חבל נחלתו יד ב

סימן ב ניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה

שאלה

כמעט כל אדם מישראל מוציא הוצאות על מכשירי מצוותיו: כגון לקנות אתרוג או טלית או תפילין, או מוציא ממון לשם קיום מצוותיו כגון אב במילת בנו (אם האב אינו מוהל). ובדרך כלל אנו אומרים שנוח לאדם להוציא הוצאות על מצוותיו ואינו נרתע מקיום מצוות בגלל ההוצאה הממונית הכרוכה בהן.

כמו"כ נוח לאדם מישראל שחבירו יקיים מצוה במכשיר מצוה השייך לו כגון בטלית או בתפילין שלו בלי לקלקלו. או שחבירו יקנה ממנו מכשיר מצוה כדי שיקיים בו מצוות, כגון האמור בבכורות (נז ע"ב – נח ע"א) שחכמים תקנו ג' פרקים בשנה למעשר בהמה כדי שתהא בהמה מצויה לעולי רגלים אע"פ שאם לא עישרו אין שאר הבהמות טבולות, ואין הגורן למעשר מונעת ממכירה מוקדמת.

בכל המקרים אין המדובר שאדם ישלם מממונו עבור מצות האחר, אלא האחר מקיים מצוה במכשיר קנוי או שאול, או שהוא מוציא לצורך מצותו שלו.

השאלה היא האם אדם בסתמא מוכן להוציא על מכשיר מצוה לחבירו או שהוא מקפיד על ממונו וכן אם התנה על הפסדו, האם גם אז זוהי רק טענה לכתחילה או שהיא קובעת גם בדיעבד.

דוגמא לשאלה עולה בבבלי פסחים (ד ע"ב) שם נאמר: "איבעיא להו: המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק, ומצאו שאינו בדוק מהו? מי הוי כמקח טעות, או לא? – תא שמע, דאמר אביי: לא מיבעיא באתרא דלא יהבי אגרא ובדקו – דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בגופיה, אלא אפילו באתרא דיהבי אגרא ובדקו – דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה".

והשאלה היא: אם מדובר בתנאי מפורש מדוע אין זה מקח טעות, ואפילו אם אין מדובר בתנאי על כמה ממון נאמר ניחא וכו' ועל כמה נאמר לא ניחא...

תשובה

א. מרש"י משמע שלא מדובר בתנאי ברור שהוא שוכר את הבית בדוק, אלא מכיון ששכר בית בחזקת בדוק, הוא עתה בא וטוען למקח טעות, ודוחים אותו שאף אילו ידע אתמול בצורך הבדיקה לא היה מבטל את המקח מכיון שיש בכך מצוה, והוא מוחל על הוצאת הממון בגלל המצוה שבדבר. עולה שמצוה היא דבר חשוב לאדם ואינה סיבה לביטול שכירות או מקח אפילו אם הקניה או השכירות מלווה בהוצאה לצורך מצוה.

כשיטת רש"י מסביר המאירי (פסחים ד ע"ב): "המשכיר בית לחברו בחזקת שהוא בדוק כגון שהשכירו בי"ד שהוא בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק אין זה מקח טעות כלל ולא סוף דבר שאינו מקח טעות ממש אלא אף כעין מקח טעות לומר שאלו ידע שלא נבדק שמא לא היה שוכרו שהדבר ידוע שאין אדם נמנע מלשכור מפני טורח זה הואיל וקיום מצוה כזו עומד לו במקום הטורח ולא סוף דבר במקום שבודקים הם בעצמם אלא אף במקום שנותנין שכר ובודקין ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בין בגופיה בין בממוניה, ר"ל במקום שכר מועט כזה שאלו בשכר גדול הרי אמרו בככר בפי נחש שאין צריך חבר להוציאו ופירשו הטעם בממוניה לא אטרחוהו רבנן אבל במועט מיהא אנן סהדי דניחא ליה ואף על פי שמגלה בדעתו עכשו שאין נוח לו בכך אין זה אלא שבית אחר נזדמן לו או שמתחרט מן השכירות לאיזו סבה ומוציא עילה להפטר מזה בטענת מקח טעות או בדומה למקח טעות. ואף על פי שבמציעא כ"ט ב' אמרו השואל ספר תורה לא ישאילנו לאחר והקשו בה פשיטא אין השואל רשאי להשאיל ותירץ מהו דתימא ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממונו אין נוח לו שיהא אחר עושה מצוה בשלו, ועוד שהרי מ"מ מצוה מתקיימת בשואל ראשון. ויש מתרצים שבזו מ"מ במקום שבודקין בשכר חייב הוא להחזיר לו דמי שכר הבדיקה הואיל ובחזקת בדוק הוא ועל זו אמרו ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה הואיל ועתיד להשתלם ממנו".

