חבל נחלתו יג מו

אפרושי מאיסורא ע"י הכאה

אפרושי מאיסורא באיסוריםעריכה

מצאנו בכמה מקומות בש"ס חיוב של אדם לאפרושי אחרים מישראל מאיסורא. חיוב זה לכאורה נובע ממצות תוכחה (ערכין טז ע"ב), אולם לתוכחה יש גבול (הכאה, קללה, נזיפה ע"י מי שהוכיחוהו עי' ערכין שם) ואילו באפרושי מאיסורא מצאנו שלעתים מותר להכותו או לקרוע בגד מעליו על אף שיתבזה בכך ועל אף הנזק הממוני. פעולות אלו הן בדרך כלל של בית דין, ואעפ"כ כדי לאפרושי מאיסורא הותר אף ליחיד לעשות כן.

נראה, כפי שמובא באנ"ת ערך "כל ישראל ערבין..." שההיתר לפגוע בגוף ובממון של העבריין כדי למונעו מעוון הוא מצד מצות ערבות, וכ"כ בס' חקרי לב (או"ח סו"ס מח) ושו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' שג). בבירור זה ננסה לעמוד על עיקרי ההיתר הזה לאפרושי מאיסורא ע"י הכאה או פגיעה ממונית.

נאמר בבבא קמא (כח ע"א): "ת"ש: מניין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת, וחבל ועשה בו חבורה, שהוא פטור? ת"ל: (במדבר לה) לא תקחו כופר... לשוב, לא תקחו כופר לשב! הכא במאי עסקינן – בעבדא גנבא. עד האידנא לא גנב, והשתא גנב? עד האידנא הוה אימתיה דרביה עליה, השתא לית ליה אימתא דרביה עליה. ר"נ בר יצחק אמר: בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית, עד האידנא היתירא, והשתא איסורא".

היינו בתוך סוגיית 'עביד איניש דינא לנפשיה' הובאה ברייתא זו שהגמ' מסיקה לפי רנב"י שאינה מצד דין עביד איניש שהוא תגובה על פגיעה גופנית או נזק ממוני והפסקתו או מניעתו, אלא הוא נובע מצד הפרשה מאיסור של עבריין, כשביכולתו למונעו. בברייתא המדובר באדוניו (לשעבר) של אותו עבד עברי ולא בסתם אדם מן השוק כמו"כ אין המדובר בשליח בית דין. וכן מפרש שם רש"י: "איסורא – ורשאי להלקותו ולהפרישו דהאי דינא לאו לנפשיה הוא".

הרא"ש (ב"ק פ"ג סי' יג) למד מכאן היתר כללי ולאו דוקא ביחס לעבדו לשעבר: "וכן אם רואה אדם שישראל מכה את חבירו ואין יכול להציל אם לא שיכה את המכה אף על פי שאין מכהו מכת נפש מותר להכות המכה לאפרושי מאיסורא. כדאמרינן לעיל (דף כח א) בנרצע שנשא שפחה כנענית וכלו ימיו שרבו מותר לחבול בו לאפרושי מאיסורא". וכ"ד רבינו ירוחם (מישרים נל"א ח"ב) ונימוקי יוסף (בבא קמא טז ע"א).

נראה שעפ"י הלכה זו שהבאנו פסק הרמב"ם (הל' כלאים פ"י הכ"ט): "הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד, ואפילו היה רבו שלמדו חכמה, שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה"... היינו, כדי למנוע את חבירו מהמשכה בלבישת כלאים מתיר הרמב"ם לקורעו ממנו אפילו בשוק, ואפילו לקרוע בגדו של רבו שלמדו תורה! (בהלכה זו נכנס אף נושא כבוד הבריות שנדחה מפני ל"ת של כלאים ולא נעסוק בכך).

