חבל נחלתו יד לה
סימן לה מעשר כספים ממלגה
שאלה עריכה
סטודנט (תלמיד) במכללה עובד לפרנסתו וגם מקבל מלגה, האם הוא צריך להפריש מעשר כספים מן המלגה?
א. עשירית וחומש במצות צדקה
אגב השאלה נתייחס לכלל הנושא של מעשר כספים, שהוא כהררים התלויים בשערה.
כתב הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ז ה"א): "מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת, שנאמר פתוח תפתח את ידך לו ונאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך ונאמר וחי אחיך עמך".
ובהלכה ה מוסיף: "בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו בינוני, פחות מכאן עין רעה, ולעולם לא ימנע עצמו משלישית השקל בשנה, וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר".
הטור (יו"ד סי' רמט) הביא דברי הרמב"ם והוסיף עליהם: "וקאמר בירושלמי שנה ראשונה חומש מהקרן מכאן ואילך חומש מהריוח בכל שנה".
הן לפי הרמב"ם והן לפי הטור החומש או מעשר הם השיעור המכסימלי למי שיכול לתת בתנאי שיש עניים הדורשים הוצאה כזו.
הבית יוסף (יו"ד סי' רמט) העיר: "שיעור נתינתה אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים וכו'. יתבאר בסימן ר"ן שצריך לתת לעניים כל צרכם והיינו ודאי אם ידו משגת שאם אינה משגת אינו חייב לתת להם כל ממונו".
והמשיך: "וכמה הוא נותן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר. כ"כ הרמב"ם בפ"ז מהלכות מתנות עניים (הלכה ה) ובפרק נערה שנתפתתה (כתובות נ.) אמר רבי אילעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות. ואף על גב דלא משמע מהכא שיהא מצוה לבזבז חומש דלא קאמר אלא שאם בא לבזבז אל יבזבז יותר מכן מהירושלמי דריש פיאה (פ"א ה"א) נראה שהוא מצוה וגם מתלמודא דידן יש לדקדק דמצוה מן המובחר לבזבז חומש דמייתי להא דתקנת אושא מדכתיב (בראשית כח, כב) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך כלומר תרין עישורי דהיינו חומש".
עולה מדברי הב"י שמן הירושלמי משמע שחובה לתת לצדקה חומש של ממונו, (וכפי האמור בירושלמי [פאה פ"א ה"א] שנה ראשונה מהקרן ואח"כ מן הרווח). והירושלמי הוא המקור למנהג מעשר כספים. דהיינו שאדם יעשר את ממונו כאשר הוא נכנס לידו ואז יחלק את הממון הזה לצדקה – כעין מעשרות.
החילוק בין הבנה זו להבנת הרמב"ם כפשוטו, הוא שלפי הרמב"ם אין חובה כמותית על הוצאה לצדקה אלא לפי צורך העניים ולפי יכולתו ומעשר וחומש אלו הגבלות כמותיות בלבד, אולם לפי הירושלמי יש חובה להפריש חומש או עשירית לצדקה מנכסיו שנה ראשונה מהקרן ואח"כ מן הרווח, ולחפש עניים ולתת להם.
כאמור, כותב זאת הב"י כפירוש הירושלמי, אולם בהלכה לא פסק כן אלא הביא את לשון הרמב"ם. זו לשון השולחן ערוך (יו"ד סי' רמט ס"א): "שיעור נתינתה, אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה, מדה בינונית; פחות מכאן, עין רעה. וחומש זה שאמרו, שנה ראשונה מהקרן, מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה". ולא הזכיר שיש חובה שכל ממון שנכנס תחת ידו יפריש ממנו חומש או מעשר.
וכן בשאילתות (פר' תרומה שאילתא סג) העוסקת במצות צדקה לא הזכיר שום חובה למעשר מכספים וז"ל: "ואפילו עני המתפרנס על הצדקה מיבעי ליה למיתן תילתא דשקל בכל שתא ועשיר כמה דבעי למיתן הרשות בידו".