המאירי סובר כרש"י, שאדם מישראל מוכן להוציא לצורך מצוה הוצאה קטנה אף שהיא בלתי צפויה, אולם הוצאה גדולה לא. המאירי מביא סתירה מב"מ ששואל ס"ת ללמוד בו אסור להשאילו לאחר, ומדוע הרי ניחא ליה לאיניש וכו' ומדוע הגמרא קובעת שלא ניחא ליה. ומתרץ שהוא מוכן להוציא הוצאות למצותו אבל לא שאחר יוציא משלו בלא ידיעתו. ועוד שהשואל עצמו כבר מקיים מצות לימוד תורה מן הספר, ומה תוסיף למשאיל השאלה נוספת. עולה שהוצאה קטנה לצורך מצותו אדם מוכן לקבל אף שהיא אינה צפויה, אבל הוצאה גדולה לצורך מצותו או שאחר ישתמש בשלו ויזיקנו – לא ניחא ליה.

הר"ן מסכים לרש"י שהמשכיר אינו משלם לשוכר, אולם מטעם שונה, מרש"י משמע שההפסד הממוני אינו כה גדול, ומהר"ן משמע שצד הממון אינו העיקר אלא המצוה שבדבר ולכן אף אם המשכיר אינו רוצה לקיים את המצוה א"א לבטל מקח על כך. ומדובר בי"ד כאשר רק חזקתו בדוק אולם לא התנו על כך. (ומשמע הן לרש"י והן לר"ן שאם היה על כך תנאי מפורש במקח או בשכירות ולא התקיים – המקח בטל). וכן הטור (או"ח סי' תלז) סבר כרש"י.

ב. הריטב"א (פסחים ד ע"ב) מקשה על שיטת רש"י ומסיק: "והנכון דהכא פשיטא לן דמהני ליה קפידא לשוכר לחייב המשכיר לבודקו אילו איתיה קמן וכל היכא דאיתיה ודאי כייפינן ליה לשלם שכר הבדיקה, אלא הא קא מיבעיא לן אי הוי קפידא גמורה למיהוי מקח טעות ויתבטל השכירות לגמרי ואף על גב דבעי האי למיבדקיה, כדין כל מקח טעות דעלמא, ובהא פשטינן דלא הוי מקח טעות וכי ליתיה למשכיר קמן דניכייפיה עביד לה אידך על מנת להשתלם דניחא ליה לאיניש לקיומיה מצוה בין בגופיה בין בממוניה על מנת להשתלם, זה נכון וברור, כן כתב הרי"ט בשם רבו (הרא"ש) [הרא"ה] שאמר בשם הרמב"ן ז"ל". והובאה שיטה זו ע"י המגיד משנה (הל' חו"מ פ"ב הי"ח).

היינו, כל הניחותא היא לשלם עתה את שכר הבודק כדי לקבלו יותר מאוחר מהמשכיר, אבל אין כאן שאלה מי משלם שכר הבודק זה פשיטא שמשלם המשכיר, רק אי-הבדיקה והתשלום עתה ע"י השוכר אינם מהווים עילה לביטול מקח, מפני שניחא ליה לבדוק בממונו עתה ולקבלו אח"כ. ונראה שאף אם לא התנה מקבל ממונו לאחר שהוציאו אם המשכיר היה חייב לבדוק. וא"כ לפי שיטה זו אדם מקפיד על ממונו ומוכן להוציאו כדי לקבלו יותר מאוחר.

