חבל נחלתו יג לח

סימן לח

אופה לחם לדין הפרשת חלה

שאלה

מי שאפה כמה ככרות באופה לחם ביתי ושם אותן ביחד, האם התחייב בחלה?

א. הסל מצרפן

נפוץ בימינו מכשיר המכונה 'אופה לחם ביתי'. במכשיר מניחים, במעין תבנית: קמח, מים, שמן, ובתאים אחרים הוספות כגון: גרעיני שומשומין וכד'. בכל מחזור אפיה משתמשים בכמות בין שלש לארבע כוסות קמח (- גרם). המכונה לשה ואופה את הבצק.

אם אופים כמה ככרות לחם בזה אחר זה עולה שאלת התחייבות בהפרשת חלה בשני כיוונים:

א. אם הניחו אותם במגירת לחם או על שולחן האם הככרות התחייבו בהפרשת חלה?

ב. האם חייבים לצרף את הככרות כדי להתחייב בחלה, או שניתן שלא תתחייבנה?

בכל ככר וככר אין כדי הפרשת חלה, ולכן אפילו יפסיקו את פעילות המכשיר לרגע ויוציאו מעט בצק לשם הפרשת חלה אין פעולה זו פוטרת, שכן שאר הככרות או שלא נאפו עדיין, או שנאפו אבל נמצאות במקום אחר ואינן נפטרות בהפרשה כזו, וממילא הפרשה זו היא על הכמות הנמצאת באופה והיא פטורה. לכן צריך לעיין במצב בו נמצאות הככרות לאחר האפיה.

המשנה בחלה (פ"ב מ"ד) כותבת: "העושה עיסתו קבים ונגעו זה בזה פטורים מן החלה עד שישוכו רבי אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה".

ופרש ר"ע מברטנורה:

"קבים – קב קב בפני עצמו".

"ונגעו זה בזה – אין הנגיעה מצרפתן להתחייב בחלה".

"עד שישוכו – שיתדבקו זה בזה כל כך שאם בא להפרידם נתלש מזו לזו".

"אף הרודה ונותן לסל – הרודה חלות מן התנור לאחר שנאפו ונותנם בסל".

"הסל מצרפן לחלה – ואף על פי שאין נושכות. והלכה כרבי אליעזר. והא דמצרכי רבנן נשיכה ור' אליעזר נגיעה, הני מילי לצרף שני עיסות יחד שאין בכל אחת כשיעור, אבל לענין לתרום [מן] המוקף אף נגיעה לא בעי, רק שיהיו סמוכים זה לזה...".

עולה שלהלכה שהיא כר' אליעזר כלי מצרף אף ללא כוונת צירוף ומחייב בהפרשת חלה, ואע"פ שכל ככר קטנה משיעור חיוב.

המאירי (פסחים מח ע"ב) הביא שתי דעות ביחס לצירוף כלי של ר' אליעזר.

"יש מפרשים דוקא ברודה ונותן לאלתר בסל ואף הלשון מוכיח כן ר"ל הרודה ונותן לסל ונראה מדבריהם שאם לא נצטרפו תכף לרדיה כבר הופקעה תורת חלה מהם ואין עוד בהם צירוף ולא עוד אלא שהם גורסין כאן הסל מצרפן דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ ופי' הדברים כלומר שעיקר החיוב הוא משנעשה לחם והיא שעת הרדייה ולמדנו מ"מ שהתנור אינו מצרף ואפילו בככרות הנושכות זו את זו. ומ"מ גדולי המחברים פסקו שהככרות הנושכות זו מזו בתנור כל שנתקבץ מהם שיעור חלה מצטרפין בלא סל וכן פירשו סל מצרפן שלש פחות מכשיעור ואפאו ונתן לסל וכן עד שנתקבץ בסל כשיעור חלה".

מתבאר מדברי המאירי שיש מפרשים שנתינה לסל המצרפת ומחייבת בחלה היא דוקא כשהניחום שם מיד אחר רדיה, אבל אם צרפום לא בהוצאתם מן התנור אלא הניחו כל ככר לבדה ואח"כ צרפום שוב אינן מצטרפות ומתחייבות בחלה. אמנם מהרמב"ם משמע שאינו סובר כן, אלא שסל מצרף אף אחר זמן.

כך פסק הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ו הט"ז):

"...עשה עיסה פחותה מכשיעור ואפאה ונתן הפת לסל, וחזר ואפה פת אחרת ונתן לסל אם נתקבץ בסל שיעור חלה הסל מצרפן לחלה ומפריש החלה מן הפת, שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ מלמד שהוא מפריש מן האפוי, ואין התנור מצרפן לחלה".

וכרמב"ם כתב בשו"ת בעלי התוספות (סי' יז):

"מעשה בימי זקיני שאפה ג' מצות ערב פסח ולא תרם חלה מאותו עיסה בלבד, ומן המצות אין יכול להפריש דבעינן שלימים לצורך הסדר, וצוה ללוש עיסה אחרת ולתרום חלה ממנה, ולקרא לה שם אחר אפייה, וליתנם בסל, והסל מצרפן לחלה, ויטול מתוך הסל אותו חלה שתרם ויקרא לה שם בנוטלה מתוכן. ואף על גב דשתי עיסות היו, הסל מצרפן לחלה. דכת' העושה עיסתו קביים ולא נגעו זה בזה פטורין מן החלה עד שישוכו, ר' אלעזר אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה. אבל להוסיף עליהן ממצות שלא הורמה חלתו (אולי צ"ל חלתן) אי אפשר, דא"כ היה מפרש מן החיוב על הפטור. אליעזר ב"ר שמשון".

