חבל נחלתו יג כב
סימן כב
גידול ושיווק ירק עם חרקים
שאלה
עריכההאם מותר לגדל ולשווק ירקות אורגניים כאשר יש בהם חרקים (כמעט בודאות), והם נמכרים לכל, אף לאנשים שאינם מקפידים על ניקוים מחרקים?
א. מכשיל או מסייע – דאורייתא או דרבנן
המגדל והמשווק אינם עוברים ב'לפני עיוור' משום שאין זה 'תרי עברי דנהרא' כמבואר בעבודה זרה (ו ע"ב) וסביר מאד להניח שאותו קונה ילך ויקנה מחנויות אחרות ומיצרנים אחרים, ואף שם לא ינקה את הירק מחרקים.
לכן נותר איסור מסייע ידי עוברי עבירה שהוא איסור דרבנן (כפי שכתבו הראשונים בריש מס' שבת), שכן המגדל את הירק יודע שיש בו חרקים והאוכלם ללא ניקוי עובר על אסורי תורה של אכילת חרקים, ואף עפ"י שהמגדל לא מכר ישירות לאוכלים את הירק אלא ע"י מתווך, סו"ס הוא הגורם שיהיו בעולם ויגיעו לאחר גידולם לידי אוכליהם באיסור, וק"ו לגבי המשווק שהוא ודאי מסייע להכשיל אנשים מישראל באכילת חרקים. וא"כ נראה שיש בכך סיוע לדבר עבירה, שאולי מותר כאשר אין כאן כוונת סיוע אלא רצון להתפרנס, והקונים כל אחד אחראי לעצמו אם לנקות את הירק מחרקים.
אמנם לפי הרמב"ם נראה שיש בכך איסור דאורייתא.
בספרי (חבל נחלתו ח"א סימן יב הערה עמ' ) כתבתי: "הרמב"ם הזכיר דין לפנ"ע במספר מקומות (כלאים י, לא; נזירות ה, כ; אסו"ב כב, ו; גזלה ה, א; גניבה ה, א; רוצח יב, יד; מלוה ד, ב; אבל ג, ה; ממרים ו, ט) ובשום מקום לא הזכיר דין 'תרי עברי דנהרא' שמקורו בסוגית הגמ' בע"ז דף ו. האחרונים תמהו על כך עי' שדי חמד.
"נראה לי שדין תרי עברי דנהרא תלוי בדין אחר. הרמב"ם כתב בכמה מקומות שסיוע לעבירה אסור מן התורה. כך בהל' גזלה ה, א: 'אסור לקנות דבר הגזול מן הגזלן ואסור לסעדו על שינוייו כדי שיקנהו, שכל העושה דברים אלו וכיו"ב מחזק ידי עוברי עבירה ועובר על לפנ"ע לא תתן מכשול'. וכ"כ בהל' רוצח ובהל' מלוה וכ"כ בפירוש המשנה שביעית ה, ו. מפורשים הדברים בפירושו לתרומות ו, ג שסיוע אסור משום 'אל תשת ידך עם רשע' וכשם שאסור להצטרף לרשע המעיד אמת (הל' עדות י, ד). בכך חולק הרמב"ם על ראשונים אחרים הסוברים שסיוע אסור רק מדרבנן. זוהי דעת תוס' רא"ש ור"ן בשבת (ג, א) וריטב"א בע"ז (ו, ב). אבל בס' החינוך (מצוה רלב) כתב: 'וזה הלאו כולל כמו"כ מצוה שיעזור עובר עבירה, שהוא מביא אותה שיתפתה בזולת זה לעבור פעמים אחרים עוד. ומזה הצד אמרו ז"ל במלוה ולווה ברבית ששניהם עוברים בלפני עוור וגו'.' מקור דבריו בסהמ"צ לרמב"ם (ל"ת רלט)". וא"כ אין נ"מ לחילוק שכתבנו לעיל שהוא איסור דרבנן.
