חבל נחלתו יג נא

העלאת שכר אומנות וביטול עיסקה

שאלהעריכה

ראובן הוא סופר סת"ם, שמעון הוא רב בית ספר. בבית הכנסת של בית הספר היה ספר תורה שנפסל מפני שהכתב נמרח. שמעון ביקש מראובן הצעת מחיר לתיקון ספר התורה. ראובן בדק את ספר התורה והעריך את מחיר התיקון ב- שקל. שמעון ברר בבית הספר והסכימו לתקן את ספר התורה במחיר זה. לפני התיקון ומילוי האותיות בדיו היה צריך לנקות את הספר ממקומות שנמרחו אותיות ומחיר הניקוי היה כבר כלול במחיר המשוער של כל התיקון. לשם עבודה זו העביר ראובן את הספר לאומן שמתמחה בניקוי ספרי תורה. ראובן העריך את מחיר הניקוי ב- שקל (וכאמור כלל זאת בהצעת המחיר). לאחר שהאומן המנקה התחיל במלאכת הניקוי, הוא העריך את עבודתו ב- שקל. ראובן העביר את המחיר החדש של כ- שקל לשמעון ושמעון הסכים מחוסר ברירה. ואף שילם לאומן שקל, (על אף שהתשלום לאומן המנקה הוא חלק מהתשלום לראובן והיה אמור להשתלם רק בסוף העבודה). לאחר שהאומן סיים את מלאכת הניקוי, התחיל הסופר את התיקון ולאחר שעבד בשווי (לפי שעות עבודה) של כאלף שקל הוא התקשר לשמעון והודיעו שתיקון כל הספר יעלה הרבה הרבה יותר ויגיע (לפי שעות עבודתו) לעשרות אלפי שקלים. כששמעון שמע זאת הפסיק מיד את מלאכתו של ראובן לתיקון הספר.

שמעון טוען אדעתא דהכי לא הסכמתי, לשלם עשרות אלפי שקלים, וא"כ לא רק שאיני מעוניין שתמשיך אלא שאף מה שעשית לא היה על דעתי, ואם הייתי יודע מלכתחילה שזה יהיה מחיר תיקון הספר לא הייתי בכלל מתקנו, מה גם שאין מדובר בכסף שלי אלא של בי"ס ותרומות שהוא קיבל.

ראובן טוען כל מה שעשיתי – עשיתי בתום לב, וכך הערכתי ושגיתי. ולכן מגיע לי תשלום על עבודתי כאלף שקל בנוסף לתשלום לאומן המנקה.

עם מי הצדק?

אעריכה

שמעון נכנס לכל תיקון ספר התורה על סמך הערכת המחיר של ראובן. לולא הערכת המחיר המסוימת של ראובן (בתחילה שקל ואח"כ הסכים באונס ל- שקל) כל העסקה לא היתה יוצאת לפועל. לאחר שראובן חזר בו מהערכת המחיר בטלה העיסקה ביניהם, ונותרו תביעות הדדיות.

מבחינה הלכתית יש לדון על שני עניינים: . הערכת העבודה. . התביעות ההדדיות לאחר הפסקת התיקון.

בעריכה

ראובן פעל בעיסקה בשני דברים: כסופר סת"ם הבקי בתיקוני ס"ת הוא קבע את המחיר הכולל של התיקון. תיקון הספר בשלבים השונים – ניקוי, והשלמת אותיות.

אף אם המעריך את התיקון היה אדם שלישי ושמעון היה יורד לתיקון על סמך דבריו ואח"כ התברר שההערכה אינה נכונה היתה לשמעון תביעה כלפיו כאמור בשולחן ערוך (חו"מ סי' שו ס"ו): "המראה דינר לשולחני, ואמר לו: יפה הוא, ונמצא רע, אם בשכר ראהו, חייב לשלם אף על פי שהוא בקי ואינו צריך להתלמד. ואם בחנם ראהו, פטור, והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד. ואם אינו בקי, חייב לשלם אף על פי שהוא בחנם, והוא שיאמר לשולחני: עליך אני סומך, או שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים. (ויש אומרים דאפילו סתמא נמי חייב (טור בשם רבינו יצחק והרא"ש). ומכל מקום הסברא הראשונה נראה עיקר)".