ומשמע שאף צירוף מאוחר מחייב בחלה.

במקרה הנוכחי (של אופה לחם) לא ניתן לאפות את הככרות מתוך עיסה כשיעור (כיון שבמכונה מניחים קמח והיא לשה), ולכן לא ניתן לעשות כפתיחת הרמב"ם בהלכה זו. לפי המשך ההלכה, אם נצטרפו הככרות בסל – מתחייבות בחלה (ולא כשיטת יש מפרשים במאירי).

וכך כתב הטור (יו"ד סי' שכה):

"שתי עיסות שאין בשום אחת כשיעור אם נוגעים זו בזו עד שנדבקים מעט מזו בזו מצטרפין בדבר הראוי להצטרף, ואם אינן נדבקין והם בסל הסל מצרפן ואפי' אחר שנאפה ונעשה פת ואם נתנם על לוח וכיוצא בו בדבר שאין לו בית קבול כתב הרמב"ם שהוא ספק אם מצרפו אם לאו ואם הוא חלה מדבריהם פטורה לכן כשמצרפין בכלי צריך שלא יצא ממנו שום דבר למעלה מדופני הכלי ואם מכסה הפת במפה חשוב כמו כלי לצרפם... ".

מתבאר מדברי הטור שאם מניחים את כל הככרות על שולחן אחד במקומות שונים, נוצר ספק האם יש בכך צירוף המחייב, ואם כך נעשה חייבים בהפרשה מספק.

אולם הב"י כתב שכיון שבימינו מצות חלה מדרבנן ולכן בספק נוהגים לקולא, ואין שולחן מצרף ואינו חייב בהפרשה אם הניחו עליו ישירות. וכ"פ בשו"ע (סי' שכה ס"א), וכן הסבירוהו הש"ך (ס"ק ב) והגר"א (ס"ק ה).

עולה שיש לפני האופה מספר ככרות והם מונחים בדרך כלל במקום אחד, שתי אפשרויות מעשיות כדי שלא יגיע הוא או משפחתו לאכילת טבלים:

האחת לשמור שהחלות שיחדיו יש בהן כדי חיוב חלה לא יהיו בתוך מגירה אחת או סל אחד או על שולחן אחד, וכל אחת תובא לשולחן לאחר שחברתה נאכלה ובכך לא יתחייב בודאי בהפרשת חלה.

והשניה להפריש חלה בצורה יזומה כדי להציל עצמו ומשפחתו מחשש אכילת טבל. וזאת ע"י צבירת כל הככרות לשולחן אחד וכיסויין במפה (או מגבת), או הנחתן כולם בסל אחד והפרשת חלה מכולם.

ונראה שהאפשרות השניה עדיפה כיון שהיא מצילה מכל חשש אכילת טבלים.

שאלה דומה נוצרת בעת אפיית מצות יד לפסח, כאשר לעתים העיסה פחותה מכשיעור.

כך פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תנז ס"א) בהלכות פסח לעניין הפרשת חלה ממצות:

"מפני שצריך לדקדק בשיעור העיסה שלא להרבות בה משום חשש חימוץ, ומוטב שימעט בה, לכן טוב לקרב העיסות יחד בשעת הפרשת חלה שישיקו זו בזו, דשמא יש בהם שלא היה בה כשיעור. ואם אי אפשר להפריש חלה בעודה עיסה מפני המהירות, יפרישנה אחר אפייה מיד, שיתן כל המצות בסל והסל מצרפם לחלה; וזהו הדרך היותר נכון".

ב. המקפיא מצרפן?

ונשאלתי מה הדין בככרות כאלה שהקפיאו אותן במקפיא האם מצטרפות ומתחייבות בהפרשת חלה.

בשאלה טמונות שתי שאלות הצריכות בירור.

א. האם דין תא במקפיא כדין סל והוא מצרף את כל מה שבו?

ב. האם כשכל ככר וככר עטופה בצלופן/נילון ג"כ מצטרפות ומתחייבות בחלה?

נדון קודם בשאלה הראשונה. ולכאורה, ניתן ללמוד דין מקפיא מהמחלוקת על תנור וסל האם נפסק להלכה שרק סל מצרפן או שתנור וסל שניהם מצרפים.

בבבלי פסחים (מח ע"ב) מובאת ברייתא מקבילה למשנה שהובאה לעיל ממס' חלה:

"תניא, רבי אליעזר אומר: הסל מצרפן, רבי יהושע אומר: תנור מצרפן. רבן שמעון בן גמליאל אומר: ככרות של בבל שנושכות זו מזו – מצטרפות".

