חבל נחלתו יד כז
סימן כז אכילת חגב חי
א. אכילת חגב טהור
נפסק בשו"ע (יו"ד סי' פה) כי חגבים טהורים נאכלים, ומפורטים סימניהם. וכך פסק הרמב"ם (הל' שחיטה פ"א ה"ג): "דגים וחגבים אינן צריכים שחיטה אלא אסיפתן היא המתרת אותן, הרי הוא אומר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם, אם את כל דגי הים יאסף להם – אסיפת דגים כשחיטת בקר וצאן, ובחגבים נאמר אוסף החסיל באסיפה לבדה, לפיכך אם מתו מאיליהן בתוך המים מותרין, ומותר לאכלן חיים".
אולם המאירי (שבת צ ע"ב) העיר: "חגב אף על פי שאינו טעון שחיטה אסור לאוכלו חי ולא משום אבר מן החי שכל שאינו טעון שחיטה אין בו איסור אבר מן החי אלא משום בל תשקצו וכן יראה להדיא בסוגיא זו וגדולי המחברים כתבו שמותר לאכלן חיים והוא תמה". והבין כי לפי הרמב"ם מותר לאוכלם חיים.
המגיד משנה באר את מקור ההלכה שחגב אינו טעון שחיטה, והמשיך:
"ומותר לאכלן חיים. ברייתא כלשון רבינו (תוספתא פ"ק דתמורה) אוכל אדם חגבים בין חיים בין מתים. וא"ת הא איכא משום בל תשקצו דהכי איתא בס"פ ר"ע (שבת צ':) רב (הונא) [כהנא] הוה יתיב קמיה דרב והוה מעבר שושיבא אפומיה א"ל רב שקליה דלא לימרו מיכל קא אכיל ליה ועבר משום בל תשקצו, ופירש רבינו יונה דהיתה חיה, יש לתרץ דאין להוכיח משושיבא דהא פלוגתא היא אי הוי טהור או טמא ושמא משום טומאה א"ל. או שמא י"ל דרבינו לא אתא לאשמועינן אלא שאין בהם משום אבר מן החי ולזה משום האי איסורא הוא דפי' רבינו שהם מותרין".
לפי תירוצו הראשון של המגיד משנה עולה כי לפי הרמב"ם מותר לאכול חגבים חיים כיון שאין הם צריכים שחיטה, ואין עוברים באכילתם בבל תשקצו. נבאר לשם כך את המקורות שהביא המ"מ.
בתוספתא תרומות (ליברמן, פ"ט ה"ו) נאמר: "אוכל דגים וחגבים בין חיין בין מתין ואינו חושש"... בפשטות הברייתא מתירה אכילת חגבים טהורים חיים. והיא הובאה ע"י הראשונים: תוס' הר"ש לע"ז (לז ע"ב, לח ע"א), עיטור (שער ב, הל' שחיטה, כה ע"א), ראבי"ה (תשובות וביאורי סוגיות סי' אלף צא), תורת הבית הארוך (בית ב שער ה, נח ע"ב), ספר מצוות גדול לאוין סי' קלב).
לעומת זאת בבבלי שבת (צ ע"ב) נאמר במשנה:
"חגב חי טהור. – כל שהוא, מת – כגרוגרת... רבי יהודה אומר: אף המוציא חגב חי טמא – כל שהוא, שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו".
ובגמרא: "רבי יהודה אומר אף המוציא כו'. ותנא קמא סבר לא (רש"י: חגב טמא לא מצנעין ליה לקטן לשחק), מאי טעמא – דילמא אכיל ליה. אי הכי, טהור נמי; דהא רב כהנא הוה קאים קמיה דרב, והוה קמעבר שושיבא אפומיה, אמר ליה: שקליה, דלא לימרו מיכל קאכיל ליה, וקעבר משום בל תשקצו את נפשתיכם!"
ומפרש רש"י: "אי הכי טהור – חי נמי, דילמא אכיל ליה, ואי משום דאין בו איסור אבר מן החי, דחגב אין טעון שחיטה – אית ביה מיהא משום בל תשקצו במסכת מכות, (טז, ב) כדרב כהנא".
עולה כי לפי רש"י עוברים אף בחגב חי טהור באיסור בל תשקצו באכילתו. לעומת זאת לפי הביאור במ"מ אם אומרים ששושיבא חגב טמא אין ראיה שיש איסור בחגב חי.
תוספות (שבת צ ע"ב) אומר על דברי רב: "דלא לימרו מיכל קא אכיל ליה ועבר משום בל תשקצו – אומר רשב"א דמשמע מכאן דחגב טהור אין טעון שחיטה מדלא קאמר דלא לימרו דקאכיל ליה בלא שחיטה, ועוד דת"ק קאמר בסמוך בחגב חי טמא דילמא מיית ואכיל ליה ובטהור לא חייש והיינו משום דמותר בלא שחיטה ובתוספתא דמסכת תרומות תניא אוכל אדם חגבים בין חיין בין שחוטין ואף על גב דאסור לאכול חי משום בל תשקצו מ"מ מותר לחתוך ממנו אבר ולאוכלו על ידי רחיצה ואין בו משום אבר מן החי"... עולה מדברי תוס' שאע"פ שבאכילת חגב חי עובר בבל תשקצו, בכ"ז מותר לחתוך ממנו אבר כאשר החגב בחיים ולאכלו ואינו עובר על בל תשקצו. ולפי הגהות מיימוניות (הל' שחיטה פ"א אות ג) נראה שבכך מסביר הר"ש משאנץ את הברייתא מתוספתא תרומות שאכילת חיים הכוונה ללא איסור אבר מן החי. וכ"כ ספר מצוות גדול (עשין סי' נט-סב), והרדב"ז (שם). ויש מן האחרונים (זרע יצחק) שהדגישו את רחיצת האבר לאחר חיתוכו מן החגב כדי שלא יעבור בבל תשקצו.
