חבל נחלתו יד א

<< · חבל נחלתו · יד · א · >>

סימן א גזל מצוה

שאלה

האם ניתן לגזול מצוה מאדם, ומה דינו של הגזלן?

א. אילו מצוות ניתן ל'גזול'

המצוות נחלקות בין מצוות שמוטלות על האדם לקיימן בגופו ואינו יכול להעבירן לידי שליח לבין מצוות שניתן לקיימן ע"י שליח או שניתן לקיימן עבורו ללא שליחות. במצוות שבגופו לא שייכת שום גזילה מפני שאחר שקיימן עבורו לא הוציאו ידי חובה. אמנם יש מצוות שבגופו שאם לא קיימן אחרים יכולים ולעתים מצווים לקיימן כגון מילה (עי' קצות החושן סי' שפב) או פדיון הבן או הפרשת תרומות מפירותיו של המפריש על פירות הבעלים, וכאן נשאלת השאלה האם אחֵר שבא וקיים את המצוה חייב משהו ל'בעליה'.

מצוה אינה קניין, היא מוטלת על האדם לקיימה ולכן אפילו שאדם אחר קיימה או שהעבירה לקיום ע"י שלוחו ובא אחר וקיימה לא נטל מ'בעליה' מאומה, ועל כן ממון לא ישיב את ה'גזילה'.

אולם הכפתור ופרח (פרק טז) כותב דברים חריפים מאד שחייבים להעניש את הגזלן בעשרה זהובים וכתשלום ממון, וז"ל: "וזה שהגוזל את חברו מצוה לא יהא פחות מהגוזלו שוה פרוטה שחייבוהו להוליכה אחריו אפילו למדי, ואין זה בעד הפרוטה אלא כדי שלא יהא רגיל לגזול, ואנו נעשה זול בגזל המצות שמתן שכרן אינו אלא לעולם הבא, עם שדומה לחוכא ואיטלולא, א"כ אין להקל עליו במה שחיבוהו רבותינו ז"ל. עוד, הרי שגזל סאה של תבואה וכו', אין זה מברך אלא מנאץ שנאמר ובוצע ברך נאץ יי', וכל שכן הגוזל מצוה דהוה ליה בידיה מצוה הבאה בעבירה ובהלבנת פני חברו. עוד, לא יהא דיני ממונות חמור מדיני נפשות, דאמרינן (ב"ק צו, ב) גזל בהמה והזקינה משלם כשעת הגזילה, ואמר רב פפא לא הזקינה ממש אלא אפילו כחשה, ומסקנא כחשה דלא הדרה, וא"כ זה שנקרא לקרוא בתורה שהוא תקנת נביאים שביניהם ועזרא אחריהם ואי אפשר בלא זה, יבא אחר ויגזול ואחר כן יפרענו בשחיטת וכסוי התרנגול, שאם רצה לכלב ישליכנו אחר כל זה דאי בעית אכיל אי בעית לא אכיל. ושכר מצוה ומצוה אינה נזכרת בתורה עד שנדע שגזל לו זאת יהא פרעונו בזו, ואף על פי שנוכל להבין קצת מתוך ענשן וכמו שהזכיר הר"מ ז"ל בפירוש אבות (בפיהמ"ש פ"ב מ"א). עוד הרי אמרו (קידושין מ, ב) צריך אדם שיראה עצמו כאלו כל העולם כלו תלוי עליו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כלו לזכות. זה החוטף המצוה מאי קסבר דדמא דידיה סומק טפי דילמא דחבריה סומק טפי, ואם חוטפין מצה לטעם אין חוטפין מצוה בלא טעם".

וכך פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' שפב): "וכן הורו שכל המונע הבעלים מלעשות מצות עשה שהם ראויים לעשותה, וקדם אחר ועשאה, משלם לבעלים י' זהובים".