במקרה הנוכחי, ראובן מקבל שכר על הערכתו שהרי הוא היה אמור לתקן את הספר, ומסירת העבודה אליו היא שכר הערכתו. וא"כ הוא חייב בתשלומים על הטעות בהערכתו. במקרה בשו"ע הוא קיבל כתשלום דינר פסול, במקרה שלפנינו שמעון הוציא הוצאות על פי הערכה שגויה. וא"כ ראובן חייב מצד הערכתו השגויה על ההוצאות שהוציא שמעון על פיו. וק"ו כאשר ראובן הוא זה שאמור לתקן והערכתו היא לגבי פעולתו בעיסקה, שאחריותו על הערכתו הרבה יותר קובעת.

געריכה

המוציא ממון על פי אחר, אותו אדם חייב בתשלומים. כך כתב הר"ן על הרי"ף (קידושין ד ע"ב): "וכתב הרמב"ן ז"ל דמאי דאמרי' תנם על גבי סלע אינה מקודשת תנהו לכלב אינה מקודשת לאו בחד גוונא נינהו דבתנם על גבי סלע אפי' אמרה ואתקדש אני לך לאו כלום הוא משום דלאו מידי עבד אפומה אבל בתנהו לכלב אילו אמרה ואתקדש אני לך מקודשת שכיון שהוציא ממון על פיה מקודשת מדין ערב וכן בדיני ממונות האומר זרוק מנה לים ואתחייב אני לך חייב שעל פיו הוציא... אבל זרוק מנה לים ואתחייב או אתקדש אני לך מתחייב ומתקדשת מדין ערב שעל פיו הוציא זה דעת הרמב"ן ז"ל. ואחרים כתבו דלעולם לא מיחייב מדין ערב אלא במוציא ממון מרשותו לרשות אחר בן דעת לפי שבזכותו של זה מתחייב זה מדין ערב אבל במוציא ממון לאיבוד כי הכא אף על גב דאמר בהדיא ואתחייב אני לך לא מהני וכן זרוק מנה לים ואתקדש לך לאו כלום הוא וכן דעת קצת חכמי הצרפתים והרשב"א ז"ל".

במקרה שלפנינו הוציא על פיו בשכר אומנות ועל כן ודאי שהמעריך חייב. ועי' שו"ת הרשב"ש (סי' קעח) ונתיבות המשפט (ביאורים סי' רז ס"ק ח) שהביא מקרים דומים בהוציא הוצאה על פי אחר.

דעריכה

כיון ששמעון אינו יכול להשלים את העיסקה במחיר שראובן נוקב כרגע, היה יכול לנהוג כפי שנשאל בשו"ת הרא"ש (כלל קד סי' ב):

"עוד ילמדני: ראובן שקבל משמעון בגד לארוג, חמש אמות בזהוב; וכאשר התחיל במלאכה, אמר שהמטוה היה גרוע, וגזם לו (=איים) להניח מלאכתו, אם לא שיוסיף לו מעות, ומפני השינוי זה, נדר לתת לו זהוב בד' אמות. ועתה הורני אם שמעון חייב התוספת, כי מחשיבו כדבר האבד, דקיימא לן: שוכר עליהם או מטען, לא שנא פועל ולא שנא קבלן, כי אם היה מניחו כך, לא היה מוצא אומן שהיה נכנס למלאכת חברו, והוה ליה כדבר האבד. ואף אם אינו כדבר האבד, יראה שהדין עמו; כדאמרינן (ב"מ טו:) גבי: קבל קמה לקצור, בגד לארוג, בשתי סלעים, ארג חציה והניח חציה, דקיי"ל כרבי דוסא, דאמר: ידו על התחתונה, ושמין לו את מה שעתיד לעשות יפה. וא"כ, מה לי אם הוא שוכר אחר ומנכה לו כפי התוספות, מה לי אם מוסיף לו ומנכה לו משלו? אמנם, קצת קשה לי, דאם כן, היינו טעות דסיפא, בדבר האבד, דאמר: שוכר עליהן ומטען. ובנדון הלז לא נתיקרה המלאכה, אלא שמצא עילה לומר שהטוי היה רע, ולא היה יכול למהר לארוג כפי רצונו, ואין זו טענה, הואיל וראהו לעינים, היה לו לבדקו קודם. וגם דומה למקום שאין שם פועלין לשכור, מטעם שכתבתי לעיל, דאין אחד נכנס למלאכת חברו.