ב. חובת מעשר מכספים
כתב בדרך אמונה (הל' מת"ע פ"ז ה"ה אות כז): "ואחד מעשרה בנכסיו בינוני (=לשון הרמב"ם). ומזה נהגו ישראל ליתן מעשר כספים ואסמכוהו רבנן בספרי אקרא דכתיב עשר תעשר את כל לרבות רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים ואמרו במדרש עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר עשר כדי שלא תתחסר רמז למפרשי ימים ופרגמטוטין להפריש אחד מעשרה לעמלי תורה ולכך אם הורגל בזה ג' פעמים או אפי' פעם א' וחשב לנהוג כן לעולם הוי עליו כנדר".
ומקורו מתוספות (תענית ט ע"א): "עשר תעשר – הכי איתא בסיפרי עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין ת"ל את כל דהוה מצי למימר את תבואתך מאי כל לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו".
בביאור הגר"א (יו"ד סי' רמט ס"ק ב) הביא את הספרי והביא עוד: "בירושלמי אתמר שמעשר עני נוהג אפי' בכספים ויליף ממ"ש כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך. מרדכי פ"ק דב"ב (ע"כ)".
וכן הביא את הירושלמי הכפתור ופרח (פמ"ד).
והאור זרוע (ח"א, סי' יג) לומד את חובת מעשר כספים כך: "בפ"ק דתענית א"ר יוחנן מ"ד עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר. ר' יוחנן אשכחי' לינוקא דר' שמעון בן לקיש אמר לי' אימא לי פסוקך אמר לי' עשר תעשר א"ל (ר') מ"ד עשר תעשר אמר לו עשר בשביל שתתעשר א"ל ומי שרי לנסויי קוב"ה והכתי' לא תנסו את ה' אלקיכם א"ל הכי א"ר אושעיא חוץ מזו שנא' הביאו את כל המעשר אל בית האוצר כו' ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די מאי עד בלי די, אמר רמי בר חמא אמר רב עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. למדנו שמצוה לאדם לעשר את ממונו וכל מה שמרבה במעשרות מרבה בעושר והמרבה בצדקה יותר מן המעשרות ה"ז משובח ובלבד שלא יבזבז יותר מחומש כההוא דפ' נערה שנתפתתה דא"ר אילא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש... ואמרי' בירוש' פ"ק דפאה גבי אלו דברים שאין להם שיעור וגמילות חסדים הדא דתמר בגופו אבל בממונו יש לה שיעור ואתיא כיי דמר ר' שמעון בן לקיש בשם ר' יוסי בר' חנינא באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה. ר"ג בר אינונא בעי קומי ר' מנא מה חומש בכל שנה ושנה לחמש שנים הוא מפסיד כולה א"ל בתחלה לקרן מכאן ואילך לשכר".
ג. חומר החיוב במעשר כספים
את חומר החיוב במעשר כספים באר בערוך השולחן (יו"ד סי' רמט סעי' א-ב):
"כתבו הטור והש"ע שיעור נתינתה אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים שיתבאר בסי' ר"ן. ואם אין ידו משגת כל כך יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר ואחד מעשרה מדה בינונית פחות מכאן עין רעה. וחומש זה שאמרו שנה ראשונה מהקרן מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה עכ"ל וכן במעשר הדין כן"...
"ויש להבין בדברי הטור וש"ע דלמאי כתבו אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים דכיון דחומש או מעשר מחוייב ליתן ויותר מחומש אינו רשאי ליתן, א"כ ממילא הוא כן דאם הוא עשיר גדול ויש במעשרו או בחומשו צורך כל העניים יספיקו כל צרכיהם ואם אינו מספיק מה יעשה והו"ל לומר דכל אדם מחוייב ליתן חומש או מעשר ומזה יספיקו לעניים. ונלע"ד דה"פ דבאמת שיעורים אלו דמעשר וחומש אינן מן התורה, ומדרבנן הוא דאסמכוה אקרא דוכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך שני עישורים כמבואר בכתובות שם דמעשר מן התורה הוא רק בתבואה ולא לעניים אלא מעשר ראשון ללוים ומעשר שני נאכל בירושלים לבעלים ורק אחת בג' שנים יש מעשר עני והיא גזירת התורה ולא שבה נפטרו מצדקה כמובן".
