חבל נחלתו יג כג
סימן כג
ריסק בריה בפיו האם נחשב כאוכל בריה
שאלה עריכה
בעירובין (כח ע"א וכן פסחים כד ע"א, מכות טז ע"ב): "אמר אביי: אכל פוטיתא – לוקה ארבע, נמלה – לוקה חמש, צירעה – לוקה שש".
וברש"י (עירובין שם): "פוטיתא – שרץ המים שאין בו כזית, ואפילו הכי, כיון דבריה היא – אכילה היא ולוקה ארבע מלקיות". היינו כיון שאכל בריה חייב במלקות מן התורה.
בריה לא בטלה בגלל חשיבותה כאמור בשולחן ערוך (יו"ד סי' ק ס"א): "בריה, דהיינו כגון נמלה או עוף טמא וגיד הנשה ואבר מן החי וביצה שיש בה אפרוח וכיוצא בהם, אפילו באלף לא בטל".
ושם בסעיף ג: "קדרה של מרק שנפל שם בריה ונאבדה, אסור הכל".
עוד נפסק בשולחן ערוך (יו"ד סי' קא ס"ו): "הא דבריה וחתיכה הראויה להתכבד לא בטלי, דוקא בעודם שלמים, אבל אם נחתכו או נתרסקו עד שנאבדה צורתן, בטלי, דתו לא חשיבי. ואפילו אם נתרסקו לאחר שנתערבו עם ההיתר"...
בחלק מן האכילות השרצים מתרסקים בתוך הפה תוך כדי אכילה.
והשאלה היא אם נתרסקו בפה האם נחשבים לבריה והאוכלן עבר על איסור תורה, או שכיון שנתרסקו בטל מהם שם בריה ולכן בדיעבד האוכלן אינו חייב מלקות. כמו"כ האם חרקים קטנים שנתרסקו בפה בטלים ברוב שאר האכילה שבמעיו ולא עבר באכילת בריה.
תשובה עריכה
א. החזו"א (הל' תולעים סי' יד (א) אות ו) כתב: "ונמוח שמתבטל אין חילוק בין מתמעך בקדירה מחמת חום הבישול, ובין מתמעך בפיו ע"י לעיסה, וכל שנתבטלה ממנו הכרת העין קדם בליעה יש כאן דין ביטול יבש ביבש, וכל שנתבטלה צורתו קדם בליעה בטל מני' דין ברי', והלכך בנידון כיני דגים ההיתר של נמוח מרווח שקשה הדבר שינצל (=השרץ) משתי הסיבות הממחות הבישול והלעיסה וישאר שלם, ואף שהלעיסה אסורה מדין מבטל איסור לכתחלה, הוי ספיקא דרבנן, [וכל זה אם יתברר דמתהוין על העור אבל כל שיש ספק שבאין מעלמא אין כאן היתר דלא פירשו, ועדיין לא נתברר לן בירור מספיק]".
היינו בספק דרבנן (תולעים שלא פירשו) מתיר החזו"א לאכול אוכל עם חרקים מחמת ספק ספיקא שנתבטלה צורת הבריה בבישול או בלעיסת הפה, וכיון שהוא איסור דרבנן אין באכילה משום מבטל איסור לכתחילה. והביאו האחרונים את דבריו.
וכן כתב לי הגר"א נבנצל בשם רבו הגרשז"א שיש לסמוך בדיעבד על טחינת השיניים באכילת חרקים שאינו אוכל בריה אלא הם נתרסקו בשיניים ובטלו ברוב.
ולענ"ד הדברים טעונים בירור.
ב. נאמר במסכת חולין (קג ע"ב)לגבי אבר מן החי: "כי אתא רב דימי אמר, בעא מיניה רבי שמעון בן לקיש מרבי יוחנן: חלקו מבחוץ מהו? אמר ליה: פטור, מבפנים מאי? אמר ליה: חייב. כי אתא רבין אמר, חלקו מבחוץ – פטור, מבפנים, רבי יוחנן אמר: חייב, וריש לקיש אמר: פטור; רבי יוחנן אמר חייב – הרי נהנה גרונו בכזית, וריש לקיש אמר פטור – אכילה במעיו בעינן, וליכא. אלא, לרבי שמעון בן לקיש היכי משכחת לה דמחייב אמר רב כהנא: בגרומיתא זעירתא".
ובארו תוספות (שם ד"ה חלקו מבחוץ): "ונראה לפרש דחלקו מבחוץ פטור ואפילו אכלו בבת אחת דבעינן שיהא מחובר בפיו ויהיה עליו שם אבר משום דהכא חדוש הוא כדפירש בקונט' דבעלמא לא מיחייב אגידין ועצמות והכא מיחייב ואין לך בו אלא חידושו, אבל חלקו בפנים חייב דדרך הוא שנחלק בפיו בשעת לעיסה וריש לקיש פטר ואפי' חלקו בפנים ולכך דוחק הש"ס אליביה היכי משכחת לה שיתחייב בדרך אכילה ומשני בגרומיתא זעירתא דאין אדם לועסו אלא בולעו"...