אמנם ראשונים אחרים חלקו על הרמב"ם. ועי' שו"ת מלמד להועיל (ח"א [אורח חיים] סי' לד) שכתב: "הנה ידידי הרב מוהר"ם האראוויטץ אב"ד דק"ק פרנקפורט דמיין כבר האריך בענין לפני עור והוכיח דהרמב"ם לית ליה האי תירוצא דש"ס דקאי בתרי עברא דנהרא (ע"ז ו' ע"ב)" ובהמשך התשובה הוא מקבל דעה זו.
אלא שיש לדייק שחז"ל כשגזרו ואסרו על פעולה משום לפנ"ע לא חלקו אם יש בכך תרי עברי או לאו.
במסכת שביעית (פ"ה מ"ו) נשנה: "אלו כלים שאין האומן רשאי למכרם בשביעית מחרישה וכל כליה העול והמזרה והדקר אבל מוכר הוא מגל יד ומגל קציר ועגלה וכל כליה זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה – אסור, לאסור ולהתר – מותר".
וכן בשביעית (מ"ט) ובגיטין (פ"ה מ"ט): "משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ורחים ותנור אבל לא תבור ולא תטחן עמה אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה אבל משתטיל המים לא תגע עמה לפי שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום".
ופרש הרמב"ם את המשנה בשביעית: "אמר ה' ולפני עור לא תתן מכשול, הכוונה בזה, שמי שעוורה אותו התאוה והדעות הרעות, אל תעזרהו על עורונו ותוסיף להתעותו. ולפיכך אסור לסייע לעבריינים בעשיית העבירות, ולא לגרום למה שיביאם לכך, אלא נעשה בהיפך... ואמרו כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה, הם הכלים שאסור להתעסק בשביעית באותן העבודות שנעשו אותן כלים בשבילן, כגון החרישה והקצירה כל הכלים המיוחדים להם אסור למכרם בשביעית. וזה לא נאסר אלא לחשוד על השביעית, אבל מי שאינו חשוד מותר למכור לו כל מה שיבקש מפני שהוא מצניעו עד למוצאי שביעית".
וא"כ כל דבר שאדם נכשל ועובר באותו דבר אסור לספק לו, ולא רק בחינם אלא אף במכירה. ובשאלה שלפנינו מוכרים לחשוד על העבירה את הדבר בו הוא עובר את העבירה.
ניתן לכאורה לחלק שבמקרה של הכלים בשביעית נאסר למכור לאדם שבמזיד הולך ועובר על אסורי שביעית, ואילו במקרה שלפנינו לכל היותר יכשל בשוגג משום שלא חש לאיסור ולא חש לנקות את הירק מחרקים, אבל אין זה ודאי שאמנם יכשל באיסור.
אולם דוקא בשוגג יש צד חמור יותר של 'לפני עיוור', שהרי הוא ממש כעיוור באותו עניין וא"כ יהא אסור למכור לו דברים שיביאוהו לידי עבירה.
ונראה להשוות את המגדל והמוכר ירק המכיל חרקים ליהודים שאינם מקימים תורה ומצוות, למוכר כלים המשמשים לאיסור ולהיתר שהותר למכור אף לחשוד על השביעית. שכיון שניתן לעשות בהם דברים המותרים, אף שאותו אדם חשוד על השביעית ומן הסתם ישתמש בהם לאיסור, בכ"ז איננו תולים לאיסורא ומתירים את המכירה. ונראה שהטעם שאיננו תולים לאיסור הוא מפני שהסיוע שלנו לעבירתו אינו ודאי ושמא ישתמש בזה להיתר לעומת כלי שמלאכתו לאיסור בשביעית שבו החשוד ודאי ישתמש לאיסור. כלומר חז"ל גזרו ואסרו במקרה של צירוף של חשוד על הדבר וכלי שמלאכתו לאיסור והחיבור בין הדברים הוא הגורם לאיסור המכירה, אבל אם אחד הצדדים אינו ודאי, או הקונה אינו חשוד או הכלי אינו בהכרח משמש לאיסור – המכירה מותרת וה"ה למקרה דנן.