ממשיך ערוך השולחן בסעיפים הבאים (ג-ה): "...והשיעור מזה כמה שהאביון צריך כדכתיב די מחסורו אשר יחסר לו אמנם הדבר מובן שלא תצוה התורה ליתן כל מה שיש לו לעניים והוא ישאר עני ודרכיה דרכי נועם ובאמת בזמן שהיו ישראל בארץ והיה מצבם טוב ועניים היו מועטים היו יכולין לקיים די מחסורו וגו' אבל כשגלינו מארצינו ועניים נתרבו ועשירים נתמעטו ואם אפילו יחלקו העשירים כל מעותיהם לא יספיקו להשלים לכל העניים די מחסורם לכן תקנו חכמים מעשר וחומש ולא יותר דבהכרח לתת גבול..."
"ולפ"ז ה"פ שיעור נתינתה אם ידו משגת כלומר שהוא עשיר גדול ועניים שם שמעטים יתן כפי צורך העניים אף אם אין בזה לא חומש ולא מעשר מפני שזהו עיקר המצוה של צדקה ליתן די מחסורו אבל אם אין ידו משגת כלומר או שהוא אינו עשיר כל כך או שעניים מרובים יתן עד חומש או מעשר ואף שאין בזה די מחסורו הלא א"א יותר ונראה דאף מי שאינו נותן מעשר מ"מ מצות הצדקה קיים אלא שלא קיימה כראוי וזהו כתרומה שנותן פחות מנ' שהיא מדה בינונית... ".
"ולפי מה שבררנו הדבר מוכרע כדעת הגדולים הסוברים דמעשר כספים אין להם שום עיקר מן התורה [ב"ח בסוף סי' של"א ותשו' פנ"י ס"ב] ויש שהביא ראיה מכאן דמעשר כספים הוא מן התורה [ט"ז שם] ותמיהני דלפי מה שבארנו אדרבא ראיה מכאן להיפך ועיקר חיוב בצדקה מן התורה הוא ליתן לו די מחסורו ומעשר וחומש תקנתא דרבנן הוא"...
עולה שהחיוב לתת צדקה בשיעור חומש או מעשר הם שיעור המצוה המכסימלי והוא מדרבנן, וחובת נתינת מעשר כספים היא מנהג שנלמד בהשוואה ליבולי שדות שממון הנכנס לרשותו יעשרו ולגבי שימושי המעות נבאר להלן.
ד. ממה מפרישים מעשר כספים
הובאו למעלה המדרשים המחייבים להפריש מעשר גם מפרקמטיא ובעצם מכל ממון שביד האדם.
כיון שהחובה היא חובת הגוף, על המפריש, אין היא קשורה אם כבר נתנו מהממון מעשר או לאו – בניגוד למעשר מפירות. וז"ל דרך אמונה (שם): "וגם מירושה או מנדוניא צריך ליתן מעשר אף שהאב כבר נתן מעשר מזה וכן אם גבה חוב שכבר נתייאש ממנו צריך לחזור וליתן מעשר דהוי כמצא מציאה".
וכן הוסיפו האחרונים שאף ממעות שכבר נתנו מהם מעשר כספים בהגיעם ליד אחר יש לתת מהם מעשר כספים.
וכך כתב הפתחי תשובה (יו"ד סי' רמט ס"ק א) בשם שאילת יעב"ץ (ח"א סי' ו): "אבל אם הכניסו (=ההורים) סתם כך וכך מעות להזוג ואח"כ בהגיע זמן החתונה נוטלין המעשר י"ל דאין זכות לאבות במעשר אם לא מדעת הזוג דמצוה דידהו היא ושמא כיון דהכי נהוג אדעתא דהכי נתחייבו מעיקרא להיות להאבות טובת הנאה שבהן ע"ש. ועיין בשל"ה דף רס"ב ע"א שכתב דגם מירושה שירש מאביו צריך ליתן מעשר אף שאביו היה נזהר כל ימיו במעשרות מ"מ צריך הוא ליתן מחדש ע"ש".
