חבל נחלתו יג כד

סימן כד

מוך דחוק שאבד

שאלה

אשה עשתה הפסק טהרה סמוך לשקיעה ההפסק היה נקי. אח"כ הניחה מוך דחוק. המוך הדחוק אבד לה ואינה יודעת האם היה נקי. האם יכולה להיסתמך על ההפסק ולמנות שבעה נקיים?

א. חשיבות הפסק טהרה

נאמר במסכת נדה (פ"י מ"ב, סח ע"א) במשנה: "נדה שבדקה עצמה יום שביעי שחרית ומצאה טהורה, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה – הרי היא בחזקת טהורה. בדקה עצמה ביום שביעי שחרית ומצאה טמאה, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר זמן בדקה ומצאה טהורה – הרי זו בחזקת טמאה, ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. ואם יש לה וסת – דיה שעתה. ור' יהודה אומר: כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה – הרי זו בחזקת טמאה. וחכמים אומרים: אפילו בשנים לנדתה בדקה ומצאה טהורה, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר זמן בדקה ומצאה טמאה – הרי זו בחזקת טהורה".

מפרש ר' עובדיה מברטנורא:

"לא הפרישה – לא בדקה עצמה להפריש בטהרה"...

"אפילו בשניה לנדתה – בדקה שחרית ומצאה טהורה, ובין השמשות לא הפרישה, ולבסוף שבעה טבלה, ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה, הרי זו עד עכשיו בחזקת טהרה. ושלש מחלוקות בדבר, לתנא קמא בדיקת שחרית השביעי הוא דמטהרתה, אבל שני לנדתה, לא. ולר' יהודה אפילו בדיקת שחרית דשביעי לא מטהרה עד שתפרוש בין השמשות. ולרבנן אפילו בשני, דכיון דפסק פסק. ודוקא בשני הוא דמטהרי רבנן, אבל בראשון מצאה טהור ושוב לא בדקה, וטבלה בליל שמיני ועשתה טהרות, ואחר כך מצאה טמא, לא מטהרי רבנן, לפי שביום ראשון הוחזקה מעין פתוח. ומשום הכי קתני ואפילו בשניה לנדתה דוקא, אבל ראשון לא. והלכה כחכמים".

מתבאר מן הדעות השונות שהפסק טהרה הוא המוציאה מחזקת טמאה לחזקת טהרה ונחלקו התנאים באיזה יום תועיל בדיקת שחרית – לת"ק רק בשביעי ואז אף בשחרית, לר' יהודה ההפסק צריך להיות סמוך לשקיעה (מן המנחה ולמעלה, ובגמ' דנו באיזה יום), ולחכמים מן היום השני אף בשחרית.

בהמשך הסוגיא הובאה ברייתא (סח ע"ב): "תניא, אמרו לו לר' יהודה: אלמלי ידיה מונחות בעיניה כל בין השמשות – יפה אתה אומר, עכשיו – אימר עם סלוק ידיה ראתה, מה לי הפרישה בטהרה בז' מן המנחה ולמעלה – מה לי הפרישה בטהרה בראשון". (ומחלוקת ראשונים האם יכולה להפסיק אף ביום הראשון).

למדנו שחכמים הקשו על ר' יהודה שאף בדיקה סמוך לשקיעה אינה מספיקה לשיטתו שאינה יכולה לבדוק בכל רגע ורגע, ולכן אף בדיקת שחרית מוציאה אותה מחזקת טומאה של מעיין פתוח לחזקת טהרה של מעיין סתום, והרי היא בחזקת טהרה מעת שבדקה ומצאה שאין לה דם.

וכך פסק הטור (יו"ד סי' קצו): "שבעת ימים שהזבה סופרת מתחלת ממחרת יום שפוסקת בו וכך משפטה אם תראה שני ימים או שלשה ופסקה לראות בודקת ביום שפסקה כדי שתפסוק בטהרה וכתב הרשב"א בדקה עצמה שחרית ומצאה טהורה אף על פי שלא בדקה בין השמשות הרי זו בחזקת טהורה ראתה יום אחד בלבד ופסקה ובדקה עצמה ומצאה טהורה הרי זו בחזקת טהורה ויש שמחמירין בזה מספק הואיל ומעיינה פתוח ומלשון א"א הרא"ש ז"ל יראה שצריכה שתפסוק בטהרה בין השמשות שכתב וזה לשונו ואחר שיפסוק הדם תבדוק עצמה יפה יפה ובדיקה זו תהיה בין השמשות ביום שתפסוק בו מלראות ותלבוש חלוק הבדוק לה שאין בו כתם ומיום המחרת תתחיל לספור שבעה נקיים"...