ובאר החתם סופר (חולין פז ע"א): "וחייבו ר"ג עשרה זהובים. לכאורה נראה לא שכר שיווי המצוה או הברכה חלילה, מי יכול לשער אורח חיים פן תפלס וכל חפצים לא ישוו בה, ותו מה צריך לשלם לו הפסדו הלא חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאו מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו, נמצא זה שחטף ממנו מצותו לאו מידי חסרי', אך הפרש יש בין העושה מצוה ומקבל שכר או נאנס ולא עשאו ומקבל שכר, כי זה העושה עובד ה' בשמחה ובטוב לבב ונשכר על זה וזה שנאנס מצטער על שלא זכה לעבוד ה' ומקבל שכר שמים על צערו נמצא אעפ"י שלענין שכר שמים אין הפרש מ"מ דצערא בגופא איכא הפרש והענישו ר"ג עשרה זהובים לפי שיעור צערא דגופא".

עולה מדברי החת"ס שבאמת דין י' זהובים אינו שכר על המצוה שלא עשאה ומשני טעמים: אין למדוד מצוות בכסף ואין ה'גוזל' מפסיד באמת את בעליה ושכר מצותו מובטח לו, אמנם יש לו צער הגוף על המצוה שלא זכה לקיימה ועל כך משלם עשרה זהובים, וראה להלן בהקנאת מצוה לשליח מה דין החוטף. אמנם הים של שלמה (חולין פ"ו סי' יג) כתב: "ועיקר הדבר, הא דאמרינן דמחייב י' זהובים ליתן בעבור שכר מצות או ברכה שקדמה ולקחו ממנו". ומשמע שזהו תשלום על מצוה שלקח ממנו.

ב. המקורות בש"ס וביאורם בראשונים

במסכת בבא קמא (צא ע"ב): "הקוצץ נטיעותיו [וכו']. תני רבה בר בר חנה קמיה דרב: שורי הרגת נטיעותי קצצת, אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקוצצו – פטור. א"ל: א"כ, לא שבקת חיי לברייתא! כל כמיניה? א"ל: איסמייה? א"ל: לא, תתרגם מתניתך: בשור העומד להריגה, ובאילן העומד לקציצה. אי הכי, מאי קא טעין ליה? דא"ל: אנא בעינא למיעבד הא מצוה, דתניא: ושפך וכסה – מי ששפך יכסה, ומעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה, וחייבו ר"ג ליתן לו עשרה זהובים".

ובחולין (פז ע"א): "תניא אידך: ושפך וכסה – מי ששפך הוא יכסנו, מעשה באחד ששחט, וקדם חבירו וכסה, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו י' זהובים. איבעיא להו: שכר מצוה, או שכר ברכה? למאי נפקא מינה – לברכת המזון, אי אמרת שכר מצוה – אחת היא, ואי אמרת שכר ברכה – הויין ארבעים, מאי? ...יצתה בת קול ואמרה: כוס של ברכה (=ברכת המזון) ישוה ארבעים זהובים".

עולה שאם חוטף מחבירו השוחט את מצות כיסוי הדם צריך לשלם לו עשרה זהובים עבור המצוה שחטף ממנו, ואם חטף את ברכת המזון חייב ארבעים זהובים.

וכך פסק הרמב"ם (הל' חובל ומזיק פ"ז הל' יג-יד): "שור שהיה עומד להריגה מפני שהוא מזיק את הבריות ואילן שהוא עומד לקציצה מפני שהוא מזיק את הרבים וקדם אחד ושחט שור זה וקצץ אילן זה שלא מדעת בעליו חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינים שהרי הפקיען מלעשות מצוה, ואם טען ואמר אתה אמרת לי להרגו ולקצצו הואיל והוא עומד לכך הרי זה פטור".

"וכן מי ששחט חיה או עוף ובא אחר וכסה הדם שלא מדעת השוחט חייב ליתן כמו שיראו הדיינים, ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב והוא עשרה זהובים, וכן הורו שכל המונע הבעלים מלעשות מצות עשה שהן ראויין לעשותה וקדם אחר ועשאה משלם לבעלים עשרה זהובים".

