חבל נחלתו יג נב

אימתי כלתה שמירתו של שומר אבידה

שאלהעריכה

אדם שכר דירה ומצא בביתו חבילת מזוזות שהוחלפו ע"י המשכיר, והיו שייכות לשוכר שלפניו. השוכר הקודם אותר והודה שהמזוזות אמנם שלו, על אף שעברה כחצי שנה בה לא שאל ולא חיפש את המזוזות. בעל המזוזות הורה לשוכר הדירה שמצאן: שלח אותן אלי ע"י פלוני. אותו פלוני אבדן בדרך, האם שומר האבידה חייב בתשלומים לשוכר הדירה הקודם בעל המזוזות?

אעריכה

נחלקו רבה ורב יוסף האם שומר אבידה הוא כשומר חינם או כשומר שכר (ב"ק נו ע"ב, ב"מ כט ע"א, פב ע"א, שבועות מד ע"א).

מסקנת השולחן ערוך (חו"מ סי' רסז סט"ז) היא: "כל זמן שהאבידה אצלו, אם נגנבה או אבדה חייב באחריותה כדין שומר שכר".

והרמ"א הגיה: "וי"א דשומר אבידה אינו אלא שומר חנם (טור בשם ר"י והרא"ש). ועיין לעיל סימן ע"ב סעיף ב' כיצד נקטינן לענין משכון, והוא הדין כאן".

וכן נחלקו לענין משכון על הלואה, והרמ"א פסק שם: "ומספיקא לא מפקינן ממונא (מרדכי ס"פ האומנין). ואם נאבד או נגנב בפשיעה, חייב לשלם לדברי הכל (טור)".

וסיכם הש"ך (סי' רסז ס"ק יד): "והוא הדין כאן – כלומר כמו דנקטינן התם דהוי ספיקא דדינא ה"ה כאן וכ"כ הסמ"ע"...

ולפי"ז לכאורה שומר אבידה שלא השיבה למאבד בפשיעה הרי זה חייב תשלומים בין למ"ד שהוא שומר חינם ובין למ"ד שומר שכר.

כמו"כ כל שומר אפילו טוען שהאבידה נאנסה תחת ידו צריך שבועה כדי להיפטר מתשלומים, ואף על המקרה הזה עולה השאלה האם כדי להיפטר חייב בשבועה.

בעריכה

נראה לומר ששומר אבידה כאשר נמצא בעל האבידה, ואמר המוצא למאבד בוא וקחנה ועבר זמן ולא לקחה מפסיק להיות שומר אבידה, והרי הוא פחות משומר חינם ואינו חייב בשבועה אם טוען שנאנסה ממנו וכד'. ויש עליו חיוב השבה ושמירה פחותה.

מעין ראיה לכך מדברי הרמב"ם (הל' גו"א פ"ז ה"ט): "הגוזל את חבירו אף על פי שכפר בו הואיל ולא נשבע אם חזר והודה אינו חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להם ממון שבידו אלא יהי ביד הגזלן עד שיבאו הבעלים ויטלו שלהן".

געריכה

ראיה נוספת ניתן להביא מאומן שסיים לתקן חפץ עבור בעל החפץ מדברי המשנה בבבא מציעא (פ"ו מ"ו): "כל האומנין שומרי שכר הן וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר חנם".

ומפרש ר' עובדיה מברטנורא (ב"מ פ"ו מ"ו):

"כל האומנין – קבלנים שמקבלים עליהם לעשות מלאכה בבתיהם".

"שומרי שכר – להתחייב בגנבה ואבידה. דבההיא הנאה דתפס ליה אאגרא הוי עליה שומר שכר".

"וכולן שאמרו טול את שלך – שכבר גמרתיו ואיני מעכבו לתפסו על שכרי ומאחר שתוליכנו תביא מעות, הרי הוא משם ואילך שומר חנם".

וא"כ במקרה של מאבד שמשאיר את אבידתו בבית המוצא הלה ודאי אינו יותר משומר חינם, שלא קיבל על עצמו יותר מכן, ולא קיבל על כך שום שכר.