עולות לפנינו שתי שיטות עיקריות בענין ניחא ליה לאיניש וכו'. לשיטת רש"י והר"ן אמנם נוח לאדם להוציא על קיום מצוותיו גם בהוצאה שאינה צפויה. אבל לשיטת הרמב"ן וסיעתו הוא מוכן לשלם עתה על מנת לקבל את כספו והוצאותיו לאחר מכן אבל אינו מוכן שההוצאה תהיה עליו בקביעות.

בדרכי משה (הקצר או"ח סי' תלז ס"ק א) העיר: "ובהלכות ציצית סימן י"ד משמע כדעת המגיד משנה דלא אמרינן דניחא ליה למיעבד מצוה היכא דחסריה ממונא". והוא תומך בשיטת הרמב"ן והריטב"א שבחסרון ממון אין אומרים ניחא ליה לאיניש וכו'. והב"ח כתב שלפי עניות דעתו אין להוציא מיד המוחזק.

וסיכם זאת ערוך השולחן (או"ח סי' תלז ס"ה): "המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק כגון שהשכיר לו בי"ד שחרית או אמר לו מפורש שהוא בדוק ואח"כ נמצא שאינו בדוק אין זה מקח טעות ואף על גב דכל תנאי שבממון קיים מ"מ הכא אנן סהדי דלא היתה כוונתו לעיכוב כיון דדבר מצוה היא ואפילו יש על זה הוצאות מעט ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה בדבר מועט ולכן יבדוק בעצמו או ישכור מי שיבדוק והמקח קיים וי"א דמנכה לו שכר הבדיקה אם צריך להוציא מעות על זה כשהתנה מפורש שיהיה בדוק דוודאי ניחא ליה דליעבד מצוה אבל לא להוציא הוצאות במה שדיבר מפורש ולא דמי למזוזה ביו"ד סי' רצ"ב שא"צ להחזיר לו דמי המזוזה משום דהמזוזה עצמה היא שוה כסף משא"כ כאן המעות אבודים [מג"א סק"ו] ואין נפקא מינה מתי ששכר אם בי"ג אם בי"ד [ובגמ' שם אומר רק בחזקת בדוק ויכול להיות דזהו בסתמא אבל כשדיבר מפורש הוה מקח טעות אמנם הר"ן כתב שם דאפילו התנה מפורש לא הוה מקח טעות וכ"כ המ"מ בפ"ב]".

ג. על שיטות אלו שאלו הראשונים ממקומות בהם נראה שלא ניחא ליה לוותר על ממונו לשם קיום מצוות כגון בב"מ כט ע"ב לגבי "השואל ספר תורה מחבירו הרי זה לא ישאילנו לאחר... מהו דתימא: ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה – קא משמע לן".

וכך פסק השולחן ערוך (או"ח סי' יד ס"ד): "מותר ליטול טלית חבירו ולברך עליה, ובלבד שיקפל אותה אם מצאה מקופלת".

ורמ"א הגיה: "וה"ה בתפילין (נ"י פרק הספינה), אבל אסור ללמוד מספרים של חבירו בלא דעתו, דחיישינן שמא יקרע אותם בלמודו (נ"י הלכות קטנות)".

והעיר המגן אברהם (או"ח סי' יד ס"ק י "דחיישי' – שמא יקרא בהן הרבה עד שיקרען מרוב תשמישו עכ"ל נ"י ומשמע מזה דאפי' באקראי אסור ללמוד מהם ואף על גב דבסי' תל"ז ס"ד אמרינן דניחא ליה למיעבד מצוה בממוני' אפי' בחסרון כיס שאני התם דדבר מועט הוא ועבח"מ סי' רצ"ב ס"כ בהג"ה ובסמ"ע שם אפי' הפקיד ספרים אצל ת"ח אסור ללמוד הימנו אי ידעי' דהמפקיד מקפיד ע"ז, והש"ך שם חולק עליו וכתב דשרי ודבריו נראים בפי' דברי המרדכי אבל ממ"ש הב"י כאן בשם הפוסקים משמע דהוי שואל שלא מדעת"... ועי' במחה"ש בהסבר המג"א.

