חבל נחלתו יג לא
סימן לא
האם הפקר פטור מערלה
שאלה עריכה
מטיילים שהגיעו בסיוריהם לבוסתנים וכד' ובהם אילנות צעירים שצמחו מאליהם (כגון גפן שהוברכה או עצים שגדלו מגרעיני מטיילים או שבעלי חיים גרמו לגידול העצים) עם פירות עליהם, האם צריכים לחשוש לערלה ולהימנע מאכילתם (כדין ספק דאורייתא לחומרא)?
א. שיטת המשנה והירושלמי
המשנה במסכת ערלה (פ"א מ"ב) כותבת: "...הנוטע לרבים חייב ר' יהודה פוטר. הנוטע ברה"ר... והעולה מאליו חייב בערלה".
מפרש הריבמ"ץ: "והעולה מאיליו חייב בעורלה. דכת' כל עץ. א"ר יוחנן בש"ר שמעון בן יהוצדק גפן שעלת במקום חורשין פטורה מן העורלה, א"ר יוסי ואפי' נטעה, ואקשי' והתנינן העולה מאיליו חייב בעורלה, ופריק תמן בשעלו במקום יישוב, ברם הכא עלת במקום חורשין, על כן פטור, א"ר אלעזר הדא דאת אמ' בשאינה עושה כדי טפילתה, אבל אם היתה עושה כדי טפילתה חייב". וכ"כ הר"ש, הרא"ש, רע"ב ובעל תפא"י.
עולה שכל עץ שנותן פירות בין נטעוהו ובין עלה מאליו חייב בערלה פרט לזה שאינו עולה במקום ישוב. ואף העולה במקום חורשים אם עושה כדי טפולו חייב בערלה. ולפי ר' יוסי אפילו נטעה במקום חורשין פטורה מערלה.
שיטת הראשונים מבוססת על הירושלמי (ערלה פ"א ה"א): "רבי יוחנן בשם ר"ש בן יוצדק גפן שעלת במקום חורשין פטורה מן הערלה. אמר ר' יוסי אפילו נטעה. והתנינן העולה מאליו חייב בערלה. תמן כשנטעה במקום ישוב ברם הכא שנטעה במקום חורשין. אמר רבי ליעזר הדא דתימר כשאינה עושה כדי טפילתה אבל אם היתה עושה כדי טפילתה חייבת".
הירושלמי פתח בעלתה מאליה וממשיך בנטעה ומבאר שהחילוק אינו בין עלה מאליו לנטעה ולא לגבי מקום העליה, אלא לפי מקום הנטיעה ושווי הפירות להביאן לעיר.
באר הפני משה (ערלה פ"א): "הדא דתימר. דפטורין דוקא בשאינה עושה כדי טפילתה אם רוצה להטפל בפירותיה ולהביאן למקום היישוב אבל אם הוא עושה כל כך שיש בה כדי טיפולה להביאן למקום היישוב חייבת בערלה דהויא כאלו בתחילה עומדת במקום היישוב היא".
נראה מדבריהם שבעקרון כל אילן חייב בערלה בין אם עלה מאליו ובין ניטע ע"י מאן דהו, ורק אילן שעלה מאליו ומעולם לא היה לפירותיו חשיבות, ואין זה שווה להביא מפירותיו למכירה ולאכילה בישוב פטור, ונחשב כאילן סרק, ועל כן אין מונים לו ערלה. ואילן העולה מאליו בתוך ישוב חייב בערלה אפילו אין בפירותיו כדי טיפול.
מסייע לפירושם לשון הבבלי בסוטה (מג ע"ב), שם מובא: "מידי דהוה אעלו מאיליהן, דתנן: עלו מאיליהן – חייבין בערלה".
ומפרש רש"י: "מידי דהוה אעלו מאיליהן - דבשעת נטיעה ליכא כוונה". עולה מרש"י כשיטת הראשונים שהובאו לעיל, שעקרונית אף מה שלא ניטע בכוונה ואפילו עלה מאליו חייב בערלה, ונראה שאף הוא יסכים לשיטת הירושלמי והראשונים שבמקום חורשים פטור מן הערלה ונחשב כעץ סרק.
ונראה שכן סברו הגאונים. בתשובות הגאונים החדשות (עמנואל [אופק] סי' עד) כתב: "והילכתא נטיעת גוי נוהג בה ערלה ואסור ליקח מפירותיו היכא דידיע לן בודאי דפירות דערלה אינון שכך שנינו (ערלה פ"א מ"ב) הנוטע ברשות הרבים והגזלן שנטע והנכרי שנטע והנוטע בספינה והעולה מאליו חייב בערלה".
וכן השאילתות דרב אחאי (פר' קדושים שאילתא ק): "לא שנא דנטע ליה מינטע ולא שנא דנפיק מנפשיה אסיר דתנן אילן העולה מאליו חייב בערלה"...
ולא הביאו את חילוק הירושלמי.
