חבל נחלתו יג מז

דרך ההחלטה על קבלת רב בישוב קטן

אעריכה

בישוב קטן צריכים לקבל רב. ישנן שתי אפשרויות: שכל הציבור יבחר בהצבעה ישירה, וניתן להחליט שועדה נבחרת תמצא רב ותחליט עליו כרב הישוב, אולם החלטה זו צריכה החלטה מקדימה של כלל הציבור, המסמיכה את הועדה לקבוע לכלל הציבור שזה יהא רבם. אולם לא ניתן שועדה שלא הוסמכה לכך או חלק מהציבור יחליטו מיהו הרב של הישוב ויכפו דעתם על כל הציבור, וצריכים החלטה של כל הציבור לשם כך.

בעריכה

נאמר בברכות (נה ע"א): "אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר (שמות ל"ה) ראו קרא ה' בשם בצלאל. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבונו של עולם, אם לפניך הגון – לפני לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון – לפנינו לא כל שכן?"

ההימלכות אינה לשם הנימוס, אלא היא נצרכת והכרחית, כי פרנס שרוב הציבור אינו עומד מאחריו או אינו רוצה בו, אינו יכול לנהוג שררה על הציבור. רב העיר אף הוא נמנה על הפרנסים כאמור בשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סי' רח): "וכל העוסקים עם הציבור נקראים בשם פרנסים: מלך נקרא בשם פרנס כאשר למדו ביומא דף כ"ב ב' משאול כיון שנתמנה פרנס על הצבור מתעשר ואמרו שם פ"ז ב' שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל משה ודוד ואמרו בערכין י"ז א' יהויקים וצדקי' פרנס לפי דור ודור לפי פרנס. גם הרב שבעיר נקרא בשם פרנס כדאמרו שבת קי"ד א' אי בחדא מסכתא באתרי' אי בכולי' תנוי בריש מתיבתא ועיין תענית י' ב' בתוספות ד"ה איזהו יחיד בצלאל נתמנה למלאכת המשכן ונקרא בשם פרנס כדאמרו באגדות הרואה דרך כלל כל המנהיגים נקראים בשם פרנסים דאמרו תענית ט' א' ג' פרנסי' טובי' עמדו לישראל משה אהרן ומרים ולא עוד אלא שכתבתי במק"א אף שאין לנו בזה"ז דין ת"ח לכמה דברים דין פרנס יש לנו".

ואם כן העמדת רב, היא העמדת פרנס שצריכה המלכות וקבלה של כלל הציבור.

געריכה

בתשובות מיימוניות (ספר קנין, סי' כז) מובאת תשובת מהר"ם מרוטנברג על דרך ההכרעה בציבור: "על אשר שאלת אלופי ומיודעי הרב ר' אברהם הלוי אם יש קטטה בין קהלכם ואינם יכולין להשוות דעתם לברר ראשים בהסכמת כולם זה אומר בכה וזה אומר בכה ומחמת חילוק לבם בטל התמיד ומדת הדין לוקה ואין אמת ומשפט ושלום בעיר ולא בכל המלכות והנגררים אחריכם איך יעשו?"

משיב המהר"ם: "נראה בעיני שיש להושיב כל בעלי בתים שנותנין מס ויקבלו עליהם ברכה (=קללה) שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים ולתקנת העיר וילכו אחר הרוב הן לברור ראשים הן להעמיד חזנים הן לתקן כיס של צדקה הן למנות גבאים הן לבנות הן לסתור בבית הכנסת להוסיף ולגרוע ולקנות בית חתנות ולבנות ולסתור בו ולקנות בית האופים ולבנות ולסתור בו. סוף דבר כל צרכי הקהל יעשה על פיהם כאשר יאמרו ואם ימאנו המיעוט ויעמדו מנגד מלעשות ככל הכתוב יש כח ביד הרוב או ביד מי שימנו הרוב עליהם לראשים להכריחם ולכופם בין בדיני ישראל בין בדיני האומות עד שיאמרו רוצים אנחנו, ואם יצטרכו להוציא ממון על ככה המה המעוט יתנו חלקם באותו ממון והמסרב מלומר דעתו ע"פ הברכה בטלה דעתו וילכו אחר רוב מקבלי הברכה סוף דבר כופין בני העיר זה את זה לכל צרכי העיר שהם צריכין הרבה, כי ההיא דתניא בתוספתא דב"מ (פי"א הי"ב) כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ספר תורה נביאים כתובים וכופין בני מבוי זה את זה לעשות להם לחי וקורה למבוי וכו' אף על פי שאין זה צורך גדול כ"כ אפילו הכי כופין, כל שכן שאר עניינים הצריכין להם יותר והיה זה שלום העני מאיר ב"ר ברוך זלה"ה". וכן הובא בהגהות מימוניות (הל' תפילה פי"א אות ב).