רש"י (פסחים מח ע"ב) כתב: "תנור מצרפן – אף תנור מצרפן, אף על פי שלא נתנן לסל". ולא באר מה העדיפות של תנור על סל לדעת ר' יהושע – שלא נפסק כמותו אלא כר' אליעזר.

ואילו הרמב"ן (הל' חלה כז ע"ב) כתב:

"ומסתברא דהני תנאי דאינון רבי יהושע ורשב"ג לקולא פליגי עליה דרבי אליעזר, דאיהו אמר סל מצרף וכ"ש תנור ואפילו כשאין נושכות כדאמרן, ואתא רבי יהושע למימר בתנור הוא דמצטרף אבל כי ליכא שיעורא בתנור לא מצטרף, מאי טעמא, בתנור הוא דהוי לחם, ורשב"ג מיקל נמי דלית ליה צירוף אלא בנושכות, ורבי אליעזר אית ליה צירוף. וכבר פסק שמואל הלכה כרבי אליעזר הלכך כולהו מצטרפי, וה"נ אשכחן ליה לרב אחא כדכתבינן".

נראה מדברי הרמב"ן שר' יהושע סובר שמצטרפות דוקא בתנור מפני ששם נעשה לחם. וא"כ אין ללמוד מתנור לארון או למדף בארון שהוא כלי אחסון. אולם נראה ללמוד מסל שהוא בעל דפנות מסביב שהוא מצרף את כל מה שבתוכו לחייב. ונראה שה"ה מדף בארון או תא במקרר שמצרפים כל מה שבתוכם להתחייב בהפרשת חלה. ומתוך השאלה בפסחים (מח ע"ב) ג"כ ניתן ללמוד זאת:

"בעי רבי ירמיה: טבלא שאין לה לבזבזין מהו? תוך כלי בעינן – והא ליכא, או דילמא; אויר כלי בעינן – והא איכא? – תיקו".

וכך נראה מפירוש המאירי לחלה (פ"ב) שחותם את הדיון בהבנת המחלוקת בין ר' אליעזר לר' יהושע:

"ועקר הדברים לשטה זו לדעתי הוא לפרש בהפך, שלדעת ר' יהושע תנור ולא סל שכל שמצטרף קודם גמר אפייה הוי צירוף, לאחר גמר אפייה לא הוי צירוף דמאי דהוה הוה, ולר' אליעזר אף לאחר אפייה מצטרפין אף בסל ואף בנגיעה וכל שכן שאויר התנור צרפן אם נאפו בתנור אחד, אלא שלגדולי המחברים ראיתי שפסקו שהתנור אינו מצרף ולי נראה שהתנור והסל והנשיכה והנגיעה כלן מצטרפין וכבר כתבנו הרבה מדינין אלו בפרק אלו עוברין".

ולדבריו כל דרך צירוף מצרפת כדי להתחייב בחלה.

ונראה שאין הבדל בין סל בעל לבזבזין למדף בעל שוליים או מגרה. וכ"כ בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ח"ד, [דפוס פראג] סי' תמה): "ואם שתי עיסות היו יצרפם בתיבה אחת ויקח ככר אחד על הכל".

ג. הצורך בנגיעה בתוך הסל

נעבור עתה לשאלה השניה.

לעיל לא הבחנו בין שתי פעולות שיש בסל. האחת לצרף מה שבתוכו על מנת לחייבו בחלה, והשניה לצרף מה שבתוכו כדי להחשב מוקף ולפטור את כל מה שבתוכו ע"י החלה שהופרשה מאחת הככרות. צירוף הכרחי לשם הפרשה לעומת זאת הפרשה שלא מן המוקף היא הפרשה בדיעבד.

כשיטה הראשונה במאירי (הו"ד לעיל) כתב הריטב"א (פסחים מח ע"ב):

"דתניא רבי אליעזר אומר אף הרודה ונותן בסל מצרף לחלה. וכתב הרי"ט ז"ל והוא שרודה מן התנור ונותנו בסל לאלתר, והכי מוכח לישנא, ומשמע דהא דר' אליעזר עדיפא מדר' יהושע דכל שכן בתנור עצמו והא איפסיקא הילכתא כר' אליעזר, והסוגיא מוכחת דאין צורך לצירוף תנור וסל אלא היכא דאין שיעור בעיסה, ומיהו נראה דבעי נוג[ע]ות זאת בזאת כדי שתהא מן המוקף ע"כ".

משמע מדבריו שלצירוף ולהתחייב אין צורך בנוגעות זו בזו, אבל לשם הפרשה מן המוקף צריך נגיעה של הככרות זו בזו.

וכשיטת הריטב"א כתבו תוספות (נדה ז ע"א):

"והא דפסקינן לקמן כר' אליעזר דאמר הסל מצרפן לחלה ולא בעי נגיעה היינו להתחייב בחלה אם לש פחות מכשיעור דהכי תנא במסכת חלה (פ"ב מ"ד) העושה עיסתו קביים ונגעו זה בזה פטורין מן החלה עד שישוכו ר"א אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן וכן משמע באלו עוברין (פסחים מח:) והשתא אתי שפיר דר"א גופיה מצריך נגיעה בשעת קריאת שם בפרק כשם (סוטה דף ל.) ונכון בפסח להגיע כל המצות (בסל) כשמפרישין אחת על כולן דאין הסל מצרפן".

