חבל נחלתו יג לב

סימן לב

מתנת עניים – עוללות

שאלה עריכה

אימתי נחשבים העוללות כמתנות עניים, ומה ההשלכות של גדר זה?

פתיחה

כמה צדדים ייחודיים למתנת העניים – עוללות מכל מתנות עניים. האחד שהיא נוהגת בכרם ענבים בלבד ולא בשאר צמחים, לא אילנות ולא דגן, קטנית וירקות. כמו"כ היא המתנה היחידה המוגדרת עוד זמן רב לפני שהיא נלקחת ע"י העניים. היחודיות האחרונה יוצרת בימינו שאלות קשות.

א. מהי עוללת

המשנה במסכת פאה (פ"ז מ"ד) מגדירה: "איזוהי עוללת כל שאין לה לא כתף ולא נטף אם יש לה כתף או נטף של בעל הבית אם ספק לעניים... ".

היינו עוללת הוא אשכול קטן ללא שדרה מרכזית ממנה יוצאים ענפים ועליהן תלויים ענבים ולעתים חלק קטן מאשכול שתולשים אותו מהשדרה המרכזית נראה כעוללת.

וכך פרש ר' עובדיה מברטנורא:

"איזו היא עוללת – האמורה בתורה וכרמך לא תעולל".

"כתף – השרביט האמצעי של האשכול מחוברים בו אשכולות קטנות הרבה, וכשהן שוכבים זה על זה כמשאוי שעל כתפו של אדם הוא נקרא כתף, וכשהן מפוזרים בשרביט אחד לכאן ואחד לכאן אין כאן כתף".

"נטף – הן גרגרים של ענבים המחוברים בסוף השרביט שרגילים להיות תלוים שם ענבים הרבה, ועל שם שענביו נוטפות למטה נקרא נטף, ובלשון מקרא קורא לאשכול שאין לו לא כתף ולא נטף עולל, לפי שהוא לפני שאר האשכולות כעולל לפני האיש".

"אם ספק – שנראים האשכולות הקטנות התלויות בשרביט כאילו שוכבות זו על זו ואין שוכבות יפה, דהשתא הוי ספק אם יש לה כתף אם לאו".

והירושלמי (פאה פ"ז ה"ג) מגדיר עוללת: "איזו היא כתף פסיגים זו על גבי זו, איזו היא נטף התלויות בשדרה ויורדות. ר' בא בשם רב יהודא והן שיהיו כולן נוגעות בפס ידו. לא כן אמר רבי חייא מעשה ששקלו עוללות שבע ליטריות בציפורין, אמר רבי חיננה שאם נתנה על גבי טבלה והן שיהו כולן נוגעות בטבלה".

וכך פסק הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ד הי"ח): "אי זו היא כתף פסיגין המחוברות בשדרה זו על גבי זו, נטף ענבים המחוברות בשדרה ויורדות, והוא שיהיו כל הענבים שבעוללות נוגעין בפס ידו, ולמה נקרא שמו עולל מפני שהוא לשאר האשכולות כעולל לאיש".

ב. נודעו העוללות

מהמשנה והתוספתא עולה שמעת שהוכרו העוללות הן ממון עניים.

בפאה (פ"ז מ"ח): "המקדיש כרמו עד שלא נודעו בו העוללות אין העוללות לעניים, משנודעו בו העוללות העוללות לעניים. רבי יוסי אומר יתנו שכר גידוליו להקדש... ".

וכן בתוספתא (פאה פ"ג הי"ג): "המקדיש את כרמו לא יקדיש את העוללות שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו".

וכתבו המפרשים שאין יכול להקדיש עוללות משום שהם של עניים.

ובתוספתא (פאה [ליברמן] פ"ג הי"א): "המפקיר את כרמו עשירין נוטלין את האשכולות ועניים נוטלין את האשכולות ואת העוללות... ".

ופרש החסדי דוד (ג, טז): "קשה דהא אנן קיי"ל דהפקר פטור מכל מתנות עניים, וא"כ ממ"נ, אם הפקרו הפקר, עשירים נמי אמאי לא יטלו הכל, ואם אינו הפקר, אשכולות מיהא לא יטלו לא עשירים ולא עניים. וי"ל דהכא מיירי במפקיר כרמו משנודעו בו העוללות, ודמיא למאי דתנן בספ"ז דאפי' המקדיש כרמו משנודעו בו העוללות, העוללות לעניים לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. וא"כ הה"נ הכא דאין אדם מפקיר דבר שאינו שלו, ולכך הפקרו הפקר לגבי האשכולות, אבל לא לגבי העוללות אלא הרי הן לעניים".

ועוד בתוספתא (שם הלכה יב): "...וישראל שמכר כרמו לגוי לבצור פטור מן העוללות".

וכתב החסדי דוד (הי"ז) שפטור מעוללות כיון שמכר קודם שהוכרו עוללות.

מתבאר שמעת שנודעו העוללות, ודבר זה אפשרי כבר כשהפירות הן בוסר, בעל הכרם אינו יכול להזיק או לעשות פעולות קנייניות אחרות לגבי העוללות, ואם הקדישן אינן קדושות והעניים באים ונוטלין אותן ללא פדיון.

