חבל נחלתו יג לז

סימן לז

פדיון הבן

זמן פדיון

בין הראשונים והאחרונים נפלה מחלוקת מתי מותר לפדות את הבן.

הטור (יו"ד סי' שה) כתב: "אין הבכור ראוי לפדיון עד שיעברו עליו ל' יום ואחר ל' יום יפדנו מיד שלא ישהה המצוה". וכן הסמ"ק (מצוה רמה): "וצריך לפדותו (קדושין נ"ט יש בכור דף מ"ט) ביום שלשים ואחד ואם פדאו ביום שלשים או קודם אינו פדוי".

לעומת זאת בספר יראים (סי' קמ [דפוס ישן – שנג]) כתב: "וטעמא דכתיב מבן חדש תפדה והיינו שלשים יום, דכל חדש דקרא בחדש לבנה קמיירי דחדש משמע דבר המתחדש והיינו חדוש לבנה וכתיב החדש הזה לכם ודרשינן כזה ראה וקדש. וזה חידש (נצ"ל חידוש) פעמים נראה ופעמים אינו נראה הרי זו לבנה וכל חדש הסתום ילמוד מחדש המפורש. וכל חדש לבנה קבלה היא בידינו מרבן גמליאל מכ"ט ימים ומחצה וב' ידות שעה וע"ג חלקים. וצריך שיהיה חדש שלם כדאמרינן בנדה פ' יוצא דופן [מ"ז ב'] שבבן ושבבת מעת לעת ואמרינן [מ"ח א'] למאי הלכתא לערכים מבן חדש, וכאשר אמרו חכמים לערכים מעת לעת כך נאמר חדש דפדיון מעת לעת וטוב לאחר מלהקדים שאם מאחר אינו מפסיד אלא שלא קיים מצוה מן המובחר שמצותו ביום ל', אבל הקדים בתוך ל' אין בנו פדוי, דאיתמר ביש בכור הפודה את בנו בתוך ל' יום רב אמר בנו פדוי ושמואל אמר אין בנו פדוי. ומסקינן [מ"ט ב'] אף על גב דקיי"ל דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורא הכא הלכתא כשמואל".

היינו לפי היראים הזמן הראוי לפדיון הוא לאחר חודשה של לבנה שהוא כ"ט י"ב תשצ"ג. ( ימים ו- שעות וכמעט שלשת רבעי השעה [/ = .]).

משמעות המחלוקת היא לפי הדעה של חודש לבנה שאם ילד נולד כשעה לפני צאה"כ בשבת – בצאת השבת ארבעה שבועות לאחר מכן עברו יום ועוד שעה וביום שני בבוקר עברו עוד יממה ושתים עשרה שעות ומותר לפדותו. לעומת זאת בליל שני אסור לפדותו כי עדיין לא עבר הזמן של חודשה של לבנה.

לפי הדעה הראשונה המצריכה יום אין מונים שעות אלא מתחילת היום השלשים ואחד ניתן לפדות את התינוק. ולכן לפי הדוגמא שהבאנו התינוק נולד בשבת, ושבת לאחר ארבעה שבועות היא היום העשרים ותשעה ומליל שני ניתן לפדותו (ועי' לקמן שאין אנו נוהגים כן למעשה).

בדעה שלאחר חודשה של לבנה כבר מותר לפדות את הבן מחזיק הב"ח (יו"ד סי' שה, יד) וכ"כ הש"ך (יו"ד סי' שה ס"ק יב, יט).

וחלקו עליהם רוב הפוסקים ובתוכם המג"א (סי' שלט ס"ק ח).

