חבל נחלתו יג נד

מציאה בדירה שכורה

שאלהעריכה

אדם קנה דירה מרוהטת מיורשים, והשכירה. השוכר מצא באחד הארונות כרטיסים אלקטרוניים שהם שוה כסף (כגון רב-קו, או כרטיסי צילום במכונות צילום). נראה שעד שנתגלו הכרטיסים, הן המוכרים והן המשכיר לא ידעו עליהם. למי הם שייכים?

אעריכה

המשנה במסכת ב"מ (פ"ב מ"ג) כותבת: "מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית אם היה משכירו לאחרים אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו".

ובגמרא: "תנא, מפני שיכול לומר לו: של אמוריים הן. – אטו אמורים מצנעי, ישראל לא מצנעי? – לא צריכא, [כו ע"א] דשתיך טפי".

כל העוסק בסוגיא נזקק להסביר מדוע מי שהדירה שלו (ולא הוא מצאה) לא זכה במציאה, מדין קניין חצר.

בעריכה

תוספות (ב"מ כו ע"א ד"ה דשתיך) ענו שאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצא לעולם. וכ"כ הרא"ש (ב"מ פ"ב סי' ט). ותרץ תירוץ נוסף שבעל הרשות נכנס אליה וקנאה קודם יאוש בעלים מהחפץ השייך להם, וכיון שהוא לא קנאו אף יורשיו לא קנאוהו.

הראב"ד (הובא בשיטה מקובצת) הביא כתירוץ שני את התירוץ השני של הרא"ש, ובתירוץ הראשון כתב: "ושל בעל הבית אינו שתזכה לו חצרו לפי שאינה משתמרת לדעתו הואיל ומשכירה לאחרים" (וכ"כ בהשגתו לרמב"ם המובא להלן).

המאירי (ב"מ כה ע"ב) הביא תירוץ נוסף לראב"ד: "וגדולי המפרשים כתבו בזה שלא נאמר אלא בכתל שאין להם בעלים מיוחדים כל כך כגון של מדברות ויערים אבל כל שיש לו בעלים מיוחדים אפילו העלו חלודה כמה שלו הם שמא של אבותיו היה וכן עיקר ולא נחלק בזו בין מחציו ולפנים הואיל ובין הטיט הוא או בין סיד ולבנה אין מטמון זה עשוי אלא מצד בעל הכותל".

ולשיטה זו חצר קונה לבעליה מציאה ישנה אפילו אם ספק היא של אבותיו. וכן הביא הרשב"א על אתר: "לא צריכא דשתיך טפי. וא"ת ליהוי של בעל הגל דתקני ליה חצרו, תירץ הראב"ד ז"ל דמיירי בכותל וגל שבחורשין שאין לו בעלים, אבל יש להם בעלים אף על גב דשתיך טפי לא, שאני אומר אבותם הצניעום שם ושכחום ולא צוו במותם שאין יאוש מועיל אלא בדבר שיצא מתחת הבעלים".

נראה שיש בין הראב"ד והמאירי לבין תוס' וסיעתו מחלוקת עקרונית מה המגבלות של קנין חצר. דעת תוס' שחצר אינה יכולה לקנות בכל, אולם שיטת הראב"ד שחצר קונה כל אשר בה למעט במקומות שהחצר אינה משתמרת לבעליה וכד'.

געריכה

אף הרמב"ם (הל' גזלה ואבדה פט"ז ה"ח) שאל וענה: "והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שיתבאר למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן אף על פי שהוא של אמוריים ותהיה מציאה זו לבעל החצר, מפני שאינה ידועה לו ולא לאחרים והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוא של מוצאו. ומה אבידה של אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם קל וחומר למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם לפיכך הוא של מוצאו".

ותשובתו קרובה לתירוץ התוס' שהובא לעיל שהמדובר באבידה שאינה עשויה להימצא ולכן חצר אינה קונה בה.

דעריכה

וכך הביא זאת בערוך השולחן (חו"מ סי' רס ס"ב): "ואין לשאול נהי דהמטמון הוא של קדמונים למה לא יזכה בו בעל החצר דהא חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו? הטעם הוא דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנה לעולם [תוס' ב"מ כ"ו. ד"ה דשתיך] והרמב"ם ז"ל בפט"ז [הל' ח'] מגזילה תירץ ג"כ מפני שאינה ידועה לא לו ולא לאחרים והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם וק"ו מאבידה שנפלה לים שהיתה שלו התירה התורה מפני שאבודה ממנו ומכל אדם כ"ש בזו שלא היתה שלו מעולם עכ"ל, ואין חצירו קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנה לעולם [ומתורץ השגת הראב"ד]. וטעם הדבר נ"ל דהא חצר קונה משום יד או משום שליחות ודבר שבידו של אדם בהכרח שיוודע מזה וכן בשליח שעושה ולכן אין בחצר זה לא תורת יד ולא תורת שליחות".