וכך פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' יג ס"א): "בהמה, חיה ועוף טעונין שחיטה; דגים וחגבים אין טעונין שחיטה. הגה: ומותר לאוכלם מתים או לחתוך מהם אבר ולאכלו, אבל אסור לאכלן חיים משום: בל תשקצו (הגהות מיימוני פ"א הגהות מרדכי ותוס')".
והכרתי (סי' פה ס"ב) תימצת: "אין טעונים שחיטה. אבל לאוכלן חיים אסור משום שיקוץ (שבת צ' ע"ב. רמ"א סי' י"ג ס"א, ש"ך ס"ק ג', פרי חדש ס"ק ד')".
ב. מדוע עובר באיסור בל תשקצו?
נשאלת השאלה מדוע עובר בבל תשקצו כשאוכל חגב טהור חי. האם על זה נאמר איסור בל תשקצו או שזהו איסור מדרבנן.
נאמר בויקרא (יא, מא-מג) "וכל השרץ השרץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים לכל השרץ השרץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם. אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ".
נראה שהפסוקים עוסקים באיסור אכילת שרצים ולא באיסור חגבים טהורים, וכן פרש"י (ויקרא יא, מג): "אל תשקצו – באכילתן, שהרי כתיב נפשותיכם, ואין שיקוץ נפש במגע, וכן ולא תטמאו באכילתן".
וכן פרש"י (שם מד): "ולא תטמאו וגו' – לעבור עליהם בלאוין הרבה. וכל לאו מלקות, וזהו שאמרו בתלמוד [מכות טז] אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש".
וכן נאמר בויקרא (כ, כה) סמוך לסוף פר' קדושים: "והבדלתם בין הבהמה הטהֹרה לטמאה ובין העוף הטמא לטהֹר ולא תשקצו את נפשתיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא".
אף בפסוק זה אין משמעות המורה דוקא על אכילת חגבים אלא איסור כולל של אכילת דברים האסורים מן החי. כך נאמר בספרא קדושים (פר' י יט, כ): "והבדלתם מן הבהמה הטהורה לטמאה, צריך לומר בין פרה לחמור והלא כבר מפורשים הם, אם כן למה נאמר והבדלתם מן הבהמה הטהורה לטמאה בין טהורה לך לטמאה לך, בין שנשחט רובו של קנה בין שנשחט חציו... הבדלתי אתכם לטמא – לאסור".
במסכת מכות (טז ע"ב) נאמר: "והאוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים וכו'... אמר רב יהודה: האי מאן דאכל ביניתא דבי כרבא – מלקינן ליה משום (ויקרא י"א) שרץ השורץ על הארץ. ההוא דאכל ביניתא דבי כרבא, ונגדיה רב יהודה. אמר אביי: אכל פוטיתא לוקה ארבעה; נמלה – לוקה חמש, משום שרץ השורץ על הארץ; צרעה – לוקה שש, משום (דברים י"ד) שרץ העוף".
וברש"י (מכות טז ע"ב): "לוקה ארבעה – שני לאוין כתובין בשרץ המים אחד בתורת כהנים (יא) ואחד במשנה תורה (יד) ושני לאוין כתובין בשרץ סתם (ולא) [מסורת הש"ס: אל] תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ומשמע בין שרץ המים בין שרץ הארץ הרי ד'".
הרמב"ם (הל' סנהדרין פי"ט ה"ד) כתב: "כל לא תעשה שבתורה שאין בהן לא כרת ולא מיתת בית דין שלוקין עליהן קס"ח, ואלו הן: ...(פג) האוכל שרץ העוף, (פד) האוכל שרץ הארץ, (פה) האוכל שרץ המים, (פו) האוכל רמש האדמה אף על פי שאינו רבה, (פז) האוכל תולעים שבפירות אחר שפירשו".
ובהלכות מאכלות אסורות (פ"ב הי"ב): "האוכל כזית משרץ המים לוקה מן התורה שנאמר אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם הרי כלל בלאו זה שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים".
עולה מן המקורות לעיל שאיסור בל תשקצו הנלמד בתורה במקומו, אינו אוסר אכילת חגב טהור חי אלא עוסק באכילת שרצים האסורים לגמרי באכילה בין חיים בין מתים.
