חבל נחלתו יד כו
סימן כו תרנגול המשי – האם זקוק למסורת
פתיחה
בהרצאה שנתן הרב יהודה הלוי עמיחי ביום העיון של 'מכון התורה והארץ' בתאריך י"ח שבט תשע"ג במכון הגבוה לטכנולוגיה בירושלים ('מכון לב') הציג הרב עמיחי את תרנגול המשי ודעתו על היתר אכילתו. (ונדפסה בעלון 'אמונת עתיך' גליון , וכן הובא שם מכתב הגר"א וייס שאוסר.)
תרנגול המשי הוא מין תרנגולים אשר הגיע מהמזרח הרחוק (סין) הנראה מעט שונה מהתרנגולים אשר מגדלים בימינו לאכילה. הוא קטן יותר, נוצותיו עדינות למגע כמשי, יש לו חמש אצבעות ברגלים בשונה מרוב העופות הטהורים הידועים שיש להם ארבע אצבעות. תכונה אחרת היא שהרגלים של העוף מכוסות נוצות עד האצבעות ולא עד אזור צומת הגידין. כמו"כ העור מתחת לנוצות בצבע שחור ולא אדום כמו יתר התרנגולות הנאכלות. תרנגול המשי מזדווג עם תרנגול הבית והם מתנהגים זה עם זה כאילו הם מאותו מין ללא שום הבדלה ביניהם, כאשר האפרוחים הבוקעים מהביצים יהיו דומים בתכונותיהם לאחד ההורים (רגיל או משי).
לא אחזור על דיונו של הרב עמיחי בנושא שכן ונדמה ועל אצבע יתירה וחולק אצבעותיו, והמעוניין לעיין בכך יעיין בדרכי תשובה (סי' פב ס"ק כא-מו). אתרכז בעיקר בנושאים שלא הובאו בדבריו.
מסקנתו של הרב עמיחי שתרנגול המשי הוא מין עוף טהור, אולם לגבי אכילתו ואכילת ביציו כיון שאין לגביו מסורת, אין לאכלו ואין לאכול את ביציו.
א. עוף טהור נאכל עפ"י מסורת
כתב הטור (יו"ד סי' פב):
"סימני העוף לא נתפרשו אלא שפירש הכתוב עופות טמאין וטהורין ובמה שחלוקין טהורים מהטמאים עשו חכמים סימני טהרה והם ד' דברים הטהור אינו דורס פירוש אינו אוכל העוף מחיים ויש לו זפק ואצבע יתירה וקורקבנו נקלף ביד ואפי' אם אינו נקלף אא"כ יתנו אותו בשמש להתחמם חשיב שפיר נקלף אבל אם אינו נקלף אלא בסכין לא חשיב נקלף לפיכך מי שמכיר כ"ד עופות הטמאין המפורשין בפסוק ומיניהן מותר לאכול כל עוף שאינו מהן וכל מי שאינו מכיר אם רואה עוף דורס ודאי טמא ואם אינו יודע אם דורס אם לאו אם כשמעמידין אותו על חוט חולק את רגליו ב' אצבעות לכאן וב' אצבעות לכאן או שקולט מן האויר ואוכל בידוע שהוא דורס".
"ואם הוא בחזקת שאינו דורס ויש לו עוד אחד מג' הסימנים איזה שיהיה כתב הרמב"ם שהוא טהור אבל ר"ח כתב שאין להתירו בסימן אחד אלא שקורקבנו נקלף אבל אם אינו נקלף אפי' יש בו זפק ואצבע יתירה טמא. ורש"י כתב שאין לסמוך ולאכול כל עוף אלא במסורת שמסרו לנו אבותינו שהוא טהור שיש לחוש שמא דורס והר"ז הלוי כתב וקבלנו מסורת מאבותינו ומזקנינו הקדמונים שכל עוף שחוטמו רחב וכף רגל רחבה כשל אווז בידוע שאינו דורס. וכתב א"א הרא"ש ז"ל וכן מסתבר ויש לאוכלו אם ימצא לו ג' סימנים בגופו ואין לחוש שמא הוא דורס... ביצי עוף טמא אסורים כמותו".
ופסק השולחן ערוך (יו"ד סי' פב ס"ב): "ואף על פי שיש לו ג' סימנים אלו, אין לאכלו, לפי שאנו חוששין שמא הוא דורס, אלא א"כ יש להם מסורת שמסרו להם אבותיהם שהוא טהור (ל' הרמב"ם שם די"ח)".
ובס"ג הוסיף: "יש אומרים שכל עוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אווז, בידוע שאינו דורס, ומותר באכילה אם יש לו שלשה סימנים בגופו".
והרמ"א הגיה: "ויש אומרים שאין לסמוך אפילו על זה, ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור (בארוך כלל נ"ו ובתא"ו נט"ו), וכן נוהגין ואין לשנות".
מתבאר שכל עוף אשר בא לפנינו ויש בו כל סימני טהרה שמנו חכמים אין לאוכלו אלא עפ"י מסורת. ולפי השו"ע עוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה ויש בו ג' סימני טהרה מותר לאוכלו, ולפי הרמ"א אסור לאוכלו אלא עפ"י מסורת. יש מן האחרונים הספרדים שקבלו בנושא זה את פסיקת הרמ"א ואינם נוקטים לגבי עופות כפסיקת השו"ע לדון עפ"י סימנים במקרים מסוימים.