עולה מדברי הטור שמחלוקת ראשונים היא האם ניתן לסמוך על בדיקת שחרית כהפסק טהרה. הרשב"א סובר שניתן והרא"ש סובר שצריכה לבדוק דוקא סמוך לשקיעה ולא מוקדם במשך היום בו היא מפסיקה.

הב"ח דייק בלשון הטור: "ומ"ש ומלשון אדוני אבי הרא"ש יראה שצריכה שתפסוק בטהרה וכו'. לכאורה משמע דרצונו לומר דאפילו בדיעבד לא מהניא בדיקה של שחרית להרא"ש והא ודאי ליתא דאם כן הוא פוסק כיחידאה כרבי יהודה בפרק התינוקת וכן כתב ב"י, אלא כך פירושו דלפי דהרשב"א לא כתב דצריכה בדיקה בין השמשות שהרי בתחלת שער החמישי בקצר (כג ב) כתב וזה לשונו: האשה שראתה ב' או ג' ימים והרגישה שפסקו דמים שלה אם לא בדקה עצמה וכו' הרי זו בחזקת טמאה בדקה עצמה שחרית וכו' עד הואיל ומעיינה פתוח לעולם יהא אדם מלמד בתוך ביתו שתהא האשה בודקת עצמה יום הפסק טהרה במוך דחוק ושיהא שם כל בין השמשות שזו בדיקה מוציאה מידי כל ספק עכ"ל מדלא כתב הרשב"א שצריכה לבדוק בין השמשות משמע דס"ל דאף לכתחלה לא אצרכוה לבדוק בין השמשות, וזה שכתב לעולם יהא אדם מלמד וכו' אינו אלא עצה טובה, אבל חכמים לא הטילו עליה חיוב זה שצריכה לבדוק בין השמשות אלא אף לכתחלה יכולה לבדוק שחרית. לכך קאמר רבינו ומלשון א"א הרא"ש יראה שצריכה שתפסוק בטהרה בין השמשות וכו' פירוש שחכמים הצריכוה לכתחלה לבדוק בין השמשות והיא נקראת עוברת על דברי חכמים אם לא בדקה בין השמשות אבל ודאי מודה הרא"ש דבדיקת שחרית הויא בדיקה דיעבד".

עולה מדברי הב"ח שמחלוקתם של הרשב"א והרא"ש היא לכתחילה, אבל אשה שהפסיקה ביום נחשבת בדיעבד שפסקו דמיה ומעיינה סתום ויכולה לספור שבעה נקיים מלמחרת.

וכך מביא הבית יוסף (יו"ד סי' קצו): "וזה לשון הרא"ש בפרק תינוקת (סי' ה) הילכך נשים האידנא שהן ספק זבות צריכות להפסיק בטהרה לבדוק עצמן שידעו שנסתם מעיינה כדאמר רב שצריכה להפסיק בטוהר בשלישי שלה ולמחרתו תתחיל למנות ז' נקיים ע"כ וכן משמע ממתניתין שאכתוב בסמוך שאע"פ שהרגישה שפסקו דמיה לעולם היא בחזקת טומאה עד שתבדוק ותמצא טהורה וכיון דקיי"ל דיום שפוסקת בו אינה סופרת למנין שבעה אם רוצה להתחיל למנות השבעה נקיים ממחרת יום שפסקה בו צריכה לבדוק ביום שפסקה בו כדי שתפסוק בטהרה ולא תתחיל לספור השבעה נקיים מיום המחרת אלא אם כן קדמה לבדוק ביום שפסקה בו ומצאה טהורה".

והב"ח דייק: "ומ"ש ובדיקה זו תהיה בין השמשות וכו'. הדבר פשוט דלאו דוקא בין השמשות קאמר שהוא ספק יום ספק לילה אלא סמוך לבין השמשות קאמר דעדיין יום גמור הוא וזהו שכתב רבינו ובדיקה זו תהיה בין השמשות ביום שתפסוק בו אלמא דצריך שתפסוק ביום ממש ואם כן סמוך לבין השמשות קאמר דלכתחלה תבדוק היותר סמוך ללילה שאפשר כדי לצאת מידי ספק ראייה וכן פירש בית יוסף".