ג. דברים נוספים שנאסרו בבל תשקצו וחומר איסורם
נאמר במכות (טז ע"ב) בהמשך לנאמר על אכילת שרצים: "אמר רב אחאי: המשהה את נקביו – עובר משום (ויקרא כ') לא תשקצו. אמר רב ביבי בר אביי: האי מאן דשתי בקרנא דאומנא – קא עבר משום לא תשקצו".
ובשו"ע (או"ח סי' רמ ס"ד): "אסור להסתכל באותו מקום... וכל שכן הנושק שם שעובר על כל אלה ועוד, שעובר על: בל תשקצו את נפשותיכם". וכן הזכרנו איסור אכילת חגב טהור חי.
וכתב הרמב"ם בספר המצוות (סוף מצוה לא תעשה קעט): "והנה אמרו גם כן (מכות יו ב) המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו וכן מאן דשתי מיא בקרנא דאומנא והוא כלי המציצה עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם. והוא ההקש שבאכילת הדברים הנמאסים ושתיית הדברים המגונים שירחיקום רוב בני האדם. כי כל זה מוזהר ממנו אבל אינו חייב עליו מלקות בעבור כי פשטיה דקרא הוא בשרץ לבד. אבל יכוהו על זה מכת מרדות. הנה כבר התבאר לך כל מה שהקדמנו שזה הכתוב שהוא אל תשקצו אמנם לקחנו ממנו איסור שרץ המים בלבד שלא בא בו לאו מיוחד זולת זה. והבין זה".
ואמנם הרמב"ם בסוף הלכות מאכלות אסורות (פי"ז הל' כט-לב) כתב: "אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קיהה מהן כגון מאכלות ומשקין שנתערב בהן קיא או צואה ולחה סרוחה וכיוצא בהן, וכן אסרו חכמים לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם מתאוננת מהם, כגון כלי בית הכסא וכלי זכוכית של ספרין שגורעין בהם את הדם וכיוצא בהן".
"וכן אסרו לאכול בידים מסואבות מזוהמות, ועל גבי כלים מלוכלכים, שכל דברים אלו בכלל אל תשקצו את נפשותיכם, והאוכל מאכלות אלו מכין אותו מכת מרדות".
"וכן אסור לאדם שישהה את נקביו כלל בין גדולים בין קטנים, וכל המשהה נקביו הרי זה בכלל משקץ נפשו, יתר על חלאים רעים שיביא על עצמו ויתחייב בנפשו, אלא ראוי לו להרגיל עצמו בעתים מזומנים כדי שלא יתרחק בפני בני אדם ולא ישקץ נפשו".
"וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו, וממרק נפשו לשם הקדוש ברוך הוא שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני".
נראה מדברי הרמב"ם שהאיסור מדרבנן בלבד ולכן לוקה מכת מרדות.
הדברים הובאו בקצרה בטור (יו"ד סי' קטז) ומוסיף הטור: "וכתב הרמב"ם שהאוכל מהמאכלין אלו מכין אותו מכות מרדות".
באר הבית יוסף (יו"ד סי' קטז, ו): "ומשמע להרמב"ם דלאו דלא תשקצו לדברים האסורים האמורים בפרשה ולא לדברים הללו אלא דרבנן הסמיכו דברים אלו לפסוק זה וכיון דמדרבנן נינהו אינו לוקה עליהם אבל מכל מקום מכין אותו מכת מרדות כמו על שאר מצות דרבנן, ואיפשר נמי דהנך מילי דאורייתא נמי אסירי אלא דקים להו לרבנן דאין לוקין עליהם כדאשכחן (חולין צח. יומא עג:) בחצי שיעור דאסור מן התורה ואין לוקין עליו. כתב המרדכי בפרק שמנה שרצים (שבת סי' שפג) אהא דבעי התם (קי.) מהו לשתות מי רגלים בשבת משום רפואה מכלל דפשיטא ליה דבחול מותר ומיירי אף על פי שאין בו סכנה דאי ביש בו סכנה פשיטא דשרי וכיון דבחול מותר אפילו לכתחילה משום רפואות חולה שאין בו סכנה אם כן בדיעבד מותר אם השתין תינוק בקדרה".
עולה מדברי הב"י בדרך הראשונה שזוהי אסמכתא ואיסור דרבנן ובדרך השניה באר שהם אסורים מן התורה אבל אין לוקים עליהם מה"ת אלא רק מדרבנן.
בשו"ע (יו"ד סי' קטז ס"ו) פסק: "אסור לאכול מאכלים ומשקים שנפשו של אדם קצה בהם, כגון משקים ואוכלים שנתערבו בהם קיא או צואה וליחה סרוחה וכיוצא בהם. וכן אסור לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם קצה בהם, כגון כלים של בית הכסא וכלי זכוכית שמקיזים בהם וכיוצא בהם. וכן לא יאכל בידים מזוהמות ועל גבי כלים מלוכלכים, שכל אלו בכלל אל תשקצו את נפשותיכם (ויקרא יא, מד)".
ובאר הט"ז (ס"ק ו): "בכלל אל תשקצו – בטור כ' בשם רמב"ם בזה מכין אותו מכת מרדות וא"ל למה לא יהא חייב מלקות גמור נראה משום דהוי לאו שבכללות שדברים הרבה נכללים בו וכל לאו שבכללות אין לוקין עליו כדאיתא פ' ארבע מיתות".