אלא שבנושא שלפנינו נראה שצריך לדון האם מין חדש לפנינו, או שסוג של תרנגול שאכילתו מקובלת על כל ישראל עם כמה שינויים חיצוניים, ולא מהותיים. במידה והמדובר בעוף ממין חדש נראה שצריכים למסורת כדי לאוכלו, ואם אין עֵדוֹת בישראל שהוא נאכל על ידם אסור לאוכלו, אולם במידה ואין מדובר במין חדש אלא במין ישן עם כמה שינויים נראה שאין צריך מסורת כדי להתירו, והוא מותר באכילה כדוגמת שאר סוגי התרנגולים.
וע"כ השאלה שצריך לברר היא: מה מגדיר את המין, האם כל שינוי יגדיר זאת כמין חדש הזקוק למסורת, או דוקא שינויים מסוימים.
ב. קביעת המין בכלאים
נראה ללמוד האם מין חדש לפנינו מדיני כלאים.
הבבלי בבבא קמא (נה ע"א) דן מה מחלק בין מינים דומים: "אמר ר"ל, כאן שנה רבי: תרנגול טווס ופסיוני – כלאים זה בזה. פשיטא! אמר רב חביבא: משום דרבו בהדי הדדי, מהו דתימא מין חד הוא, קמ"ל. אמר שמואל: אווז ואווז הבר – כלאים זה בזה. מתקיף לה רבא בר רב חנן: מאי טעמא? אילימא משום דהאי אריך קועיה (רש"י: קועיה – חרטומו בי"ק בלע"ז) והאי זוטר קועיה, אלא מעתה, גמלא פרסא וגמלא טייעא (רש"י: טייעא – ערבי), דהאי אלים קועיה (רש"י: אלים קועיה – צוארו עב) והאי קטין (רש"י: קטין – דק) קועיה, הכי נמי דהוו כלאים זה בזה?! אלא אמר אביי: זה ביציו מבחוץ, וזה ביציו מבפנים (רש"י: ביציו מבחוץ – ביצי הזכרות ניכרין באווז הבר מבחוץ). רב פפא אמר: הא טעונה חדא ביעתא בשיחלא, והא טעונה כמה ביעתא בשיחלא".
הרא"ש (ב"ק פ"ה סי' יד) באר את הגמרא: "אמר שמואל אווז ואווז הבר כלאים זה בזה. ומפ' טעמא משום שזה ביציו מבחוץ וזה ביציו מבפנים. הא טעינא חדא ביעא בשיחלא והא טעינא כמה ביעי בשיחלא".
עולה שדוקא שינויים מהותיים באברים חיוניים מהוים סימן להגדיר את החיה כמין אחר, אבל שינויים בגודל הגוף או בגודל אברים חיצוניים אינם מורים על מינים שונים.
הבדלים אלו הם לעניין כלאים, ונראה שה"ה לגבי זיהוי המין (כמבואר להלן).
הרמב"ם פסק בהל' כלאים (פ"ט ה"ד): "שני מיני בהמה או חיה שדומין זה לזה, אף על פי שמתעברין זה מזה ודומין זה לזה, הואיל והן שני מינין הרי אלו כלאים ואסור להרכיבן, כיצד הזאב עם הכלב, והכלב הכופרי עם השועל, והצבאים עם העזים, והיעלים עם הרחלים והסוס עם הפרד, והפרד עם החמור, והחמור עם הערוד, אע"פ שדומין זה לזה, הרי הן כלאים זה בזה".
ובהלכה הבאה: "מין שיש בו מדברי ויישובי, כגון שור הבר עם השור והרמך עם הסוס, מותר להרכיבן זה עם זה, מפני שהן מין אחד, אבל אוז עם אוז בר כלאים זה עם זה, שהאוז ביציו מבפנים ואוז הבר ביציו מבחוץ, מכלל שהן שני מינין, והכוי כלאים עם החיה ועם הבהמה, ואין לוקין עליו, מפני שהוא ספק".
בערוך השולחן (יו"ד סי' רצז [השני]) הקביל בין קביעת המין בכלאים לבין קביעת המין לגבי היתר אכילה והזדקקות למסורת:
בסעיף ח: "וזהו בשני מינים אבל במין אחד אף על פי שיש בהם שינויים זה מזה כגון שור הבר עם שור בייתי והרמך והוא מין סוס עם סוס שמצוי מותרים זה עם זה"...
ובסעיף ט: "אבל האווז עם אווז הבר כלאים זה בזה משום דהאווז ביציו מבפנים ואווז הבר ביציו מבחוץ שהזכרות שלו תלוי מבחוץ [ב"ק נ"ה א] ובהכרח בשינוי כזה שהוא עיקר הוויית הבעל חי בע"כ ששני מינים הם, אבל מפני שינוי אחר כגון שזה צוארו עב וזה דק זה ארוך וזה קצר אין זה שינוי והוה מין אחד [שם], ולכן בתרנגולות שלנו שנתהוו בהם זה שנים גדולים משלנו ונקראים גאלאנסק"א או פרייסיס"א הינע"ר מ"מ מין אחד הם"...