וכתב הברכי יוסף (יו"ד סי' שה ס"ק טו): "ואם חל יום ל"א להיות בשבת וכו'. היכא דיש לתינוק כ"ט י"ב תשצ"ג קודם השבת, כתב הרב ב"ח דיפדהו קודם השבת. וכן כתב בתשובותיו סימן קכ"ה, והביא ראיה מדברי הר"א ממיץ בספר יראים (השלם סי' קמ). וכן הסכים הרב ש"ך ס"ק י"ב וס"ק י"ט. אך הרב פנים מאירות ח"א סימן ג', דחה דבריהם, וכתב שבנו אינו פדוי. גם הרב מגן אברהם סימן של"ט ס"ק ח', דחה דבריהם. וכן נראה ממ"ש הרב מהר"ר צבי (=חכם צבי) בתשובותיו סימן קי"ד".

ורבי עקיבא איגר (יו"ד סי' שה) הגיה: "ולעשות הסעודה בלילה. טעם המנהג שאין עושין הפדיון והסעודה יחד בליל ל"א י"ל משום דלפעמים לא יהיו עדיין כלו כ"ט י"ב ותשצ"ג באם נולד סוף היום לזה בנתעכב עד יום ל"ב ואם ל"ב הוא יום התענית יש לפדות והסעודה בלילה שקודם התענית תשו' נודע ביהודה (מהדורא תנינא חיו"ד סי' קפ"ז)".

היינו, אע"פ שאנו פוסקים כשיטה שאינה מתחשבת בחודש הלבנה, בכ"ז אנו מחמירים במקום הניתן, ולכן הנהיגו לכתחילה שהפדיון יהיה ביום ולא בלילה. וכן הביא בפתחי תשובה (ס"ק יז) בשם הפמ"ג בתיבת גמא.

וכתב בערוך השולחן (יו"ד סי' שה סעיף מב): "ומ"מ נלע"ד דהעיקר כדיעה זו (ל' יום ולא כ"ט י"ב תשצ"ג) ומאד תמיהני על דיעה ראשונה ודבר זה מפורש ברמב"ם ברפ"ח מהלכות קידוש החודש וז"ל: חדשה של לבנה כ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים וכו' מפי השמועה למדו שימים אתה מחשב ואי אתה מחשב שעות דכתיב עד חדש ימים לפיכך וכו' כדי שלא לחשוב שעות בחדש אלא ימים שלימים עכ"ל וע"כ גזירת התורה היא שלא לחשוב השעות וגם בשנים כן הוא דהא שנה הוא י"ב חדשים והעיבור עושין להשוות חדשי הלבנה לחדשי החמה כידוע, וגם זה הוא גזירת התורה כמ"ש הרמב"ם שם ריש פ"א וז"ל ועושין אותו השנה י"ג חדש שא"א להיות השנה י"ב חדש וכך וכך ימים שנאמר לחדשי השנה חדשים אתה מונה לשנה ואי אתה מונה ימים עכ"ל ולכן נ"ל ברור דחלילה לפדותו אחר י"ב תשצ"ג אלא דווקא ליום ל"א ואם חל בשבת או ביום טוב יפדנו אח"כ [והרמב"ם פי' בזה מה שאמרו במגילה ה' א מניין שאין מונין ימים לשנים וכו' שאין מחשבין שעות לחדשים ע"ש ואף שרש"י לא פי' כן מ"מ הדין אמת גם לפירש"י ל' ע"ש ודו"ק]".

ובסעיף מד מוסיף ערוה"ש: "כשיעברו ל' יום מצוה לפדותו מיד ביום ל"א שלא להשהות את המצוה ויש להסתפק אם עובר בעשה בכל יום כשאינו פודיהו כמו במילה לאחר ח' אם לאו ונראה מדכתב הטור הטעם שלא ישהה המצוה וכ"כ הרא"ש סוף בכורות ש"מ דאינו עובר ועוד ראיה ממנהג העולם שפודין ביום ל"א ואין פודין בליל השייך ליום ל"א דהא פודין גם בלילה אלא ש"מ דאין קפידא ועוד דהא קיי"ל דאין פודין בשבת ויו"ט משום דדמי למקח וממכר וגם ליתן משכון אינו מועיל דמשכון אינו פדייה כמ"ש בסעי' כ"ו ואם יקנה לו בגוף המשכון הדר הוה כמקח וממכר וזהו חששא דרבנן ואי ס"ד דעובר בעשה בכל יום לא הוה דחינן עשה מקמי חששא דרבנן מיהו אם התינוק חולה ולא נמול עדיין מ"מ י"ל לפדותו ביום ל"א ולא ממתינים עד שימהלוהו דאין תלוי זה בזה אך אם מלין אותו ביום ל"א וודאי דהמילה קודמת"...