וכן כתב התורה תמימה (בראשית פרק יז הערה ח): "ובמכות ט"ז ב' המשהה נקביו ומאן דשתי בקרנא דאומנא עובר בלאו ולא תשקצו את נפשותיכם, וכדומה מן הלשונות כאלה שאינם אלא ע"ד אסמכתא, וה"נ כן, ודו"ק".
אבל מספר יראים (סי' עג) עולה שלמד זאת כאיסור מן התורה: "שלא לשקץ את הגוף. הזהירה תורה לישראל בפרשת ויהי ביום השמיני דכתיב אל תשקצו את נפשותיכם פי' אל תמאסו עצמכם ואל תאכלו במאוס ובשיקוץ כדאמר רב ביבי בר אביי באלו הן הלוקין [ט"ז ב'] האי מאן דשתי מיא בקרנא דאומנא עובר בבל תשקצו ואמרינן נמי בשבת פר"ע [צ' ב'] רב כהנא הוה קאים קמיה דרב והוה קא מעבר שושיבא אפומיה, פי' חגב חי טהור. א"ל שקליה דלא לימרו מיכל קא אכלי ליה ועבר משום בל תשקצו. פי' באוכל כל דבר חי ואמר רבא מאן דמשהי בנקביו עובר בבל תשקצו. למדנו שהזהיר הבורא שלא ימאיסו ישראל לא באכילתם ולא בענינים כי אם ינהגו עצמם בקדושה וכבוד כדתניא באלו דברים [נ"ג ב'] והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש אני למדנו מזה שהמפליג עצמו בשיקוץ ממנהג שכיניו ומבני עירו עובר בלאו".
וכן הסמ"ק (מצוה פ) כתב כיראים: "שלא להשהות נקביו כדדרשינן מניין למשהה נקביו שעובר בלא תעשה שנאמר (ויקרא י"א) ולא תשקצו את נפשותיכם, ובכלל זה שלא יאכל דבר מאוס".
ובערוך לנר (מכות טז ע"ב): "בגמרא קא עבר משום לא תשקצו. הריטב"א כתב בשם הר"מ הלוי דזה איסור תורה הוא, ושכל המפרשים חלקו עליו וסבירא להו דאינו רק אסמכתא כמו אידך דהמשהה נקביו ע"ש. וצריך טעם מ"ט דר"מ הלוי לפרש הך דקרנא דאומנא דדרשה גמורה היא, אחר דמשהה נקביו אינו רק מדרבנן, ואולי יצא לו כן, ממה דאמרינן בשבת (צ ב) אי הכי טהור נמי וכו' וקעבר משום בל תשקצו, ע"ש בפי' רש"י (ד"ה אי הכי) שכתב שמה שיש בזה משום בל תשקצו יצא מסוגיא דהכא".
עולה מדברי הערול"נ שלגבי משהה נקביו אף לרמ"ה ולריטב"א הוא מדרבנן אבל לגבי קרנא דאומנא וחגב טהור שאסורים באכילה סבר שהוא מאורייתא.
ד. בל תשקצו לפי האדם?
על דברי הסמ"ק: "ובכלל זה שלא יאכל דבר מאוס" מוסיף רבינו פרץ בהגהותיו: "ואפי' אינו מאוס כי אם בעיניו יש להזהר".
וכך כתב בספר איסור והיתר הארוך (שער לב):
"כג. וכתב במרדכי פ' ח' שרצי' שדקדק רבי אפרים אף על פי שכל הבא מן הטמא טמא וצריך קרא פרק אף על פי לחלב אשה שאינו אסור לגדול לינק מן הדד כ"א מדרבנן מ"מ אם השתין תינוק בקדירה מותר וא"צ לבטלו כלל מדבעי בגמ' מהו לשתות מי רגלים בשבת משום רפואה מכלל דפשיט ליה דבחול שרי. ובהכרח בדאין בו סכנה מיירי. דאל"כ פשיטא דשרי וכיון דבחול מותר אף לכתחילה לחולה שאין בו סכנה משום רפואה א"כ דיעבד מותר אם ישתין תינו' בקערה".
"כד. וה"ה שתן של סוס ושל גמלים וחמורים מותרים וראייה מפרק קמא דבכורות וכו' ומסיק ודווקא להניק מהדד אסור מדרבנן אבל אם החליבה בכלי מותר לשתותו לכתחילה אפי' מדרבנן דאפי' משום מראית העין אין כאן דהעולם סוברין שהוא של פרה או של עז עכ"ל. וכן מתיר הרמב"ם פ"ד דא"מ אפי' לתינוק לאחר כ"ד חדשים שפירש ג' ימים מחמת בוריו. והגי"ה שם בשם ראבי"ה אך אם מסוכן הוא אפי' לאחר כמה ימים חוזר".
"כה. וכתב עוד במרדכי פ' גיד הנשה ועכבר שנפל לשומן אם מאוס הוא אסור להדליקו בב"ה משום הקריבהו נא לפחתיך עכ"ל".