וכן תוס' בפסחים (מו ע"ב ד"ה הואיל): "מיהו נראה לר"י דעם נתינה לסל בעינן נמי נגיעה בהדי הדדי משום נטילת חלה מן המוקף".

וכ"כ האגודה (פסחים פ"ג).

לעומתם הרא"ש (חלה פ"ב מ"ד) כתב: "והא דמצרכי רבנן נשיכה ור"א נגיעה ה"מ לצרף ב' עיסות יחד שאין בכל אחד כשיעור חלה אבל לענין לתרום מן המוקף אף נגיעה לא בעינן רק שיהו סמוכים זה לזה בפנינו". וכ"כ הרא"ש בהלכות קטנות (מנחות, הל' חלה).

וכ"כ רע"ב: "הסל מצרפן לחלה – ואף על פי שאין נושכות. והלכה כרבי אליעזר. והא דמצרכי רבנן נשיכה ור' אליעזר נגיעה, הני מילי לצרף שני עיסות יחד שאין בכל אחת כשיעור, אבל לענין לתרום [מן] המוקף אף נגיעה לא בעי".

ובתויו"ט הוסיף: "ומ"ש הר"ב דלר' אליעזר בעי נגיעה נמי. כן כתב סמ"ג עשין סימן קמ"א".

עולה ששיטות הריטב"א והרא"ש הפוכות זו לזו. לפי הריטב"א לצירוף אי"צ בנגיעה אבל להפרשה מן המוקף צריך נגיעה זה בזה לעומת זאת לפי הרא"ש ורע"ב לצירוף צריך נגיעה ולמוקף אי"צ בנגיעה. וכשיטת הרא"ש כתב בביאור הגר"א (יו"ד סי' שכה ס"ק ג): "ומ"מ נגיעה בעי אף בסל לר"א כמ"ש בסמ"ג וכ"כ הרא"ש שם להדיא ע"ש בס"ד".

אמנם המאירי (חלה, הו"ד לעיל) מפורש כתב שאי"צ בנגיעה בדין צירוף סל כדי להתחייב וכן הרמב"ם לא הזכיר זאת ולא הזכירו חיוב נגיעה לצורך הפרשה אלא אותו סל המחייבם הוא גם נחשב כמוקף לעניין הפרשה.

וכן בשו"ת רש"י (סי' קה) אינו מזכיר נגיעה לצורך חיוב הפרשה: "...ולאחר אפייה יצרף כאחת בסל אחד או בקערה אחת העוגה והתרומה ונראה כאילו הן מחוברות ביחד, לפי שהסל מצרפן לחלה ואח"כ יברך עליהן להפריש תרומה... ".

וכשיטת הרמב"ם והמאירי כתב בשו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' רצא): "יש מי שאומר שצריך שיהיו הככרו' נוגעות זו בזו. ואם אינן נוגעות זו בזו אין הסל מצרפן. ויש מי שאומר שא"צ נגיעה וכן נראה עיקר".

ולא הבחין בין צירוף לענין חיוב לבין צירוף לדין הפרשה.

הב"ח (או"ח סי' תנז) פסק: "ובצירוף סל בעינן נמי נגיעה בכל ענין דאם לא היה בכל אחד שיעור בעינן נגיעה כדעת התוספות והרא"ש ודעימיה".

דן בכך הט"ז (או"ח סי' תנז ס"ק ב) ולדעתו אי"צ בנוגע במידה וצריך צירוף סל כדי לחייב. וז"ל:

"וכ' מו"ח ז"ל לכאורה משמע מל' רבינו דצירוף סל מהני אפי' אם אינן נוגעים גם בי"ד סי' שכ"ה כ' בסתם הסל מצרפן אבל בסמ"ק הלכות חמץ כתב דוקא שיגעו יחד וכ"כ התו' בפ' א"ע דף מ"ו בד"ה הואיל ומדברי הרא"ש בה' חלה נראה שהסכים לזה שכ' וז"ל ר"א לא בעי נשיכה אבל נגיעה בכלי בעי כו' וצ"ל דרבינו קיצר בזה עכ"ל וז"ל התו' פ' א"ע שם מיהו נ"ל דאם נתונה לסל בעי' נמי נגיעה בהדדי משום נטילת חלה מן המוקף כו' עכ"ל וא"כ דלא הצריכו הנגיעה אלא דליהוי מן המוקף אבל משום צירוף שיעור חלה די בצירוף ע"י סל אפי' לא נגעו בהדדי ע"כ יפה עשו הטור והש"ע שלא הצריכו כאן נגיעה דאנן קי"ל לא בעי' מן המוקף כמ"ש רמ"א בי"ד סי' שכ"ג דעיסה שנתחייב עם חלה זו יכול לפטור שלא מן המוקף אבל עיסה שנילושה בפ"ע אין מפרישין חלה מעיסה אחרת שלא מן המוקף מ"ה א"צ לנגיעה אהדדי בסל אלא אם יש חיוב בכל א' לבד רק שרוצה להפריש מזה על זה דצריך מוקף משא"כ באם אין בכל א' חיוב רק שחייב ע"י צירוף א"צ מוקף והרא"ש שכ' לא בעי נשיכה אלא נגיעה בכלי לא נגיעה להדדי קאמר אלא נגיעה ע"י כלי סגי לענין שיעור חלה".

