חבל נחלתו יג לט

סימן לט

איזו עוגה חייבת בהפרשת חלה

שאלה

איזו עוגה או עוגיות פטורים מחלה?

פתיחה

נדון על עוגה הנאפית בתנור ולא על מיני בצק מטוגנים או מבושלים.

בעוגות אלו צריך לדון על כמות הקמח, ודינן כמו כל עיסה. יש המחייבים ב- גרם ללא ברכה, ויש המחייבים רק ב- גרם ואז יש המחייבים ברכה (הגרע"י שליט"א) ויש סוברים ללא ברכה (הגר"מ אליהו זצ"ל), ויש המחייבים רק ב- גרם בברכה (הגר"מ אליהו זצ"ל).

הדיון צריך לעסוק באלו משקים נילושה העיסה.

א. באלו משקים נילושה

המשנה בחלה (פ"ב מ"ב) כותבת: "עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ונאכלת בידים מסואבות".

פרש הריבמ"ץ: "עיסה שנילושה במי פירות חייבת אותה העיסה בחלה. פי' דלענין חלה כמחוברת היא. ונאכלת בידים מסואבות. פי' שמי פירות אין מכשירין".

עולה שכל עיסה שנילושה ע"י משקים כלשהן חייבת בחלה.

והר"ש הביא מהירושלמי: "רבי חייא בשם ר' יוחנן אמר דברי הכל היא אף על גב דר"ע אמר תמן אין מי פירות מחברין לטומאה מודה הכא שמי פירות מחברין לחלה רבי חייא בר בא אמר ריב"ל אין מחבר מכולן אלא ז' משקין בלבד".

נניח בצד כעת את העיסוק בהכשר לטומאה. בין ר' יוחנן לריב"ל מחלוקת מה מחבר את העיסה לחלה, ר' יוחנן סבר שכל המשקים מחברים ואילו ריב"ל סבר שרק שבעת המשקים המכשירים לקבל טומאה הם המחברים את העיסה לחיוב הפרשת חלה. ריב"ל חולק על סתם משנה במסכת חלה. לפי ריב"ל המדובר ביין, דבש (דבורים), שמן (זית), חלב, מים, ורק משקים אלו מחברים עיסה להתחייב בחלה. לפי ר' יוחנן כל המשקים מחברים כגון: מי ביצים, שמן סויה ומיץ תפוזים.

הרא"ש (חלה פ"ב מ"ב) הרחיב את בירור ההלכה מן הירושלמי: "ר' חייא בשם ר' חייא בשם ר' יוחנן אמר דברי הכל הן אף על גב דר' עקיבא אמר תמן אין מי פירות מחברין לטומאה מודה הכא שמי פירות מחברין לחלה, ר' חייא בשם ר' יהושע ב"ל אמר: אין לך מחבר מכולן אלא ז' משקים בלבד, ר' יוסי בעי מה איתאמרת לחלה או לטומאה, אין תימא לחלה כ"ש לטומאה, אין תימא לטומאה הא לחלה לא. ר' יונה פשיט לה לחלה איתאמרת כ"ש לטומאה, ר' יונה לדעתיה דתני ר' יונה בשם ר' שמעון בן יוחאי, ר' טרפון אומר נאמר כאן חלת ונאמר להלן וחלת לחם שמן מה חלה שנאמרה להלן עשויה בשמן אף חלה שנאמרה כאן עשויה בשמן ושמן אחד מז' משקין הוא. ונראה אף על גב דסתם משנה היא הכא כיון דאמוראי סברי דמי פירות אינן מחברין לחלה ומוקי הך סתמא כר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא ופליג עליה ר"ע והלכה כר"ע מחבירו א"כ אין הלכה כסתם משנה זו, ואף על גב דר' יוחנן סבר דר"ע מודה דמי פירות מחברין לחלה הא פליגי עליה ר' יוסי ב"ר חנינא ור' יהושע ב"ל ור' יונה וברייתא דר' שמעון בן יוחאי מסייעתן, וגם ר"ת פסק דהלכה כר' יהושע ב"ל בכל מקום לגביה דר' יוחנן, ובסדר תנאים ואמוראים כתב דהלכה כריב"ל בכל מקום, לכן טוב ליזהר שלא ללוש במי בצים לבדם בלא תערובת מים כדי לצאת מהספק של חיוב חלה". וכן סיכם רע"ב בפירושו למשנה שצריך לערב מים בכל עיסה שיש בה מי פירות בלבד כדי לצאת מספק.