"תשובה: כיון דקבלן לא מצי מהדר, וידו על התחתונה אם חזר בו, אף אם היה מוצא אחר היה יכול להטעותו. ודוקא לענין שוכר עליהם אם באת חבילה לידו, היינו דוקא אם אינו מוצא פועל אחר, אבל להטעותו כדי לגמור מלאכתו כמו שהוא חייב לגומרה, שהרי מן הדין אינו יכול לחזור, אף אם היה מוצא פועל אחר, ואף אם אינו אבד, יפה עשה שהטעהו".

במקרה הנוכחי אם שמעון היה מטעה את ראובן היה ראובן נפסד עשרות אלפי שקלים! שמעון לא הטעה את ראובן, אלא הפסיק את העיסקה ואמר שאינו מסוגל להשלים את תיקון ספר התורה במחיר הנקוב, אבל ודאי שלא יפסיד מכך.

העריכה

עולה שנגרמה לשמעון הוצאה גדולה כתוצאה מהטעית ראובן, ושמעון טוען גרמת לי הוצאה כספית לשוא, שכן במחיר החדש שאתה נוקב לא הייתי כלל מתחיל לתקן את הספר והספר כעת פסול לקריאה בו כמו לפני תחילת עבודתך, וכל מה שהוצאתי הוא על פי דבריך.

אומן שקלקל חייב לשלם למוסר לתיקון את מה שקלקל. כך פסק בשולחן ערוך (חו"מ סי' שו ס"ד): "המוליך חטים לטחון, ולא לתתן, ועשאן סובין או מורסן; נתן קמח לנחתום ועשאו פת נפולין; בהמה לטבח, וניבלה; בשכר, חייבים לשלם דמיהם. ואם שחט בחנם, אם היה טבח מומחה, פטור; ואם אינו מומחה, חייב. (והטבחים שלוקחין הכרכשאות מן הכשרות, מקרי שכר, ואם נבלו חייבים לשלם) (טור)".

במקרה שלפנינו, כל מה שנעשה אינו מתקן את ספר התורה הן התיקון של האומן לניקוי והן תיקון הסופר כמה יריעות. ולכן ראובן שקלקל לשמעון חייב בכל ההוצאות של שמעון. וכיון שכל העיסקה בטלה, אף שכר האומן של הניקוי הוא חלק מהנזק הממוני שהזיק ראובן לשמעון בכך שהטעה את שמעון וגרם לו הוצאה יתירה ללא שום תמורה ותיקון (ועל אף ששמעון כבר שילם זאת – התשלום מוטל על ראובן שהעסיק את האומן המנקה, ולשמעון לא היה כלל קשר לאומן המנקה).

נמצא שעפ"י הדין על ראובן לשלם את מלוא התשלום לאומן המנקה, ואינו נוטל שכר על תחילת עבודתו בהגהה והשלמת האותיות כיון שהוא המטעה בשווי העבודה והוא המזיק.

ועריכה

עם זאת, יש מקום ששמעון ישתתף עם ראובן בתשלום לאומן המנקה את ספר התורה לפנים משורת הדין. כמסופר בבבא מציעא (פג ע"א): "רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא. שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב. אמר ליה: הב להו גלימייהו. – אמר ליה: דינא הכי? – אמר ליה: אין, (משלי ב) למען תלך בדרך טובים. יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה: עניי אנן, וטרחינן כולה יומא, וכפינן, ולית לן מידי. אמר ליה: זיל הב אגרייהו. – אמר ליה: דינא הכי? – אמר ליה: אין, (משלי ב) וארחות צדיקים תשמר".

ואם כן מצד לפנים משורת הדין ראוי ששמעון ישתתף בשכר האומן שניקה. ואע"פ שאינו חייב בכך מצד הדין – כיון שראובן טעה בשוגג ולא התכוין כלל להזיק לשמעון, וכיון שהוא מפסיד את שכרו על מה שעשה מן הראוי ששמעון – לפנים משורת הדין – יסייע בכיסוי ההוצאה הכספית שנגרמה ע"י ראובן.

מסקנהעריכה

ראובן חייב הן בתשלום לאומן המנקה והן מפסיד את שכרו על מה שתיקן. ולפנים משורת הדין ראוי ששמעון ישתתף בתשלום לאומן המנקה.