החזרת דמי הפדיון לאב

פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' שה ס"ח): "אם רצה הכהן להחזיר לו הפדיון, רשאי (ל' רמב"ם שם ד"ח); אבל לא יתן הוא לכהן ע"מ שיחזיר לו, ואם עשה כן והחזיר לו (ודעת הכהן היתה מתחלה שלא לקבלה על מנת להחזיר) (כך משמע בב"י), אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו ליתן לו מתנה גמורה, ואם רצה הכהן אח"כ להחזיר יחזיר. ולא יהא הכהן רגיל להחזיר לכל, שלא להפסיד לשאר כהנים, שמתוך כך לא יתנו הכל פדיוני בכוריהם אלא לו. אבל לעניים רשאי להחזיר בכל פעם. וכל שכן שמזה הטעם לא יקבלם על מנת להחזיר; ומ"מ אם עבר וקבלם, ופירש שנותן לו על מנת להחזיר, הבן פדוי, דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. (ודוקא שאמר: ע"מ להחזיר, אבל אי אמר: הא לך ה' סלעים ותחזירם לי, לא הוי מתנה ואין בנו פדוי) (רשב"א סי' קצ"ח, ותשנ"ט /תשנ"ח/)".

וכך באר ערוך השולחן (סעיפים כז-ל):

סעיף כז

"איתא בגמ' שם נטלו והחזירו יצא, וכך היה מנהגו של ר"ט שהיה נוטל ומחזיר. ר' חנינא הוה רגיל דשקיל ומיהדר חזייה לההוא גברא דהוה קא אזיל ואתא קמיה [כדי שיראנו ויחזיר לו הה' סלעים] א"ל לא גמרת ויהבת [נתינה גמורה אלא כדי שאחזירם לך] מידעם ביש עבדת [דבר רע עשית] הלכך אין בנך פדוי אם אחזירם אין בנך פדוי [שם] ומבואר מזה דאע"פ שיש רשות להכהן להחזיר להאב הה' סלעים מ"מ אם האב סומך דעתו שיחזירם לו ואינו נותנם לחלוטין בלב שלם אין הפדיון כלום ואין להכהן להחזירם לו בשום אופן וללשון אחר דרש"י אפילו לא החזיר לא יצא ולכן יש לגעור בכהנים שניכר בעת הנתינה שלוקחים רק לפנים והאב אינו נותן רק לפנים כאשר עיני ראו כמה פעמים וגערתי בהם ובאמת טוב יותר שלא יחזור כלל דעל ידי שהורגלו בחזרה אין נותנים בלב שלם לחלוטין".

סעיף כח

"וז"ל הרמב"ם [פי"א הל' ח'] רצה הכהן להחזיר לו הפדיון מחזיר ולא יתן הוא ודעתו שיחזור ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו ליתן לו מתנה גמורה ואם רצה הכהן אח"כ להחזיר יחזיר וכן אם פירש ונתן לו על מנת להחזיר הרי בנו פדוי עכ"ל דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ועדיפא מנתן ודעתו שיחזור שאין כאן מתנה כלל אבל מתנה על מנת להחזיר הוי מתנה גמורה אלא שעושה עמו תנאי שיחזיר לו והוי כשאר תנאי [הגר"א סקי"ד מרא"ש פ"ד דסוכה] ועוד דמתנה על מנת להחזיר לשעתו הוה מתנה גמורה אך אח"כ תחזירנו לי אבל בלא תנאי ואפילו רק מכוין בלבו שהכהן יחזירנו אין כאן מתנה כלל אפילו לשעתו [עי' ש"ך סק"ח בשם תשו' הרשב"א] ולפ"ז לשני הטעמים גריע אפילו מחשב בלבו בלבד ממתנה על מנת להחזיר [וזהו שלא כתוס' בכורות נ"א ב ד"ה הלכך דאם גם הכהן מחשב להחזיר לא גריע ממתנה על מנת להחזיר ור"ח שגער בו משום שכוונתו היתה למתנה גמורה ע"ש ודו"ק]"