אף הרב זצ"ל בשו"ת דעת כהן (סי' מ) נצרך להגדיר מה מבדיל בין מינים שונים ומקביל בין כלאים להיתר אכילה. וז"ל: "ואף על גב דבב"ק נ"ה א' אמרי' דמשום דהאי אריך קועי' והאי זוטר קועי' ומשום דהאי אלים קועי' והאי קטין קועי' לא מקרו משו"ה שני מינים, פשיטא דהיינו רק באבר פרטי, אבל כשיש שינוי בכל הגוף ותוארו, ויש חילוק ג"כ בשם ע"י ליווי, שפיר י"ל דהוו ב' מינים. ומסתבר דאוזא ובר אווזא שני מינים הם לענין כלאים שנוהג ג"כ בעופות, כדאי' שם, ואף על גב דכלב עם כלב כופרי קיי"ל בר"מ כלאים פ"ט ה"ד דאינם כלאים, דלא כר"מ דס"ל בירושלמי דהוו כלאים זב"ז, וללשון א' ברש"י ב"ק פ' א' הם ננסים, י"ל דהתם אין זה שם ליווי כלל, דכופרים י"ל דנקראו על שם מקומם שגדלים בכפר. ובכה"ג כו"ע מודו דאין זה שם ליווי, כד' תוס' סוכה י"ג הנ"ל ד"ה משום דשכיחן. כן היה נלע"ד".
וניתן ללמוד זאת ממה שכתב הרמב"ם (הל כלאים פ"ג ה"א ו-ב) לגבי כלאי אילן וזרעים ששינויי אקלים גורמים לצמחים להיראות שאינם מינן והם שוים במינם, הן לגבי כלאי הרכבה והן לגבי כלאי זרעים, וה"ה לגבי מיני בע"ח.
וז"ל הרמב"ם לגבי צמחים: "יש מינין בזרעין שיהיה המין האחד נפרד לצורות הרבה מפני שינוי מקומות והעבודה שעובדין הארץ עד שיראה כשני מינין ואף על פי שאין דומין זה לזה הואיל והן מין אחד אינן כלאים זה בזה. ויש בזרעים שני מינין שהן דומין זה לזה וצורת שניהן קרובה להיות צורה אחת ואעפ"כ הואיל והן שני מינין הרי אלו אסורים זה עם זה".
ונראה שאף בבע"ח כן.
ונלמד מבני האדם שהם שונים בצורתם החיצונית בצבע עורם וצורת פרצופם וצבע שערותיהם וכד' ואעפ"כ כולם ממין בני האדם, ואם התגיירו מותרים לבוא בישראל.
ג. הגדרת המין להיתר אכילה
בשאלת הגדרת המין בעוף לגבי אכילתו עסקו האחרונים בענין אכילת אווז הבר. בשו"ת צמח צדק (קרוכמל, סי' כט) דן בדבר אווזי בר שאינן בני תרבות וגדלין בין בצעי המים, ודומים לאווזי בית רק שאינן מקבלין מרות, גם צוארן ורגליהם נראין ארוכין יותר משלנו, אם מותר לאוכלם. והביא את דברי החלקת מחוקק (על אה"ע) ר' משה מוילנא שיש להתירם, ובעל שו"ת צמח צדק חולק ואוסר.
בשו"ת חתם סופר (ח"ב, יו"ד סי' עד) חולק על ראייתו של החלקת מחוקק וכותב בתוך דבריו: "ולדידי צל"ע מאי ראיה היא זו דהרי האוז היה נאכל להם במסורת, ואי אוז הבר ואוז חדא מינא הוא וכדהקשה אטו משום דהאי ארוך קועי' והאי זוטר קועי ליהוי תרי מינים, אלא הכל חד אף על גב דהאי גדל בבית והאי גדל בדברא מ"מ חד הוא כמו שור ושור הבר. אם כן כי היכי דאין בהם כלאים ה"נ נאכל אוז הבר בהאי מסורת גופי' שאוכלים אוז הבייתי דהכל חד". ורק לאחר שהסיקו שזה ביציו מבחוץ וזה מבפנים ואסורים זה בזה משום כלאים אז המסורת לגבי אווז לא תועיל לגבי אווז הבר. עולה מדברי החת"ס שקנה המידה לחלק בין מינים להיתר אכילה הוא קנה המידה של כלאים, ועוף שאין בו שינויים מיוחדים והוא דומה לעוף הנאכל הוא בן אותו מין.
בס' דף על הדף (ב"ק נה ע"א) הביא משו"ת יגל יעקב (יו"ד סי' יח) שדן: "אשר נמצאו במדינות הללו בין התרנגולים שלנו מין תרנגולת שדומה בדמותם וצלמם ממש ככל התרנגולות שלנו בלי שום שינוי, רק שיש להם יתר אצבע מהתרנגולות שלנו, היינו שעופות שלנו אין להם רק ג' אצבעות בשורה אחת ואחת כנגדו, ולאלו ישנם שתי אצבעות סמוכים זו לזו כנגד הג' אצבעות הרגילין, ס"ה חמש אצבעות".