"כו. וה"ה לדידיה נמי אסור אם היא מאוס עליו (הג"ה) אפי' שאין מאוס לאחרים אסור לו אפי' בששים וק' אם הוא מאוס עליו עדיין כמו שכתב הרמב"ם פ' י"ז דא"מ וז"ל אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קיהה בהן כגון שנתערב בהן קיא צואה או לחה סרוחה וכיוצא בהן".
"כז. וכתב עוד ואסור לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם מתאוננת מהם כגון כלי זכוכית של ספרים שגורפין בהן את הדם וכיוצא בהן. וכן לא יאכל אדם בידים מזוהמות ולא על גבי כלים מלוכלכים שכל הדברים האלה בכלל לא תשקצו את נפשותיכם (הג"ה) והאוכל מאכלות אלו וכיוצא בהן בזה"ב היו לוקין מכת מרדות עכ"ל".
עולה מדברי האיסור והיתר שהמדד להגדיר בבל תשקצו אינו רק כללי אלא אפילו פרטי, ונראה שהוא פרטי לשני הצדדים גם לאכול או לשתות דברים שאחרים קצים בהם כגון מי רגלים של תינוק או בהמה, וגם שלא לאכול אפילו אחרים אינם קצים בהם כגון עכבר שנפל לשומן ושאריותיו דוחות אותו מלאכלו.
השולחן ערוך (יו"ד סי' פד ס"א) פסק: "שרצים הגדלים במים שבכלים ושבבורות, שיחין ומערות שאינם נובעים, מותרים אעפ"י שאין להם סנפיר וקשקשת. לפיכך שוחה ושותה מהם, ואינו חושש לשרצים שבהם אם יזדמנו לתוך פיו".
והעיר הט"ז (יו"ד סי' פד ס"ק ב): "באו"ה כתב ודוקא שאין מאוסין עליו אבל מאוסין עליו או שיש חשש סכנה כתב רמב"ם סוף הלכות רוצח דאסור משום בל תשקצו וכן כתב רש"ל בסעיף ט"ז לקמן".
והפרי חדש (סי' פד ס"ק ג) האריך וכתב: "שוחה ושותה מהם ואינו חושש ואי איכא במים תולעים קטנים דלא ממאסי אינשי למכלינהו ש"ד ולית בהו משום בל תשקצו ואי אית בהו תולעים דאי ידיע להו לאינשי דאיכא בודאי פרשי מינייהו משום מאיסותא אלא דעל הסתם שאינם יודעים אי איכא או לא. לא קפדי ולא ממאסי בהו גם בזה מותר לשתות וכדמוכ' בהדיא בס"פ א"ט דא"ל רבינא לאמיה אבלע לי ואנא איכול ופי' רש"י תולעים שבתוך הדגים הניחם שם באופן שלא אראם ואקוץ בם הרי לך בהדיא שאעפ"י שהיה קץ בתולעים של דגים והיה יודע שהיו בתוך הדגים אלא שלא היה קץ אלא בראיית התולעים כל שלא היה רואה אותם היה אוכלם ונ"ד נמי דכוותה ומהכא שמעינן דלא אזלינן בענין מאיסותא בתר רובא דעלמא אלא בתר כל חד וחד דהא מסתמא רובא דאינשי לא אכלי תולעים דדגים אם יודעים שישנם שם משום מאיסות' ורבינ' לא היה חושש לזה והיה אוכל' כיון שהוא לא היה נמאס בה' בכה"ג והכי מוכח מהא דאמרינן בס"פ בהמה המקשה השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה תאכלנה ואמרינן נמי בפ' א"מ גבי קיבת עולה שכהן שדעתו יפה שורפה חיה ורוב' דעלמא אין דעתן יפה ואעפ"י כן שרי למי שדעתו יפה ומיהו הנהו דכתב הרמב"ם בסוף ה' רוצח והביאם המחבר לקמן בסי' קי"ו ס"י לכ"ע אסירי משום בל תשקצו משום דהנהו כ"ע מאיסי להו וכן מוכח בהדיא מדין ביצים מוזרות שהעליתי לעיל בסי ס"ו ס"ק י"ג שאם ישבה התרנגולת עליהם בתוך ג' ימי' שרו למי שאינו איסטניס ולאח' ג' ימי' לכ"ע אסירי משו' שקוץ ע"ש. ודע דכל מה שאין רגילין העולם לאכלו ובדלין ממנו נקרא מאוס ואין לאכלו וכדאמרינן בפ"ב דעכו"ם גבי עכברא דממאס מאיס דהא בדילי אינשי מיניה אלמא דכל מאי דבדילי אינשי מיניה הוי מאיס ואי מאיס לדידיה אף דלכ"ע לא מאיס במכ"ש דאסיר לדידיה וקרינן ביה שפיר בל תשקצו וכ"כ האו"ה כלל ל"ב וס' אפי רברבי דף נ"ז והבאתי לשונם בסי' ק"ד ס"ק ט' ופשוט הוא"
"ומיהו כל זה אינו אלא דרבנן דמאי דמסמכינן ליה אקרא דבל תשקצו לאו דקרא מיירי בהכי אלא אסמכתא בעלמא הוי ומאן דעבר עלייהו מכין אותו מכת מרדות כשאר איסורין דרבנן וכדלקמן בסי' קי"ו ע"ש".