הרא"ש פסק בהלכות קטנות (הל' ערלה סי' א): "והעולה מאליו מפרש בירו' דוקא במקום יישוב אבל במקום חורשין לא אם אין עושין כדי טיפול להטפל בהן להביאו לישוב". ונראה שקיבל את גירסת הריבמ"ץ ולכן דוקא בעולה מאליו פוטר מקום חורשין אם לא עושה כדי טיפולו.
ואילו בנו הטור (יו"ד סוף סי' רצד) כתב: "העולה מאליו בישוב חייב ובמדבר ל"ש עולה מאליו ול"ש נטעו אינו חייב אא"כ עושה טפילה כדי להביא פירותיו לישוב". ונראה שמצטרף לדברי הראשונים לעיל לגבי עולה מאליו או ניטע במקום חורשים, וזאת עפ"י הגירסא בירושלמי (ולא כריבמ"ץ).
ב. שיטת מקורות נוספים
בספרי (קדושים פרשתא ג, ב) נאמר: "ונטעתם פרט לעולה מאליו". משמע שעולה מאליו פטור מערלה מפני שאין כוונה בנטיעתו. ולא חלקו היכן מקום העליה.
וכן בפסיקתא זוטרתא (ויקרא, קדושים נד ע"ב): "ונטעתם. פרט לעולה מאליו".
לפי שיטה זו עולה מאליו פטור מערלה מפני שלא ניטע בכוונת אדם, ורק הניטע בכוונת אדם לשם פירות, אפילו ע"י נכרי – חייב בערלה.
בתוספתא (ליברמן, ערלה פ"א ה"ב) נאמר: "הנוטע לרבים חייב ור' יהודה פוטר ר' שמעון בן לעזר משמו הנוטע לרבים חייב בערלה [העולה לרבים מאיליו פטור מן הערלה]".
לפי התוספתא משמע שלפי ת"ק ור' שמעון בן אלעזר נוטע לרבים חייב בערלה. והעולה מעצמו לרבים (או לפי חלק מהגירסאות ברה"ר) לפי כל התנאים – פטור מן הערלה.
בפשטות עולות מן המקורות שלש שיטות:
א. שיטת הירושלמי והראשונים שצדדו שכל האילנות שעלו מאליהם חייבים בערלה פרט לאותם שעלו או שנטעו במקום חורשים ופירותיהם מעטים או באיכות ירודה וע"כ אין שווה לקוטפם ולהביאם לעיר.
ב. שיטת הספרי והפסיקתא זוטרתא שפוטרת כל אילן שעלה מאליו.
ג. שיטת התוספתא שהעולה מאליו לרבים (או ברה"ר) פטור מערלה.
בספר יראים (סי' עה [דפוס ישן – קפד]) הסביר כך: "ונטעתם פרט לעולה מאליו פי' לרבים, וכתב כדתניא בתוספתא העולה מאליו לרבים פטור מן הערלה, אבל העולה מאליה חייב וטעמא כיון דליחיד הוא נראה כנוטעם ותניא ונטעתם אין לי אלא נטוע, הבא מאליו מנין ת"ל כל עץ. ואחר שריבה הכתוב ומיעט לא מסרו הכתוב אלא לחכמים".
היראים לא באר מה דעתו לגבי הירושלמי וכדי טיפולו, אולם מבואר בדבריו שעולה מאליו הוא מצב אמצעי המסור לחכמים והם החליטו שהעולה ברה"ר או בשביל רבים פטור מערלה וזה העולה מן התוספתא והספרא, והעולה ברה"י חייב בערלה וזה הנאמר במשנה. ונראה שמעיקר הדין העולה מאליו היה צריך להיות פטור בכל מקום, אולם כיון שעלה ברה"י נראה כנוטעם ולכן חייבוהו חכמים, ומסרן הכתוב לחכמים.
ג. שיטת הרמב"ם
פסיקת הרמב"ם (הל' מע"ש ונ"ר פ"י הלכות ה-ו) צריכה ביאור, וז"ל:
"הנוטע ברשות הרבים או בספינה, והעולה מאליו ברשות היחיד, ועכו"ם שנטע בין לישראל בין לעצמו, והגזלן שנטע – חייבין בערלה וברבעי".
"העולה מאליו במקום טרשים פטור, אפילו הנוטע במקום שאינו יישוב פטור, והוא שלא יהיה עושה כדי טיפול שמטפל בפירותיו עד שמביאן ליישוב, אבל אם היה עושה כדי טיפולו חייב בערלה".
בחינת סידור ההלכה ברמב"ם מלמד שבהלכה הראשונה עסק בכל החייבים בערלה, וכלל בהם עולה מאליו ברשות היחיד. בהלכה הבאה עסק במקום שאינו ישוב ובה הפריד בין עולה מאליו שתמיד פטור לבין נוטע שאם יש בו כדי טיפולו חייב.
שני הבדלים בין הרמב"ם לראשונים שהובאו לעיל. האחד שהעולה מאליו דוקא ברשות היחיד חייב אבל ברה"ר משמע שפטור, ואילו שאר הראשונים לא הבדילו בכך (ומהתוספתא משמע שפטור ברה"ר). וההבדל השני לגבי מקום שאינו ישוב פסק שאילן שיש בו כדי טיפולו חייב דוקא בנוטע שם, אבל עולה מאליו משמע שפטור לגמרי.