מבאר הרדב"ז (הל' כלאים פ"י הכ"ט): "פ' מי שמתו מימרא דרב יהודה ורבינו גורס המוצא כלאים פושטו אפי' בשוק ולא גריס המוצא כלאים בבגדו ומשמע ליה דלא קאי על הלובש בעצמו אלא על איניש דעלמא שראה כלאים על חבירו. ומה שאמר קורעו למד כן מההיא עובדא דרב אדא בר אהבה חזי להך אתתא דהוה לבשה כרבלתא בשוקא קם קרעה מינה, ומסתברא דאינו רשאי לקורעו אם הוא רוצה לפושטו. ומה שכתב ואפי' היה רבו. למד כן מדמסיים בה אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב, והפוסקים אחרונים חלוקים על רבינו בדין זה ועיין בדבריהם כי לא באתי אלא לבאר דברי רבינו ז"ל".

היינו לרמב"ם היתה גירסא שונה בגמרא שחסרה את המילה 'בבגדו' ועל פיה פסק שצריך לקרוע בגד כלאים אף מחבירו ולא רק של עצמו. וממעשה רב אדא בר אהבה למד לגבי חיוב הקריעה. כמו"כ מוסיף הרדב"ז שצריך קודם לומר לו ורק אח"כ לקרוע אם הוא אינו מוכן לפושטו בעצמו, ומזכיר שראשונים אחרים חלקו על הרמב"ם.

לעומת הרמב"ם פסק הטור (יו"ד סי' שג): "המוצא כלאים בבגדו אם הם דאורייתא פושטו אפילו בשוק... כתב הרמב"ם... וא"א הרא"ש ז"ל כתב אף על פי שהמוצא כלאים דאורייתא פושטו אפילו אם הוא בשוק, דוקא שהלבוש מוצאו בעצמו שהוא מזיד אבל הרואה כלאים על חבירו והלבוש אינו יודע א"צ לומר לו בשוק עד שיגיע לביתו דמשום כבוד הבריות ישתוק ואל יפרשנו משוגג".

היינו הרא"ש חולק שאינו רשאי לקרוע את בגד חבירו, ורק לגבי עצמו אם יודע שהוא לבוש בו חייב לפושטו, ואף אין לו להודיע לחבירו שהוא לבוש כלאים אלא במקום צנוע.

השו"ע פסק כרמב"ם, אבל הרמ"א פסק: "וי"א דאם היה הלובש שוגג, אין צ"ל בשוק, דמשום כבוד הבריות ישתוק, ואל יפרישנו משוגג (טור בשם הרא"ש)".

סיבת מחלוקתו הסברתית של הרא"ש והטור על הרמב"ם מפני כבוד הבריות ומפני שהלובש אינו עושה מעשה ישיר והוא בבחינת שוא"ת. ועי' תרומת הדשן (סי' רפה) שמכריע עפ"י שיטת הרא"ש בשאלה: "כהן שוכב על מטתו ופשט כל בגדיו כדרך העולם, ופתאום קראו לו ואמרו אחד מת באהל צריך הוא לקפוץ ערום ממש ולרוץ חוץ לאהל כדי שלא ישהה בטומאה, או שרי משום כבוד הבריות לשהות באהל עד אשר ילבוש מקצת בגדים?"

ומכריע לקרוא לו החוצה בלא להסביר את הסיבה, ואח"כ לגלות לו שיש מת באוהל.