ובאר המגיד משנה (שם, הלכה יג):

"דין זה מפורש סוף פ' החובל (דף צ"א:) ודעות אלו שכתב הרב ז"ל אם הוא דבר קצוב או למראית העין סברות הם כתובות בהלכות ורי"ף ז"ל הכריע דעת האחרון שהוא דבר קצוב. וכתב הרשב"א ז"ל ומ"מ לא מגבינן ליה בבבל דהא אמר לעיל דלא עבדינן שליחותייהו בכל מידי דלא חסריה ממונא אבל אי תפס לא מפקינן מיניה ע"כ. וכבר ביאר הרב ז"ל דינים אלו פ"ה מהלכות סנהדרין".

תוספות בחולין (פז ע"א ד"ה וחייבו) מבארים שלא ניתן ל'שלם' את המצוה הגזולה ע"י נתינת עוף לשחיטה מפני שאת מצותו הפסיד, ומבאר (כרשב"א במ"מ לעיל) שעתה אי אפשר לגבות תשלום עשרה זהובים על חטיפת מצוה מפני שבדבר שאין בו חסרון כיס בימינו שאין לנו מומחים 'לא עבדינן שליחותייהו'.

הרמב"ן בחולין (פז ע"א) כותב שעשרה זהובים הם שכר ברכה או שכר מצוה אפילו שאין עליה ברכה, כמו הריגת שור שעומד להריגה או קציצת אילן העומד לקציצה. ומוסיף שכן הדין בכל המצוות והברכות ואיננו שמאים למדידתן של מצוות. וכ"כ הרשב"א שם.

וכן הריטב"א (חולין פז ע"א) כלל: "ואסיקנא דשכר ברכה עשרה זהובים, ואפילו ברכה דרבנן דהא ברכת הטוב והמטיב דרבנן היא, ושכר מצוה נמי בלא ברכה עשרה זהובים כדאמרינן בבבא קמא פרק החובל (צ"א ב') גבי אילן העומד ליקצץ, וכולן שכרן עשרה זהובים, וכי איכא מצוה וברכה כחדא חשיבא ושכר שתיהן עשרה זהובים, דאי לא כוס של ברכה שוה חמשים".

אולם בשבולי הלקט (הל' שחיטה סי' י) כתב: "אבל אם קפץ אחר וכסה קודם השוחט חייבו אותו חכמים ליתן לו עשרה זהובים שכר הברכה שלקח מידו. אמנם רבינו תם זצ"ל כתב דקנסא הוא ואין גובין קנסות בזמן הזה ובא מעשה לפניו וצוהו שישחוט המכסה עוף אחר ואותו שנגזלה הברכה ממנו יברך על כיסוי הדם ויכסה".

ג. פסיקת הפוסקים בגזל מצוות

הלכות גדולות (סי' סט, הל' כיסוי הדם עמ' תרנז) פסק שחייבים בעשרה זהובים על גזל מצוה. וכ"פ: רי"ף (חולין כט ע"א), רי"ד (פסקים לב"ק צא ע"ב), ראבי"ה (תשובות וביאורי סוגיות סי' אלף פח), רבינו ירוחם (מישרים נל"א ח"ד), ושאר הפוסקים שחלקם הובאו לעיל.

כתב הרי"ף (ב"ק לב ע"ב): "איכא מאן דאמר האי דחייביה ר"ג להאי גברא י' זהובים קנסא הוא דקנסיה ולא גמרינן מינה לדינא אחרינא וכד מעיינת בגמרא לא אשכחת להאי סברא דאי סלקא דעתך קנסא הוא דקניס רבן שמעון בן גמליאל ולא גמרינן מינה לדינא אחרינא אמאי קא גמר מינה רב להא דתנן נטיעותי קצצת אתה אמרת לי לקצצן פטור דשמעי' מינה טעמא דאמר הכי הא לא אמר הכי חייב אלא לאו דינא הוא וגמרינן מיניה".