נראה שדבריו בי"ד החזקה מתאימים עם דבריו בפירוש המשנה. וכך כתב שם: "והעולה מאליו, הוא הצומח בלי שיטעו אותו. ובתנאי שיצמח ברשות היחיד, אבל עולה מאליו לרבים אינו חייב בערלה ועל זה אמרו בספרא ונטעתם פרט לעולה מאליו. ובפירוש ביארו בתוספתא ואמרו העולה מאליו לרבים פטור מן הערלה".
עולה מדבריו שהעולה מאליו במקום הפקר או במקום השייך לרבים פטור מערלה ואפילו אם יש בכדי טיפולו שיכול להביאם לישוב, וכנראה שהחיוב בעולה מאליו ברשות היחיד מפני שדעתו עליו ורוצה בקיומו ובפירותיו, אבל אם עלה ברה"ר או במקום השייך לרבים או מקום הפקר – אין בעלים אשר יוכלו לרצות בגידולו. ובנוטע ברה"ר או לרבים כאשר עושה כדי טיפולו אפילו במקום חורשים חייב שכן יש דעת נוטע ויש חשיבות לפירות.
הרמב"ם בפה"מ הסביר מה הם מקורותיו לשיטתו: הספרא והתוספתא, כאשר את הפטור של הספרא הוא מסביר כפי התוספתא בעולה מאליו לרבים. ואילו את הירושלמי הסביר בנוטע ברה"ר וכד' שפטור אם אין בו בכדי טיפולו.
עולה מדבריו שהתאים את כל המקורות התנאיים והאמוראיים זה לזה. הספרא והתוספתא שניהם עוסקים בעולה מאליו לרבים, המשנה עוסקת בעולה מאליו ברה"י, הירושלמי שהבחין בין חורשין ולגבי כדי טיפולו הוא דוקא בנוטע.
כשנמצה את טעמי השיטות נראה שלפי שיטת הראשונים והגאונים כל אילן שניטע או עלה לפירותיו חייב בערלה ורק במקום חורשים כאשר אין ערך לפירותיו אפילו ניטע בידי אדם פטור. לעומת זאת לשיטת הרמב"ם יש דין 'ונטעתם' המחייב בערלה רק את הניטע בכוונה לפירותיו, ולכן עולה מאליו באופן עקרוני פטור אא"כ עלה ברה"י שם הוא מחשיבו. וכל הניטע חייב בערלה וברשות הרבים או לצורך הרבים פטור – מפני שאינו לצורך הנוטע, אא"כ יש בפירותיו כדי טיפולם ואז אחרים יהנו בפירותיו.
ד. פסיקת האחרונים
פסק בשולחן ערוך (יו"ד סי' רצד סכ"ז): "העולה מאליו (ברשות היחיד, חייב). במקום טרשים, (פי' סלעים חזקים וקשים), פטור. אפילו הנוטע במקום שאינו ישוב, פטור, והוא שלא יהיה עושה כדי טיפול שמטפל בפירותיו עד שמביאם לישוב. אבל אם היה עושה כדי טיפול, חייב".
לשון השו"ע היא כמעט העתקה מדויקת של הרמב"ם שחילק זאת לשתי הלכות (כפי שבארנו לעיל), אמנם הדגשים שונים. השו"ע העמיד מקום טרשים כמנוגד לרשות היחיד והרמב"ם לא העמיד כך ומשמע ממנו שכל עולה מאליו ברה"ר – פטור.
הש"ך (ס"ק לה) באר כך: "במקום טרשים פטור – אבל בישוב אפילו עולה מאליו חייב דמסתמא ע"י עבודת אדמה שעבדו מתחלה עלה".
בביאור הגר"א (ס"ק סה, סו) כתב:
"העולה מאליו ברה"י. כרשב"א בתוספתא ובירושלמי הנ"ל. וכתב הכ"מ משום דבת"כ תניא ונטעתם פרט לעולה מאליו וכדי של"ת אמתני' ע"כ צ"ל דגם מתני' כה"ג דרשב"א ברה"י היא".
"אפי' הנוטע כו'. כר' יוסי בירושלמי כנ"ל".
עולה לפי דברי הגר"א שמה שנאמר במשנה עולה מאליו חייב בערלה דיבר ברה"י, ומה שנאמר בתו"כ שעולה מאליו פטור מתבאר לפי התוספתא בעולה ברה"ר, או במקום הפקר. והנוטע במקום שאינו ראוי לגידול ורחוק מהישוב פטור אא"כ משתלם לו הטיפול בפירות. ונראה שהגר"א העמיד את הב"י כשיטת הרמב"ם.
ועיין שו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' קפו), שו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' סט), שו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' קסג).
מסקנה עריכה
נראה לגבי השאלה שפתחנו בה שהמטייל בהרים וגאיות ומדבריות בארץ ישראל ומצא אילן הנותן פירות שהוא ספק ערלה מותר לאוכלם כיון שהוא אינו במקום ישוב ואין בפירותיו כדי טיפול.