וכן בערוך השולחן (או"ח סי' תנז סי"ב):

"ודע שיש מחלוקת בצירוף סל אם צריך שיגעו המצות להדדי או אפילו מונחים מפורדים שאין נוגעין זה בזה, והמנהג הפשוט שכולם נוגעים זה בזה אך מעיקר הדין נראה שא"צ נגיעה וזהו כשאין בכל אחת כשיעור אבל אם יש במקצתן שיעור חלה צריכין נגיעה מדינא [עי' ח"י סק"ז]".

ומהמשנה ברורה (סי' תנז ס"ק ז) משמע שאף בצירוף סל לעיסות פחות מכשיעור צריך נגיעה.

מתבאר שיש דעות הסוברות שסל מצרף את הככרות שבתוכו ואי"צ לנגיעה לא לענין צירוף ולא לענין הפרשה מן המוקף במקרה זה. אולם יש דעות שצריך נגיעה כדי לצרפן בתוך הסל, ויש דעות שצריך נגיעה כדי להפריש מאחת על הכל מדין מוקף. ולפי דעות אלו לכאורה ככרות עטופות בתוך המקפיא אינן מצטרפות ואי אפשר להפריש מאחת ולפטור את כולן (אף לדעות שניתן לצרפן כשהן עטופות). ולכאורה לפי אותן שיטות חייבים להפריש שכן השו"ע לא הזכיר נגיעה, ואסור יהיה להפריש בברכה מחמת אותן שיטות.

אולם נראה לענ"ד שעטיפת הככרות במקרה זה לא תהווה חציצה והככרות נחשבות כנוגעות אפילו הן עטופות בנילון וכד'. והסברא שבדבר, שצירוף הוא סוג של חיבור בעצם היותם בתוך כלי אחד, ולכן אף מי שסובר שצריך נגיעה בצירוף כלי יוכל ללמוד דין נגיעה מדין מוקף בין אם הוא דורש נגיעה בצירוף לצורך הפרשה או לצורך צירוף סל.

בביאור הגר"א (יו"ד סי' שכה ס"ק ח) כתב בירור רחב בדין מוקף וכתב:

"והנה אבאר דג' דינים בזה אם הם בלא כלי כלל א"צ אפי' נגיעה ואפילו רחוקים הבית מצרפן, ואם הם בתוך כלי ופתוחים מלמעלה צריכין הקפה והוא קירוב ונגיעת כלים אהדדי וזה מן המוקף כמו אין מקיפין שתי חביות וכמ"ש רש"י בס"פ כשם, ואם הם סתומים אפי' נגיעה לא מהני".

ומוכיח את דבריו ממקורות רבים. ואח"כ מבאר מהי נגיעה:

"ויצא לנו עוד מזה דבר שמקפיד על תערובתן כמו שאין מצטרפין לחלה כמ"ש בר"ס שכ"ו כך אין מפרישין מזה על זה אלא בנגיעה... אמר לון והיינו חמשה שקין בגורן דתני חמשה שקין בגורן אין תורמין ומעשרין מזה על זה ור"ל בשאינן נוגעין זה בזה, ונראה שהגירסא הנכונה תורמין ומעשרין כמ"ש בתוספתא וכמו שפריך בפשיטות בספ"ג דמ"ש ומביא ראיה שאין השקין מפסיקין ומשמע מירושלמי הנ"ל שצריך שיהיו סמוכות אף בלא כלי וליתא דל"ק הירושלמי אלא שלא יהיה הפסק ביניהם במין אחר וז"ש שתהא תופסת כו' ר"ל בתפיסה אחת וכההיא דפ"ח דחולין (ק"ז ב') וכן אף בכלי אחד צריך שלא יהא הפסק ביניהם בדבר אחר וכמש"ש הרי שהביא מינין הרבה בקופה וכרוב מלמעלן וכרוב מלמטן ודבר א' באמצע אין תורמין ולא מעשרין מזה על זה...".

נראה מדבריו שנגיעה אינה נגיעה פיזית בין שני דברים, אלא שלא יהא מפסיק מין אחר, שאינו מפריש עליו בין החלקים שמצרפם ונמצאים כולם במקום אחד.

וכאן העטיפה באה לשמור על הככר ושומר במקום שאין צריך נגיעה ללא חציצה מתבטל לגוף הנשמר ואינו חוצץ. וסימן לדבר האמור לגבי נטילת לולב (סוכה לז ע"א): "רבא אמר: כל לנאותו אינו חוצץ". וכך נפסק בשו"ע (או"ח סי' תרנא ס"ז): "אם עשה בית יד ונתן בו הלולב ונטלו, שפיר דמי, דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, ובלבד שיהא דרך כבוד".