מדגיש המעשה רקח (על הרמב"ם): "פשטן של דברי רבינו שאינו מחלק בין אם הלובש כלאים שוגג או מזיד דכיון שהרואהו מכיר בו שהוא כלאים דאורייתא קופץ בו וקורעו עליו. ונראה להביא ראיה לזה מההוא עובדא דאיתא בברכות דף כ' דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהוה לבישא כרבלתא בשוקא סבר דבת ישראל הות קם קרעיה מינה וכו' משמע דאף שאין הלובש יודע בו קאמר דהא גבי גויה אין לחלק בין שוגג למזיד ואין לומר דדרך מלבוש זה להיות בו כלאים ודאי והו"ל מזיד גמור, דהרי רש"י ז"ל פי' כרבלתא לבוש חשוב כמו פטשיהון וכרבלתהון ע"כ (וחש) [וחס] לנו לומר שאותם הצדיקים היו לובשים כלאים דאורייתא אלא ודאי דבזה המלבוש היה מעורב בו כלאים ואף שהיה חשוב לא נמנע אותו חכם לקיים מצוותו. שוב ראיתי להטור יו"ד סי' ש"ג שאחר שהביא דברי רבינו הזכיר דברי הרא"ש ז"ל שמחלק בין שוגג למזיד משמע דהבין דרבינו אינו מחלק בהכי ולדברי הרא"ש ז"ל יש לידחק דאותה כרבלתא היה בה כלאים מפורסם ונראה לעינים דהו"ל מזיד גמור וכן מצאתי להדרישה ופרישה ז"ל. וראיתי להרב ב"ח ז"ל שרצה לפרש דברי רבינו שגם הוא מחלק בין שוגג למזיד עיין שם ומהמעשה שהזכרנו לא משמע הכי".

שו"ת בית שערים (או"ח סי' שטז) מעלה שאלה בדין אפרושי מאיסורא ומתרצה. וז"ל:

"ועיין בש"ך יו"ד סימן קנ"א סק"ו שכתב משא"כ בעכו"ם וישראל מומר שאינו חייב להפרישו וכתב דג"מ שם אבל נראה לענ"ד כונת הש"ך דאף בישראל אין מצווין להפרישו כי אם כשעובר בשוגג ויש בידי איש אחר להפרישו חייב להפרישו וכמו בקאו"נ שהקטן שוגג הוא וכו' אבל בישראל דרוצה לעבור במזיד על איזה עבירה אפילו אינו מומר גמור אין ישראל אחר מצווה להפרישו לדעת הש"ך, ומומר דנקט הש"ך הוא משום דהפוסקים במומר דברו ומומר מסתמא מזיד, ועוד דכל עובר עבירה במזיד יקרא מומר לאותו דבר ע"ש ובאמת זה כמה תמהתי על דבריהם מהא דאמרינן ב"ק כ"ח מנין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל ועשה בו חבורה שהוא פטור ת"ל לא תקחו כופר לשוב ומסיק רנבי"א בעבד שרבו מסר לו שפחה כנענית עד האידנא היתירא והשתא איסורא ופירש"י ורשאי להלקותו ולהפרישו ע"ש ולדג"מ אמאי הלא אינו מצווה להפרישו?"

היינו לפי דברי הדג"מ בהסברת הש"ך כל העושה במזיד אינו חייב להפרישו וא"כ מדוע מותר לאדון להכות את עבדו כדי שיצא ולא ישוב לאשתו – השפחה הנכרית?

ומתרץ: "אמנם נ"ל לחלק קצת דהכא מיירי כשעובר האיסור בחפץ של בעה"ב שהשפחה קנין כספו של בעה"ב והוא אינו מחויב להניח חפץ שלו לעבור איסורים ולכן יכול להפרישו, אבל כשעובר האיסור בחפץ של עבריין עצמו אז באמת אינו מצווה להפרישו".

היינו אף שאינו נתפס בערבות של העושה במזיד במקום שהוא עושה בממונו של המפריש מותר להפרישו. אמנם אין בדבריו כדי להסביר את פסיקת הרמב"ם בכלאים שמותר לקרוע מעליו.

אף בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"א סי' צג) מעורר אותה שאלה ועונה שני תירוצים: לפי דברי הרמ"א בחו"מ אליבא דתרוה"ד דוקא אלו שתחת ידו חייב להפרישם אף במזיד אבל אלו, שאינם באחריותו אינו חייב להפרישם. על הסבר זה הקשה, וכתב תירוץ נוסף שמזיד אינו חייב להפרישו אבל אם הפרישו עשה מצוה ופטור מתשלומים על החבלה. ועדיין השאלה חזקה מתירוציה.