נראה מהפר"ח שמחלק דברים המאוסים לשלשה סוגים:
א. דברים המאוסים לכו"ע אף שלדידיה אינו מאוס אסור משום בל תשקצו.
ב. דברים מאוסים רק עליו – אסור משום בל תשקצו.
ג. דברים שחלק מואסים וחלק לא מואסים ואפילו רובא דעלמא מואסים והוא אינו מואס – רשאי לאכול ואינו עובר בבל תשקצו.
והוסיף הפר"ח שהכל מדרבנן ולוקה מכת מרדות.
אמנם הפרי מגדים (משבצות זהב סי' פד ס"ק ב) תלה זאת לגמרי בדעתו שאם הוא מואס אסור ועובר מדרבנן, ואם אינו מואס אע"פ שכל העולם מואס אינו עובר ומותר. והתעלם מסיום דברי הפר"ח.
וז"ל הפמ"ג: "עט"ז ועיין יש"ש פרק אלו טריפות סימן ק"ד ועפר"ח אות ב' ביאר דינים אלו כך: דבל תשקצו לא אזלינן בתר רובא אלא אם לדידיה לא מאוס אף לרוב העולם מאוס שרי כמו דאמרינן בהמקשה שליא נפש היפה תאכלנו, ואם לדידיה מאוס ולכ"ע אין מאוס אסור ובל תשקצו הוה דרבנן ועיין תב"ש סימן י"ג האריך אי הוה דבר תורה ומיהו דבר שיש בו סכנה משמע דהוה דבר תורה מקרא דושמרתם את נפשותיכם עי' סי' קי"ו".
ובשפתי דעת (סי' פד ס"ק ג) כתב: "אמנם הכה"ג בהגהות הטור אות ד' דכל מה שרוב העולם מואסין בו אף דלדידיה אין מאוס אסור ליה וכ"ש אם לו מאוס דבזה כ"ע מודים".
ונראה שכנסת הגדולה סובר שיש מדרגת ביניים נוספת רוב העולם מואס והוא אינו מואס. וצ"ל שאינו חולק על הנאמר כהן שדעתו יפה שורפה ויתר המקרים שהביא הפר"ח אלא לפי הפר"ח, אפילו רובא דעלמא מואסים והוא אינו מואס מותר לאכול, ואילו לפי כנה"ג צ"ל שאין רוב העולם מואס אלא חלק כן וחלק לא ולכן אם אינו מואס מותר לו.
ועי' שו"ת כתב סופר (או"ח סי' פח) שדן בגללי עכבר בתוך גרעיני חיטה ואם יוצא בהם י"ח מצות מצה. ובשד"ח (מערכת הב' אות יח וכן בפאת השדה לאות ב סי' י) דן בענין בל תשקצו במשהה נקביו אם הוא מן התורה. ובמערכת הב' (כללים אות צו וכן בפאת השדה לאות ב סי' ח) דן לגבי דברים המאוסים.
נספח – בל תשקצו – לאו שבכללות?
הט"ז (יו"ד סי' קטז ס"ק ו) העיר לגבי אכילת דברים מאוסים: "בכלל אל תשקצו – בטור כ' בשם רמב"ם בזה מכין אותו מכת מרדות וא"ל למה לא יהא חייב מלקות גמור נראה משום דהוי לאו שבכללות שדברים הרבה נכללים בו וכל לאו שבכללות אין לוקין עליו כדאיתא פ' ארבע מיתות".
אמנם יקשה לט"ז מדוע על שרצים טמאים ילקה.
שאלה זו שאל בספר יראים (סימן ע) וז"ל: "ויש לשאול. היכי קאמר אביי דלקי והא איכא בהני לאוין דהוי לאו שבכללות שכולל שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים דכתיב אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ. ואביי גופיה אמר בפסחים בפ' כל שעה [מ"א ב'] ובב"מ בהמקבל [קט"ו ב'] ובנזיר פ' ג' מינין [ל"ח, ב'], שאין לוקין על לאו שבכללות. ונראה לתרץ כיון שייחד לאו על איסור זה בלאו אחד לוקין על כל אזהרותיו אפילו יהיה הלאו לאו שבכללות שטעם שאנו למדין מלאו דחסמא שלא ללקות על שום לאו אלא א"כ מייחד כלאו דחסמא סברא הוא שכיון שלא ייחד לו היוצר לאו יש לומר לא הקפיד עליו כשאר לאוין, לפיכך הוציאו בכלל וכיון שייחד לו לאו במקום אחר אין לומר שכללו בשביל שלא הקפיד עליו שהרי הקפיד עליו במקום אחר ולפי שפטור לאו שבכללות תלוי בטעם שפרשתי לפיכך יש לאו שבכללות דברי הכל פטור כגון לא תאכלו על הדם בסנהדרין פ"ד מיתות [ס"ג א'] ולא יאכל כי קדש הם בפסחים פר' כל שעה [כ"ד א'] ויש לאו שבכללות דברי הכל חייב במקום שייחד עליו במקום [אחר] כדפרישית".