קושיות אלו קשות בעיקר לשיטת רש"י שאמנם ניחא ליה להוציא הוצאות לצורך מצוה, ואילו לשיטת הרמב"ן רק כאשר אינו מפסיד כלום הוא מוכן שחבירו ישתמש בשלו.

ד. בהגהות מיימוניות (הל' חו"מ פ"ב הי"ח אות ב) כתב: "והא דפרק אלו מציאות דגרס מהו דתימא ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה קמ"ל פירוש התוס' התם דמיירי שלא מדעתו והא ודאי לא ניחא ליה אבל לקיומי מצוה בממוניה מדעתו ודאי ניחא ליה".

היינו בידיעתו הוא מוכן שחבירו יקיים מצוה בחפצא שלו, אבל שלא מידיעתו הוא אינו מוכן שיטלו את שלו לקיום מצוה.

וכן הביא המרדכי (ב"מ פ"ב רמז רסג): "אין להקשות מהא דמסיק פ"ק דפסחים דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה דהכא מיירי שלא מדעתו והא ודאי לא ניחא ליה, אבל לקיומי מצוה בממוניה מדעתו בודאי ניחא ליה. ולי נראה דהתם גבי בדיקת חמץ דאית ביה טרחא ולכך גמר ומשעבד נפשיה אבל בעלמא לא".

בכנה"ג (או"ח סי' יד) הביא מתשובות תֻמת ישרים (סי' מו) שהתירו ליטול טלית של אחרים ולהתפלל בה, אבל צריך לקפלה ולהשיבה למקומה משום שלא ניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה אלא בשעת עשיית המצוה, ולכן אינו מוחל על קלקולה לאחר שעת המצוה. וכן הביאו המג"א (סי' תלז ס"ק ה).

ה. השולחן ערוך (או"ח סי' תלז ס"ג) פסק: "המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק, על השוכר לבדוק ואינו מקח טעות; ואפילו במקום שבודקים בשכר, שהרי מצוה הוא עושה". והרמ"א הגיה: "וי"א דצריך להחזיר לו שכר הבדיקה הואיל והתנה בהדיא שיהיה בדוק. (המגיד פ"ב ומשמע לעיל סי' י"ד)".

בהלכות מזוזה הביא הבית יוסף (יו"ד סי' רצא, וכן פסק בשו"ע): "וכתב ה"ר מנוח ומסתברא שאפילו השכירו בחזקת שיש לו מזוזה ואין לו לא הוי מקח טעות כדאמרינן בריש פסחים (ד:) ניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בין בגופיה בין בממוניה".

והעיר המגן אברהם (סי' תלז ס"ק ו) שבהל' מזוזה הרמ"א לא חלק על הב"י: "דצריך להחזיר – דס"ל הא דניחא ליה למיעבד מצו' בממוני' היינו בדבר שאין בו היזק כגון לברך על טלית שלו אבל בחסרון כיס לא כמ"ש סי' י"ד והע"ש לא ע"ש וצ"ע דבי"ד סי' רצ"א לענין מזוזה סתם רמ"א ולא כתב דצריך להחזיר לו הדמים וי"ל דשם אין בו חסרון כיס שהמזוזה היא שוה הדמים שנתן בעדה". ובמחה"ש באר שמקבל דמים מהנכנס אחריו לבית, ועי' לעיל דברי ערוה"ש.

עולה שאף לגבי קיום מצוה של אחר בשלו ממשיכה המחלוקת הקודמת. לפי הרמב"ן וסיעתו ודאי לא ניחא ליה שאחר ישתמש בשלו ויחסרו. לפי רש"י וסיעתו לא ניחא ליה אם יש חסרון במכשיר אחר קיום המצוה או שמחסרו ומשתמש בשלו בלא ידיעתו.