הרחבת תרומת הדשןעריכה

עפ"י הסוגיא בב"ק פסק בתרומת הדשן (סי' ריח):

"שאלה: מי ששמע אשתו מקללת ומזלזלת באביה ואמה והוכיחה בדברים על זה כמה פעמים ולא הועיל שרי להכותה כדי לייסרה שלא תעשה או לאו?"

"תשובה: יראה דבכה"ג שרי, ואף על גב דכתב במרדכי פ' המדיר בתשובת רבינו שמחה דהמכה את אשתו עובר בלאו דפן יוסיף, והחמיר מאד בדבר כדאיתא התם, מ"מ לאפרושי מאיסור חמור כזה ודאי שרי. וראייה מהא דאיתא פרק המניח (ב"ק כח ע"א) דנרצע שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת ולא יצא וחבל בו פטור, ומוקי לה רב נחמן ברבי יצחק כשמסרו לו שפחה כנענית וחבל בו כדי לאפרושי מאיסורא, דמשיצא לחירות אסור ופרש"י דרשאי לחבל בו דאין עושה דינא לנפשיה רק לשמים. הא קמן כל מי שהוא תחת ידו של אדם ורואה בו שעושה דבר עבירה רשאי להכותו ולייסרו כדי להפרישו מן העבירה, ואין צריך להביאו לב"ד שיפרישוהו המה בכחם בגזירותם, דאל"כ גבי נרצע אמאי רשאי לחבול בו יביאנו לב"ד". והביאו הרמ"א (חו"מ סי' תכא ס"ו). ועי' בשו"ת בנימין זאב (סי' פח) שמביא מקורות נוספים על אשה המקללת יולדיו בפניו שרשאי להוכיחה אף בהכאה.

דבריו של תרוה"ד אינם מדין אפרושי מאיסורא – הרי אינו מכה אותה כדי שברגע זה תשתוק, אלא הוא בגדר תוכחה על העבר ומניעה לעתיד. ולכן בדבריו חידוש, וכי הוא בית דין שניתן לו כח למנוע לעתיד. וחשבתי שאולי משום כך מסביר תרוה"ד שדוקא מי שהוא תח"י של אדם אבל לאדם שאין לו קשר וכי מי שמו לפגוע באדם בהכאה כדי להענישו על העבר ולמונעו לעתיד?!

ואמנם הים של שלמה (בבא קמא פ"ג סי' ט) מסייג למי מותר לאפרושי מאיסורא ע"י חבלה והיזק:

"ואף שאליבא דרב נחמן הברייתא כפשוטו, כמו שפירשתי. מכל מקום גם דברי רב נחמן בר יצחק אמת. שמוקי האי ברייתא דנרצע כו' בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית. דעד האידנא היתה מותר לו. והשתא אסורה לו. והוא אינו רוצה לצאת ממנה, וחבל בו רבו, פטור. ורשאי להלקותו, ולהפרישו מאיסור. דעביד דינא להקב"ה. ובלשון זה הביאה הרמב"ם (ה' עבדים פ"ג ה"ח). ומכאן הביא הגאון מהריי"א בתרומת הדשן סימן רי"ח. שמותר אדם להכות את אשתו שהיא מקללת אביה ואמה. מחמת שעוברת על דת, ועביד דינא לשמים. ואין צריך להביאה לב"ד, כמו גבי נרצע. ולאו דוקא כה"ג, אלא כל מה שהיא עושה כנגד דת תורה אלהית. מכה אותה עד שתצא נפשה. אפילו עוברת במצוה שב ואל תעשה. ומ"מ אל ימהר בהכאה. אם לא בתוכחה גמורה מקודם, ורואה שאינה נשמעת. ולאו דוקא הרב לעבדו, ובעל לאשתו. ה"ה כל בר ישראל יכול להכות חבירו, כדי לאפרושי מאיסורא. וכן [הבאתי] לקמן סי' כ"ז פסק הרא"ש (סימן י"ג) להדיא שמותר. וכן איתא בערכין (ט"ז ע"ב) יכול לא יכנו ולא יסטרנו על דבר תוכחה כו'. אלמא שמותר להכותו על דבר תוכחה. ודוקא באדם מוחזק לכשרות, שידוע שלשם שמים עשה. והוא אדם חשוב ומופלג. אבל בסתמא דאינשי לאו כל כמיניה. דא"כ לא שבקת חי לכל בריה. וכל אדם ריק ילך ויכה חבירו על דבר הוכחה, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. והתורה לא נתנה רשות ומקל ורצועה אלא לדיין, או לאדם חשוב, שראוי להיות דבריו נשמעים. ג"כ לפי שעה מותר להכות חבירו, ולהפרישו מאיסורא. והכל לפי ראות עיני הדיין"...