ובשו"ת משנה הלכות (חי"ד סי' רכז ד"ה בדבר המעשר) כתב: "בדבר המעשר לבני הכולל מהטשעק שלהם, וההנהלת הישיבה לוקחים המעשר מהטשעק מהאברכים ושוב נותנים להם מה שמגיע להם לפענ"ד שפיר דמי לעשות כן. ואני המצאתי דבר לפני כמה שנים שהי' קשה להאברכים ליתן מעשר מסכום קטן כזה ולכן אמרתי שההנהלה בעצם יתנו הוספה של עשר אחוז להאברכים על הטשעק ויקחו מעשר מהטשעק ויחזיקו המעשר לעצמם, ושפיר דמי לעשות כן".
ותימה על דבריו אם החובה בממון המגיע ליד האברך מה תועלת ב'ניכוי מעשר כספים במקור' שחידש בעל שו"ת משנה הלכות, וצ"ב.
ה. לְמה מיועדים כספי מעשר כספים
לפי פסיקת הרמב"ם והשו"ע כל הכספים הם בגדר צדקה והם אינם בגדר חובה. לפי הסוברים שהוא חובה, כיון שמעשר כספים הוא לרוב הדעות מנהג ושרשיו מועטים, יש שהיטו את השימוש במעשר לצורך שאר מצוות שאדם מקיים בממונו ובלבד שלא היה מקיימם ממונו בלאו הכי כגון ארבעה מינים.
הרמ"א (יו"ד סי' רמט ס"ה) הגיה: "...ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה, רק יתננו לעניים. (מהרי"ל הל' ראש השנה)".
היינו, לפי ההבנה שחובה עליו להוציא חומש או מעשר ממונו כל שנה ושנה, היתה הבנה שהשיעור של חומש ועשירית הוא חיוב של הוצאה ואפילו למצוות המוטלות עליו ולאו דוקא לצדקה, והרמ"א בא להוציא מהבנה זו.
והט"ז (שם ס"ק א) כתב: "רק יתננו לעניים. – וכ"ש לפרוע בהם מסים דאסור... תדע דהא גם במה שאדם זן בניו הקטנים אמרינן בפרק נערה שנתפתתה דהוי בכלל עושי צדקה בכל עת, וכי ס"ד שיוציא אדם מעשר שלו לזון בניו הקטנים?! ולענין לקנות מצוֹת בבית הכנסת במעות מעשר נ"ל דאם בשעת קניית המצות היה דעתו על זה שרי דהא המעות לצדקה אזיל ואף שהוא נהנה במה שמכבד לקרות אחרים לס"ת אין זה איסור שהרי בכל מעשר יש טובת הנאה לבעלים מה שאין כן אם בשעת קניית המצות לא נתכוין ליתן ממעשר ואח"כ רוצה לפרוע ממעשר ה"ל כפורע חובו ממעשר כנ"ל בזה. וכתב בדרישה בשם תשו' מהר"ר מנחם שמותר ליתן מן המעשר להיות בעל ברית או להכניס חתן לחופה או לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה המצוה עכ"ל ונראה לי דכשקונה בעדו ספר צריך לכתוב עליו שזהו מן המעשר למען ידעו בניו דבר זה ולא יחזיקוהו להם".
עולה מדברי הט"ז שמותר להשתמש במעות מעשר לקניית מצוות, ובלבד שהמעות או החפץ הנקנה (=ספרים) ישמשו לצדקה וגמ"ח.