סעיף כט

והנה הרמב"ם לא גדר הדרך בעד הכהן לא בהחזרה ולא במתנה על מנת להחזיר ובחזרה יש ראיה לדבריו מר"ט ור"ח שהיו רגילין להחזיר, אבל במתנה על מנת להחזיר הא בקדושין [ו' ב] אומר מפורש שאסור לכהן לעשות כן שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות ע"ש וצ"ל דס"ל דשם קאי רק אתרומה ולא אפדיון בכור ונ"ל דהוכרח לזה דאל"כ היכי הוי רגילי ר"ט ור"ח להחזיר ולמה לא חששו לכהן המסייע בבית הגרנות, אלא וודאי דבפדיון בכור לא חששו לזה ואף על גב דברפ"ד דבכורות [כ"ו ב] אסרו לכהן לטפל בבכור בהמה בתוך הזמן שעל הבעלים לטפל זהו מפני שעדיין לא הגיע זמן נתינתו ובזה שפיר מיחזי ככהן המסייע בבית הגרנות אבל כשכבר קיבל יכול לעשות מה שירצה".

סעיף ל

"אבל לא כן דעת הטור והש"ע סעי' ח' וז"ל אם רצה הכהן להחזיר לו רשאי אבל לא יתן הוא על מנת שיחזיר לו ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי עד שיגמר בלבו ליתן לו מתנה גמורה ואם רצה הכהן אח"כ להחזיר יחזיר ולא יהא הכהן רגיל להחזיר לכל שלא להפסיד לשאר כהנים שמתוך כך לא יתנו הכל פדיוני בכוריהם אלא לו אבל לעניים רשאי להחזיר בכל פעם וכ"ש שמזה הטעם לא יקבלם על מנת להחזיר ומ"מ אם עבר וקבלם ופירש שנותן לו על מנת להחזיר הבן פדוי דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ודווקא שאמר על מנת להחזיר אבל אם אמר הא לך ה' סלעים ותחזירם לי לא הוי מתנה ואין בנו פדוי עכ"ל וצ"ל דס"ל דר"ט ור"ח לא היו מחזירים רק לעניים וכן משמע בגמ' שם שהיו משבחים לר"ט בעד זה ע"ש ואם לעשירים אין זה שבח אלא וודאי לעניים והוי כצדקה".

ולכן אב שיודע שאינו רוצה לתת את הפדיון לכהן חייב להתנות על כך לפני הפדיון עם הכהן הפודה ולומר שעושה זאת על מנת להחזיר והכהן יקבל זאת על עצמו. כמו כן אם הכהן מעביר את מטבעות הפדיון לאב (כפי שמצוי אצל כהנים שקנו בכספם מטבעות מיוחדות שבכ"א גרם כסף ויחד יש בהם כמאה גרם כסף המספיק לחמישה סלעים). מן הראוי שהכהן ימכרם לפני הפדיון לאב ויקבל מעות עליהם, ואח"כ האב יפדה בהם את בנו, אבל אם נותנם במתנה לאב, או שהאב שאל מאחֵר מטבעות ואח"כ על מנת להחזירם למשאיל משלם כסף לכהן נמצא שלא פדה ממונו ומה שנותן אח"כ שטרות או המחאה לכהן נכנס לדין פדיון בשטרות.