היש"ש מדבר רק על אפרושי מאיסורא ומבין שהגורם העיקרי הוא תוכחה, שהיא בעיקר העבר ואפרושי לעתיד.

ונראה מדבריו שדוקא להפריש ע"י הכאה רק דיין או אדם חשוב רשאי, אבל להפריש ע"י קריעה משמע שגם כל אדם יכול לעשות, מפני שדברי דיין או אדם חשוב נשמעים מצד תוכחה אבל מצד מניעת העבירה קריעה מועילה בין באדם חשוב ובין באחר.

על אף שדבריו האחרונים של היש"ש נשמעים שרק לאדם חשוב ראוי להיות מוכיח ומפריש מאיסור עד כדי חבלה הרי דבריו הראשונים קשים ביותר. בדבריו שם כתב: "אלא כל מה שהיא עושה כנגד דת תורה אלהית. מכה אותה עד שתצא נפשה", ודברי צל"ע הרי כל סמכותו נובעת מצד הפרשה מאיסור ולא ענישה, וא"כ איך יגיע לכדי שתצא נפשה וכי הוא בי"ד או שליח בי"ד?!

ועי' חשוקי חמד ב"ק (כח ע"א) בכמה שאלות שהעלה כשהכה והזיק האם חייב בתשלומים או פטור על כך.

כפיה על עשה ע"י יחידעריכה

בכתובות (פו ע"א) נאמר: "תנינא: במה דברים אמורים – במצות לא תעשה, אבל במצות עשה, כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו". היינו במל"ת לוקה ארבעים על עבירה שעשה בעבר במזיד והתראה, אולם במ"ע שמבטלה במזיד לוקה עד שתצא נפשו (עי' רש"י חולין קי ע"ב ד"ה כפתוהו). ונראה שבשני המצבים הן של הענישה על לאו והן של הכפיה למצות עשה המבצע הוא בית דין. לעומת זאת הדיון לעיל עוסק ביכולת של יחיד מישראל להפריש אדם אחר מאיסור קודם עשיית האיסור או מהמשכת עשייתו באותם אמצעים המסורים בדר"כ רק לבית דין. ומצאנו בכך מחלוקות אחרונים.

כתב נתיבות המשפט (ביאורים סי' ג): "גם מה שכתב [בסק"א] דאי שעבודא לאו דאורייתא והבית דין כופין בעי בי"ד [מומחין] דוקא לכפותו דהדיוטות לאו בני עישוי נינהו. נראה לפענ"ד דליתא, דכיון דדמי לעשה סוכה ואינו עושה דכופין אותו לקיים המצוה, כל אדם מצווה להפריש חבירו מאיסור אפילו מי שאינו בכלל בית דין, כדמוכח בב"ק כ"ח [ע"א] גבי נרצע שכלו ימיו, דיכול רבו להכותו כדי להפרישו מאיסור שפחה, ע"ש. ואי בעינן בגמר דין ג' והיינו לומר פלוני זכאי, יבואר אי"ה בסימן ה' [סק"ב]".