מתבאר כי בין הראשונים ישנה מחלוקת האם תשלום עשרת הזהובים הוא קנס או מעין תשלום נזק. הגאונים, הרמב"ם וכן ר"ת סברו שהוא קנס, הרמב"ן מביא בשם הרי"ף שסובר שזהו נזק ולכן אף שאין מוציאים בזה"ז כיון שלא עבדינן שליחותייהו אם תפס אין מוציאים ממנו – "ולפיכך כתבה רבינו הגדול (=הרי"ף) ז"ל בפ' החובל לדון בה באי תפס כמו שכתב דיני הבושת ושאר חמשה דברים". וכ"כ הריטב"א והר"ן (על רי"ף חולין כט ע"א).

אמנם המאירי (חולין פז ע"א) כתב: "ומ"מ מנהג קדמונינו בתלמוד לקנוס על כל כיוצא בזה עשרה זהובים וכן בכל כיוצא בזה כגון מי שהיה ראוי לברך ברכת המזון כגון כהן או גדול והוזמן לכך ובא אחר וחטפה ממנו היו קונסין אותו ארבעים זהובים עשרה לכל ברכה ויש מפרשים דבר זה בתורת ממון ולא בתורת קנס אם כן אף בזמן הזה דנין כן ואין הדברים נראין לנו".

והרא"ש (ב"ק פ"ח סי' טו) מוסיף ראיות נוספות שזהו תשלום ממון ולא קנס: "ועוד אי לאו דינא הוא מה שייך הכא למיקנסיה גברא למצוה קא מיכוין ואנן ניקום וניקנסיה. ועוד דבפרק כיסוי הדם (דף פז א) מיבעיא ליה אהך דרבן (שמעון בן) גמליאל שכר מצוה או שכר ברכה למנ"מ לכוס של ברכה".

וכן המאירי (ב"ק צא ע"ב) מביא נ"מ נוספת בהבדל האם תשלום זה ממון או קנס: "גדולי הפוסקים כתבו שדבר זה ממון הוא ולא קנס ולמדין ממנה לכל המצות על הדרך שלמדו בכאן ממנה לענין שור ואילן, וכן יראה לדעתי שדנין אותם בחוצה לארץ. ויש חולקים לומר שקנס הוא ואין למדין ממנה אלא למה שמצינו בה בפירוש וכן שאין דנין אותם בחוצה לארץ ומכל מקום סך זה של עשרה זהובים על המצוה הוא, ואפילו היתה מצוה שהרבה ברכות מצטרפות בה, ויש שפרשו במסכת חולין עשרה זהובים על כל ברכה וברכה כמו שבארנו שם".

הים של שלמה (ב"ק פ"ח סי' ס) האריך בדינים אלו וכתב: "והאי דחייב ר"ג לא משום קנסא הוא, דהא גברא למצוה קא מכוון. אלא דינו הכי הוא. ושיעור י' זהובים הוא שכר ברכה, דחשיב בפ' כיסוי הדם (חולין פ"ז ע"א) שכר ברכת המזון מ' זהובים. דיש בו ד' ברכות. ושכר מצוה אין צריך לשלם, מאחר ששילם כבר שכר ברכה. וגבי שור המועד להריגה, ואילן ליקצץ, דליכא שכר ברכה. משלם שכר מצוה, היכא דעבד מעצמו, וזה לא צוהו... וטעם י' זהובים הוא סוד הגנוז, ואין חילוק בין מצוה רבה לזוטרא, כי הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה כו' (אבות פ"ב, מ"א) וכן פסק הר"ן.

וכך פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' שפב ס"א):

"שור שהיה עומד להריגה מפני שהוא מזיק את הבריות, ואילן העומד לקציצה מפני שהוא מזיק את הרבים, וקדם אחד ושחט שור זה וקצץ אילן זה שלא מדעת הבעלים, חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינים, שהרי הפקיעם מלעשות מצוה. ואם טען ואמר: אתה אמרת לי להרגו ולקצצו, הואיל והוא עומד לכך, הרי זה פטור... וכן מי ששחט חיה ועוף, ובא אחר וכיסה הדם שלא מדעת השוחט, חייב ליתן כמו שיראו הדיינים. ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב, והוא י' זהובים. וכן הורו שכל המונע הבעלים מלעשות מצות עשה שהם ראויים לעשותה, וקדם אחר ועשאה, משלם לבעלים י' זהובים".