לפי דברינו, בכל מקום שיש לתלות שהחשוד לא יעשה עבירה במה שנותנים או מוכרים לו כיון שאין הוא בהכרח משמש לאיסור, או אם הכלי הניתן לו משמש לאיסור אבל אין המקבלו חשוד הדבר מותר, אולם אם ודאי שיעבור אף אם בידו שלא לעבור אסור למכור לו. ולפי"ז המגיש או מספק ארוחות מוכנות כגון קיטרינג או מסעדה ובהם ירק עם חרקים עובר בלפני עיוור לפי הרמב"ם ומכשיל ומסייע לעבירה לפי ראשונים אחרים. ואף שניתן לומר שאם ירצו יאכלו ויעברו ואם לא ירצו לא יאכלו ולא יעברו, הרי המספק והמגיש נותנים לסועדים כדי שיאכלו, ולכן יש כאן הכשלה מכוונת.
וכך נראה מפירוש הרמב"ם על גיטין (פ"ה מ"ט עה"מ שהובאה בראש דברינו) שניתן לתלות להיתר כאשר אין זה ודאי שיכשלו ואולי החפצים המושאלים ניתנים ישמשו לדבר היתר: "מותר לה ליתן כל מה שהזכיר לחברתה החשודה על השביעית מפני שהן כלים שאינן מיוחדין לעבירה, שאנחנו אומרים שמא שאלה את הכברה כדי למנות בתוכה דברים שבמנין, והריחים לטחון בהם סממנים, והתנור ללבן בו את הפשתן. ולפיכך אם פירשה לה ואמרה לה תני לי את הכברה כדי לכבור בה את החטים או תנור לאפות בו לא תשאילנה כלום... ואחר כך אמר שכל מה שהזכרנו מהתר ההשאלה אפילו על הספק והסיוע הקל אינו אלא מפני דרכי שלום".
מתבאר מדברי הרמב"ם שההיתר לספק מכשיר שניתן לעבור בו עבירה הוא משום שתולים שהחשוד ישתמש בו להיתר, אולם אם הוא מודיע שבכוונתו לעבור עמו – הדבר אסור.
וחילוק זה נמצא אף בדברי הריטב"א (ע"ז ו ע"ב) שסובר לחלק בין תרי עברי דנהרא לחד עברא כשיכול ליטול בעצמו ויש רק איסור של מסייע לד"ע. ומסביר הריטב"א: "והא דנזיר ואבר מן החי שאנו חוששין לתקלה כל היכא דמצי עביד איסור שלא על ידינו ליתא משום ולפני עור ואף על פי שהוא מרבה באיסור על ידינו לא חיישינן, אבל מכל מקום אי תבע ליה בפירוש לאיסורא נהי דמשום ולפני עור ליכא, אכתי [איכא] איסורא במילתא משום מסייע ידי עוברי עבירה כל שאנו גורמין לו לעשות איסור או להרבות באיסור, וכדקיימא לן (גיטין ס"ב א') שאין מסייעין ידי ישראל בשביעית ואפילו לומר להם התחזקו אסור, ולא עוד אלא שאנו חייבין למחות בידו, דכל ישראל ערבין זה לזה, וכל שכן שאסור לגרום להם לעשות שום איסור או להרבות באיסור כלל, וכדאמרינן בפרק שנים אוחזין (ב"מ ה' ב') דאי לא תימא הכי אנן חיותא לרועה היכי מסרינן וכדפרישנא התם, מורי ורבי נר"ו".
עולה מדבריו שאף בחד עברא אם אין ודאי הסיוע לד"ע מותר לתת לו, ורק אם תבע בפירוש לשם עשיית איסור אסור לתת לו.