עולה מדבריו שלשם תשלום חוב כיון שפריעת בע"ח מצוה, מתיר הנתיבות לאדם אחר להכות את הלווה או חייב מצד סיבה אחרת כדי שלא יעבור בפריעת החוב.

משיג עליו הקצות (משובב נתיבות סי' ג): "ומה שאמרו בנרצע שכלו ימיו דיכול רבו להכותו להפרישו מאיסור שפחה, היינו להפרישו מאיסור, וכן מי שרואה חבירו לובש שעטנז יכול לפושטו מעליו אפילו בשוק, אבל לכופו לקיים מצות עשה, כגון מי שאינו עושה סוכה או אינו נותן צדקה, לזה צריך בי"ד דוקא, ואנן שליחותייהו דקמאי עבדינן. וגם להפרישו מאיסור נמי אינו אלא הכאה בעלמא, אבל בי"ד שכופין לקיים עשה מכין אותו עד שתצא נפשו, כגון באומר סוכה איני עושה, ואילו באיסורא אין מכין עד שתצא נפשו, דלא אמרו ניתן להצילו בנפשו אלא בעבירות הידועות כגון רודף אחר נערה המאורסה או במקום שקנאין פוגעין בו, ובשאר איסורין לא ניתן להצילו בנפשו כדי להפרישו. ומזה הוכיחו בעלי מוסר הראשונים [עיין שערי תשובה לר"י השער השלישי אות י"א] דעשה חמירא מל"ת, דבעשה מכין עד שתצא נפשו. וזה ודאי אם כבר עבר על העשה אין עונשין אותו, אלא קודם שקיים העשה מכין עד שתצא נפשו בכדי לכופו לקיים העשה, ובשאר איסורי ל"ת אינו ניתן להצילו בנפשו להפרישו מאיסור נבילות וטריפות, וכל זה ברור".

מבואר מדברי הקצות ההבדל הגדול בין עשה ול"ת ובין מניעה לבין ענישה ולכן אין אפשרות שלאפרושי מאיסורא יגיע לכדי הכאה עד שתצא נפשו, וכפי שכתב הקצות לא מצינו שכדי להפרישו מאיסור אכילת נבלות וטרפות הותר להצילו בנפשו.

אמנם הגרמ"ש מדוינסק חולק על הקצות (אור שמח הל' ממרים פ"ד) וז"ל:

"יש להסתפק בהא דאמרינן בכתובות (דף פ"ו ע"א) במד"א במצות ל"ת, אבל במ"ע כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו [בזמן הבית] ופרש"י (שם ע"ב ד"ה מכין) קודם שעבר על העשה, ויש בידו לקיים, ודא מוכח מריש פרק המניח (ב"ק כ"ח ע"א) דעבד שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת דרשאי רבו להלקותו ולהפרישו מאיסורא, ואם חבל בו פטור, הרי אף ע"ג דלאו ב"ד נינהו בכ"ז רשאי להלקותו, אולם באומר לו ליטול לולב ולעשות סוכה דהוא מצוה של קום עשה יש להסתפק אם צריך ע"ז ב"ד או לא. ונתבונן, דהא דמכין אותו עד שתצא נפשו הוא משום שמא יקיים את המצוה ויטול הלולב ויעשה סוכה, אבל אם ברי לן שע"י ההכאה זו לא יעשה המצוה אסור לנו לנגוע אפילו בשערו, מכש"כ בלא דעתו ליטול נפשו ודאי אסור, דמה נרויח, המצוה לא תהיה נעשית, רק היכי דמספקא לן שמא דלמנוע מן היסורים יפרוש מן האיסור, או יקיים את המצוה, שפיר ניתן רשות לרדותו ולהכותו, משא"כ הנך דמצילין אותן בנפשן הקפידא שלא יעשה הדבר היינו שלא יהרג האדם הרודפו, ולא תבעל האשה, דמיפגמא, אף שידוע לן שעל ידי ההכאה לא יפרוש ובודאי יהרג מצוה להרגו, ולהציל הנרדף מיד רודפו, ובנרצע רבו מסרהב בו לצאת ורבו מפרישו מאיסור רשאי להכותו אולי יפרוש מן האיסור, אבל בגוונא דברי שלא יפרוש ע"י הכאה או לבוא בלט ליטול נפשו ודאי אסור, ובזה אין נפק"מ בין ב"ד לבעליו, ודלא כמו שראיתי להקצות בקונטרס משובב נתיבות סימן ג' יעו"ש.