וכ"פ הרמב"ם (הל' מאכ"א פ"ה ה"ד) כר' יוחנן: "לקח כזית מן האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות ואכלו אף על פי שנחלק בפיו בפנים קודם שיבלענו חייב". ובאר המגיד משנה שפסק הלכה כר' יוחנן.
עולה שבריה שנתרסקה בתוך הפה נחשב אוכלה כאוכל בריה.
לגבי ביטול בפה לא בואר. ואולי ניתן לומר שכיון שנתרסק אף אם היה אוכל את השרץ לבדו מרוסק עבר באכילת שרצים מן התורה שזו דרך אכילתו. אולם אם נתרסק ונתבטל בתוך הפה פקע ממנו שם בריה וחשיבותה, ואינו עובר מן התורה כיון שנתבטל. ובכך תתורצנה דעות החזו"א והגרשז"א.
ג. בירושלמי (נזיר פ"ו ה"א) נאמר: "רבי [יוסי – קרבן העדה] אומר לחברייא הוו ידעין דאיתפלגון רבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש אבר מן החי שחלקו ואכלו דברי הכל פטור (=שהתבטל מדין בריה). מה פליגין בשחלקו בפיו ואכלו ר' יוחנן עבד פיו כלפנים רבי שמעון בן לקיש עבד פיו כלחוץ, אמרין ליה את מה אמר? אמר לון: אנא אמרי לכון?! הרי עולם (=גדולי עולם) פליגין ואתון אמרין אכן, אין כיני אפילו חלקו בחוץ ואכלו יהא חייב למה דרך אכילה היא. נמלה שחלקה בפיו ואכלה תפלוגתא דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש".
נראה שמחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש היא במה שהסתפקנו, ר' יוחנן סבר שאפילו חלקו בפה עבר באכילת בריה, ואילו ר"ל סבר שכיון שלעסו וחלקו בפיו לא אכל בריה ואינו לוקה. ושוב לא בואר לגבי תערובת.
וכ"פ בקרבן העדה: "נמלה שחלקה בפיו ואכלה. דהאוכל נמלה שלימה אף על פי שאין בה כזית חייב משום בריה והשתא שחלקה בפיו פליגי בה ר"י ורשב"ל ר"י דעביד פיו כלפנים חייב ולרשב"ל דעביד פיו כלחוץ פטור".
ד. וכך נאמר בסמ"ק (מצוה רג) לגבי אבר מן החי: "אכלו כולו ואין בו כזית חייב מלקות לפי שהוא בריה". ונראה שעל אף שאכל וריסקו בפיו חייב מלקות.
וכן בספר אהל מועד (שער איסור והיתר דרך ג) לגבי גיד הנשה: "האוכל מגיד הנשה כזית לוקה אכלו כולו ואין בו כזית חייב מלקות לפי שהוא בריה".
ובספר החינוך (מצ' תנב) כתב כדוגמת הרמב"ם: "לקח כזית מן האבר כברייתו בשר גידין ועצמות ואכלו, אף על פי שנחלק בפיו בפנים קודם שבלעו חייב, לפי שכן דרך אכילה".
וכן הים של שלמה (חולין פ"ז סי' סה) פסק: "לקח כזית מן האבר כברייתו, בשר גידין ועצמות, ואכלו, אף על פי שנחלק בפיו מבפנים קודם שיבלענו חייב, דהלכה כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש, דסבירא ליה הכי (ק"ג ע"ב)".
וכן בס' חלקו של יוסף (הל' מאכלות אסורות פ"ו ה"י) כתב מדנפשיה: "וראיתי להחות דעת בסימן ס"ט סק"ג שעמד להקשות דאיך מותר לאכול בשר חי על ידי לעיסה הרי השינים מדחיקין את הדם ונעשה דם אברים שפירש ואסור ולענ"ד לא קשיא זה דהא כבר ביארנו בהל' מאכלות אסורות פ"ה ה"ג וד' דכל שאוכל אף הלעיסה נחשב אכילה והוי בריה במקום שלוקין משום בריה אף הלעיסה וכמש"כ הרמב"ם שאף אם נחלק בפיו חייב על זה האבר משום בשר גידין ועצמות שנחשב שבלע בשר גידין ועצמות שאינם מופרדים כן גבי דם נחשב להיפך כאילו בלע בשר של דם אבר שלא פירש שתחילת הלעיסה נחשב אכילה".