וכך כתב הנימוקי יוסף (ב"מ נ ע"א): "שלא אמר לו אלא גמרתי מלאכתך דכיון דידעו בעלים ויכולים ליקח אותה כלתה שמירתו ולא הוי האומן עלה אלא שומר חנם והכי דייקינן מתני' טול את שלך והבא מעות שומר חנם הא הבא מעות וטול את שלך דגלי אדעתיה דתפיס ליה אאגריה שומר שכר".

והתפארת ישראל (ב"מ פ"ו, יכין אות מז) כתב: "שומר חנם. וכ"ש באמר בהדיא גמרתיו, שהודיעו שכלתה שמירתו, אבל בא"ל הבא מעות וטול את שלך, דינו כש"ש, רק בא"ל בפירוש איני שומרו עוד, אינו אפילו ש"ח [ש"ו]".

דעריכה

בבבא מציעא (פא ע"ב) נאמר: "שמור לי ואמר לו הנח לפני שומר חנם. אמר רב הונא: אמר לו הנח לפניך – אינו לא שומר חנם ולא שומר שכר".

וכך דברי הרמב"ם (ב"מ פ"ו מ"ו): "וכל זמן שאמר לו הנח לפניך, או הנח סתם, אינו חייב כלום ואפילו השבועה שחייב שומר חנם, לפי שלא נתחייב לו שמירה כלל ואפילו שמירה בחנם". ודבריו אמורים לגבי סתם אדם שלא קיבל על עצמו שמירה. ונראה שניתן להוכיח מכאן לגבי שומר אבידה לאחר שאותרו בעליה ולא בא ליטול את שלו, וכי מכריחים אותו להיות שומר בחינם?! והרי הוא אינו רוצה לשמור, ורוצה שבעליה יבוא ויטלנה, ונראה שבעל האבידה אינו יכול לכופו לכך.

העריכה

וק"ו לגבי אבידה המצריכה טיפול והוצאות ונמצאו בעליה, וכי יכול בעליה לומר למוצא הישר – טפל בה עד שאבוא לקחתה, והוצא עליה מזמנך ומכוחותיך?! (ממונו אינו חייב להוציא על אבידת חבירו). נראים הדברים שהמאבד ודאי אינו יכול לומר לו כן. ועל כן אם המאבד אומר למוצא השאירנה אצלך עד שאבוא לקחתה – הוא יכול לדרוש ממון עבור השמירה כדין שומר שכר ואז יתחייב בשמירה ובשבועה, ויכול לומר איני רוצה בשמירה על אבידתך בוא וטלנה.

ודין האבידה שבעליה מתרשל מליקחה לביתו מבחינה עקרונית כדין המכניס פירותיו לחצר חבירו שלא מדעתו כאמור בשולחן ערוך (חו"מ סי' שצג ס"א): "הכניס פירותיו לחצר (בעל הבית) שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית, פטור". וכיון שבמקרה של שומר אבידה קיבל עליו שמירה אינו יכול לנוטלם ולזורקם אבל ודאי שאינו צריך לשמור עליהם ויכול לקצוב זמן הגיוני לבעל האבידה שיבוא ויטלנה.

ולאחר חיפוש רב מצאתי בשו"ת מהריט"ץ (ישנות, סי' רלד) שכתב: "אמנם עדיין יש לבעל הדין לחלוק ולומר דכיון דלאה אמרה לבעל הפקדון לך טול פקדונך מאמי וראובן נתרשל ולא הלך אלא לעסקיו וישב שם חדש ימים א"כ הרי נסתלקה שמירה מלאה ואינה חייבת עוד בגניבה ואבידה משעה שאומר שומר חנם לבעל טול את שלך כלתה שמירתו. וכן כתב הרב מהר"י קארו זלה"ה טור חשן משפט סימן ע"ד שמצא כתוב וזה לשונו: אמר ליה מלוה טול מעותיך ואומר איני חפץ בהם והרי הם צרורים ומונחים ונאנסו או נגנבו נראה לי דחייב לשלם הלוה דאי מיתרמי ליה עיסקא מי לא זבין בהו הלכך חייב באחריותם, אבל פיקדון מכי אמר ליה טול את שלך כלתה שמירתו. וכגון זה מצאתי בראב"ן זלה"ה ואני אומר אם המעות של פקדון מותרין ואינן צרורין בקשר משונה אמאי לא יתחייב באחריותן כיון דיכול להשתמש בהן עכ"ל. עד כאן הביא הרב מהר"י קארו זלה"ה הרי מוכח דשומר חנם שאמר טול את שלך כלתה שמירתו".