ג. דין פעולות בעוללות

ולכאורה קשה ממשנה ה (פרק ז בפאה) שם כתוב: "המדל בגפנים כשם שהוא מדל בתוך שלו כן הוא מדל בשל עניים דברי רבי יהודה, רבי מאיר אומר בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל עניים". והלכה כר' יהודה.

עפ"י הראשונים והאחרונים המדובר במשנה בדילול עצים היינו הוצאת עץ בין שני עצים כדי שהאחרים יתעבו, כאשר נמצאים עליהם כבר פירות וחלק מהם עוללות. לפי הרש"ס מדובר בזמירת ענף שיש עליו פירות כדי שיתעבו שאר הענפים, ולפי פה"מ לרמב"ם מדובר בדילול אשכולות. ועולה לפנינו מחלוקת תנאים האם הדילול מותר אף שהוא פוגע בעוללות של העניים. אולם אף לר' יהודה המתיר מעיקר הדין העוללות של עניים ואעפ"כ בעל הכרם הותר לדלל מפני שמשביח אף את של עניים הותר אף לדלל ולפגוע בשלהם – בלשון הירושלמי (פאה פ"ז ה"ד): "מתוך שהוא מעכן הוא עושה יותר לשנה הבאה"

ובאר הפני משה: "שאני הכא דמתוך שהוא ממעך ומידל מביניהן הן עושות יותר לשנה הבאה וא"כ טוב הוא ג"כ לעניים שיהא מצוי בהן ביותר ונתרבה חלקן בפאה וכיוצא בו".

וכך כתב זאת הירושלמי (פאה פ"ז ה"ד): "הכל מודים במוכר לחבירו עשרה אשכולות שיהא אסור ליגע בהן, הכל מודים בשותף כשם שהוא מידל בתוך שלו כך הוא מידל בתוך של חבירו רבי יהודא עביד ליה כשותף רבי מאיר עביד ליה כמוכר אמר ליה רבי אימי הגע עצמך שאכלתן חיה אין תעבדינא כשותף יהא חייב לשלם לו".

ובאר הפני משה (פאה פ"ז ה"ה):

"כך הוא מידל בשל עניים. אם כבר נודעו בו עוללות שהם של עניים או שכבר הפריש פאה עושה בשל עניים כמו שהוא עושה בשלו ומפרש בגמ' דר"י סבר עני דין שותף יש לו בחלקו עם הבעה"ב וכשם שהשותף מדל בשל חבירו כמו שהוא מדל בשלו כך הוא עם חלק העני".

"רמ"א בשלו רשאי. ר"מ סבר דהעני דין לוקח יש לו וכשם שהמוכר לחבירו עשרה אשכולות אסור ליגע בהן כך אינו רשאי ליגע בשל עניים והלכה כר' יהודה".

"הגע עצמך שאכלתן חיה. לחלק של העני מחמת שהדיל ונתגלה. ואם דינו כשותף ואתה מתירו לבעה"ב להדל בשל עני א"כ יהא חייב לשלם לו".

היינו, נחלקו ר"מ ור"י האם העני קודם הבציר הוא כשותף או כלוקח, וההיתר לדלל אף בשל עני ננובע מדעה זו, אבל לכו"ע יש לעני בעלות בעוללות עוד בטרם הבציר. והזכות של בעל הכרם כשותף היא לעשות פעולות שטובות בעבור שניהם, אבל לכל הדעות אינו יכול להזיק או לעשות פעולות רק בעוללות. ולכן לשיטת הרמב"ם שהדילול באשכולות אינו יכול לדלל את העוללות ולהשאיר את האשכולות.

ובפירוש תפארת ישראל (יכין, פאה פ"ז מ"ה אות לח) כתב: "ואינו רשאי בשל עניים. דס"ל דין לוקח יש להם, ואין המוכר רשאי ליגע בנכסי לוקח שלו, דאולי לא ניח"ל בזה, כך כ' הר"ב, ותמוה מה שותפות יש לבעה"ב בהעוללות, ומה שותפות יש להעניים בהאשכולות, הרי חלק כל א' מבורר לעצמו, ובל"ז הרי הירושלמי דחה טעם זה, אלא נ"ל דפלוגתייהו דלר"י הו"ל כמשיב אבידה לעניים מדמרויחין עי"ז עוללות שבצד העוללות שמדל, ולר"מ אסור מדאיכא דניח"ל ברבוי הענבים אף על גב שלא יהיו מובחרים כל כך [ועי' ב"מ פ"ו מ"ג]".

ד. גדרי הבעלות בעוללות

עולה מן הדברים שעוללות משהוכרו בעל הכרם אינו בעליהם, ולכל היותר יכול לעשות פעולות המיטיבות עימן. ונראה שהעוללות קודם שבאו ליד עניים הן כעין ממון השבט ('שבט העניים') ולכן כשם שבעה"ב אינו יכול לעשות פעולות קנייניות בעוללות אף העניים אינם יכולים. ורק מעת שהעני קטף עוללת זכה בה והיא ממונו לכל דבר.