דעריכה

ועפי"ז פסק הרמ"א (חו"מ סי' קסג) בקצרה: "כל צרכי צבור שאינן יכולין להשוות עצמן, יש להושיב כל בעלי בתים הנותנים מס ויקבלו עליהם שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים, וילכו אחר הרוב. ואם המעוט ימאנו, הרוב יכולין לכוף אותן אפילו בדיני גוים, ולהוציא ממון על זה, והם צריכין לתת חלקם. והמסרב מלומר דעתו על פי החרם, בטלה דעתו ואזלינן בתר רוב הנשארים האומרים דעתן (תשובת מוהר"ם ספר קנין סימן כ"ז והגהת מיי' פי"א דתפלה). ועיין בי"ד סימן רנ"ו אימת חייב ליתן לכיס של צדקה".

עולה מן הדברים, שבכל נושא בו יש מחלוקת צבורית בעיר משתתפים כל בני העיר בהחלטה ואומרים מה דעתם ונוהגים לפי הרוב.

העריכה

בשו"ת מהרשד"ם (או"ח סי' לז) עסק בשאלה דומה וכותב בתוך דבריו: "עוד יש לי ראיה דלאו בכל הדברים אנו הולכים אחר הרוב שהרי כת' מהררי"ק שרש ל' בשם רבינו שמחה שאפילו יחיד יכול לעכב החזנו' ולומר איני חפץ שיהיה פ' חזן אם לא שכבר הסכים תחלה ועוד כתב שם שהתפלה של הקהל שהיא במקום התמידין שהיו באים משל צבור ואין ראוי שיהיה אדם שלוחי להקריב קרבנם שלא מדעתם ורצונם כו' עד וכן נראה ודאי דה"ה והוא הטעם כאשר הם צריכים להעמיד להם דָּבָּר ומרביץ תורה שאפילו יחיד היה יכול למחות משום דבת"ח כלהו איתנהו ביה שלפעמים הוא ש"צ בימים הנוראים, ולומד התורה כ"ש שאין אדם לומד תורה אלא ממי שלבו חפץ".

וא"כ חייבים להימלך בכל התושבים הקבועים בישוב (=פורעי המס), ואף יחיד שהתעלמו מדעתו או שלא הסכים עם דרך הבחירה והמינוי יכול לעכב מקבלת רב לישוב!

ועריכה

בשו"ת חתם סופר (ח"ה, חושן משפט, סי' יט) דן ברב שמינהו השליט המקומי והקהל לא קבלו עליהם, ונשאל: "האם מחוייבים, או רשאים לנהוג בו כבוד הרבנות? ואם כדין עשה (=אותו הרב), או לא?"

ועונה החת"ס: "הרב הזה, ואם גבהו כארזים וחסון כאלונים, לא יפה עשה בעמיו לעלות על גפי מרומי קרת בחוזק יד. ואיה חכמתו בתלמוד? הלא כה אמרו במס' ברכות, נ"ה ע"א: א"ר יצחק: אין מעמידין פרנס על הציבור, אא"כ נמלכין בציבור... ואיך יתמנה שום אדם בשום התמניות, מבלי שאלת פי ורצון רוב הקהל?"

