חבל נחלתו יג מה

הוצאת ממון בימינו על הוצאת שם רע

שאלהעריכה

ראובן מוציא שם רע על שמעון, שהוא עושה ועשה דברים שלא כראוי על מנת להזיקו. האם שמעון יכול לתובעו בבי"ד לפי דין תורה?

יש להעיר שבמציאות חיינו כשעולם התקשורת אופף את כל חיינו, וכל מילה ותמונה מתפרסמת מהודו ועד כוש שאלה זו עולה רבות.

אעריכה

השולחן ערוך (חו"מ סי' א ס"א) פתח את חלק חו"מ כך: "בזמן הזה, דנים הדיינים דיני הודאות והלוואות וכתובות אשה וירושות ומתנות ומזיק ממון חבירו, שהם הדברים המצויים תמיד ויש בהם חסרון כיס; אבל דברים שאינם מצויים, אף על פי שיש בהם חסרון כיס, כגון בהמה שחבלה בחברתה, או דברים שאין בהם חסרון כיס אף על פי שהם מצויים, כגון תשלומי כפל, וכן כל הקנסות שקנסו חכמים, כתוקע לחבירו (פי' שתוקע בקול באזנו ומבעיתו), וכסוטר את חבירו (פי' מכה בידו על הלחי), וכן כל המשלם יותר ממה שהזיק, או שמשלם חצי נזק, אין דנין אותו אלא מומחים הסמוכים בארץ ישראל, חוץ מחצי נזק צרורות מפני שהוא ממון ואינו קנס".

ולכן לכאורה אי אפשר להעניש בזה"ז ממון על הוצאת שם רע.

אמנם הטור (חו"מ סי' א) כתב בסוף הסימן: "וכן על המבייש בדברים דקי"ל שהוא פטור כתב רב שרירא גאון שמנדין אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו וכתב א"א ז"ל ומסתברא דיותר הוא בושת של דברים מבושת של חבלה שאין דבר גדול כלשון הרע ודיבה שאדם מוציא על חבירו: ירושלמי המבייש את הזקן נותן לו בושתו שלם חד בר נש איפקר לרבי יודא בר חנינא אתא עובדא קמיה דר"ל וקנסוהו ליטרא דדהבא". וכן בסימן תכ כתב הטור: "כתב רב שרירא גאון המבייש את חבירו בדברים (ס"א ברבים) מנדין אותו עד שיפייס המבוייש וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל,.

בעריכה

ובאר על כך הבית יוסף (חו"מ סי' א, ו):

"וכן על המבייש בדברים דקיימא לן שהוא פטור כתב רב שרירא גאון שמנדין אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו. כ"כ הרא"ש בשמו בפרק החובל (סי' טו) אהא דקאמר התם (צא.) זאת אומרת ביישו בדברים פטור".

"ומ"ש רבינו בשם הרא"ש ומסתברא דיותר הוא בושת דברים מבושת של חבלה כו'. שם. ועיין במה שכתב רבינו בסוף סימן כ"ז (ס"ז) והוא מדברי הרמב"ם בסוף הלכות סנהדרין (פכ"ו ה"ה). והמרדכי כתב בפרק הזהב (ב"מ סי' שו) שהמאנה את חבירו בדברים מלקין אותו מפני שעבר על לאו דלא תונו איש את עמיתו (ויקרא כה יז). ותמהני עליו דהא קיימא לן (שבועות כא.) כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם ואיפשר דמכת מרדות מדרבנן קאמר".

"ירושלמי (ב"ק פ"ח ה"ו) המבייש את הזקן נותן לו בושתו שלם חד בר נש איפקר לרבי יודא בר חנינא וכו'. כתבוהו הרי"ף (לב:) והרא"ש (סי' טו) בפרק החובל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק מהלכות תלמוד תורה (הי"ב) וכבר נתבאר בטור י"ד סימן רמ"ג".