ורמ"א הגיה: "היה לו בן למול, ובא אחר ומלו, חייב ליתן לו י' זהובים. אבל נתנו לאחר למול, ובא אחר ומלו, פטור (רבינו ירוחם נל"א ח"ד). ובזמן הזה אין מגבין אותו, אבל אם תפס לא מפקינן מיניה".

בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' צז) דן על אבי האם שלא הודיע לחתנו מלידת בנו ומל בלא ידיעתו, ואף קראו לו שם, וכותב הגר"מ פיינשטיין שזהו עוול גדול אמנם השם שקראו לו הוא שמו וכן האב יכול להוסיף שם (עיי"ש שנו"נ בכך). וכותב שכיון שנימול אסור להד"ב ולא לחבול בו.

ומסיק האג"מ: "ובדבר הברכה שבירך המוהל שכיון שהיא מצוה המוטל על האב שנמצא שעשה המוהל איסור שגזל המצוה מהאב אם היה רשאי לברך, עיין בט"ז יו"ד סימן כ"ח סק"ח בבא אחר וכיסה שלא ברשות השוחט שסובר שאינה ברכה לבטלה אף שגזל המצוה מהשוחט שעליו החיוב, מאחר שהיא מצוה גם לכל ישראל, והוכיח זה מהטור שכתב שמצות כסוי הוא כשאר מ"ע מצות עשה שכל ישראל חייבים בהם אלא שהשוחט קודם לכל אדם הלכך אם קדם אחר וכסה חייב ליתן לו עשרה זהובים שכר ברכה, ומפרש שלכן כתב הלכך משום דאם לא היה יכול האחר לברך והיה זה ברכה לבטלה לא היה שייך לחייבו משום דהוא רק כמזיקו הברכה שהוא כמבטל חברו מהנאה שפטור מתשלומין, אבל כיון שהאחר אף שכיסה שלא ברשות יכול לברך הרי נהנה האחר בהברכה שבירך והחסיר להשוחט שע"ז שייך תשלומין עיין שם, ויש למילף מזה גם באחד שמל בע"כ של האב אף כשהוא מוהל בעצמו שאינה ברכה לבטלה והרויח המוהל הברכה, שהרא"ש בחולין דף פ"ז ע"א מדמה זה לכסוי עיין שם מה שהביא בשם ר"ת ומודה באם האב עצמו מוהל שחייב העשרה זהובים, וכן פסק הרמ"א בחו"מ ס' שפ"ב, נמי צריך לומר שהרויח הברכה משום שאינו ברכה לבטלה שרק מצד זה חייב לשלם להט"ז כדהוכיח מהטור, ול"ד זה לגזל סאה חטים וטחנה ולשה ואפאה והפריש חלה שברכתו לבטלה דאין זה מברך אלא מנאץ שאראב"י בב"ק דף צ"ד ע"א, משום דעכ"פ אינו גזל ממש. ונמצא שאף שעשו לו עולה וגזל א"א להו לתקן כלום וגם עליו אין שום חיובים".

ד. חוטף ממי שנשתלח לקיים את המצוה

עד עתה דנו בעיקר במי שחטף מצוה מבעליה, מה דין מי שחטף מצוה משליח או ממי שקיבל עליו לעשות אותה מצוה?

כתבו תוס' (חולין פז ע"א): "ואחד שעמד במקום חבירו לקרוא בתורה פטור בלאו האי טעמא ואפילו תפס מפקינן מיניה משום דכולם חייבים בקריאת התורה וכן פירש ריב"א ואפילו עמד במקום כהן דהא דדרשינן (נדרים דף סב.) וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון אסמכתא היא". היינו אין לראובן שייכות בקה"ת יותר משמעון ולכן אף שקראו לראובן וחטף שמעון אינו צריך לשלם עשרה זהובים.