החזו"א (שביעית סי' יב אות ט) הסביר מדוע לא החמירו בספק 'לפני עיוור' ומסייע ותולים להקל: "ונראה דהא דהקילו חכמים בספק אע"ג דספק מכשול ודאי אסור ליתן לפני עור והיה ראוי להחמיר בספיקות, משום דאם באנו להחמיר בספיקות נמי נעשה מכשול שנמנע חסד ודרכי חיים ושלו' מעצמנו ומהם, והן רק ע"ה וחייבין אנחנו להחיותם ולהיטיב עמם, וכש"כ שלא להרבות שנאה ותחרות בינינו וביניהם, ועוברין על לא תשנא ועוד כמה לאוין שאין איסורן קל מאיסור זה שאנו באין להציל אותם ממנו [ואף למכור לעכו"מ כן שגם הן מוזהרין על השלו' עם ישראל] וכן אמרו מ"ק י"ז א' במכה בנו גדול, והלכך שקלו חז"ל בפלס עד כמה שיש להתנהג לקונסם ולמשוך ידינו מהם ושלא נגרום מכשולים יותר גדולים להם ולנו, והכריעו לאסור למכרם בזמן שהוא ודאי לעבירה ולהתיר בספק וזו דרך הממוצעת והישרה, [והיינו נמי טעמא דשרינן בשעה שאין האיסור עדיין מוכן כמו שמותר למכור שדה לחשוד על המעשר ולא נאסר אלא לאחר שהגיע לעוהמ"ע בע"ה, כדתנן מעשרות פ"ה מ"ג, וכן בחשוד על השביעית תנן התם שלא ימכור משהגיע לעוהמ"ע אבל קדם מותר, וכש"כ שמותר קדם שביעית, אע"ג דכל הני סופו לבוא ע"י מכשול להחשוד אלא שהדבר מסור לחכמים ועי' סי' י"ט ס"ק כ"ב]".
טעמו של החזו"א משום שחייבים אנו להחיותם שייך במוכר דבר מסופק, אולם אינו מספיק לכל השאלה ששאלנו, שבה אנו שוקלים אם מותר ליצור מכשול שאח"כ ימכר לעיוור באותו דבר, ולכאורה היה מקום להטיל אחריות נוספת על המגדל שלא יגדל ירק שעלולים להיכשל בו. אולם הגדר שכתבנו נראה שמגדיר מתי הדבר מותר.
ב. סיכום השדי חמד [מערכת ואו כלל כו אות י]
בעבודה זרה (סג ע"א-ע"ב) נאמר: "אומר אדם לחמריו ולפועליו: לכו ואכלו בדינר זה, צאו ושתו בדינר זה, [ע"ב] לא משום שביעית ולא משום מעשר ולא משום יין נסך"...
ובאר הריטב"א: "ואם תאמר ולמה אינו חושש בעמי הארץ אלו משום לפני עור לא תתן מכשול מיהת, ויש לומר דמהכא שמעינן דכל שאין אנו נותנין לו האיסור עצמו והדבר ספק אם יקח איסור אם לאו אין בו משום לפני עור אפילו לגבי ישראל".
ומביא דברי ספר קרבן אליצור שסיכם זאת כך: "הנה למדנו מדבריו דאם אנו נותנים לו האיסור עצמו אפילו שיהיה ספק אם יעשה האיסור בשעה שנותנים לו עבר בלפני עור אם עשה הלה האיסור, ושמעינן מדבריו נמי דאפילו אם אין נותנים לו האיסור עצמו אם אינו ספק לנו שיעשה האיסור דאסור ועובר אלפני עור וכו'". ודעתו להחמיר בספיקות שעובר בלפני עיוור. אולם השדי חמד מביא דעות רבות שחולקות בהבנת הריטב"א.