והש"ך (שם ס"ק ג) הוסיף: "ואין לעשות ממעשר שלו כו' – מהרש"ל והדרישה כתבו בשם תשובת מהר"מ דכל מצוה שתבא לידו כגון להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה וכה"ג וכן לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצוה יכול לקנות מן המעשר ע"כ. ובתשו' מהר"מ מרוטנבורג דפוס פראג סי' ע"ה כתב ולפזר מעשרותיו לעניים (צ"ל לבניו) הגדולים שאינו חייב לטפל בהם מותר דאפי' לאביו מותר לתת אם הוא עני משום כבוד אביו אבל (צ"ל וכ"ש) לבניו דמותר במקום שאין בעיר תקנה לתת לכיס של צדקה עכ"ל ומשמע דמותר אפי' יש בידו יכולת לפרנס ממקום אחר דזה הוי צדקה כדלקמן סימן רנ"א ס"ג".
היינו מצוות שלא יכול לקנות מממונו, יכול לקנותם ממעשר כספים וכמובן מצוות שיש בהן צדקה. ובביאור הגר"א הביא מביצה (יט ע"ב): "וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין". היינו – ולא ממעות מעשר.
בפתחי תשובה (ס"ק ב) כתב שלכאורה מהר"ם (=מהר"ר מנחם הובא בט"ז) שהובא בש"ך חלוק עם המהרי"ל (שהביא הרמ"א) אם מותר אף דברים שאינם צדקה, אולם באר הגולה (אות ה) הסביר שמהרי"ל אסר דוקא מצוה שחייב בה והתיר כמהר"ם. ובשם החת"ס הביא שבמהרי"ל מדובר שהתחיל לתת לעניים שלש פעמים ולכן אסור לתת למצוות אחרות, אבל אם מיד בתחלת הפרשת מעשר כספים התנה שיכול לעשות ממנו דבר מצוה מודה מהרי"ל למהר"ם.
והובאו שם הרבה שאלות על מעות מעשר ושינוי יעודם לחולין או למצוות, אחַר שלא התנו.
מוסיף בדרך אמונה (שם) ומסביר מה הוא ייעוד המעשר:
"ויש דעות אם יכול לעשות ממעות מעשר שלו שאר מצות כגון נרות לביהכ"נ או להיות בעל ברית ולהכניס חתן וכלה לחופה או לקנות ספרים ולהשאילן לכל מי שירצה די"א דכל אלו אם בלא"ה לא הי' עושה כן יכול לעשות ממעות מעשר ואף על פי שנהנה מזה ג"כ ויש מחמירין בזה שמעות מעשר הוא רק לעניים אא"כ התנה בתחלה שיוכל לתת לכל המצות ולכן טוב שיתנה בתחלה. ואם לא התנה מהנכון להחמיר שלא ליתן רק לעניים ואפי' לעשות מזה גמ"ח קבוע אפשר שיש להחמיר וצ"ע. אך להלוות לפי שעה מעות מהמעשר יש להקל אפי' להלוות לעשיר וכ"ש לעני וכשיחזיר לו יתננה לעניים. ופרנסת בניו ובנותיו הגדולים יתרים מבני שש י"א שכיון שאין חייב לפרנסם יכול לחושבו בחשבון המעשר וכ"ש בני י"ג ויותר, וי"א שא"א לחושבו כי כל דבר שגם בלא"ה הי' נותן לו א"א לחושבו בחשבון המעשר אף על פי שזה נחשב לצדקה, וכ"ש דבר שהוא חייב כגון מתנות לאביונים ומחצית השקל ופדיון כפרות וכל כה"ג אף שאינו אלא מנהג לכו"ע אין יכול ליתן ממעות מעשר רק אם רוצה להוסיף יותר מהחיוב יכול להוסיף ממעשר. וכן אם נתחייב באיזה צדקה ולא הי' דעתו ליתן ממעות מעשר, וכן שכר לימוד של בניו אסור ליתן ממעות מעשר כיון שחייב בזה וכן כל כה"ג. והמקבל מתנה כגון אלו שמקבלין מתנות לחתונתן אם קבל חפצים א"צ לתת מעשר אבל אם קיבל מעות אפי' בשביל לקנות דבר מסוים צריך לתת מעשר".