וכן הריטב"א חולין (פז ע"א) כתב: "ומכאן דן ר"ת ז"ל באחד שקראוהו לקרוא בתורה ועמד אחר במקומו שאין לו לשלם כלום דכיון שחבירו עמד שם ועונה אמן הרי הוא כמברך, וכן [ה]דין במי שהיה מזומן למול ובא חברו ומל, ועוד נתן הר"ר פטר ז"ל טעם אחר דקריאה בתורה מצוה מוטלת על כולם ואין לאחד לקרוא יותר מחברו".

מדברי הריטב"א כמה טעמים שאינו חייב לשלם בקה"ת הן משום שמי שחטפו לו עונה אמן (ר"ת) והן משום שאין היא שייכת לאחד יותר מחבירו (ר' פטר) וזה טעמו של תוס'. ואגב קה"ת הוא כותב שכן הדין במילה.

והרא"ש (חולין פ"ו סי' ח) מוסיף עוד טעם: "ובלאו הנך טעמי דר"ת נראה לי לפטור המוהל. דאע"פ שאמר האב למוהל אחד למול את בנו לא זכה באותה המצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה. ולא דמיא לכסוי דאמרה תורה ושפך וכסה מי ששפך יכסה. וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב. אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבין למולו ובדבור שאמר האב למוהל לא זכה למצוה לחייב לאחר אם קדמו".

וכן הבין בקצות החושן (חו"מ סי' שפב) מהרא"ש שמצות מילה היא מצוה שהאב חייב לקיימה בגופו ולכן אם מינה אחר למוהל אינו מעביר או מקנה לו מאומה ולכן החוטף אינו צריך לשלם עשרה זהובים.

החזון איש (יו"ד סי' קנד, א) כתב שזו מחלוקת בין ר"ת לרא"ש: "והנה דעת ר"ת שהביא הרא"ש דהמוהל שצוהו האב זוכה במצוה, כיון שאין אחר רשאי ליקח מידו משום שמבטל מצות האב, ממילא מקרי הוא בעלים על המצוה של עצם המילה והחוטף מידו ראוי לעונש י' זהובים, ודעת הרא"ש כיון שעל עצם המצוה איננו בעלים, רק סיבה אחרת מעכבת על אחרים מליטול מידו שלא יקפחו מצות האב, לא חשיב הנוטל מידו כגוזל מצוה מידו, ומיהו אם האב בעצמו מוהל לכו"ע מצוה דידי' הוא והחוטף מידו גוזל מצותו".

וכך מסכם זאת בנימוקי יוסף (בשיטת הקדמונים לחולין פז ע"א): "ובתוספות כתבו, מעשה בא לפני רבינו תם שאבי הבן נתן בנו למולו, וקדמו אחר. ותבע המוהל עשרה זהובים, ופטרו רבינו תם. דאמרינן בהגוזל בתרא כל מידי דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו בבבל. ואפילו אי תפס מפקינן מיניה. דכיון שהיה בבית הכנסת וענה אמן, גדול העונה אמן מן המברך. ואם לא ענה אמן, איהו דאפסיד אנפשיה. ואין לפטרו מטעם זה שיתן לו תרנגולת לשחוט. דאם כן אמאי חייב ר"ג עשרה זהובים. אלא [ודאי] זוהי מצוה אחרת, ומצוה ראשונה אזלא לה, ומעוות לא יוכל לתקון. ולענין קריאת התורה, אם עמד אחר שלא נקרא, אין לחייבו כלל, בלא הנך טעמי. דבקריאת התורה כולם חייבים זה כמו זה. ובקריאת החזן לא תליא מילתא אלא מפני דרכי שלום דלא ליתי לאינצויי. ואפילו אם עמד אחר במקום כהן אין לחייבו, ואף על גב דדרשינן וקדשתו לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון. אסמכתא בעלמא היא. כמו ליטול מנה יפה ראשון דאינו יכול לגבותה בבית דין".