בשו"ת הרא"ש (כלל ב סי' יד) חזר על טעמיו שאין הלכה כמשנה זו אלא כריב"ל. והפנה אותה לרשב"א. בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תסד) מובאת תשובת הרשב"א. הרשב"א סובר שסתם משנה (שמי פירות מחייבים בחלה) עדיפה על ברייתות ומימרות של אמוראים.

הטור (יו"ד סי' שכט) כתב: "עיסה שנילושה במי ביצים או ביין או דבש בלא שום מים כתב הרמב"ם שחייבת בחלה וא"א ז"ל היה מסתפק בדבר וכתב טוב ליזהר שלא ללוש עיסה במי ביצים לבדן בלא תערובות מים כדי לצאת מידי ספיקא".

היינו, שיטת הרמב"ם כרשב"א וכסתם משנה והרא"ש הסתפק.

הבית יוסף (יו"ד סי' שכט) הביא את השתלשלות המחלוקת וסיכם: "ולענין הלכה כיון שהרמב"ם והרשב"א מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן".

הב"ח מסיק לגבי שיטת הרמב"ם: "לפיכך נלפע"ד דהרמב"ם היה מסופק בהלכה זו, ולכן לא אמר בה לא חיוב ולא פטור ולא כתב בספרו אלא יין ושמן ודבש שהם מז' משקים דלדברי הכל הוי חיבור לחלה". ומסתפק בדברי הטור ומסיק: "ולפיכך לכתחלה לא ילוש במי ביצים או שאר מי פירות בלא תערובת מים, ואם לש יפריש חלה בלא ברכה. ואם יש לו עיסה כשיעור שלא הורמה יניח עיסה זו שנילושה במי פירות אצל עיסה שלא הורמה חלתה ויפריש חלה מעיסה שלא הורמה חלתה גם על זו שנילושה במי פירות, וכל זה שלא כמו שפירש בית יוסף בדברי הרמב"ם גם לא כמו שכתב לפסוק כהרשב"א ודו"ק".

היינו מסקנתו שספק רב אם חייבים בעיסה שנילושה במי פירות ואין בה מים, ולכן מציע להפריש מאחרת עליה, או להוסיף מים קודם לישה.

בשולחן ערוך (יו"ד סי' שכט ס"ט) פסק כמסקנתו: "עיסה שנלושה במי פירות, אפילו בלא שום מים, חייבת בחלה".

והעיר ערוך השולחן (סי' שכט):

"ב. והנה לפ"ז הפת הנאפה מחלב וחמאה שקורין פוט"ר קוכי"ן או על שמן שקורין בוימ"ל חלה פשיטא שלכל הדיעות חייבת בחלה ובברכה דהא משבעה משקין הן והעולם נוהגים שנוטלים גם מאלו חלה בלא ברכה וטעות הוא והטעות נובע מדברי הטור שכתב עיסה שנלושה במי ביצים או ביין או דבש בלא שום מים כתב הרמב"ם שחייבת בחלה וא"א היה מסתפק בדבר וכתב טוב ליזהר שלא ללוש עיסה במי ביצים לבדן בלא תערובת מים כדי לצאת מיד ספיקא עכ"ל ותפסו בכונתו שהרא"ש חולק גם איין ודבש ואינו כן דרק אמי ביצים קאי וכ"כ מפרשי הטור [דרישה וב"ח]".