ובתו"ד כתב שו"ת יגל יעקב: "לפענ"ד נראה ברור שאין לאסרם בשביל שינוי זה לבד של יתר האצבע, כי אפילו אם לא הי' נודע לנו כלל שהם מבני התערובות עם העופות שלנו והי' מין מיוחד לגמרי בשינוי מועט כזה הי' צלע"ג לאוסרם, דמה שהביא שם בשם מרן הגה"ק משינאווא זצללה"ה, דשינוי דאבר אחד גרע משינוי כל הגוף, זה אמת ויציב וכן כתבו כל האחרונים בענין עופות הגדולים".
ומביא מן האחרונים שאם יש שינויים רבים אז נקרא מין אחר. ומביא דברי החת"ס ומוסיף: "וא"כ כמו כן אין הכרח כלל לומר דיתר האצבע יהי' מקרי שינוי לענין מסורת, שהוא דבר קל יותר מאיסור כלאים, שהוא לאו דאורייתא".
בשו"ת דברי חיים (תשובות נוספות סי' ח) דן בענין סוג של תרנגולים והתיר רק עפ"י מסורת וז"ל:
"בתחלה כאשר נתפשטו כאן העופות החדשים ושאלו אותי אם לאוכלם, ואמרתי שאין לזוז מדברי הרמ"א [יו"ד סי' פ"ב סעיף ג'] ולא להתיר בסימנים רק על פי מסורה, אם כי נמצא אתי דרכים ופלפולים להתיר גם כן ע"י סימנים, לא הואלתי לסמוך עלי רק לילך על פי מסורה. ודרשתי וחקרתי היטב, עד שהעידו בפני ת"ח גדולים ויראי השם הניכרים לנו, כי כמות התרנגולים הנמצאים בגלילותינו אוכלים אותם בארץ הקדושה מימים קדמונים על פי מסורה שבידיהם ואפשר עוד מימי התנאים, והמה נקראים שם קובריצר הינער, וביחוד שמעתי שגם למדינה הזאת הובאו מאי קובריץ אשר הביאו אותם השרים והיו אז מעט ובמשך הזמן נתרבו כמה, וכמה תלמידי חכמים ויראי השם שהיו אצלי מארץ הקדושה ושאלתי אותם, ואמרו כולם בפה אחד שאוכלים אותם בארץ הקדושה, ועל פי מסורה הזאת התרתי אותם, ולא חזרתי מדברי עד עתה".
"ורק אחר כך שמעתי כי יש עוד איזה מין הנקראים קארקחינער הינער ושאלו אותי עליהם, ואמרתי כי על עופות הללו לא אומר לא איסור ולא היתר, כי אין לי מסורה עליהם ולא שמעתי מפי עדים נאמנים אם אוכלים אותם באיזה מקום על פי היתר מגדולי קדמונים על כן לא אמרתי עליהם שום דעה לא לאיסור ולא להיתר. אבל העופות הגדולים הנמצאים במקומינו פה התרתי אותם בהיתר גמור על פי מסורה הנ"ל, ובאמת מותרים המה. והנה אם במקומם המה כמו אותם הנמצאים אצלינו בודאי אין חשש עליהם, ולפי מכתביו והגביית עדות שתחת ידו מהרבנים הגדולים שבארץ הקדושה אין לו לחוש כלל וטהורים המה וכשרים, ויאכלו ענוים וישבעו".
נראה מדברי הגר"ח מצאנז שלא רצה לסמוך על דימוי עוף לעוף ונסמך על מסורת בלבד.
בשו"ת יהודה יעלה (אסאד, ח"א יו"ד סי' צד) מביא תשובת ראב"ד לונדון הרב נתן הכהן אדלר להתיר סוג של תרנגולים גדולים – "כי במקומינו יש לעופות הנ"ל מסורת טהרה משנים קדמוניות כי הם ממש כמו תרנגולים שלנו רק הם גדולים מהן".
בשו"ת דברי דוד (סי' מח לר"ד ב"ר רפאל מילדולא מאמסטרדם) הובאו תשובות רבני הולנד בענין אווזים שהיו שחלקו על מנהג אכילתם בגלל שהחדשים מקורם היה שחור ודומים לאווזי בר. הרב מילדולא דחה את דבריהם ובתוך דבריו כתב: "ומזה תראה שאין לנו לבדות מלבנו חילוקים לדברים זרים כאלו, ואם באנו לחוש כך לכל שינוי שבגופו מה הועילו חכמים בתקנתם להצריך מסורת ויהיה בקי בהם ובשמותיהם הרי צריך להיות בקי גם בבשרן בנוצתן בעצמותיהם ותיאר האיברים וכו' כי בלאו הכי בקל אתה יכול לערער עליהם ולהשוותם לטהור שנתעבר מהטמא... ואתה יכול לאסרו בשינוי קל כזה דלא הוי שינוי כלל... וכמו שלגבי כלאים אין לאסור בשינוי דאריך קועיה וזוטר קועיה אף דודאי הוי שינוי יותר מהשינוי שחרטומו שחור שהרי שינוי בתאר אבר הוא שינוי גדול טפי". ולכן מסיק הדברי דוד שעכ"פ אין לאסור כ"א אחר שפע בדיקות וחקירות. והסכימו עמו רבני הולנד. (הו"ד בתוך דברי הרב סלומון בקובץ אור ישראל [מאנסי] לה [שנה ט, ג]).