עולה שלדידן אשה שהפסיקה בטהרה לפני שקיעה יכולה להתחיל ספירת נקיים מהיום הבא אף ללא מוך דחוק. וכך פסק בשולחן ערוך (יו"ד סי' קצו ס"א): "שבעה ימים שהזבה סופרת מתחילין ממחרת יום שפסקה בו. וכך משפטה, אם תראה ב' ימים או ג' ופסקה מלראות, בודקת ביום שפסקה כדי שתפסוק בטהרה; ובדיקה זו תהיה סמוך לבין השמשות".

ורמ"א הגיה: "וכן נוהגין לכתחלה; ובדיעבד, אפילו לא בדקה עצמה רק שחרית ומצאה עצמה טהורה, סגי בכך. (טור בשם הרשב"א וב"י אף לפי דברי הרא"ש)".

ב. מוך דחוק

בתורת הבית הארוך (בית ז שער ה, דף כד ע"א) הביא את הברייתא וסובר שאף ביום הראשון יכולה להפסיק בטהרה, ז"ל: "שמעינן מינה דראשון כשני דכיון דפסק פסק וכ"ש עכשיו שהורגלו במוך דחוק שאין לך בדיקה גדולה מזו. ולפיכך אעפ"י שכל הנשים ספק נדות ספק זבות ואפשר שהיא נדה ומעינה פתוח אפילו הכי כל שהפרישה טהורה ואפילו ביום ראשון הרי זו בחזקת טהרה. ויש מחמירין בדבר".

וכן כתב הרשב"א בתורת הבית הקצר (בית ז ש"ה כד ע"א): "לעולם יהא אדם מלמד בתוך ביתו שתהא האשה בודקת עצמה יום הפסק טהרה במוך דחוק ויהא שם כל בין השמשות שזו בדיקה מוציאה מידי כל ספק". וכן הביא בשמו באורחות חיים (הל' נדה אות י).

ומדבריו עולה שמימיו הנהיגו להניח מוך דחוק ולפני כן לא נהג מנהג זה. ואמנם הטור לא הביא כלל את עניין מוך דחוק שצריך להיות שם כל בין השמשות, וכן כל שאר הראשונים וכש"כ לפניהם לא חייבו זאת ולא הזכירו על כך כלל.

ובאר הבית יוסף: "ורבינו שהעתיק דבריו (=של הרשב"א) לא ידעתי למה השמיט תיקון זה שהוא כאילו ידיה בין עיניה כל בין השמשות דתו ליכא לספוקי כלל ונראה שלתיקון זה קורא בדברי הרמב"ן שהביא הרב המגיד ידיה בין עיניה כל בין השמשות דאין לומר דידיה בין עיניה ממש כל בין השמשות קאמר דזה דבר שאי אפשר לעשות כן".

וקיבל זאת שולחן ערוך (שם ס"א) להלכה לכתחילה: "ולעולם ילמד אדם (להחמיר לכתחלה) בתוך ביתו שתהא בודקת ביום הפסק טהרתה במוך דחוק ושיהא שם כל בין השמשות, שזו בדיקה מוציאה מידי ספק (רשב"א בתה"ק)".

בסעיף ב כתב השו"ע לגבי הלכה שאינה נוהגת בימינו (שמתחילות לספור רק אחר ארבעה וחמישה ימים): "ראתה יום אחד בלבד ופסקה בו ביום, צריכה לבדוק עצמה במוך דחוק ושיהא שם כל בין השמשות".

והרמ"א הגיה: "ובדיעבד אם בדקה עצמה סמוך לבין השמשות ומצאה עצמה טהורה, אף על פי שלא היתה המוך אצלה כל בין השמשות, סגי (טור בשם הרשב"א וה"ה בשם רמב"ן וב"י להרמב"ם וכ"מ בש"ס)". ומדבר אפילו ביום הראשון וק"ו בשאר ימים.

מסקנה

אם לא הניחה מוך דחוק היא עוברת על דברי חכמים, אבל אם הפסיקה בטהרה ואבדה את המוך יכולה להתחיל ספירת שבעה נקיים ממחרת.

ג. הסתמכות על מוך דחוק במקום הפסק

ונשאלתי ע"י אשה שההפסק היה לא תקין אבל המוך הדחוק היה תקין האם יכולה להתחיל לספור שבעה נקיים. ונראה שאע"פ שהיו פוסקים שהתירו למנות ממוך דחוק בכ"ז אצל רוב הנשים אין המוך נכנס לחורים וסדקים ולכן אינו יכול לשמש כהפסק. נמצא שלא היתה בדיקה מלאה בה הוחזקה כטהורה ולכן אין לסמוך עליו.