"אבל גם בזה שמכין אותו בקום עשה, נראה דלא הוזכרו ב"ד, והא דהוזכר ב"ד גבי גיטין דאנן דמעשין אגיטא אף דאין סמוכין בבבל רק משום דשליחותייהו עבדינן (גיטין פ"ח ע"ב), הא הדיוטות אין מעשין מן הדין, נראה לן דזה דוקא במילי דבעי שיהיה מדעתו ומרצונו, ורק כיון דכופין אותו כדין כשיאמר רוצה אני תו הוי מדעתו, ולא הוי מעושה, בזה דוקא ע"י מומחין או שלוחין דידהו, הא ע"י הדיוטות אין זה רק עשוי, ולא הוי רצון, ואף דקיי"ל כרב הונא (ב"ב מ"ז ע"ב) דתליוהו וזבין זביניה זביני, כתבו רבנן בתוספות (שם מ"ח ע"א ד"ה אילימא) כיון דלאו בני עשוי נינהו תו הוי שלא כדין, והוי תליוהו ויהיב, דלא הוי מידי, וכן בקרבנות דכתיב בהו לרצונו, וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני בעי ב"ד, וכן גבי חליצה דאמרינן בפרק מצות חליצה (יבמות ק"ו ע"א) דבעי שיכוונו הוא והיא לחליצה, אם כפוהו הדיוטות הוי שלא כדין, ואין חליצתו חליצה, דהוי עשוי ולא רצון, אבל בכפייה לאכול מצה, או לעשות סוכה, או להפריש מתנות כהונה, או לפרוע לבעל חוב, האם אם יפרע החוב שלא מדעת המלוה, או שיותן המתנות בע"כ, או יאכל מצה ע"י כפיה, הלא קיי"ל (ר"ה כ"ח ע"א) כפאוהו לאכול מצה יצא, ודאי אף דאין כאן ב"ד מצי הדיוטות לכפותו, בלא שליחותייהו דמומחין, וז"ב. ופוק חזי לשון רבינו בהלכות מעשה קרבנות פרק י"ד, וב"ד מצווין לעשותו מיד עד שיקריב קרבנותיו כו', אף עפ"י שנאמר לרצונו, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כו', והוא מדברי הגמרא רה"ש שם (ו' ע"א) ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך, ובאמת למ"ד דמצות צריכות כוונה, או בהנך מצות דפסקו לדידן דבעי כוונה אפשר דאין רשאין לכופו רק בב"ד מומחים, או שלוחים דידהו, דע"י כפייתם יוחשב לרצון, וזה נראה הסבר נכון וגדר אמיתי בזה, אם כי הרב בקצות (עיין חו"מ סימן ג' סק"א) ובמשובב לא כן ידבר, הנלע"ד כתבתי ודוק".

היינו האו"ש מחלק במצוות עשה בין מצוות הצריכות רצון למצוות שאינן צריכות רצון. במצוות שאינן צריכות רצון מחדש האו"ש שאף יחיד יכול לכפות על מצוות עשה. לעומת זאת במצוות עשה הצריכות רצון של העושה אין מועיל עישוי של יחיד וצריך דוקא בית דין.