בשו"ת חזון נחום (ח"א סי' נז) דן בענין "עופות שיש להן חמשה אצבעות דהיינו שבמקום אצבע היתירה באחורי הרגל נמצא שני אצבעות ולפעמים כמו ג' אצבעות".
ומביא את הסתפקות חכמי הדור שלפניו בעניין תרנגולי הודו ('וואליכישע הינער'): "וכבר הי' לעולמים בדור שלפנינו אשר נבוכו אודות העופות החדשים הנקראים וואליכישע הינער שהם משתנים בגדלם בקולם ובתוארם ורגליהם מכוסות מעט בנוצות שהגאון ר' אברהם יענעווער ראבד"ק קראקא ז"ל בא להתירם כמו"ש בספרו צלותא דאברהם וכן בשו"ת חסל"א מהדו"ת כתב להתיר ובשו"ת ד"ח ח"ב סי' מ"ח חולק עליהם עיין שם".
והוא מחלק בין תרנגולי הודו לתרנגולים בעלי חמש אצבעות: "אמנם נראה שחילוק גדול יש בין הנושאים ובנ"ד בעופות שלפנינו אין בהן לפקפק לא מדינא ואפי' לא מצד חומרא דהרי יש לנו מסורה בתרנגולים השווים להן לגמרי בתוארם בגדלם וקולם וכל ענין בלי שום שינוי זולת מה שנמצא באלו האצבע יתירה שנתפצל לשנים או לשלשה ומשום זה לא יצאו מן המסורה המקובלת וכש"כ הוא ממ"ש בשו"ת צ"צ סי' פ"ט לגבי אוזות הבר שהביא מב"ק (נ"ה) אילימא משום דהאי אריך קועי' והאי זוטר קועי' כו' והכא בנ"ד יותר פשוט מן הסברא דמשום חילוק האצבע דהוי מינו ממש של שאר עופות הכשרים... וכמו בבכור דבעל חמש רגלים הוי מום מ"מ יתר אצבע מה שאינו ניכר על הרוב להדיא כ"א אחר שימת עין לבדיקה בודאי ל"ח שינוי, ודמיון לזה בבכורות (מ"ד) במתני' יתר בידיו וברגליו שש ושש ר"י מכשיר וחכמים פוסלין וקיי"ל כחכמים מ"מ דוקא ביתר אצבע בידו אבל יתר אצבע ברגלו לכ"ע ל"ה מום ומקרי אפי' שוה בזרעו של אהרן כמו שדקדק הר"מ פ"ח מבי"מ הי"א מי שיש בידו אצבע יתירה באצבעות ידיו כו' הרי דמשא"כ אצבע יתירה ברגלו מקרי שוה בזש"א"...
ומוסיף עוד: "חוץ מהאמור יש ביתר שאת לנ"ד צירופי ההתירים שנשנו מכבר בספרי השו"ת הנ"ל אודות העופות החדשים שכתבו המתירים מטעם שכן ונדמה לפי שרבו בהדי הדדי עם התרנגולים הישנים ומזדווגים יחד ומבואר בחי' הרמב"ן והר"ן ומהרי"ו ושו"ת הרדב"ז ללשונו' הר"מ דכמו שאומרי' שכן ונדמה לאיסור כן אומרים להתיר, ובשו"ת ד"ח ח"ב סי' מ"ח דחה בשתי ידים דברי אחד מהרבנים שרצה לומר דאין אומרים שכן ונדמה להתיר שהוא נגד המבואר בראשונים רק דהתם כתבו לפקפק דלא מקרי נדמה לפי שאין דומה לא בגדלם וקולם ושינוי הנוצות שעל רגליהם ולשי' רש"י נדמה היינו במראיתן, וכתב הר"ן דהיינו בפרצופו ומנהגו וכתב דלכך עוף שנקרא אשטורני לא נקרא נדמה לעורב מחמת שאין פרצופו דומה לעורב לפי שהוא קטן וגם לא כמנהגו שהוא מזמר תמיד עכ"ל, משמע שע"כ לא נקרא נדמה לפי שבב' ענינים אינו דומה, וכה"ג עיין תוס' בכורות י' ד"ה נבילת שיש חילוק לדינא בין דיחוי אחד לשני דחויין וא"כ בעופות החדשים שמאז, יפה כתבו לפקפק בטעם היתר דשכן ונדמה כיון שאין דומין בב' ענינים בגדלם ובקולם וכדומה וכמו"ש בשו"ת בי"צ יו"ד ח"א סי' ק"ז אבל בנ"ד הרי דומין ממש בכל ענין ואפי' הבדל האחד שנמצא עם פיצול האצבע לא חשיב הבדל ושינוי כאמור".