ועי' שו"ת חלקת יעקב יו"ד סי' קמח שמביא דברי המהר"ם שיק (יו"ד סי' רפח) המתיר כריכת מזוזה בקלף נוסף, ולשונו שם: "דכיון דקבען במסמרות הוי חיבור וכמזוזת בית דמי, וכהאי דסוכה ל"ז א' כיון דחיברו כגופו דמי ולא הוי חציצה, או משום דהאי דמבואר בשם דכל לנאותו אינו חוצץ, וה"ה מה דהוא לשמרו ולהחזיקו הרי הוא בטל לאותו דבר".

וכן הביאו בשו"ת יביע אומר (ח"ח, יו"ד סי' כט) והסכים לדבר המהר"ם שיק.

וכן נראה משו"ת תשובות והנהגות (כרך א סי' תרסה) אשר דן האם בכור שנולד בלידת מלקחיים אם חייב בפדיון. והשיב: "האחרונים דנו בזה משום חציצה, ולדעתי כשם שלא שייך חציצה כשהוא מינו או לנאותו, הוא הדין כאן שזה לצורך יציאת הולד למנוע סכנה שיתקיים ויצא לאויר העולם, ומשתמשים בו במקום צורך, אין לחוש לחציצה כה"ג".

וראיה נוספת ממנחות (כג ע"ב-כד ע"א) המלמדת על המונח 'צירוף': "כי סליק רב כהנא, אשכחינהו לבני רבי חייא דיתבי וקאמרי: עשרון שחלקו [כד ע"א] והניחו בביסא, ונגע טבול יום באחד מהן, מהו? כי תנן כלי מצרף מה שבתוכו לקדש – ה"מ היכא דנגעי בהדדי, אבל היכא דלא נגעי בהדדי לא, או דילמא ל"ש? אמר להו איהו: מי תנן כלי מחבר? כלי מצרף תנן, כל דהו".

וברש"י: "מי תנן כלי מחבר – הוה משמע דנגעי אהדדי והכלי מחברם כאילו הוי חד ואם נטמא זה נטמא זה מצרף משמע דאין נוגעין וזה מצרפן להיות אחד".

וכ"כ בשו"ת קנין תורה (לגרא"ד הורוויץ ח"ב סי' עד) שאריזת המצות בקופסאות אינה מפסקת לענין הפרשת חלה, ולעומתם הביא בשמירת שבת כהלכתה (ח"ב פמ"ב הע' לט) בשם הגרש"ז אויערבאך שלכתחילה אין להפריש חלה מזע"ז כשהככרות עטופות או בכלים נפרדים ואם מפריש יפריש ללא ברכה. ולא נחת לחלק בין כלי לעטיפה לשמירת טריות וכד'.

נראה איפה משלשה טעמים שהמונח נגיעה כאן אינו מכוון לנגיעה פיזית, ואף אם הככרות עטופות בצלופן או נילון מצטרפות ונחשבות למוקפות:

א) עפ"י דברי הגר"א שנגיעה במוקף היא שאין הפסק ביניהם במין אחר.

ב) עטיפת דבר לשומרו או לנאותו אינה חוצצת.

ג) כלי מצרף בדיני טהרת הקודש הוא אף עם אין הדברים בכלי נוגעים זה בזה.

סיכום

א. אם אופה כמה ככרות מעיסה שבכ"א פחות מכשיעור חלה ואח"כ מתחייב בחלה ע"י צירוף במגירה או על שולחן מן הראוי שיפריש חלה מכולן ע"י צבירתן על שולחן אחד וכיסויין כולן במפה, או הכנסתם בסל אחד, ואז יפריש בברכה.

ב. אף אם צובר כמה ככרות במקפיא או בארון במשך זמן מה הארון/מקפיא מצרפם להתחייב בהפרשת חלה.

ג. אפילו הככרות עטופות בצלופן וכד' לשומרן הרי הן מצטרפות אם הן נמצאות בארון או בסל או עטופות במפה ומפרישים מאחת על כולן בברכה.


נספח – צירוף לחלה ע"י ארון ומקרר

בחוברת הלכות הארץ הלכות חלה (פ"י הי"ד) כתב הרב יואל פרידמן כך: "כלי מצרף לענין חלה, אולם יש אומרים שכלי המחובר לקרקע איננו מצרף. על כן אם מונחות כמה עיסות (שאין בהן שיעור) בארון או במקרר – העיסות מצטרפות מספק, ויש להפריש מהן ללא ברכה. הוא הדין בכל הכלים הגדולים שמסוגלים להכיל יותר ממאה סאה (=כ- ליטר)".

ומקורותיו להלכה זו מספר חלת לחם (רובינשטיין, סי' ד ס"ו ושירי ברכה ס"ק כא-כב); ומזכיר שהמהרש"ם (דעת תורה או"ח סי' תנז עמ' קלט-קמ) סובר שכשהיה בתחילה כלי ואח"כ קבעו וחיברו אותו לקרקע – דינו ככלי, ולכן מצרף. עוד הביא משו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' קט) שיפריש מעיסות שנצטרפו בארון ובמקרר ללא ברכה. ולגבי כלים גדולים ממ' סאה הביא מקורותיו מלקט העומר (לרב י"י בלויא, פ"ו הערה יח, עמ' כה); והוסיף לעיין בס' קטיף שביעית עמ' הע' .