ממילא ביחס לשאלה בראש הדברים אף מקבל מלגה אם יכול – חייב לתת מעשר כספים.
ו. דרך חישוב מעשר כספים
אף מי שרואה הפרשת מעשר כספים כחובה נראה שסובר שאדם שאין לו אינו צריך לתת וצריך לחזור ולנהוג כדברי הרמב"ם והשו"ע שהמינימום הוא שלישית השקל בשנה (והוא סכום אפסי של כמה שקלים בלבד). השאלה החשובה היא מה נחשב שאין לו הרי יש מסתפק במועט ויש שזה לא מספיק לו וצריך יותר. נראה שאם משכורתו וכד' אינה מספקת לו ולביתו ולכלל משפחתו את מלוא צרכיהם הבסיסיים אדם כזה פטור ממעשר כספים, כיון שכל ממונו נצרך למחייתו.
פרט לשאלה זו, לבעל עסקים מרובים שיש לו הוצאות והכנסות קשה מאד לברר מהי הכנסה שמעשר ממנה חייב להפריש כמעשר כספים. לדוגמא: הכניס מאה והוציא חמישים והפסיד ושוב הרויח מתי הוא יודע בבירור שזוהי הכנסה שחייב להפריש ממנה?
כתב על כך הפתחי תשובה (יו"ד סי' רמט ס"ק א): "ואם היה לו בעסק אחד ריוח ובעסק אחד הפסד עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם שער אפרים סימן פ"ד שאם בשעה שהיה לו הפסד היה לו חשבון שהיה לו הפסד ואם כן מה שהיה לו ריוח אח"כ הוא ענין אחר ואינו ממלא הריוח את ההפסד, אבל אם לא היה לו חשבון עד תום השנה וחשב כל החשבונות הריוח וההפסד מכל השנה אז ימלא ההפסד מן הריוח ע"ש וכיוצא בזה כתב בתשובת חות יאיר בהשמטות לדף רי"ג ע"ש ועיין בתשובת נו"ב תניינא סימן קצ"ד /קצ"ח/ שלא פסק כן אלא אם הריוח וההפסד היה בשנה אחת לעולם ינכה זה בזה אבל בשתי שנים לא ינכה וע"ש בהג"ה מבן המחבר ועיין עוד בתשובת חוט השני סוף סימן צ' מזה. ומ"ש הבה"ט בשם חו"י אם הוא נוסע לשוק כו' גם הוצאה בכלל קרן יחשב ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן ו' שפקפק בזה ודעתו שאין מנכה ההוצאה בכל ענין".
ועי' עוד שם בפתחי תשובה בשאלות שונות של מעשר כספים, ונראה שהאחרונים תפסו זאת כחוב מלא.
ז. בין מצוה לחובה
מעיון בפוסקים נראה כבי' שהמצוה הזו היא חובה חמורה, ומי שנתן צדקה ולא הצליח לתת מעשר כי אין לו, והוא נצרך לצרכי משפחתו, דברי הפוסקים יוצרים אצלו הרגשת עבריינות והוא כבר בחששות כבדים שלא מילא את חובותיו בעוה"ז וכו' וכו'. צריך לזכור שזהו מנהג מדרבנן ובעיקר אם הזכיר בתחילה 'בלי נדר', ואין אדם צריך ללוות על מנת לתת מעשר כספים, אלא צריך שבאמת מכלל הכנסתו תהא עשירית שאינה נצרכת לצרכיו וצרכי משפחתו השוטפים. ולכן אם הוא חש שהוא לחוץ כיון שאינו נותן כפי הראוי מעשר או חומש ירשום לעצמו את הכנסתו ואת הראוי לתת למעשר כספים כל שנה, וכמה נתן בפועל, וסכומים אלו יהיו חוב עליו עד שבמשך השנים יוכל ליתנם. אבל ודאי שלא ראוי שיכנס למרה שחורה על כך שאינו יכול לתת מעשר כספים.