"ולכן הלכה למעשה כשלשין בחלב וחמאה ושמן ודבש ויין כשיש שיעור חלה חייבין בחלה לכל הדיעות ובברכה ורק קיכלא"ך מביצים הוי בלא ברכה וגם זהו כשאין שם מים כל שהוא אבל כשיש מים או רוטב של גרויפי"ן כמו שנהגו לאפות בזמנינו זה ג"כ חייב בחלה ובברכה כמבואר מלשון הטור וכן הוא בירושלמי שם משום דדין זה תלוי בהכשר טומאה ומי פירות אינן מכשירין אבל שבעה משקין מכשירין בעצמן ויש גם איזה גדולים ששגו בזה [עי' פ"ת סק"ב שהפמ"א והבית אפרים השיגו בזה על הב"י והלב"ש]".

ב. חיוב הוספת מים מצד הכשר לקבלת טומאה

הדיון שדנו עד עתה הוא מצד דיני חלה ובה נפלה המחלוקת מה מחבר את העיסה לחיוב חלה. אולם הבאנו בתחילה את דין המשנה שמי פירות שאינם משבעה משקים אינם מכשירים לקבל טומאה. דין זה יוצר מצב מסובך בדורנו.

הביא הב"י (סי' שכט): "כתב סמ"ק בסימן (רי"ח) [רי"ט] רבינו נתנאל היה מקפיד במי ביצים כשהיו לשים העולם שיעור חיוב חלה מפני שהיא טהורה שמי פירות אין מכשירין ומה יעשה מחלתה (עכ"ל) דאף על גב דעכשיו שאין לנו מי חטאת אין אדם טהור מטומאת מת מכל מקום כיון שנילושה בביצים שלא הוכשרה בשום משקה אינה מקבלת טומאה ואם כן מה יעשה מחלתה לשרפה אינו יכול כיון שהיא טהורה, וגם לאכלה אינו יכול כיון שאין רובן טהורים, ומיהו היה יכול ליתנה לכהן קטן כדאיתא בבכורות (כז.) עכ"ל. ונכון לערב עם הביצים מים או יין או שמן זית או דבש דבורים כדי שתהא מוכשרת על ידיהם והוי ליה חלה טמאה ונשרפת".

היינו אוכל אינו מקבל טומאה אלא ע"י הכשר באחד משבעת המשקים המכשירים לקבל טומאה (י"ד שח"ט ד"ם – יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם, מים). וא"כ אפילו בחו"ל תיווצר בעיה בעיסה שנילושה במי פירות שהיא טהורה ואז לאחר שיפריש חלה לא יהא מה לעשות עם החלה – לשרוף אסור משום שהיא טהורה, לאכול אינו יכול ורק למסור לאכילת קטן מותר. וכ"כ הב"ח.

עולה שאף שנחלקו לגבי חלה אם חייב בלישה במי פירות, הרי מצד דיני החלה עצמה חייב להוסיף מים לעיסה.

וכך פסק השו"ע (סי' שכט ס"י): "יש ליזהר מללוש במי פירות שאינם משבעה משקים, אלא א"כ יערב עמהם אחת משבעה משקים (סמ"ק סימן רי"ח)".

ורמ"א הגיה: "ועיין בא"ח סי' קצ"ח בארתי מה הם השבעה משקין. ואם עבר ולש בלא ז' משקין, לא ישרוף החלה, אלא יתן אותה לכהן קטן (ב"י בשם סמ"ג), כמו שנתבאר לעיל סימן שכ"ב".

ובאר הט"ז (ס"ק ז) "במי פירות – שאינם משבעה משקין פירוש כגון מי בצים שהם אינם מכשירים את המאכל לקבל טומאה, ואם ילוש שיעור חלה מה יעשה מחלתה לשרפה אינו יכול כיון שהיא טהורה ואין שורפין קדשים טהורים, ולאכלה אינו יכול דרובן בחזקת טמאי מתים ומיהו יכול ליתנה לכהן קטן שלא ראה קרי כדאיתא בבכורות כ"כ סמ"ק ע"כ יערב עמהם א' משבעה משקים סימנם י"ד שח"ט ד"ם ואז יהיה מוכשר לקבל טומאה". וכן כתב הש"ך (ס"ק י).