כמו"כ נראה לענ"ד שאע"פ שיש כהנים שמשלוח ידם לפדות בנים, ומפרסמים זאת אין בכך משום כהן המחזר, משום שמצילים הרבה פדויים מכך שכל ימי חייהם לא יפדו כיון שמצוה זאת אינה מוכרת לציבור.

ברכות הפדיון

בסוף מסכת פסחים (קכא ע"ב) מסופר: "רבי שמלאי איקלע לפדיון הבן, בעו מיניה: פשיטא, על פדיון הבן – אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן – אבי הבן מברך. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה – כהן מברך או אבי הבן מברך? כהן מברך – דקמטי הנאה לידיה, או אבי הבן מברך – דקא עביד מצוה? לא הוה בידיה: אתא שאיל ביה מדרשא, אמרו ליה: אבי הבן מברך שתים, והלכתא: אבי הבן מברך שתים".

וכתב הטור (יו"ד סי' שה): "ובשעה שנותן הפדיון לכהן מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון הבן: ואם פודה את עצמו אומר על פדיון הבכור ויברך שהחיינו... בתשובת הגאונים תיקון גאונים לסדורי מנהגא דפדיונא וברכתא דיליה הכי דמייתי אבוה בריה קמיה כהנא ומודע ליה לכהנא דבכור פטר רחם הוא ולישיילי' כהנא מאי בעית טפי ברך בוכרך או ה' סלעים דמחייבת למפרקיה בהו וליהדר ליה ברי בוכרי בעינא טפי והילך ה' סלעים בפורקניה ובהדי דיהיב להו בידיה מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון הבן ושהחיינו והדר מזגא לכהנא כסא דחמרא ומייתי אסא ומברך בפ"ה ובורא עצי בשמים. בא"י אמ"ה אשר קדש עובר במעי אמו ולארבעים יום חלק אבריו מאתים וארבעים וה' איברים שיש בו ונפח בו נשמה כדכתיב [בראשית ב'] ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה עור ובשר הלבישו ועצמות וגידים סככו כדכתיב [איוב י'] עור ובשר תלבישני ועצמות וגידים תסוככני וצוה לו מאכל ומשתה וזימן לו שני מלאכי השרת לשמרו במעי אמו דכתיב חיים וחסד עשית עמי ופקודתך שמרה רוחי אביו אומר זה בני בכור ואמו אומרת זה בני בכורי שבו פתח הקדוש ברוך הוא דלתי בטני חמש סלעים נתחייבנו ליתן לכהן בפדיונו כדכתיב ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף ה' שקלים בשקל הקדש עשרים גרה הוא וכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה כשם שזכה בכור זה לפדיון כך יזכהו האל לתורה ולחופה ולמעשים טובים בא"י מקדש בכורי ישראל לפדיונן ומברך הכהן את הבן ומחזירו לאביו ולאמו וכי פריק איהו לנפשיה מברך על פדיון בכור וכתב א"א הרא"ש ז"ל ולא נהגו באשכנז ובצרפת שיברך הכהן ברכה זו שלא מצינו שמברכין שום ברכה שלא הוזכרה במשנה או בתוספתא או בגמרא כי אחרי סידור רב אשי ורבינא לא נתחדשה שום ברכה ועוד למה יברך הכהן ואינו עושה שום מצוה אלא מקבל מתנות כהונה ותחלת הברכה קשה לי אשר קדש עובר במעי אמו אי קדושת הבכור קאמר בפטר רחם תלה רחמנא".

מעניין שהשו"ע הלך אחר הרא"ש ולא קיבל לעשות את כל הסדר הזה להלכה, אם כי ספרדים ג"כ נטו מהשו"ע ואומרים את הברכה. ואילו הרמ"א מוסיף (יו"ד סי' שה ס"י): "וכן נוהגין במדינות אלו, אם האב אצל הבן". וא"כ הספרדים נהגו כאשכנז וצרפת ואילו האשכנזים נהגו כגאונים (וקצת דומה למחלוקת בהדלקת נרות חנוכה).