ולענ"ד, דבריו אינם מדוייקים ואינם נכונים להלכה. אף לשיטה שהביא, ארונות או מקררים בדרך כלל אינם מחוברים לבית ולכן הם ודאי מצרפים.

ארון מונח בבית או תלוי על קירותיו ורק אם הכינו חללים בתוך קיר הבית וציפו אותם בעץ או במתכת – הארונות הם בניין ולא כלי. וכך אמנם לשון ה'חלת לחם': "עוד יראה לי דתיבות וחלונות הקבועים בעובי הכתלים אין מצרפין משום דבעינן כלי והמחובר אינו נקרא כלי" .דייק וכתב 'בעובי הכתלים' אבל ארון המונח בבית נחשב כלי. ולכל היותר ניתן לומר שב'ארון קיר' יש ספק בצירופו.

לגבי מקרר סיבת הפטור שמביא המנחת יצחק היא חיבורו בחוט חשמל לקיר וכך המנחת יצחק מבטל טענה זו (שו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' קט): "והנה עוד דן כ"מ במקרר משום דהוא מחובר לקרקע ע"י חוטי העלעקטר /החשמל/, הנה אם היה למקרר דין מחובר לקרקע, פשיטא די"ל דיש לו דין בית, דאע"ג דבירושלמי איכא סברא דאויר הבית מצרף, מ"מ בגמרא אין שום רמז לזה, ולכן לא חשו הפוסקים לדברי הירושלמי כמ"ש בס' תוה"א שם, וכמ"ש לענין תנור המחובר לקרקע כנ"ל, די"ל דלכ"ע אין מצרף, ומקרר עוד עדיף מתנור דלא נעשה לחם על ידו, אך אף דכי כן כתב ג"כ בספר סמא דחי' (סי' י"ב אות ה') בדבר אותן שאפעס /ארונות/ גדולות הבנויות בכותלי הבית, דאינם מצרפים לחלה משום דכל המחובר לבית הרי הוא כבית, ובית אינו מצרף, וראיתו מש"ע הרב (סי' תמ"ב סעי' כ"ה וכ"ט) הובא במעד"ש שם, והביא כן גם מהגהות מהרש"ם לספר אורחות חיים שם (או"ח סי' תנ"ז סק"א) שהביא כן בשם ספר חלת לחם הנ"ל, אבל הגאון מהרש"ם ז"ל שם כתב דלדעתו הוי ספיקא דדינא, אם ע"י קביעתו בקרקע דינו כקרקע, די"ל דלא בטל מדין כלי ע"י קביעתו בקרקע אלא בדרבנן ולא בשל תורה, אלא דבחלה בזה"ז יש להקל עיין שם, והיינו להקל דמהני הצירוף, וי"ל הה"ד להקל דל"ה צירוף, לאיזה דרך שיהי' לקולא, אך צ"ע לפי מש"כ לעיל מהפוסקים להחמיר אף בזה"ז בחלת א"י, ואף אם גם בזה י"ל דהוי צירופא להיתרא, אבל להוסיף עוד קולא לומר דע"י חיבור של עלעקטריק לכותל יהי' נחשב כקרקע, בוודאי דאינו".

וא"כ כל זמן שאיננו עוסקים בחדרי קירור מה שייך לומר שמקרר ביתי יחשב כמחובר לבית ולא יצרף. היחידי שטען כי חיבור לחשמל בקיר הוא בנין, הוא החזו"א בשיטתו לגבי חשמל בשבת, ואף הוא לא טען כן בגלל החיבור לקיר אלא בגלל שעצם חיבור זרם החשמל לכלי הוא בנין, והראיה מכלים המחוברים למצבר שאף לגביהם לדעת החזו"א חיבור הזרם היא מלאכת בונה.

כמו כן בכלי המחובר לחשמל בשבת (כגון מאורר או תנור) אנו דנים על העברתו כשהוא מחובר לחשמל בחוט מצד טלטול לצורך גופו ומקומו ככלי ולא מצד בונה וסותר.

ועוד שלפי טענת החלת לחם והשלכתה על חיבור חשמלי לקיר – כל כלי חשמל יהיו פטורים מטבילה משום שהם הפכו בחיבורם חלק מבניין ואינם כלי ופטורים מטבילה.

ולכן אין לסמוך על כך שחיבור חוט חשמל לקיר יחשיב את הכלי לבניין.

נותרה הטענה האחרונה של הרב פרידמן שכלים המכילים יותר מארבעים סאה אינם מצרפים.

דעה זו לא הובאה אף ברמיזה בחלת לחם והובאה ע"י השואל במנחת יצחק וז"ל: "והנה כי כן מש"כ כ"מ מס' ברכת הפסח דתיבה גדולה בת מ' סאה אין לו דין כלי לענין צירוף, הנה הביא שם כן בשם וי"א, והראה מקום לספר חקר הלכה (אות חלה סק"ד), וכתב בהמשך למש"כ קודם מספר חלת לחם דהשאפעס המחוברות לכותל הבנין, אין תורת כלים עליהם לענין צירוף, וע"ז הביא י"א דגם אם אינו מחובר לבנין רק מחזיק מ' סאה ל"ה צירוף, א"כ להמהרש"ם דכתב דהוי ספיקא דדינא באותן השאפעס המחוברות לקרקע, בוודאי לא עדיף כלי שמחזיק מ"ס דנאמר דל"ח כלי לצירוף, וגם בספר ברכת הפסח כתב דיש לפלפל בכל זה ואכ"מ, הרי גם הוא לא החליט להלכה למעשה בזה".