העריכה

הרמ"א (חו"מ סי' רסח ס"ג) פסק: "(ואין חצירו קונה לו) אלא ביודע במציאה או דאסיק אדעתיה, אבל בדבר שאינו רגיל לבא אין חצירו קונה לו אף על פי שבאה מציאה לשם, ובא אחר ונטלה שם זכה, הואיל ולא ידע בעל החצר במציאה אשר שם קודם שזכה בה השני (נ"י ומרדכי פ' אלו מציאות)". והגר"א באר שדבריו כתוס'.

בנתיבות המשפט (ביאורים סי' רסח ס"ק ג) התקשה בדברי הרמ"א והסיק: "לכן נראה לפענ"ד בהדרכי משה והרמ"א שכונתו במ"ש אבל בדבר שאין דרכו לבוא, היינו דמחמת זה אפשר שלא יבוא לידו כלל, ומ"ש דאסיק אדעתיה, הכונה שאסיק אדעתיה לפעמים לבוא למקום זה ועתיד לפעמים להמצא ולבוא לידו, אבל טמון בגל ובכותל דלא מסיק אדעתיה לעולם לבקש שם מציאה ואפשר הוא שלא יבוא לידו, ולכך לא קנה, ופירש כן גם בדברי המרדכי, מדהשוה דעת המרדכי לדעת הנ"י שהן כדברי התוס', אף שצריך לפרש בדוחק קצת כדי להשוות דעתו לדעת הרמב"ם והרא"ש ורש"י ותוס' והנ"י ושאר הרבה פוסקים כמבואר בשיטה [ראה שם כ"ה ע"ב – כ"ו ע"ב]".

וא"כ אף הנתיבות השוה דעת הרמ"א לדעת התוס'.

ועריכה

בשו"ת מלמד להועיל (ח"ג סי' נז) דן ב"איש אחד מכר זה שלש שנים גמורים ביתו בית והון נחלת אבות ולפני חדשים אחדים רצה הלוקח לבנות בחצר והחופרים שם בקרקע מצאו אוצר גדול גיגיות אחדות מלאות זהובים, ועתה היוכל המוכר לטעון מקח טעות מדין תורה או יוכל לתבוע הכסף כולו או חציו. מדינא דמלכותא אין לו חלק כלל".

ומסיק שאין למוכר כלום באוצר. ז"ל בפתיחת דבריו: "הדין פשוט שאין המוכר יכול לתבוע כלל לא כולו ולא חציו של המטמון, ולא מבעי' בנידון דידן שמכר את ביתו כבר, אלא אפילו לא היה מוכר כלל את הבית והיה שוכר פועל לחפור ד"מ בור בתוך ביתו והחופר היה מוצא מטמון, עפ"י דין המטמון של המוצא כי בעל הבית לא היה זוכה במטמון זה מעולם. וא"כ כל שכן שאין יכול לטעון מקח טעות, שאין כאן מקח טעות כלל שהמטמון לא היה שלו מעולם ולא זכה בו כלל וכלל, והמוצא הוא הזוכה בו מדין תורה". ויוצא למו"מ בשיטות הראשונים ולהוכיח דבריו.

ובסוף דבריו מוסיף: "אחר שכבר פסקתי הדין ראיתי בשו"ת בית אפרים חלק ח"מ סי' מ"ד שאלה כזו בראובן שהשכיר ביתו לשמעון ומצא שמעון שם מטמון אחד ונתעצמו לדין שראובן המשכיר טוען שחצירו קנתה לו. ופסק שם בפשיטות שהדין עם שמעון, וברוך שכוונתי לדעת הגאון, וק"ו בנידון דידן שראובן כבר מכר הבית ואין לו כלל זכות בו. אולם מה שכתב עוד שם בבית אפרים דאילו תפס ראובן מיד שמעון המוציא מחבירו עליו הראי' בנידון דידן, נלע"ד דאינו כן דאפילו תפיסה לא מהני, וכמו שהוכחתי לעיל, ויש לי קצת דין ודברים על דברי בית אפרים אך אין לי להאריך בכאן".

זעריכה

אם נדמה בין האמור בראשונים לבין השאלה שלפנינו, לכאורה צ"ל שהכרטיסים האלקטרוניים שייכים לשוכר שמצאם. שהרי המוכרים (היורשים) לא ידעו מהם וכן המשכיר ואין הם יכולים לטעון שחצרם זכתה להם. וא"כ המוצא שבמקרה הוא גם השוכר זכה בכרטיסים.