וכן הדרכי משה (ס"ק ז) הוסיף: "גם האשר"י (ב"ק פ"ח סי' ב) כתב דאפשר דתקנות הגאונים הוא לנדותו עד שיפייסנו אבל אינו מדינא והביא גם כן (שם סי' ג) דברי רב שרירא ולכן נראה דמאחר דאין חולק בדבר הכי נקטינן. וכן כתב הרמב"ם פ"ה מהלכות סנהדרין (הי"ז). וז"ל המרדכי סוף פרק השולח (ע"ג) (סי' שפד) ור"ב אמר דהא דאין דנין דיני קנסות בבבל היינו דיני הקנסות הכתובים אבל קנסות שבאו חכמים לקנוס מעצמן כגון על ידי תקנתן קונסין בכל מקום. וכתב עוד ודיני קנסות שאין גובין בזמן הזה שמעתי בשם ר"י מאברייא שיש לדונם על פי שבעה טובי העיר וכן קבל הוא מרבותיו עכ"ל. ועיין לקמן סימן כ"ו מדין זה גם בסימן שאחר סימן זה (ס"א)".

הב"ח (חו"מ סי' א) הוסיף עוד: "כתב המרדכי פרק הזהב המאנה את חבירו בדברים מלקין אותו שעבר על לאו דלא תונו עכ"ל. ופשוט הוא דמכות מרדות מדרבנן קאמר, ואף בתלמודא פרק נערה שנתפתתה (כתובות מה ב) ופרק שני נזירות (נזיר נח ב) קאמר מאי לוקה נמי דקאמר מכות מרדות מדרבנן וכן בפרק רבן גמליאל ביבמות (נב א) ובדוכתי טובא ובפרק הנחנקין (סנהדרין פט א) הכובש את נבואתו לוקה פירשו התוס' (ד"ה הכובש) לוקה מכת מרדות קאמר עיין שם. ואף ראבי"ה היה מלקה לבני אדם שקנו פת בשבת ואין ספק דלאו מלקות ממש קאמר ואפשר נמי דההיא דמאנה את חבירו ודקנו פת בשבת כוונתו לומר שמלקים אותם במספר ארבעים זכר למלקות דאורייתא כמו שאנו עושין בערב יום הכפורים וזה נראה יותר לפי הלשון גם לפי מה שנהגו בעובר על לאו מן התורה".

וכ"פ השולחן ערוך (חו"מ סי' א ס"ו). ועי' לבוש (חו"מ סי' א ס"ו).

הפוסקים לעיל דנו במקרה של תשלומי בושת במקרים חד פעמיים, אולם היו גם מקרים של הוצאת דיבה מכוונת כמו שכתב הרא"ש לעיל: "שאין דבר גדול כלשון הרע ודיבה שאדם מוציא על חבירו". וכאן היחס למוציא דיבה ומוציא שם רע על חבירו הוא כמעט כמוסר שמוסר גופו ונכסיו של חבירו לידי רוצחים ושודדים. אולם אף כאן בימינו כח הפעולה של בי"ד חלש מאד, ובמיוחד אם הנתבע אינו שועה לתביעה כלפיו.

בשו"ת מהרש"ל (סי' כח) דן: "שאלה שבא לפני על אחד שהוציא לעז על בחור א' איך ששכב עם אחותו בעולת בעל במטה אחת ואיך שהוא רוחץ עמה באמבטי אחת, ועתה צועק אותו הבחור על עלבונו וכן בעל אחותו תובע עלבון אשתו".

ומסיק: "ואם כן נמצא שאותו האיש הטיל שתי מומין עובר באח ואחות וחייב ד' מלקיות וילקה בבית הכנסת בין מנחה למעריב לפני והוא רחום שני וחמישי ושני וחמישי... ".

אלא שבעצמו כותב שקשה מאד לקיים את פסק הדין הזה.