בהמשך מביא השד"ח מכנה"ג את תשובת רדב"ז שאיננו מוזהרים על ספק לפני עיוור וממילא מותר לתת במקרי ספק. ומביא מס' פתח הדביר שהשוה את דעת הריטב"א שהובאה לעיל לרדב"ז ולראשונים אחרים שאין עוברים בספק לפני עיוור אלא רק בודאי. מכאן דן השד"ח תוך כדי הבאת אחרונים רבים מהי רמת הספק שאין עוברים בו: האם דוקא ספק שקול או רובא להיתרא או לאיסורה והאם תליה להיתר מַסְפִּיקָה.
ג. טעמי האחרונים להיתר
בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן מד) חילק: "ואף על גב דקי"ל כב"ה שמותר למכור פרה חורשת בשביעית לחשוד משום טעמא דמצינן למיתלי שקונה אותה לשחיטה, ומותר גם להשאיל נפה וכברה בשביעית לחשוד משום דתולין גם בצד רחוק לומר שרוצה לספור בה מעות או לכבור חול, מ"מ פשוט הוא דכל זה דוקא כשאינו נותן לו ממש גוף האיסור וכדתנן התם אבל לא תבור ולא תטחון עם מי שחשוד על השביעית ומשמע דאסור גם לפני הביעור משום חששא דיאכלנו לאחר הביעור, ומסתבר לפי"ז דה"ה נמי במי שקיבל עליו להיות נזיר למחר דאם הוא חשוד אסור למסור לו יין מהיום משום דשמא ישתה למחר וא"כ מ"ש מחמץ"...
ונראה ללמוד מדבריו היתר נוסף כיון שהמגדל אינו מגדל איסור בעצמותו הוא מגדל ירק שכדי לאוכלו צריך לנקותו מחרקים, הוא אינו יודע מי יהיו אוכליו של הירק ויש חשש שאוכליו יהיו כאלה שלא ינקוהו מחרקים. אבל בעצם הגידול אין שום הכשלה. ואף לגבי המוכר ניתן ללמוד מדבריו שאינו עובר באיסור משום שאין הירק אסור בעצמותו. לעומת זאת המוכר סמים משכרים וכד' הוא מוכר דבר שבעצמותו מכשיל את הקונה בגרימה להתמכרות ולכן הוא אסור עפ"י דברי המנחת שלמה.
בשו"ת מנחת שלמה (תניינא סי' ק אות ג) דן במכירת בית לעבריין ואולי ניתן ללמוד ממנו גדרים נוספים להיתר או לאסור מכירה בדבר שהקונה אולי יעבור בלפני עיוור.
"א) במה שתמה על מש"כ במנח"ש סי' ל"ה אות ב, להתיר להשכיר בית לעבריין, והא יש הרבה עבירות אשר בלא בית לא היו נעשין, ביאור הדברים דמשכיר בית לעבריין הרי בכל מקום שנמצא הוא חוטא ועובר עה"ת, ולכן אף דאפשר שירבה בעבירות כשיהיה לו בית מ"מ הבית עצמו הרי אינו חפצא דאיסורא כמו יין לנזיר, וכיון שאין המשכיר מסייע בעצם עשיית העבירה וגם איכא קצת למיתלי שאינו מרבה, לכן אין להמנע מלהשכיר בית למחלל שבת בסביבה חילונית של מחללי שבתות". וטעם זה מתאים למש"כ בתשובה הקודמת.
מוסיף הגרשז"א: "ב) ומה שכ"ת הק' מהגמ' בע"ז (ט"ו ע"ב) דכתב הר"ן דבעינן דאיכא למיתלא בשעת המקח דלהיתרא בעי לה, נראה דשאני התם שהחמוֹר הוא ממש חפצא שעוברים בו על שביתת בהמתו או מחמר, ולכן בכגון דא חמור יותר, וכמו כן למכור כלי סעודה אם זה רק חובת גברא אפשר דשפיר שרי בצירוף הטעם של איכא למיתלי כההיא דפרה חורשת בשביעית".