וכך עולה מהמשנה (פאה פ"ז מ"ז): "כרם שכולו עוללות רבי אליעזר אומר לבעל הבית רבי עקיבא אומר לעניים אמר רבי אליעזר (דברים כד) כי תבצור לא תעולל אם אין בציר מנין עוללות?! אמר לו רבי עקיבא (ויקרא יט) וכרמך לא תעולל אפילו כולו עוללות אם כן למה נאמר כי תבצור לא תעולל אין לעניים בעוללות קודם הבציר".

עולה מדעת ר' עקיבא, שהלכה כמותו (ואף ר"א מסכים לכך אלא שלומד זאת ממקו"א), שלעני הפרטי אין זכות לפעולות קנייניות בבציר עד שהן נבצרו וזכה בהן.

ה. עוללות פטורות מתרומות ומעשרות

מתנות עניים פטורות מתרומות ומעשרות. כדברי המשנה (פאה פ"ח מ"ב): "נאמנים על הלקט ועל השכחה ועל הפאה בשעתן ועל מעשר עני בכל שנתו ובן לוי נאמן לעולם ואינן נאמנין אלא על דבר שבני אדם נוהגין כן".

ופרש רע"ב: "נאמנים – העניים לומר חטים הללו של לקט שכחה ופאה הן, ופטורים מן המעשר".

וכן נאמר בתוספתא (פאה פ"ד ה"א) לגבי עוללות: "ר' יהודה אומר: מקום שדורכין את העוללות נאמן עני לומר יין זה עוללות הוא לקט זה לקטתיו אני ואחי וקרובי אבל אין נאמן לומר מפלוני גוי לקחתיו מאיש פלוני כותי לקחתיו".

היינו, במקום שרגילים לדרוך עוללות ליין נאמן העני שהיין פטור מתרו"מ.

ו. הקשיים שיוצרת מתנה זו בימינו

בימינו אין נותנים מתנ"ע פרט למעשר עני. הפטור מהנחת מתנ"ע נובע מהלימוד בחולין (קלד ע"ב): "לעני ולגר תעזוב אותם – ולא לעורבים ולא לעטלפים".

בפאת השולחן (פ"ד בית ישראל אות כא ו-לו) הביא מחלוקת ראשונים האם הפטור הוא עוד לפני זמן החיוב מפני שאין במקום עניים (גאונים), או שהפטור הוא רק לאחר הבציר והקטיף כשהתברר שהעניים לא באו (רמב"ם).

המשמעות ממחלוקת זו לגבי עוללות גדולה. לשיטה הסוברת שמלכתחילה כרם זה פטור אף העוללות לא נקבעו לעניים וממילא חייבים בתרו"מ. לשיטת הרמב"ם וסיעתו העוללות שהוקבעו לעניים כבר הרבה לפני הבציר, עם הבצירה הן פטורות מתרו"מ. וכיון שהבוצרים אינם מבחינים בין עוללות לאשכולות ובוצרים את הכל נמצא בידם פירות פטורים ופירות חייבים, ואם יפרישו מן העוללות על שאר הבציר יפרישו מן הפטור על החיוב, והאוכלים לאחר הפרשה זו אוכלים טבלים שהם בחיוב מיתה בידי שמים!

בכרם ליין שמפרישים יין אין בעית הפרשה מן הפטור על החיוב כיון שבלח יש בילה והחיוב והפטור מתערבים במידה שווה ולכן אותו יחס של פטור ושל חיוב יש בתרומות ומעשרות ובשאר היין עליו מפרישים.

אולם בכרם למאכל שמפרישים מן האשכולות השאלה קיימת, וספק רב אם המפרישים מודעים לבעיה ההלכתית.

נאמר בתוספתא (פאה [ליברמן] פ"ג הי"ד): "בן לוי שנתמנו לו ענבים והיו בו עוללות אינו חושש שמא של עניים הן". היינו ללוי הגיעו במעשר ראשון עוללות והוא אינו צריך לחוש לכך שהן פטורות מתרו"מ וגזל בידו ויכול להתייחס אליהן כשאר מע"ר, שמן עוללות אלה נקרצו עם האשכול ודינן כדין האשכול ולא כעוללות.

אמנם הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ד הכ"ו) פסק: "בן לוי שנתנו לו מעשר טבל ומצא בו עוללות נותנן לעני, ואם נקרצת עם האשכול יש לו לעשות תרומת מעשר על מקום אחר".

הרדב"ז הסביר ברמב"ם שנותן את העוללות לעניים משום שידוע לו שלא נקרצו עם האשכול, והכס"מ כתב שהרמב"ם גרס בתוספתא 'חושש' ולא 'ואינו חושש' (והסבר נוסף). עכ"פ עולה ברור שסתם עוללת אינה בגדר נקרצת עם האשכול ולכן פטורה מתרו"מ, וא"כ המפרישים מענבי מאכל צריכים לבדוק היטב שאינם מפרישים עוללות כתרו"מ מפני שהיא הפרשה מן הפטור על החיוב ומכשילים את האוכלים באכילת טבלים.