אולם נראה לחלק בין דיוני הפוסקים לבין מקרה דילן, כאמור המדובר בדירה שעברה בירושה, לפני כן התגורר בה המוריש והיא לא היתה מושכרת (כן בררתי עם השואל), הכרטיסים היו שייכים בודאות למוריש. וכדי לזכות בירושה אין צורך בפעולה קניינית אלא היא באה מאליה. ולכן הם שייכים למוכרים. וניתן לטעון שהמוכרים נתיאשו מהכרטיסים בעצם המכירה אבל זהו יאוש שלא מדעת שאינו יאוש כיון שהלכה כאביי ביע"ל קג"ם. ואם יאוש שלא מדעת כשודאי יתייאש – אינו יאוש, ק"ו במקום שלא יתייאש אם ידע ולכן הכרטיסים שייכים ליורשים מוכרי הדירה שלא מכרום עם הדירה.

חעריכה

ומצאתי בספר חשוקי חמד (ב"מ כו ע"א לגר"י זילברשטיין) דברים שחולקים על דעתנו. הוא עסק בשאלה: "מעשה בזוג שלא היה להם ילדים, ולכן תרמו את ביתם עבור ראש הישיבה, ראש הישיבה תרם את הבית לישיבה, והנה הישיבה ביקשה מהיורשים של הזוג שיקחו את החפצים מהבית, והיורשים אמרו שאין להם מה לעשות עם זה, והישיבה יכולה לעשות עם זה מה שהם רוצים, הישיבה החליטה לזרוק את כל החפצים מהבית, וביקשה מכמה בחורים שיעזרו לה לפנות את הבית, הבחורים התנדבו בשמחה, והנה במהלך פינוי הספה, התפרקה הספה, ונשרו ממנה שטרות כסף ושעון זהב, שואלים הבחורים למי זה שייך לבחורים, לישיבה, או שמא ליורשים?"

הגר"י זילברשטיין שליט"א הביא את הדיון שהבאנו לעיל בקצרה, וכתב:

"ולכאורה לפי זה בעניננו שאין מצוי שיהיה בספה כסף, וזה נדיר שהספה תתפרק, והכסף יפול, לא הישיבה ולא ראש הישיבה זכו בזה, והכסף של הבחורים, אך יתכן שהכסף הוא של היורשים, שהרי ביורשים אין צריכים שחצירם יזכה להם, ומה שהיורשים נתייאשו מזה היינו יאוש בטעות, שאילו היו יודעים שיש שם כסף לא היו מתייאשים, והנה כתב הסמ"ע (סימן רס סק"ב) סברת רבינו ברוך ממגנצא, שביאוש אמרינן שאילו הוה ידע, לא היה מתייאש, וכתבו רע"א והנתיבות, שמכל הראשונים משמע שהם חולקים על סברא זו".

"וכתב במשפט שלום (סימן קצד סק"ב) שהפקר בטעות לא הוה הפקר, ויאוש בטעות הוה יאוש. וטעם החילוק כתב בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סימן שצא הו"ד בשו"ת אפרקסתא דעניא ח"א סימן מח) דהרי כל יאוש הוי בטעות, דאילו ידע שימצאנה אדם לא הוי מיאש ואפילו הכי ילפינן מקרא דיאוש קונה, דכיון דהסיח דעתו ממנה ונסתלק זכותו, אפילו אם היה יודע לא הוה מסלק מ"מ כיון שסילק את עצמו יוכל כל אדם לזכות בו, עיין שם. ולכן כיון שהיורשים נתייאשו, והישיבה לא זכתה, זכו בזה הבחורים".

טעריכה

ולענ"ד לא צדקו דבריו. יאוש בטעות הוי יאוש כשאדם יודע ממה הוא מתיאש, משא"כ כשאינו יודע ממה להתיאש. וכי איך ניתן לומר שאדם מתיאש ממה שאינו יודע שהוא שלו?! וכי איך יצא הדבר מבעלותו?! ולכן לענ"ד צריך לחלק בין דבר שיודע שהוא שלו וסובר שכלל לא אבד ממנו ובעצם הדבר אבד, או שסבור שאבד ממנו לבלי שוב, או שלא ניתן להצילו וכד', שכאן היאוש מועיל. לבין דבר שאינו יודע כלל שהוא שלו, כאן אי אפשר לקרוא לפעולה כזו יאוש ולא ניתן לכנותו יאוש בטעות, שהרי לא ידע שהוא שלו וממילא אינו מתיאש.

וראיה לדברַי מיאוש שלא מדעת שרק לאחר שנודע לו הוי יאוש, וא"כ ק"ו למקום שלא ידע כלל שהוא שלו שיאושו לא יחשב ליאוש.

מסקנהעריכה

הכרטיסים שייכים ליורשים מכח המוריש. והמוצא צריך לאתרם ולהשיב להם את הכרטיסים.