היינו עפי"ר אין לוקים על לאו שבכללות, ולאו של ב"ת כיון שכולל גם בשרץ הארץ וגם בשרץ העוף וגם בשרץ המים הוא לאו שבכללות. אולם כיון שהתורה ייחדה לאו מיוחד לכל אחד מהמינים הללו בפ"ע, לוקים במקרה זה אף על לאו שבכללות.
וכ"כ הסמ"ג (לאוין סי' קלב): "האוכל כזית משרץ המים לוקה מן התורה שנאמר (ויקרא יא, מג) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם, הרי כלל בלאו זה שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים, ומהו שרץ המים כל (שאינן) [שאינו] בצורת הדגים לא דג טמא ולא דג טהור (ע"פ לשון רמב"ם מאכ"א פ"ב הל' יב ע"ש ובכס"מ), ואף על פי שלאו שבכללות אין לוקין עליו (פסחים מא, ב) זהו במקום שאין שם לאו אלא הוא אבל במקום שיש שם לאו שלא הוא לוקין על כל אזהרותיו (יראים סי' ע ע"ש)".
וכן ר' עובדיה מברטנורא בפירושו עמר נקא על פירוש רש"י (ויקרא יא, מד) באר: "לא תטמאו לעבור עליהן בלאוין הרבה וכל לאו מלקות וזהו שאמר אכל פוטיתא לוקה ד' נמלה לוקה חמש צרעה לוקה שש פי' אכל פוטיתא הוא שרץ המים לוקה ד' משום ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו הכתו' כאן גבי וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת ב' אל תשקצו את נפשותיכם בכל שרץ השורץ ג' ולא תטמאו בהם שאלו השנים כוללים כל השרצים בין שרץ המים בין שרץ הארץ בין שרץ העוף ואף על גב דאמרינן לאו שבכללות אין לוקין עליו הני מילי (נ"ל דליכא) דאיכא לאו בלא הוא אבל איכא לאו בלא הוא כי הכא לוקין עליו דוכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו דמשנה תורה"...
ובס' זכור לאברהם (הל' מאכלות אסורות פ"ב הי"ב) הביא זאת משם הגהות מימוניות ומשם תוס': "כל האוכל כזית משרץ המים לוקה מן התורה שנאמר אל תשקצו וכו'. וכתבו ההגהות על זה משם סמ"ג וז"ל ואף על פי שאין לוקין על לאו שבכללות הני מילי במקום שאין לאו אלא הא אבל כשיש לאו שלא הוא לוקין עכ"ל סמ"ג. וכן כתב הרב בעל יבין שמועה בכלל קע"ו וז"ל: דע שלאו שבכללות היינו דוקא כשהוציא הכתוב הרבה דברים בשם אחד ואין האיסור מפורש בכל אחד לבדו אבל כשיש ענינים הרבה שנכללו בלאו וכל אחד מפורש במקומו איסור בפני עצמו אף על פי שחזר וכללן בלאו אחד אין זה לאו שבכללות כן כתבו התוספות ז"ל במס' ע"ז דף ס"ו ד"ה כל שתיעבתי לך וז"ל ואפילו למ"ד לאו שבכללות ה"מ כגון עלין ולולבין דנפקי מכל אשר יעשה מגפן היין וכן חי ומבושל בחמי טבריא דנפקי מכי אם צלי אש אבל היכא דהאיסור מפורש כל אחד לבדו כגון איסורין דעלמא אי חזינן הכא דמצטרפי לא הוי לאו שבכללות עכ"ל התוס' וכ"כ בפרק ד' מיתות דף ס"ג ד"ה על כולם אינו לוקה וז"ל אפי' למ"ד בסוף פרק כל שעה דלקי אנא ומבושל משום צלי אש וזג וחרצן משום כל אשר יעשה הנהו מפרשי טפי עכ"ל הרב ז"ל".
וכן בשו"ת יכין ובועז (ח"א סי' צד) מזכיר כלל זה: "ואעפ"י שהוא לאו שבכללות לוקין עליו שלא נאמר אין לוקין עליו אלא כ"ז שאין שם לאו אחר אלא הוא אבל אם יש שם לאו אחר בלא הוא לוקין עליו ולכן אמרו אכל פוטיתא שהוא שרץ המים לוקה משום ולא תשקצו ולא תטמאו מבשרם לא תאכלו וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת ואם אכל נמלה לוקה ה' מוסיף עליהם לאו דלא תאכלם ואם אכל צרעה לוקה שש הני ה' והו' ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף".