ולאחר שמאריך בהסבר כותב כך: "כ"ז כתבתי, ע"פ עיקר הדין. אך כבר הי' מעשים כיוצא באלו בדורות הראשונים, וגזרו רבותינו על זה. והוא בסוף תשו' מהר"מ מר"ב (=מורנו הרב רבי מאיר מרוטנבורג). ואעתיק לשונו בקיצור: ועוד גזרנו וכו', שלא יהא אדם רשאי ליטול שררה על חברו, לא ע"י מלך ולא ע"י שר ושופט וכו'. לא בדברי הבאי, ולא בדברי שמים וכו'. אם לא, שימנו אותו רוב הקהל, מפני חשיבותו. והעובר על דברינו יהא,,, ויהי' כל ישראל מובדלי' ממנו. חתומי' ואינם חתומי', תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם. וחביריהם, גדולים וקטנים וכו'. וספריו ספרי קוסמים. והשומר תקנותינו, ינוחו ברכות על ראשו. ועל תקנה זו, חתומה: שמואל בר מאיר (הוא רשב"ם), יעקב בר מאיר (הוא ר"ת), אליעזר בר נתן (הוא ראב"ן), וק"נ רבנים, עכ"ל יע"ש. ובס' אורים, סוף סי' ג', העתיק ג"כ קצת מהנ"ל. וסיים: וחובה על רבני זמן, לעשות גדר בזה. לבל יהי' ח"ו, פרוץ מרובה על העומד. ואולי יזכנו ה', ליישר חילי. ולעשות בזה תיקון ולצורך שעה, להרים בזה דגל תורה, ולנער רשעים מן הארץ אי"ה, עכ"ל".

עולה מדברי החת"ס ש'רבנות מטעם' אינה רבנות והציבור שלא נועצו בו אינו צריך לשמוע לרב זה.

וכן כתב בשו"ת בית שערים (או"ח סי' רעא) "הרי הביא מג"א סי' נ"ג סק"כ חבל נביאים דבכל המינוים אפילו יחיד יכול למחות ואפי' במרביץ תורה דל"ש שליחות".

זעריכה

כך פסק השולחן ערוך (או"ח סי' נג סי"ט): "אפילו יחיד יכול לעכב ולומר: איני רוצה שפלוני יהיה חזן, אם לא שכבר הסכים עליו מתחלה".

והמגן אברהם (סי' נג ס"ק כ) באר: "אפילו יחיד – וגם בכל המינוים יכול למחות ואפילו במרביץ תורה (רשב"ם סי' מ' ור"ב סימן כ"ה ומ"צ סי' ע"ה ע"ו) מיהו דוקא כשרוצה לקבל אחר ע"ש (כ"ה) וביש"ש פ"ק דחולין סי' נ"א כתב דוקא שיש אחר לשכור בדמיו של זה אז יחיד יכול למחות, ובלבוש כתב ועכשיו הולכין אחר רוב פורעי המס אפי' פסולי קורבה ביניהם ויש מקומות שממנין י"א או י"ג אנשים על זה והכל שלא ירבו המחלוקת ואין משגיחין על יחיד וכ"כ בכ"ה בשם רשד"מ ומהר"א די ביטין סי' ב', ונ"ל דדוקא בזמניהם שהיה הש"ץ מוציא הרבים י"ח בתפלתו אז היה יחיד יכול לעכב דאין נעשה שלוחו בע"כ משא"כ עתה שכלם בקיאין רק הש"ץ הוא לפיוטים אף על פי שאומר קדיש וברכו אין כ"כ קפידא"...

חעריכה

בשו"ת צמח צדק (קרוכמאל, סי' ב) מביא מקרה של עיר שרצו לשנות ממנהג קודם שכל תושבי העיר הקבועים (=פורעי המס) מחליטים בבחירת רב, ורצו שרק אנשים מסוימים בחכמה או בעושר הם יחליטו בבחירת הרב וז"ל:

"נשאלתי מקהל שמנהגם מעולם לעשות כל הסכמת הקהל בקבלות הרב והחזן והשמש על פי הסכמת כל פורעי המס. וכן ברירת ראשי וטובי הקהל וגבאים ודיינים ושמשים. על פי האנשים בוררים העולים מתוך הגורל מכל פורעי המס. ועתה רוצים מקצת נכבדי העיר לעשות מנהג חדש שכל עניני צרכי צבור לא יהיה מהיום והלאה על ידי כל פורעי המס קטן וגדול שם הוא כאשר היה עד עתה, אלא על ידי אותן שיש להן מעלה שנותנים מס הרבה. או שיש להם מעלה בתורה. ורוצים לקבוע שיעור כמה יהא ערכו בנתינות מס עד שיהא אחד מן המנוים אל הסכמת הקהל ולבא אל הגורל לברירת ההתמניות או שיהא לכל הפחות מוסמך לחבר אף שיהיה מן הפחות שבמס. ולאפוקי אותן שאינן בני תורה וגם נותנים מס מעט לא יהיו מן המנויים ונותנים טעם לדבריהם מחמת שרוב צרכי הקהל הם עסקי הוצאות ממון ואיך יתכן שדעת העני תהא שקולה כדעת העשיר גם איך יתכן שדעת של ע"ה תהא שקולה כדעת החבר אם אין לו מעלה בעושר, ועוד נותנים אמתלא לדבריהם מחמת שכל קהלות הגדולות והחשובים נוהגים כן ולמה יהיו המה פחותים מהם. והעניים המון עם צועקים למה יהא נגרע זכותם אחרי שהם מפורעי המס ונותנים חלקם אף על פי שהעשירים נותנים יותר מכל מקום קשה עליהם המעט שנותנים יותר מן הרב שנותנים העשירים. ועוד שמנהג אבותיהם בידיהם מימי עולם ושנים קדמוניות ומנהג עוקר אפילו הלכה והיאך יהיו רשאים לשנות המנהג. יורנו מורנו הדין עם מי?"

"תשובה יראה דלאו שפיר דמי למיעבד כך לדחות העניים הנותנים מעט. וראיה לזה הא דאיתא במתני' סוף מנחות נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח. ובעולת עוף אשה ריח ניחוח וכולי לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט וכו'. הרי מבואר בהדיא דמועט של עני שקול כנגד מרובה של עשיר".

"ולא זו אלא אף זו ששקולה יותר מדכתיב במנחה ונפש כי תקרי' קרבן מנחה וגומ' אמרו רז"ל לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה מי דרכו להתנדב מנחה. עני. אמר הקדוש ברוך הוא מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו הובא ברש"י בפירוש החומש פרשת ויקרא והיינו משום שעני צריך לטרוח בנפשו להשיג מה שיביא למנחה לכך כתיב נפש. וכדכתיב נמי בשכר שכיר כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו מה שאין כן עשיר מביא מן המוכן בידו בלי טורח".

"ולכך תני במתניתין אחד המרבה ואחד הממעיט וכולי. ולא הוה ליה למיתני אלא לומר לך הממעיט הוא כמרבה ובלבד וכולי. אלא משום דיש פנים לכאן ולכאן יש פנים לומר דנדבת העשיר יותר רצויה מפני שהיא מרובה. ויש פנים לומר דנדבת העני יותר רצויה אף על פי שהוא מועט מפני שקשה עליו יותר משל עשיר. לכך אמר אחד המרבה ואחד הממעיט וכולי. ששניהם שקולים כלומר אין נדבת העשיר רצויה יותר מחמת הריבוי כדס"ד ואין נדבת העני יותר רצויה מחמת טרחו כדס"ד אלא אחד זה ואחד זה שקולים הם ובלבד וכולי".

"לכך טענת העניים טענה מעליתא היא שקשה עליהם המעט שנותנים כמרובה שנותנים העשירים. וכדאיתא נמי פרק ה' דברכות דף ל"ג במאמר דרבי חנינא הכל בידי שמים וכולי משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן. קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול".