הים של שלמה (ב"ק פ"ח סי' ס) חולק על ר"ת וסובר שאף בזה"ז מוהל שקדם אחֶר שנתמנה ע"י אבי הבן למול, אם תפס לא מפקינן מיניה: "על כן נראה, דאפילו ענה אמן נמי חייב, אף על פי שהעונה גדול. היינו בלא עשיית מצוה, כגון לעניין ברכה ס"ת ותפילה, שהיא מניעת ברכה לבד. אבל לעניין כיסוי הדם ומילה, שהיא מצות עשה לבד, והברכה אינה מעכבת. א"כ מנע אותו מן המצוה. ומצוה לבד גם כן חשוב עשרה זהובים. אף על פי דלא אמרינן מצוה לחוד וברכה לחוד לעניין י' זהובים. מ"מ על מצוה לבד גם כן דנין עליה י' זהובים, כמו שור ואילן דלעיל. הילכך נראה, דאם תפס, אפילו בזמן הזה י' זהובים, לא מפקינן מיניה. ואף שכך פסק אילן גדול, ונתלו בו עמודי עולם, התוס' (ד"ה וחייבו) והרא"ש והמרדכי (חולין סימן תרנ"ה) והר"ן. ומתיירא אני שלא ירוצו גולגלתי. אבל תורה היא, וללמוד אני צריך, והנראה בעיני כתבתי".

עוד כתב היש"ש (ב"ק פ"ח סי' ס) לענין קריאת התורה באחר שקדם שבימינו כשקונים את העליות בממון החוטף נחשב כגוזל וחייב בתשלום: "ונראה, דוקא בימיהם, שלא היו קונים המצות. אבל עכשיו, מי שקנה שלישי, או ששי, או שביעי, וקדם חבירו, חייב ליתן לו י' זהובים. היכא שדחף אותו מלענות ברכה על המצוה, או שאמר אותו בנחת, או באיזה עניין שלא היה יכול לענות אמן, ובמקום שקונין סגן, דהיינו בעל סגן קורא למי שירצה, וקרא לראובן, ושמעון קדם ובירך, אפ"ה חייב, אף (ששמעון) [שראובן] לא קנה המצוה. מ"מ מאחר שבעל סגן זכה במצוה, ונתנה לזה, וציוה לש"ץ לקרות אותו בפרהסיא, זוכה באותו מצוה. דכה"ג הלך אחרי המנהג. כמו שמסקינן בסוף איזהו נשך (ב"מ ע"ד ע"א) סיטומא שרושמין על החביות לסימן שקנה אותה. קניין הוא לעניין מי שפרע. ובאתרא דנהגו למקני ביה קני ממש, אלמא דאזלינן בתר מנהג, אפילו במידי דלית ביה זכייה וקניין ממש, וא"כ בנדון זה גם כן מנהג הוא לכ"ע, לזכות בו ממש. מה שאין כן בימיהם, שלא היה לשום אדם בו זכיה ממש, אם כן מה שקרא הש"ץ מסתמא לא עדיף, ואין בו זכייה ממש".

עולה מדבריו שחולק על הראשונים שהחוטף ממוהל שאינו אבי הבן חייב בעשרה זהובים גם בזה"ז וכן במקום שקונים את המצוות חייב בתשלום ואם תפס לא מפקינן מיניה.

וכן הלבוש (אורח חיים סי' קלו) כתב: "אבל במדינות אלו שמוכרין המצות ונופל המעות לצדקה, כל הקונה אותם יש לו רשות לקרות למי שירצה, ובלבד שגם הוא יקרא כל אחד לפי כבודו שלא יבא לידי מחלוקת".

ואליה זוטא (סי' קלו ס"ק א) ערער על היש"ש והלבוש: "כתב הש"ך בחו"מ סימן שפ"ב ומהרש"ל פרק החובל סימן ס' כתב, דאם קנה אחד שלישי או ששי או שביעי וקדמו אחר, חייב ליתן לו עשרה זהובים אי תפס, ואין דבריו מוכרחים עד כאן". ועי' יצחק ירנן (הל' מילה פ"א ה"א).