ומסיים: "ואך משום כבוד אחי הגאון שליט"א בספרו שחוכך בהן קצת להחמיר ע"כ כאשר באים לפני בשאלות עופות אלו קודם שחיטה אני מורה דרך עצה טובה שלא לשחטן לכתחלה, אבל אם כבר נשחטו אני מורה בהן להיתר, וכן השבתי להרב מו"ה בנציון בלעך שו"ב בצירוך והוא השמיעני אח"כ שכן התירם הגאון ר"ח עוזר מווילנא שליט"א ועוד כמה גדולים מפורסמים והג' הנ"ל כתב שעוד לפני ארבעים שנה היתה שאלה זו והסכימו זקני ההוראה כן ובא בעצמו עם הג' ר"ש שלמה הכהן בעל חשק שלמה ז"ל בדברים ועלתה ההסכמה להיתר והוא הנלע"ד פשוט להלכה ולמעשה".
נראה מדבריו שפשיטא ליה שמין תרנגול זה מותר באכילה מפני ששינויו אינם גדולים ממין התרנגול הנאכל וכן הסיקו הגר"ח עוזר גרוז'ינסקי מוילנה ועוד מגדולי דורו.
אחי בעל החזון נחום בעל שו"ת דובב מישרים (ח"א סי' פט) דן האם לחוש שעוף זה דורס, ומוסיף בתוך דבריו: "וגם י"ל דמצד הסברא נראה שלצאת מכלל המסורת צריך שינוי צורה הניכר בתוארו, וא"כ לפי מה שהביא הצמח צדק [סי' כ"ט] ושאר האחרונים מש"ס ב"ק דף נ"ה [ע"א] דזוטרי קועיא וארוך קועיא לא הוי שינוי, א"כ מסתברא דכל שכן באצבע יתירה דליכא שינוי תואר כלל. ואף דמדברי התוס' בב"ק דף פ' [ע"א] ד"ה דקטיני מוכח דשינוי ברגלים חשוב שינוי, אולם עיין בשו"ת מהרי"א הלוי ח"א סי' קכ"ח שביאר בטוב טעם דאין ראיה משם. וכן נראה מלשון הש"ס [חולין שם] דחשיב בין ג' סימני טהרה אצבע יתירה, וא"כ מדקרי ליה יתירה מוכח דבעופות הטמאים אין להם כלל, ואתי רק לאפוקי היכא שאין להם אצבע, אבל ביש להם שני אצבעות שפיר חשוב כיש לו סימן טהרה".
ומוכיח שאין לומר באצבע יתירה בעוף יתר כנטול. ולכן אף עוף זה צריך להיות מותר, ואעפ"כ מסיק: "ולדינא קשה לי להחליט להקל אחרי שאין לי ראיה ברורה להתיר, וגם במקומי אני מחמיר בזה".
ומסקנתו תמוהה שחכך לאסור, לאחר שלא מצא ראיה לאסור, ועל כן נראים דברי אחיו שעוף כזה אינו צריך מסורת. ועי' שו"ת תשובות והנהגות (כרך ה סי' ז).
בשו"ת מנחת יצחק (ח"ב סי' פה) דן: "ע"ד העופות שיש להם ה' אצבעות. וכפי אשר חקר ודרש הגה"ק האבד"ק מונקאטש ז"ל, נתגלגל הדבר ע"י שהביאו ממדינת צרפת עופות נקראים בשם פאווערעלאס, אשר הוא לגמרי מין בפ"ע מעופות שלנו. ומשונים קצת בתוארם ובגופם ונוצתם וגם בקולם מעופות שלנו. וגם יש להם אצבע יתירה על שלנו, ויש להם באמת ג' סימני טהרה זפק קרקבנו נקלף ואצבע יתירה. וגם הם מזדקקים לעופות שלנו ושוכנים עמהם בכלוב ודיר אחד. מה דינם, וגם לרבות דין העופות שנולד מהם ע"י התערובות עם עופות שלנו, שאינו ניכר כ"כ עוד שאר השינוים. זולת האצבע החמישי, והגה"ק ממונקאטש ז"ל אסרם, עפ"י הוראת הש"ע (בסי' פ"ב) דאין לאכול שום עוף בלא מסורת. ונדפס מזה קונטרס דרך נשר מאת הרה"ג מוה"ר נטע שלמה שליססעל (הי"ד) דומ"צ דק"ק מונקאטש יצ"ו. אשר האריך בזה להצדיק את הגה"ק ממונקאטש ז"ל מהתלונות של הרה"ג האבד"ק ערדעד (הי"ד) וכעת ראיתי בדברי כהד"ג ג"כ לאוסרם. וטעמו ונימוקו עמו בדברי תורתו אשר כתוב לאמר באריכות שם".