ויש להעיר מה שהט"ז לא הביא, שכל זה דוקא בחו"ל אבל בא"י הדרכים להפרשה הן: להניח את החלה בשקית סגורה באשפה או לקוברה או לללוש עיסה אחרת חייבת ולצרפן ולהפריש ממנה ולשורפה.

ויש שסמכו בימינו לגבי הכשר על כך שמרטיבים את החיטה קודם טחינה ע"מ שהקמח לא יהא אבק. וכן העיר הפתחי תשובה (ס"ק ג): "יש ליזהר – ופשוט דמיירי בקמח שלא נלתת. ל"ח. ומיירי נמי שלא נתן מלח שלנו הבא ממים לתוך העיסה וכמ"ש בפמ"ג בא"ח סימן קנ"ח באשל אברהם סק"ח לענין דבר שטיבולו באחד משבעה משקים ע"ש".

ועי' אור שמח (הל' ביכורים פ"ו הי"ב).

ג. הדובשנין והאסקריטין

המשנה במסכת חלה (פ"א מ"ד) כתבה: "הסופגנין והדובשנין והאסקריטין... פטורין מן החלה". המפרשים מסבירים כולם שהמדובר בעיסה בבלילה רכה המטוגנת בדבש ולא באפיה, ולשיטתם כל שנאפה בתנור חייב בחלה. הרמב"ם לא הביא להלכה משנה זו.

הטור (סי' שכט) כתב שסיבת הפטור משום שאינן לחם, וז"ל: "אין חיוב חלה אלא בלחם דכתיב (במדבר טו) באכלכם מלחם הארץ לפיכך הסופגנין העשויין כספוג רכיכים רבים והדובשנים והסקריטין והן מטוגנין בדבש פטורים מן החלה". ומשמע שאף אם נאפו בתנור פטורים מחלה מפני שטעמם והמרקם מהם הם עשויים – בלילה רכה, מוציאה אותם מדין לחם.

וכך פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' שכט ס"א): "אין חיוב חלה אלא בלחם. לפיכך הסופגנין, דהיינו רכים העשויים כספוג, והדובשנין והאיסקריטים, והם מטוגנים בדבש, פטורים מן החלה".

ובאר זאת הש"ך (ס"ק א) "אלא בלחם כו' – כלומר בעיסה שראויה לבא לידי לחם דכתיב ראשית עריסותיכם וגו' והיה באכלכם מלחם הארץ וגו' וסתם לחם אינו אלא העשוי מקמח ומים וכה"ג". ועולה לדבריו שלכאורה, הלכה זו חולקת על האמור לעיל (אף בשו"ע) וסוברת שאם אין זה עשוי קמח ומים הוא פטור מחלה.

הגר"א הראה מקורו מתוס' בפסחים (לו ע"ב ד"ה פרט) והסביר שדוקא קודם שנאפה אבל אחר שנאפה בתנור חייב בחלה. והביא לשון ספרי זוטא וציין שהר"ש עה"מ הביאו – "מלחם ולא כל לחם פרט למבושל וסופגנין" כו'. לפי דברי הגר"א נראה שאם עיסת הדובשנין וכו' נאפתה חייבת בחלה ודברי השו"ע בהלכה א היא רק בעיסה שלא נאפתה אלא טוגנה וכד'. אמנם דברי הטור לא מתאימים להסבר זה.

האחרונים פסקו שכל שנאפה בתנור אף מעורב בדבש וכד' חייב בחלה (עי' ערוה"ש יו"ד סי' שכט וחלת לחם סי' ח ס"א), אעפ"כ כיון שהטור פסק שאותם הרכים ומתוקים שאינם עשויים כלחם פטורים מחלה הורה הגר"מ אליהו זצ"ל (הלכות זרעים, נדפס בס' תורה והארץ ח"ה, הלכות חלה סעיף ט) שעיסה שטעמה מתוק מאד אף שנאפתה בתנור יפרישו ממנה חלה אך לא יברכו עליה.