ו. הפרי חדש (או"ח סי' תלז ס"ג) מכריע כשיטת הר"ן במשכיר בית בי"ד וסתמו בדוק ואינו יכול לטעון מקח טעות, וחולק על שיטת הרמב"ן וסיעתו. ושואל: "ואם תאמר דהכא אמרינן דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה ומשמע אפילו דאיכא הפסד וכדכתיבנא, ואמרינן נמי בבכורות בפרק מעשר בהמה [נז, ב] אמתניתין דשלש גרנות למעשר בהמה בפרוס הפסח, ופרוס עצרת, ופרוס החג, דמאי שנא בהני זמני כדי שתהא בהמה מצויה לעולי רגלים, ואף על גב דתנן עד שלא הגיע הגרן מותר למכור ולשחוט, ניחא ליה לאיניש דליתעביד מצוה בממוניה, אף על גב דאיכא הפסד דאמורים ואליה ויותרת הכבד וכמו שכתב התוספות יום טוב בריש פרק ג' דשקלים... וי"ל דוקא פיזור ממון להוצאת עשיית המצוה הוא דניחא ליה אבל הפסד ממון דנגרר מחמת המצוה לא"...

ומוסיף עוד הפר"ח: "ולי נראה לתרץ דהך פסידא דבדיקה וכן ההיא פסידא דאייתינן בפרק מעשר בהמה דהויא פסידא פורתא אמרינן דניחא ליה לאיניש, אבל ההיא דאלו מציאות איכא פסידא טובא וכמו שכתב רש"י ז"ל שם [בבא מציעא שם ד"ה מאי אריא] דנוח להתקלקל בטשטוש וקריעה ולהכי אמרינן דלא ניחא ליה, כן נראה לי ודוק".

וכ"כ עוד אחרונים לחלק בין הפסד מועט להפסד מרובה (עי' מג"א, ערוה"ש).

בס' משמרות כהונה (פסחים ד ע"ב) הביא שס' בית יעקב חילק בין מצוה דאורייתא לדרבנן בענין ניחא וכו'. (כנראה שבמצוה דאו' לא ניחא ליה ובמצוה דרבנן כמו בדיקת חמץ ניחא ליה – ומסברא איפכא מסתברא וצ"ע).

ז. בשו"ת חתם סופר (ח"א [או"ח] סי' ב) הביא תירוץ נוסף בשם הריטב"א: "ואמנם אחרי שזכינו לספר אסיפת זקנים [ב"מ כ"ט ע"ב] שלא היה ספר זה לראשונים מצאנו להריטב"א תירוץ נכון, דס"ת טלית ותפילין שהם עשויים למצוה והבעלים בעצמן עושים בו מצוה יצא שכרו בהפסדו, אם השואל יכלה ס"ת או טלית ותפילין שלו לא יכול הוא ללמוד אחר כך נמצא יצא שכרו בהפסדו, וזה לא שייך בשאר הפסד ממון ומיושב קושי' מחמץ".

וכן האמרי בינה (פסח סי' ג) כתב לחלק בין אם הוא בעצמו מקיים את המצוה, ובזה אמדוהו חז"ל בודאי ניחא לקיים מצות בדיקה אפילו באתרא דיהבי אגרא, אבל באחר שלומד מספריו אין הבעלים בעצמם מקיימים מצוה אלא שמסייע לחבירו לעשות מצוה, ובזה לא מצינו דקים להו חז"ל דניחא ליה להיות מסייעו לדבר מצוה אפילו במקום הפסד.

ועי"ע בשדי חמד בערך זה.

סיכום

א. מחלוקת ראשונים בפירוש 'ניחא ליה... מצוה בממונו' – רש"י וסיעתו הסכימו שבדבר מועט ניחא ליה; רמב"ן וסיעתו סברו לא ניחא ליה, ורק הסכים להוציא עתה כדי לקבל מאוחר יותר את הוצאתו.

ב. לגבי שימוש ללא ידיעה הראשונים (הגה"מ, מרדכי) כתבו שלא ניחא ליה.

ג. לרוב האחרונים ניחא ליה רק בוצאה מועטת אבל לא בהוצאה גדולה.

ד. יש לחלק בין הוצאה לצורך מצוה או הפסד כתוצאה משימוש אחר בשלו.

ה. יש שחלקו בין מצוה דאורייתא שלא ניחא ליה למצוה דרבנן דניחא ליה.

ו. דוקא כשהוא בעצמו מקיים את המצוה ניחא ליה לשלם על כך ממון, אבל לא כשאחרים משתמשים בשלו והוא צריך לשלם על כך אז לא ניחא ליה.