והאריך בכך תוך כדי כך שקובע בראשית דבריו: "הנה בעיקרא דדינא אין כאן מה לחדש, כי כבר איתמר בבי מדרשא בין הגאונים וצדיקים בדורות שלפנינו בכמה גווני עופות חדשים, וביותר מה שהאריכו בעניני הקבריצר הענער וכל דברי המתירים וגם האוסרים שייכים ג"כ הכא, המתירים צדדו משום שהמה מזדקקים לתרנגולים שלנו, ועפי"ד הש"ס (בכורות ז' וב"ק ע"ח) דלא מתעברים טמא מן הטהור וטהור מן הטמא, ב' ע"י סימני ביצים, ג' משום דשכן ונדמה עם הטהורים (עי' חולין ס"ה), ד' כיון דעבר זמן רב ויושבים בכלוב עם עופות שלנו ולא ראינו דדורס, ועי' בכל זה בתשו' חסד לאברהם מהד"ת (סי' כ"ב כ"ג כ"ד) ובתשו' מהרי"א (סי' צ"ב) ובתשו' מהר"מ שיק חיו"ד (סי' צ"ח צ"ט ק'), ובתשו' בי"צ (יו"ד ח"א סי' ק"ו ק"ז) ובתשו' ד"ח (יו"ד ח"ב סי' מ"ה מ"ו מ"ז מ"ח ובהשמטות סי' מ"ב) ובשו"מ ובשארי גדולי המחברים, ונדפס על זה חיבורים מיוחדים, והאוסרים המה באחת שאין לזוז מדברי רמ"א אפי' זיז כ"ש, דכ' דאין עוף טהור נאכל אלא במסורת וכן נהגו ואין לשנות".
וכמוהו הזהירו מפני התערבות מינים טמאים או מינים שאין עליהם מסורת בשו"ת אבן ישראל (ח"ה סי' נה) ובשו"ת שבט הלוי (ח"י סי' קיג).
אמנם, במאמר שהתפרסם ב'אור ישראל' (מאנסי, שנה ה, א בעמ' לו) כתב הרב מנחם מענדל לובין (חתן מרן הגר"נ קרליץ): "בדבר השינויים, עפ"י המבו' בתשובות האחרונים מחמירים לאסור רק בשינויים גדולים אבל בשינויים קלים נקטו דהוא עדיין בכלל המסורת, והשינוי דהוא קטן בכל גופו בתשו' האחרונים התירו עי' דרכ"ת (סי' פ"ב ס"ק כ"ז)".
נראה שדברי האחרונים שאסרו כיון שאין מסורת, בסוגי עופות כמעט זהים – נאמרו מתוך חשש לדמות עוף לעוף. אבל בעופות שההבדל ביניהם בשינויים חיצוניים לא נראה לחלק ולומר שזהו מין חדש אשר זקוק למסורת, ובעיקר שיש דמיון גדול וכל המבדיל הוא חיצוני והם שוכנים ומתעברים ומטילים ביצים אלה מאלה.
ד. יתר כנטול
בדברי הדובב מישרים עלתה טענה כלפי האצבע היתירה במיני עופות שיתר כנטול דמי, ולכן היא כטריפה. ויש להעיר שכל זה בתוספת איבר שיש בו טריפות, אבל באיבר שאין בו טריפות אפילו הוא נטול אין אומרים בו יתר כנטול.
כתב בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ח"ד [דפוס פראג] סי' תריג): "מעשה בא לפני רבותי בתרנגולת שהי' לה במקום צומת הגידין למעלה בירך אצבע א' יתר והי' בו עצם א' וצפורן ונחלקו בדבר יש אוסר מטעם כל יתר כנטול דמי ויש מתיר ואמר דוקא רגל הוי יתר דטרפה אבל אצבע לא הוי יתר וכשירה וכן השיב רבינו יהודא משפירא".
וא"כ רבי יהודה משפירא נטה להתיר לגמרי משום שאינו רגל אלא אצבע ושם המקרה היה באצבע בצומת הגידין שהוא מקום המטריף ולא בכף הרגל שאפילו נחתכו כל אצבעותיה כשרה.
וכן הביא זאת בספר האגור (הל' טריפות הריאה סי' אלף קיב): "כל יתר כנטול דמי מעשה בא לפני רבותי בתרנגולת שהיה לה במקום צומת הגידין למעלה בירך אצבע אחד יתיר והיה בו עצם וצפורן. ונחלקו בדבר יש אוסרין מטעם כל יתר כנטול דמי. ויש מתירין ואומרין דוקא רגל הוא יתיר וטרפה. אבל אצבע לא הוי יתיר וכשרה. וזה אשר השיב הר"ר יהודה משפירא דעתי נוטה דלא שייך לומר יתר כנטול דמי אלא ביתרת שיש כיוצא בו ועומד. כגון בת חמש רגלים דוקא רגלים אבל דבר אחר לא. כגון שעלתה שם יבלת ובה עצם אינה אסורה. וכמו שני מעים היוצאים. ותרי סניא דיבי שהן כיוצא בהן. וכ"כ המרדכי בשם ראב"ן. וכן כתב מוהר"ר יצחק בר משה (=אור זרוע). וראב"ן כתב בספרו אירע מעשה לפני רב קלונימוס כר' יהודה ובימי ר' יצחק חמי בעיר מגנצ"א ואני אליעזר בר נתן בכבש שהיה מעי יוצא כאורך אצבע מן המעים והיה סתום אותו מעי בסופו והרעי בא מן המעים לתוכו ומתוכו יוצא אל המעים. וישבנו לדון בהלכה והסכמנו כלנו להתיר. כי בעוף יוצאין מן הקורקבן שני מעים אחד אל הזפק והשני הוא אל המעי' אבל הכא מעי היוצא מן המעיים אין זה כנגדו בעוף ואין להוסיף בטרפות שמנו חכמים. עכ"ל הראב"ן". ועי' ברוקח (הל' טריפות סי' תה).