כאמור, מבבלי וירושלמי ראשונים ואחרונים עולה שאם ריסק בריה בפיו נחשב כאוכל 'בריה' ולכן חייב מלקות ועם זאת אין מכאן ראיה ברורה כנגד דברי החזו"א והגרשז"א משום שאין מדובר בתערובת ובה יש מקום לומר שכיון שהבריה אינה בשלמותה היא בטלה ברוב. אולם נראה מהאחרונים להלן שלא סברו כן.
ה. בשו"ת משאת משה (ח"ג יו"ד סי' ג) פותח: "בשבתנו בחבורה של מצוה נסתפקנו לפום מאי דקי"ל דבריה לא בטלא ובעי' דתהוי שלמה דאם נתרסקה אינו לוקה, מי שאכל פרי שיש בו תולעת ולעסו יפה יפה עד שנתרסק התולעת ואח"כ בלעו מי מיפטר בכך ממלקות כיון דיצא מכלל בריה או דילמא הא קא מתהני ובא בפיו דבר טמא ולילקי?"
הרב משה ישראל רב העיר רודוס הסתפק ונטה להחמיר שלוקה אע"פ שהתולעת נבלעה בפיו עם הפרי.
תלמידו רבי ידידיה טאריקה דן בדבריו (בחידושי בן ידיד, הל' מאכ"א פ"ב הכ"א) ובאותה שאלה. על ההלכה ברמב"ם (הל' מאכ"א פ"ב הכ"א): "אבל האוכל בריה טמאה בפני עצמה כולה הרי זה לוקה מן התורה, ואפילו היתה פחותה מן החרדל, בין שאכלה מתה בין שאכלה חיה".
ו. הרב טאריקה מביא השגות של הרב יצחק נסים שלום מירושלים על דברי רבו ונושא ונותן בהן ומסיק: "ולענ"ד מדברי התוס' דס"פ גיד הנשה הוא דאיכא ראיה גמורה דהא אבר מן החי דחלקו מבחוץ לכו"ע פטור דבעינן שיהא מחובר בפיו ויהא עליו שם אבר משום דחדוש הוא ואפי"ה בחלקו מבפנים חייב משום דדרך הוא שנחלק בפיו בשעת לעיסה והרי נהנה גרונו בכזית ודייק שפיר לדעת התוס' טעם ר' יוחנן דאמר שהרי נהנה גרונו ולא כמ"ש מו"ר ז"ל דקושטא קאי דעל הכנסה לפיו דבר איסור ולועס וטוחן הדק היטב וחוזר ופולטו אינו חייב כלל ובעינן שיכנס לבית הבליעה כי חיך יטעם לאכול אלא דהאיסור מתחיל בהכניסו לפיו וגומר בבית גרונו ולכן ר"י נתן טעם שהרי נהנה גרונו כזית פירוש ומה לן ביה דחילקו בפיו הא התחיל והשלים ונהנה גרונו כלומר דאין בחילוק זה כלום דדרך לעיסה בכך וזה מתחייב כיון שהכניס אבר שלם ונהנה גרונו וזה הפירוש של התוס' גם הר"מ הכי ס"ל כמו שיראה הרואה בפ"ה ה"ג עי"ש ושפיר ילפינן מהתוס' והר"מ לנידון דידן דה"ה בדין בריה כיון שהכניס בריה לפיו ונהנה גרונו דחייב אף דלעסו ורסקו בפיו כן נ"ל פשוט ונכון".
ועי' בס' פרי האדמה (הל' מאכ"א פ"ב הי"ט) שאף הוא נו"נ בהשגות הרב שלום מירושלים על המשאת משה ועי' בתשובת הרב בן ידיד על דברי ס' פרי האדמה. וכן עי' בס' חקרי לב (יו"ד ח"א סי' מג) שמברר ונו"נ בדברי המשאת משה.
נראה שלרב בעל ס' בן ידיד וכן לרבו בעל המשאת משה, כשם שאם אכל את השרץ לבדו כיון שרסקו בפיו נחשב כאוכל בריה, ה"ה כשאוכלו בתוך פרי וטחן את שניהם היטב, אינו מתבטל בפרי ונחשב כבריה. וא"כ חולקים במפורש על גאוני דורנו החזו"א והגרשז"א.
מסקנה עריכה
לגבי האוכל שרץ ונכנס לפיו שלם ונתרסק בפיו כו"ע פוסקים כר' יוחנן, ועל כן עובר באיסור תורה ומתחייב לאחר התראה במלקות. ולגבי אם אכלו בתוך פרי וריסק את שניהם קודם שבלעם, נראה להחמיר כגדולי רבני רודוס שבריה שנתרסקה בתוך פיו בתערובת עם פרי אסורה אף היא מן התורה כדין בריה.