"ואף על פי שהרא"ש בתשובותיו כלל ז' סימן ג' כתב וז"ל כל דבר שגובין לפי הממון הולכין אחר רוב הממון. ולא יתכן שרוב הנפשות שנותנים מיעוט המס יגזרו חרם על העשירים כפי דעתם. עכ"ל. הובא בהג"ה ש"ע מטור ח"מ בסימן קס"ג הא כבר פירש יפה הרב בסמ"ע התם שלא כתב הרא"ש כך אלא דאין העניים הרוב יכולים לגזור על העשירים שלא מדעתם, אבל לא שהעשירים יהיו נחשבים כרוב לגזור על רוב הקהל וכולי. הרי כתב בהדיא שאין העשירים יכולים לגזור על רוב הקהל העניי' כמו שאין רוב העניים יכולים לגזור על העשירים המועטים. יעויין שם והיינו משום ששקולין הן הנך תרי רובא רוב הנפשות ורוב הממון. ולכך הוקבע המנהג ברוב הקהילות ממדינה זו שלא מיקרי רוב בקבלות הרב וחזן ושמש אם לא שיהא בהסכמה אחת מרוב בנין ומרוב מנין. והיינו רוב מנין הם רוב נפשות. ורוב בנין הם רוב ממון מפני שהנך תרי רוב שקולים הם. ליזל בתר רוב הנפשות הא עשירים הם כנגדם שהם רוב הממון. ליזל בתר העשירים שהם רוב הממון. הא העניים הם כנגדם שהם רוב הנפשות. לכך צריך תרווייהו רוב הממון. ורוב הנפשות. ומנהג זה מנהג כשר הוא בנוי על יסוד ועיקר תשובת הרא"ש ז"ל כמו שכתבתי בתשובות בסימן א'. אבל מה שרוצים הנכבדים לדחות העניים שהם רוב לגמרי מן ההסכמה. הא ודאי לאו שפיר דמי דהמעט שנותנים העניים שקול לכל אחד ואחד כרוב שנותן העשיר וכמו שבארנו למעלה".

"ומה שרוצים לדחות אותם מפני שהם אינן בני תורה הא נמי לאו שפיר דמי וראיה מהא דאיתא בחגיגה פרק ג' דף כ"ב מאן תנא דחייש לאיבה ר' יוסי הוא דתניא וכו'. אמר רב פפא כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעם הארץ. כמאן כר' יוסי וטעמא דרבי יוסי כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו. הרי מבואר שאפילו עדות מקבלין מעם הארץ מפני חשש איבה כשיראו שמרחיקין אותם יבנו במה לעצמם. ומכל שכן בנ"ד אם ירחיקו את עם הארץ כל כך שלא לצרף אותם כלל אל הסכמת הקהל. ודאי שיהיה להם איבה ויבנו במה לעצמם ויהיו פורשים מן הצבור ומתוך כך ירבו מחלוקות בישראל ח"ו. לכן ודאי לאו שפיר דמי למיעבד כך".

"ומה שרוצים להביא ראיה מן שאר קהילות גדולות שנוהגין כן. הא לאו מילתא הוא אין מביאין ראיה ממקום למקום נהרא ונהרא פשטיה. ואולי באותן קהילות הוקבע המנהג כך על פי הסכמת כל פורעי המס שנתרצו בכך מפני דרכי השלום אבל קהל שרוצים לחדש להם מנהג לפי דעתם לאו שפיר דמי. דאם כן אין לדבר סוף היום יאמרו כך והיום כך ויתרבה ח"ו מחלוק' בישראל".

ועי' שו"ת קול מבשר (ח"א סי' ח ד"ה ב) בנוגע).

עולה מן הדברים שכל פורעי המס חייבים להיות שותפים בהחלטה על בחירת הרב, או ע"י בחירת שלוחים למנות את הרב, או בבחירה ישירה. ונראה שאם מפעילים על חלק מהציבור לחץ בכל מיני דרכים ראוי שהבחירות תהיינה חשאיות כדי שכל אחד יוכל לומר את דעתו בישרות.

מסקנהעריכה

כל זמן שלא החליטו החלטה משותפת שועדה נבחרת תבחר את הרב, כל הציבור צריך להשתתף יחדיו בבחירת הרב. וכיון שבימינו המס אחיד על כולם לכל אחד יש זכות השתתפות שוה בבחירת הרב, ולפי החלטת הרוב יפול דבר.