אח"כ מוסיף מה דינו אם בא לפדותו בממון וז"ל: "אלא עיקר משום קנסא כדפרי' ולכן הקילו עליו לפדותו בממונו שיש כמה בני אדם שממונו חביב עליהן יותר מגופם וכבודם ובפרט האידנא אכן אומר אני דאין ראוי לפדות את המלקות אלא בהוצאת ש"ר הבאה מתוך מריבה ע"ד כי יחם לבבו וגו' אבל זה המכוער שעשה נבלה זו בתחבולה ובמועצת לבו הרע להפק זממו ורשעתו לקלקל מעיין חתום ולהטיל מום בקדשים כדי שבתו של אברהם אבינו לא תשב תחת בעלה ולאבד צאן יוס"ף גם בא להקדים אותו קלמן בתפלתו שלא ידבק בבת מינו זוג המשודכת לו משמיא, ע"כ אינו ראוי כלל שיפדה המלקיות גם כתבו האחרונים מי שחטא בהוצאת ש"ר ושנה וחטא שוב אין מניחין אותו לפדותו, א"כ לפי הסברא האי גברא בישא שנה ושלש ובא לתלות קלקולו בחסידי הארץ כדי לחזק הקול שלא יחלש ויתבטל ק"ו שאין מניחין לפדותו".

ומסיק שוב: "ומ"מ יודע אני בעו"ה שבזמנינו נקלה הדין ואין כח ביד הדיינים להעמיד הדין על בוריו מפני אימת הדילטורין שביניהם שמתיראים להכותו וע"כ באם אי אפשר להורידו ולכפותו אזי ישיתו עליו כסף ככה כפי אשר קצבתי והוא למתבייש וההוצאות שהוציא הר"ר יוסף על ככה כמדומה דלא גרע ממוסר דדיינינן ליה לשלומי משום דקלייה בדבורא"...

היינו מלבד פדיון המלקויות שהן לעונש ולכפרה הוא צריך לשלם את הוצאותיו של מי שסיפר עליו ושחפץ להפסידו. ומסדר לו פתח לתשובה ואחרי הכל הוא מבין שאם המוציא שם רע לא ירצה בכך כמעט ואין מה לעשות כלפיו.

וכן בשו"ת מהרי"ט (ח"ב חו"מ סי' מז) מאריך בגודל הקלקול של הוצאת שם רע אולם בולט בדבריו שאם המחרפים אינם חוזרים בעצמם אין כח ביד חכמים בדורנו לקנוס ולהוציא ממון.

הקושי הגדול בדורנו שבנוסף לכך שאין לנו דיינים סמוכים היכולים לכוף לדין לפניהם, אין משמעות כמעט לנידוי, ובעיקר שחלק גדול מהציבור אינו שומע לרבנים ונידוי שלא כל הציבור מקבלו הוא חלש בהשפעתו. ולכן קשה מאד להוציא ממון בימינו על סמך תביעה כזו, אא"כ התובע והנתבע מסכימים להיות נידונים לפני תלמיד חכם.

בשאלה שלפנינו יש לדון גם מצד היבטה הציבורי כללי. כפי שהקדמנו, כח התקשורת גדול מאד. ופרסום ידיעה שקרית אחת יכול להסב נזקים גדולים מאד הן כלכלית והן אישית. לדוגמא כל מיני האשמות בשחיתות או בעבירות, שעד שהן נידונות בבתי משפט עוברות שנים רבות, אבל בינתיים אנשים וביתם הולכים עם אות קין במצחם ולעתים כל מצבם האישי והכלכלי מתערער כתוצאה מאיזה שקר של עיתונאי. ואח"כ התברר שאת הידיעה פרסם מאן דהו על מנת להכפישם ולפגוע בהם.

לכן נראה שבימינו כדי לסתום פיות מוציאי שם רע יש ליטול רשות מבי"ד ולתבוע את המספרים ומפרסמים בבית משפט עפ"י חוק לה"ר.

מסקנהעריכה

בימינו, אם הנתבע על הוצאת שם רע אינו מוכן לדון לפני בית דין הדן לפי דין תורה, התובע צריך לקבל רשות מבי"ד וללכת לדון לפני מערכת המשפט האזרחית.