חלוק עליהם הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות של הרמב"ם (שורש ט) שכתב: "אבל על דעתי זה הכתוב ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף אינו מיוחד בענין הטמאים, אבל הוא כעניין לא תאכל כל תועבה הכתוב במשנה תורה (ראה יד) בתחלת הפרשיות של איסור בעלי חיים. וכן זה אמר בסוף כולן ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל מהלכי האדמה שאסרתי לכם. ויכנסו בזה איסור בהמה טמאה ואיסור עוף טמא ואיסור שרץ העוף ואיסור שרץ הארץ ואף איסור נבלה וטריפה ואבר מן החי וזולתם. כי כל תועבה הוא שקוץ כענין שנאמר (ואתחנן ז) שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא, וכתיב (תהל' כב) לא בזה ולא שקץ. וכך דרשו בסיפרא (ס"פ קדושי') והבדלתם בין הבהמה הטמאה לטהורה צריך לומר בין פרה לחמור והלא כבר מפורשים הם אם כן למה נאמר והבדלתם בין הבהמה הטמאה לטהורה בין טהורה לך לטמאה לך בין שנשחט רובו שלקנה בין שנשחט חציו וכמה הוא בין רובו לחציו מלא השערה ובין העוף הטמא לטהור ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף אשר הבדלתי לכם לטמא לאסור. הרי שנכללו בעשה ול"ת האמורין כאן כל האיסורין ואפילו פסולי השחיטה. ואם כן הדבר אין ראוי להלקות מן הלאו הזה לפי שהוא לאו שבכללות כלאו לא תאכלו על הדם ולאו כל שבקדש פסול ליתן לא תעשה על אכילתו (פסחי' כד א) שזה המין מלאו שבכללות הכל מודים שאין לוקין עליו כמו שמפורש בשביעי מסנהדרין (סג ב) וכמו שביאר הרב בכאן [קסד–ו].... ועוד שהלאו הצריך ללאו אחר ותלוי בו אין לוקין עליו, רצוני לומר שכל לאו שלא יפרש ולא יאסור דבר אלא שיזהיר לא תעשה מה שאסרתי לך איננו מניעה אלא אזהרה. והנה זה הלאו איננו אלא מזהיר שלא ישקצו את נפשותם בנאסרין עליהן בלאוין המפורשים ובזה איננו כדאי ללקות עליו. והוא הטעם לאזהרות הכוללות כל התורה כגון ושמרתם מצותי וזולתם (הנז' שרש ד). כי בזה איננו בא בכלל לאו אבל הם זירוז במצות וחזוק בהן וכל שכן שלא נלקה עליהם. וזה ק"ו מן הלאו דכל שבקדש פסול לא יאכל שאין לוקין עליו ואף על פי שהוא פרטי ומזכיר פסול הקדש. וזה הדבר ברור ומחוור".
הרמב"ם מזכיר את בל תשקצו במל"ת קעט, ואמנם הרמב"ן בסכמו את הלאוין שהוא חולק עליהם (שכחת הלאוין) כותב שהשמיט זאת מספירת הלאוין שלו וז"ל: "וכן אם תתן לבך למה שאמרנו במצות לא תעשה תדע כי סלקנו מן החשבון שכתב הרב... ומצות קע"ז ומצות קע"ח ומצות קע"ט"...
וכך כתב בכנסת הגדולה (סי' קטז כלל כו): "כתב הפרישה ואין לומר דלהכי אין לוקים עליו משום דהוי לאו שבכללות דזה אינו מיקרי לאו שבכללות כיון דאינו קאי אלא על איסור שיקוץ והני כולם בכלל שיקוץ נינהו ע"כ. אבל הט"ז כתב דהטעם משום דהוי לאו שבכללות ושניהם דברו מסברתם כי לא ראו בספרים כי זה מחלוקת בין הרמב"ם ובין הרמב"ן שדעת הרמב"ם כי הלאו הזה אינו לאו שבכללות אלא לאו מיוחד לשרץ השורץ מלבד הלאו המיוחד לדג טמא שאין אלו בכלל דגים כלל אלא מין א' בפ"ע לגמרי, והסמ"ג בלאוין קל"ב כתב שאעפ"י שלאו שבכללות אין לוקין עליו זהו במקום שאין שם לאו אלא הוא, אבל במקום שיש שם שלא הוא לוקין על כל אזהרותיהן. אבל הרמב"ן כתב כי לאו הזה איננו מיוחד לשום שרץ אלא שהוא מן הלאוין הכוללים שאין לוקין עליהם כמו לא תאכל כל תועבה הכתוב במשנה תורה וכן בכאן אמר בסוף כולם אל תשקצו את נפשותיכם בכל מהלכי האדמה שאסרתי ובזה דברי רב"י מכוונים דאיהו קאי לדעת הרמב"ם, ולדעת הרמב"ם אינו לאו שבכללות ולכן הוצרך לטעמים אחרים למה אינו לוקה, אבל לדעת הרמב"ן דהוי לאו שבכללות הטעם דאינו לוקה על המשהה נקביו משום דהוי לאו שבכללות ועיין בל"ח פרק מי שמתו אות פ"ד".
מתבאר שמחלוקת ראשונים היא לגבי בל תשקצו:
היראים ותוס' וסיעתם סוברים שאין זה לאו שבכללות, מפני שנוסף לאו אחר בשרצים.
הרמב"ן סובר שהוא לאו שבכללות ולכן אינו מונה זאת כלאו וודאי שאין לוקים עליו.
והרמב"ם סובר שהוא לאו שנכללים בו פרטים רבים, כל מיני השרצים, ולכן אינו לאו שבכללות ולוקים עליו במה שמצוה התורה, ומה שהוסיפו חכמים לוקים עליו מכת מרדות.
וע"ע שו"ת בית אפרים (יו"ד סי' סב).