ולגבי אצבע יתירה הדין עולה בבירור מתוך דברי הרשב"א (חולין נח ע"ב): "והא דאמרינן כל יתר כנטול דמי, פי' רבינו שלמה ז"ל יתר אחת כחסר אחת והויא כבעלת רגל אחת וטריפה דהויא כשמוטת ירך בבהמה, ואפשר דלפי פירושו של רש"י ז"ל אם נמצאו שני טחולין ואפילו סמוכין זה לזה בסומכיהו כשירה שהרי רואין אותן כאלו נטלו שניהן ונטל הטחול כשירה, וכן כתב הרב בעל ההלכות ז"ל כי משתכחן תרין טחלי שפיר דמי, ואם נמצאו שני כבדין אסורה שהרי כנטלה כל הכבד, אבל (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל כתב דכנטול אמרינן כחסר לא אמרינן כלומר שרואין אותו היתר כאלו נטל ממקומו בידי אדם וכל שאלו נטל טריפה יתר נמי טריפה וכל שאלו נטל בידי אדם ממקומו כשירה הכא נמי כשירה, ולפיכך כתב דשני טחולין הסמוכין בסומכייהו טריפה שהרי רואין אותן כאלו נטלו ונקבו במקום חבורן וכן שני כבדין הנמצאין מחוברין בכזית שהיא במקום מרה או במקום שהיא חיה טריפה הא לאו הכי כשירה וכן אם יתרה רגל למטה מצומת הגידין כשירה וצ"ע".
וכן כתב המרדכי (חולין רמז תרלו): "אבל ברגל טרפה מ"ט כל יָתֶר כנטול דמי. כתב ראב"ן אי איכא לאותו היתר הכירא כגון שהא' עומד במקומו והאחד שלא במקומו כשרה דלאו תורת רגל עליו ואם אינו מגיע לארץ ואינו הולך עליו אינו רגל אלא תלתולי בשר וכשרה ואם למטה מן הארכובה הנמכרת עם הראש יוצאים רגלים אפילו (אין) מגיעין לארץ כשרה דלא מטרפת לה אם ניטלה ואם למעלה מן הארכובה יוצאה ונוגעין לארץ והולכין על שתיהן כנטול דמי וטרפה ואם אינו מגיע לארץ תלתול בשר הוי ולא רגל וכשרה עכ"ל".
וכן ענה במפורש בשו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' קעב):
"עוד שאלת עוף שיש לו יתרת ברגלו במקום אצבע יתרה אם הוא טרפה או לאו".
"תשובה דע כי כנגדו בבהמה הוא כשר לפי שהוא למטה מצומ' הגידין דכל יתר כנטול דמי. ואלו נחתכו רגליה למט' מצומת הגידין כשרה וכדאמרי' בפ' בהמ' המקשה (ע"ו ע"א) וכיון שבבהמ' הוא כשר הוא הדין בעוף שכל טרפו' שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף חוץ מאותן שהוסיפו עליהן בפרק אלו טרפו' (נ"ו ע"א) ואין במקום צומת הגידין הפרש בין עוף לבהמה אלא במנינם ואף על פי שהרמב"ם ז"ל כ' בהלכו' שחיט' (פ"ח הי"ד) שצומת הגידין בעוף הן מתחילין מלמטה כבר השיגו עליו וגם הוא הודה אל המשיגים עליו וחזר בו וצוה לתקן ספרו. ואם עוף זה חיה שנים עשר חדשים ואם היא נקבה היא יולדת ביצים הדבר יותר פשוט להתיר שזהו סימן לטריפה".
וכן באר הבית יוסף (יו"ד סי' נה, ד) והביא את הראשונים שהבאנו וסיים: "וכבר כתבתי בדין היתרת בסימן מ"א (סה. דיבור ראשון): ואם נבראת חסרת רגל כבר נתבאר בסימן מ"א (סה. בסוף הסימן) ובסימן נ' (בסוף הסימן) דלהרמב"ם (פ"ח הכ"ד) כשרה ולהרשב"א (ב"ב ש"ג קצר מא: ארוך מה.) דינה כאילו ניטל וביאר דבריו בתורת הבית (הקצר מא.) שאם נבראת חסרת עצם העליון או האמצעי טרפה אבל נבראת חסרת רגל הנמכר עם הראש כשרה שאפילו נחתך שם כשרה".
הדיון על יתר כנטול מקורו בדיני טריפות. טריפה אינה חיה יותר מי"ב חודש. וא"כ על מין שלם שיש לו איבר יתר והוא מתקיים ופרה ורבה לא ניתן לומר כלל שהוא טריפה, ולכן לא מתאים ולא שייך כלל לדון עליהם מצד יתר כנטול שהרי מדובר במין שלם שיש לו אצבע יתירה ולא על פרט ממין כשלכל המין אין אצבע זו.
מסקנה
עריכהנראה לי שזהו סוג של תרנגולים ומותר לאוכלם ולאכול את ביציהם.