ונראה שכן הדין בשומר אבידה.

ועריכה

וכן מצאתי בס' שערי זיו (ח"ב סי' יג):

"והנה המח"א בה' שומרים סימן י"ט נסתפק בש"ח שכלתה זמן שמירתו ואח"כ נאבד אצלו בפשיעה אם חייב הש"ח בפשיעה ומביא דברי הריטב"א ז"ל בפ' האומנין וז"ל מסתברא דפקדון בעלמא ביש בו זמן והגיע זמנו ש"ח הוי עליו עד שיאמר לבעלים טול את שלך שאינו רוצה לשומרו וכו' עכ"ל. וזה הוי דוקא בש"ח ממש אבל בשומר אבידה אם נאמר דחיוב שלו הוי מטעם השבת אבידה פשוט דהיכא דבעל האבידה אמר סימנים ויודע שזאת אבידתו אז לרבה דסובר דש"ח הוי כלתה שמירתו ואינו מחויב כלל בשמירתה דעתה אין על זה דין השבת אבידה אבל אם נאמר דדין שומר עליו ממש א"כ כמו שכתב הריטב"א בש"ח דאפילו לאחר שכלתה שמירתו מ"מ מחויב בשמירה. כמו כן בשומר אבידה כיון דדין שומר עליו מחויב בשמירה".

"ולדעתי נראה עוד דגם אליבא דרב יוסף דס"ל דשומר אבידה הוי ש"ש מ"מ לאחר שכלתה שמירתו דהיינו דכבר יודע בעל האבידה וכבר אמר סימנים אין על המוצא שום שמירה מעתה כיון דעיקר שמירה לא הוי כי אם מטעם השבת אבידה ועתה אין דין אבידה עליה וכ"ש לפי מה שפירשנו יותר דבשומר אבדה אפשר לומר דאין חיוב שמירה אלא הכוונה כך דאם לא שמר ונאבדה חייב לשלם מטעם השבת אבדה ומהאי טעמא נוכל לומר שפיר דאינו שייך בשומר אבדה פטור בבעלים וכן חיוב נזקין עיין לעיל סימן י"ב דדינים הללו תלוי בחיוב שמירה ובשומר אבדה אין חיוב שמירה א"כ פשיטא דהיכא דבעל האבדה אמר סימנים אין לו מעכשיו לא תשלומים ולא שמירה".

זעריכה

במקרה הנוכחי ישנו טעם נוסף לאי אחריות של המוצא כלפי המאבד. הרי המאבד לאחר שנודע מיהו, הורה לו לשלחה ע"י פלוני, והמוצא עשה כן ומיד נפטר מכל אחריות.

כאמור בר' עובדיה מברטנורא (ב"מ פ"ח מ"ג): "אמר לו המשאיל שלחה לי, או שאמר השואל הריני משלחה וכו', ואמר לו המשאיל שלח, ושלחה ונאנסה בדרך, פטור". ואע"פ שבתחילה היה שואל כיון שהמשאיל קיבל עליו אחריות השואל המחזירה לבעליה פטור.

וכן המאירי (ב"מ צח ע"ב) כתב לגבי אותו מקרה: "וכן בשעה שמחזירה אם שלחה ביד אחר לא נסתלקה אחריותו עד שתגיע לרשות המשאיל אלא אם כן שלחה מדעת המשאיל על הדרך שביארנו בשואל "...

מסקנהעריכה

שומר אבידה שהוכר בעל האבידה והוא אינו נוטל את אבידתו ומזניחה אצל השומר, יכול השומר להודיעו שכלתה שמירתו והוא פטור אף מפשיעה ומשבועה. ובמקרה שלפנינו אולי השליח, אם קיבל עליו שמירה, חייב בתשלומים.