"ג) ומה שכת"ר תמה דליתסר מיהת משום מסייע, ג"כ נראה דכיון שאינו מסייע ממש בעשיית העבירה וגם אפשר דאינו גורם לו כלל אפי' להרבות בעבירה, בכגון דא מסתבר דלא אסור, ובפרט במי שפרנסתו בכך".
"ד) ומה שהזכרתי מכירת אוכלין ומשקין למי שאוכל בלא ברכה, היינו מפני שלמעשה חפשו האחרונים צדדין להיתר למי שפרנסתו בכך, גם יראי ד' מוכרים גפרורים וסיגריות או מכשירי כתיבה למחללי שבתות אף בכה"ג דלא מצי לזבוני אלא מישראל ולא מנכרי, ויהא אסור לפי"ז גם בלפני דלפני למכור לישראל שחשוד למכור למחללי שבתות".
נראה שהגרש"ז אוירבך מחלק שככל שהחפץ הנמכר אינו הגורם הישיר לעבירה ורק תיעשה עבירה על ידו בהחלטת העבריין, או שהוא בגדר לפני דלפני – אין לאסור למכור אף שהעבריין אולי יעבור במכשיר שמכר לו המוכר. כמו"כ הוא מוסיף שלמי שפרנסתו מכך הדבר מותר יותר. וא"כ מגדל ואף משווק ירקות יש לו צדדי היתר מצד שפרנסתו מכך, ומצד שאינם משווקים מכשיר אסור אלא יש אפשרות לעבור בו, והקונה קונה לדבר המותר – אכילה, אלא שאגב כן יש חשש שיאכל חרקים, ולפי החלטתו יעבור או ימנע מעבירה.
בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' כד) דן לגבי שילוח סחורה בע"ש למחלל שבת. ומשיב: "ולהלכה למעשה כאשר שואלים אותי, הנני מורה להם, שיראו שיגיע הסחורה עוד קודם שבת, לרשות הקונה, כי אז יש לצרף בזה, מה דאיתא בתשו' בית שלמה שם בהגה, בשם תשו' הגאון מוהר"א מרגלית ז"ל, דמסייע לא שייך רק בחפץ שלו, רק שמשאיל או משכיר לעוברי עבירה, או מסייע בגופו, אבל במכירה ליכא משום מסייע, דלאחר שנמכר סלוקי מסלק מינה, ע"כ (במס' שביעית פ"ה מ"ט) נקט משאלת, ובכל דשייך לפני עור נקט מכירה ע"כ, והביאו בתשו' לבושי מרדכי (מהד"ת או"ח סי' מ"ח), וכתב ליישב בזה מנהג העולם שמוכרים לחשודים מחללי שבת, כלים שעושים בהם מלאכה עיין שם, – והנה אף דהב' שיטות הנ"ל, שבש"ע (יו"ד סי' קנ"א), מיירו לענין מכירה, מ"מ כנראה דכתב זאת, רק בדרך הכרעה לבין השיטות".
ונראה מכאן היתר נוסף שהרי כאן הוא ודאי מוכר ולא משאיר אצלו ומשאיל וכיון שלכל היותר יש כאן סיוע או גורם אין לאסור.
בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' סב) דן בענין מכירת בגדים שאינם צנועים האם אין בזה 'לפני עיור' ו'מסייע לידי עוברי עבירה'.
