרי הוא חלק מאמו, ואם עובר לאו ירך אמו והוא כגוף בפ"ע וא"כ צריך לחשוב כאלו גם הוא טבל והרי גוף האם הוה חציצה ואמרינן שם דלכן לא הוה חציצה משום דהיינו רביתיה כלומר דכן דרך גידולו ולא הוי חציצה וראיתי לאחד מהגדולים שכתב דהב"ד צריכים לידע שהיא מעוברת [דגמ"ר] ואני אומר שא"צ שהרי רבותינו בעלי התוס' פסקו בב"ק [מ"ז א ד"ה מאי טעמא] דעובר ירך אמו הוא ע"ש, ולפי מה שבארנו בסי' רס"ז סעי' פ"ה גם הרמב"ם והטור ס"ל כן ע"ש וא"כ אין שייך בזה כלל לומר שצריכים הב"ד לידע מזה וכשהגדיל אינו יכול למחות".

עולה מדברי ערוה"ש שגירות מי שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה כיון שירך אמו הוא גירותו נבדלת מגר קטן בכך שאי"צ שבי"ד ידעו על גיורו וכן אם הגדיל אינו יכול למחות. כמו"כ בסוגיא ביבמות נאמר שמצרית מעוברת שהתגיירה בנה שני ואינו נחשב ראשון על אף שאם היה גר קטן היה נחשב ראשון.

בשו"ת יביע אומר (ח"ט יו"ד סי' יז) דן בשאלת מעוברת שנתגיירה ובי"ד לא ידעו שהיא מעוברת ובתחילה מוכיח כי דעת רוב הפוסקים להלכה שעובר ירך אמו ולכן אי"צ ידיעת בי"ד שהיא מעוברת כדי שטבילתה תעלה אף לבנה. והביא אגרות משה (חיו"ד ס"ס קנח) שטוב להודיע לב"ד שהיא מעוברת להוציא מספקו של הדגמ"ר. אולם הן מסגנונו והן מדבריו נראה שאינו לעיכובא.

אולם בפסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין (ח"ז פס"ד בעמוד תלט) פסק שטבילת אמו כשבי"ד לא ידעו שהיא מעוברת אינה מועילה לו וע"כ צריך מילה וטבילה כגר.

ובאבני מילואים (סי' ד ס"ק ב) יצא להסביר לפי מ"ד שהנולד הוא גר מדוע מעוברת שנתגיירה בנה שני. הרי לכאורה אם הוא גר צריך להחשב כראשון וכך הוא כותב: "ומבואר דלמ"ד עובר לאו ירך אמו א"כ הא דעובר א"צ טבילה לאו משום טבילה דאימי' אלא משום טבילת עובר עצמה כשטבלה אמו ומשום דלאו חציצה דהיינו רביתי', ולפי"ז אם הגדיל יכול למחות כמו בגר קטן שמטבילין אותו דיכול למחות כשיגדיל וכדאיתא בכתובות (דף י"ב) [יא, א] וא"כ העובר דהוי משום גירות עצמו ראוי להיות מצרי ראשון שנתגייר בפני עצמו, וקשה דאמאי הוי בנה שני דאי נימא עובר ירך אמו ומחמת טבילת אמו הוי גר א"כ לכי נולד ה"ל שני לאמו אבל אם עובר לאו ירך אמו ואינו אלא גירות עצמו ראוי להיות ראשון".

ותרץ: "וצריך לומר דאע"ג דהוא ע"י גירות עצמו מכל מקום כיון דנולד ממצרית ראשונה אזלינן בתר לידה וה"ל שני, ויתיישב בזה קושית תוס' [שם] ד"ה הוי אמינא מצרית מעוברת היא ובנה חד"...

יד. ואע"פ שגדולי האחרונים נטלו חלק במחלוקת זו, ומי יכניס ראשו להכריע ביניהם, אולם מצאתי שעסק בכך כבר בהלכות גדולות (סי' לב – הלכות מיאון עמ' שמח, וכן חזר וכתב בסי' מח, הל' נחלות עמ' תקלט), ולא הביאוהו כל גדולי האחרונים, ולענ"ד דעתו – דעת אחד מן הגאונים מכרעת את כל האחרונים שהסתפקו בכך. וז"ל:

"וכן מי שנשא את הגויה שלא הטבילה לשום גירות ונתעברה ואחר כך הטבילה וילדה אותו וולד גר הוא ואין צריך טבילה, דאמר רבה (יבמות עח א) נתגיירה מעוברת וילדה בנה אין צריך טבילה דסגי ליה בטבילת אמו, ולענין נחלה לא ירית ליה דלאו בריה מקרי, ואי נקיבה היא בין מן הנכרית ובין מן השפחה כשירה לישראל ואסירה לכהן".

וברור מדעתו שהנולד הוא גר, ולכן אם היא בת אסורה לכהונה כדין גיורת, ואם הנולד הוא בן הוא אינו צריך טבילה אבל צריך מילת גרים. וכל הסוגיות המורות להיפך צריך עפ"י ה"ג להסבירם כגדרים מדרבנן, הן לגבי פדיון והן לגבי תאומים שלידתם בקדושה איסורם זע"ז ועל אימם מדרבנן.

מסקנה

מי שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אינו נימול בשבת ומילתו היא מילת גרים ולא כמילת ישראל.