בעלון זרע יעקב (גליון י' עמ' לא, מרכז הכוללים דשיכון סקווירא) הובאה תשובת הגר"ש הלוי וואזנר לבנו בענין צירוף ע"י כלי גדול וכלי מחובר לבית. וז"ל: "ואשר שאלתם בענין צירוף חלה ע"י סל דיש להסתפק אם צריך לצרפם דוקא ע"י דבר שיש עליו תורת כלי לענין טומאה או לא והביאו מס' חלת לחם דה"ט דתנור אין מצרף מפני שהוא מחובר לקרקע וכן הביא כיו"ב בס' משמרת שלום יו"ד סי' שנ"ד בשם ספר אחרון שהקפיד שלא ליתן המצות לצירוף בכלי המחזיק מ' סאה ועי"ז באתם לידי ספק בכלי הנעשה מנייר וכלי הנעשה מניילון אם מצרף או לא".

"ובעניותי כל הדברים ליתניהו לדינא דכל היסוד דבעינן בצירוף סל דוקא כלי תלוש ולא מחובר הביא הגאון מהרש"ם בתשובת מהרש"ם ח"ח סי' פ' מס' שו"ת מנחת משה סי' י"ב וראיתו מירושלמי פסחים פ"ג ה"ב דתלוש מצרף ומחובר אינו מצרף, ובמחכ"ת אינו ראיה כלל חדא דהתם איירי לענין צירוף טומאה ב' חצי שיעורים או צירוף חמץ לשיעור והוא פי' הקרבן העדה ולא מיירי כלל מצירוף חלה, והתם עיקר הכוונה דרק בכלי שייכים ב' זיתים להדדי לא בקרקע ודבר מחובר לקרקע ועוד בפני משה מפרש לה בענין אחר לגמרי אשר אין זכר למו לחילוק זה הכלל היות כי הדברים לא נשנו לענין חלה אין להביא משם כלום".

"ועוד דלדעתם יוצא קולא גדולה דבתנורים שלנו שאינם מחובר וגם הם פחות ממ' סאה כן מצטרפים לחלה וסתמא אמרו חז"ל פסחים מ"ח ע"ב והירושלמי חלה פ"ב ה"ב דאין תנור מצטרף וכן ברמב"ם פ"ו מבכורים סוף הל' ט"ז".

"אבל הדבר פשוט דטעם דסל מצטרף לא תנור כמש"כ הרדב"ז בהל' בכורים שם דכאן שהסמיכו דבר זה על באכלכם מלחם הארץ לא נקרא לחם עד שיוציאנו מהתנור ויהיה ראוי לאכילה ועוד י"ל דהצירוף בתנור בדרך כלל צירוף טבעי לאפות ואינו בגדר צירוף עד שיצרף לשם צירוף לבד יהי' איך שיהי' הטעם של הלכה זו כפשוטו תנור אינו מצרף – סל מצרף".

"ותנור אינו מצרף בין תנור מחובר בין תנור תלוש הן מקבל טומאה או לא, סל מצרף בין מקבל טומאה או לא, ופשיטא לי דאם נותנים לתוך שק של נייר לשם צירוף דנקרא צירוף וכן ניילון. ולפי דברי הרדב"ז אם כבר הוציא הלחם מן התנור שאפה בו ונתנו בתנור אחר לשם צירוף בלבד דהוא כבר בגדר לחם דמועיל הצירוף. וגם בעצם הדין דתנור אינו מצרף היא מחלוקת הקדמונים אם בודאי אינו מצרף או הוא ספיקא דדינא עיין ברשב"א בפסקי חלה ובתשובת תשב"ץ ח"ב ועוד ואין פנאי להאריך עכ"פ כ"ז ברור לדינא".

עולה מדעתו שמבטל את כל הקשר שקשרו בין כלי מחובר או כלי גדול ממ' סאה לדין צירוף לחלה, וא"כ כל כלי אפילו אינו מקבל טומאה ואפילו מחזיק ארבעים סאה מצרף לדעת הגר"ש וואזנר, וחייב בחלה בברכה.

וכך כתב בס' טוב הארץ (לרב יוסף דוב ספטימוס, עמ' שכח סעיף עט) בשם הגרי"ש אלישיב ז"ל: "כלי גדול של עץ שמחזיק מ' סאה אין מצרף לחלה ויש מסתפקין בזה וי"א שמצרף וכן הורה הגרי"ש אלישיב שליט"א (ס"ק קלח וצה"ל או' שיא).

ולכן כל ההלכה שהבאנו לעיל מחוברת הלכות חלה אינה נכונה ואם נצטרפו חלות שאין בהם כשיעור במקרר או בארון חייבות בחלה, וכדי להוציא מידי ספק מן הראוי לצוברן על שולחן ולכסותן במפה ואז להפריש בברכה.