והשיב: "הנה ידוע שיטת הרא"ש פ"ק דשבת דאף דליכא מפני לפני עיור שאפשר להשיגם בלאו הכי מ"מ מסייע לעוברי עבירה איכא – הגם שמשמע מהרא"ש פ"ק דע"ז ומתוס' ו' ע"ב דגם מסייע ליכא, כבר כתב הש"ך יו"ד סימן קנ"א דזה דווקא במומר וגוי אבל לא בישראל סתם דוודאי איכא מסייע – וכ"כ מג"א סימן קס"ג – ואין לומר דהכא ליכא רק איסורי דרבנן דזה אינו דודאי איסור דאורייתא איכא ללכת כן לפני אחרים להכשילן בהסתכלות והרהורים אלא דאיכא למידין קצת בדרך היתר כיון דאפשר שלא תלבוש כן בדרך פריצות רק בצירוף בגד אחר כמש"כ אתה. ויש לצרף עוד מש"כ בתש' כ"ס יו"ד סי' פ"ג – דכל שאינו מסייע ממש לגוף עבירה והוא שלא בשעת עבירה ליכא כלל איסור מסייע, ומקורו מרש"י גיטין ס"א ע"א – ולדידי' ה"נ בנ"ד ליכא שעת עבירה דהיא נעשית רק כשתלבוש אותו וגם אינו מסייע לגוף עבירה כיון שאינו מסייע לעשות עבירה ממש כהושטת איסור דהתיר הכ"ס מה"ט וזה לימוד זכות לאותם המסתחרים בזה וכיו"ב".
שבט הלוי מלמד זכות עפ"י דברי הכתב סופר שאם אינו מסייע לגוף העבירה והעברת המכשיר לחשוד היא לפני העבירה אין בכך איסור מסייע. ואמנם לגבי השאלה שעמדה לפניו הגר"ש וואזנר כתב שההיתר דחוק, אולם לגבי השאלה שלפנינו נראה שיש בה פתח רחב בצירוף שהמכשיר – הירקות אינם דברי עבירה, ולכן מותר לגדל ולשווק. ולגבי מכירה ישירה לקונים מישראל נראה שצריך לסמוך על לימוד הזכות של שבט הלוי.
בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סי' כז) דן ביחס למכירת בית בחו"ל אשר ישמש לגויים לבית לע"ז. ופוסק: "ומצד לפני עור הוא שאלה אף לבתים בעלמא, אבל כיון שודאי ישיגו מקום לבית תיפלה שלהם הא ליכא משום לפנ"ע. ומצד איסור דרבנן דמסייע לדבר עבירה שבתוספות שבת ריש דף ג' והוא היש מחמירין ברמ"א יו"ד סימן קנ"א סעיף א', הנה הש"ך סובר בסק"ו שלעכו"ם ליכא איסור זה והסכים לו בדגמ"ר, ואף שיש חולקים עלייהו אף בעכו"ם עיין בהגר"א שם סק"ח, מ"מ כיון שהיא פלוגתא דרבוואתא באיסור דרבנן יש להקל במקום הפסד גדול כזה וצורך הגדול כזה להמעות להורות כהש"ך ודגמ"ר, וגם הרמ"א הא כתב שנהגו להקל מטעם דמקילין להשתתף עמהם, אבל כיון שעכ"פ מכוער הדבר טוב שימכרו לסוחר והוא ימכור להם".
ואף במקרה דנן נראה שכיון שזו פרנסת המגדל והמשווק אין לאסור להם, ובפרט למגדל שמוכר לחו"ל, ונכרים אינם מצווים על אכילת חרקים ואין בכך לפנ"ע. ועי' בשו"ת באהלה של תורה ח"ה סי' יח.
סיכום
א. מותר לגדל ולמכור ירק אורגני שיש בו חרקים מפני שאין הירק עצמו דבר איסור.
ב. מכירת ירק אורגני אינה מכירת גוף איסור ואינו חפצא דאיסורא. (גרשז"א)
ג. המוכר והקונה מעבירים את הירק לצורך דבר היתר – אכילה. (גרשז"א)
ד. המוכר והמשווק זאת פרנסתם. (גרשז"א)
ה. אין המדובר בהשאלה אלא במכירה המותרת במסייע. (מנחת יצחק)
ו. המכירה היא לפני העבריינות וכן אולי לא יעברו. (שבט הלוי)
ז. אולי הירק ימכר לגויים המותרים באכילת חרקים.