חבל נחלתו יג כא

סימן כא

חיוב הפרשת ראשית הגז בימינו

שאלה

ליהודי עדר רחלים, לאחר עת הגז אין מה לעשות בגיזות, במדינת ישראל בימינו אין דורש לגיזות וכל הצמר המשמש לטליתות מיובא. כיון שאין לגיזות דורש, בעליהן משליכים אותם לאשפה. ואף לכהנים שיקבלו ראשית הגז לא יהא מה לעשות איתן.

האם חובה להפריש מתנות שיזרקו לאיבוד?

א. חיוב הפרשה במתנות שטובלות

לגבי מתנות שטובלות כגון תרומה וחלה חייבים להפרישן ואף אם אין נתינה לכהן חייבים להפריש ולקבור כיון שללא הפרשה הפירות או העיסה יהיו אסורים באכילה, וכיון שכך מוכרחים להפריש אע"פ שההפרשה עצמה תלך לאיבוד ולא תגיע ליד כהן. השאלה עולה במתנות שאינן טובלות.

ב. הפרשה מכדי יין ושמן שנשתברו

לכאורה ניתן להביא ראיה מהאמור בבבא קמא (קטו ע"ב): "הרי שהיה טעון כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות, לא יאמר הרי זה תרומה ומעשר על פירות שיש לי בתוך ביתי, ואם אמר – לא אמר כלום". ולכאורה אי יכולתו להפריש מן המשתבר על מה שבביתו הוא מכיון שתורם לאיבוד ואינו נותן את התרומות לבעליהן. אולם מתוך הסוגיא עולה שכיון שהן הולכות לאיבוד אינם ברשותו כדי שיוכל לעשות בהן פעולות ממוניות, וכן בארו הראשונים את הסוגיא.

אולם בתפארת ישראל (בועז, חגיגה פ"ג אות א) פרש שכיון שמפריש לאיבוד אין טעם בהפרשת המתנה ולכן אינו יכול להפרישם.

לדברי בעל תפא"י על המשנה שורש בדברי הרמב"ם (הל' תרומות פ"ג הי"ז) שכתב: "ואם הפריש שלא מן המוקף תרומתו תרומה והוא שיהיה המופרש שמור אבל אם היה טעון כדי יין או שמן וראה שמשתברין ואמר הרי הן תרומה על פירות שבביתי לא אמר כלום".

ובאר מהר"י קורקוס: "ומלשון רבינו נראה דדוקא כשאומר על פירות שיש לי בביתי לא אמר כלום הא אם היה מוקף אפילו שרואה שהן משתברות דבריו קיימין שהרי על מה שכתב ואם הפריש שלא מן המוקף תרומתו תרומה כתב והוא שיהיה המופרש שמור וכולי משמע דעלה דוקא קאי אבל במוקף לא בעינן שיהיה המופרש שמור אלא כיון שבשעה שעשה אותם תרומה היו קיימין סגי בהכי אעפ"י שמיד נשתברו כבר נתקנו הפירות בשעה שאמר הרי הן תרומה וכו' אלא שבגמרא נראה שאין הפרש בין מוקף לאינו מוקף ולאו בדוקא נקטיה שמקשה על בריתא זו מבריתא דקתני הרי שהיו לו ר' חביות וכו' ואמר הרי זו תרומה דבריו קיימין ואוקמוה בשעקל בית הבד כרוך עליה משמע דאין חילוק בין מוקף לאינו מוקף דלעולם בעינן שיהיה קיים... וגם לפי דרכנו למדנו במאי דנקט וראה שהם משתברות דאם עבר והפריש שלא מן המוקף הויא תרומה דהא הכא אינו מוקף ודוקא מפני שהם משתברות לא אמר כלום הא אם אין משתברות הויא תרומה ולעולם אף במוקף לא אמר כלום כאשר כתבתי וכל הסוגיא אשר שם כן נראה ממנה והוא שיהיה המופרש שמור שכתב רבינו אעיקר הדין קאי וכאילו וכתב וצריך שיהיה המופרש שמור כנ"ל".

למדנו מדבריו שלפחות לפי הרמב"ם אין אדם יכול להפריש מתנות לאיבוד ואם המתנות טובלות הטבל אינו נתקן ע"י מתנות ההולכות לאיבוד.

וכן בדרך אמונה (ס"ק קנא) הביא מהחזו"א (דמאי סי' ט"ז סקי"ז): "האומר ה"ז תרומה אם ישרף קודם שיגיע ליד כהן לא חל התרומה דבעינן דבר הראוי לנתינה וליכא".

ג. הפרשת ביכורים טמאים

מקור ברור לכך שמתנה שהולכת לאיבוד אין ליתנה, יש ברמב"ם (הל' ביכורים פ"ב הי"ט):

"כיצד מפרישין הבכורים... ואם נטמאו הפירות כולן אינו מפריש בכורים בטומאה, אלא מפריש מן הטהור על הטמא לכתחילה, ואם אין לו פירות אחרות להפריש מהן יראה לי שאינו מפריש בטומאה שאין מפרישין לאבוד, וכן יראה לי שהבכורים שנטמאו אינו מסיק בהן התנור כתרומה טמאה מפני שהן כקדשי מקדש". הרמב"ם כותב מסברתו שאין מפרישים מתנה שאין מה לעשות בה והיא הולכת לאיבוד.

ובאר הרדב"ז:

"ואם אין לו פירות אחרות וכו'. זו סברא נכונה שאין מפרישין לאיבוד".

"ויראה לי שהבכורים שנטמאו כו'. וכתב רבינו מפני שהם כקדשי מקדש דהא בתרומה נמי אי לאו משום דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה לך להסיקה תחת תבשילך הוה אמינא דלא יסיקנה תחת תבשילו והיכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר. ולא הוצרך רבינו לתת טעם מפני שהם כקדשי מקדש אלא משום דקראם הכתוב תרומה דכתיב ותרומת ידך ואמרי' אלו הבכורים".

והר"י קורקוס הסביר: "וסברת רבינו שכתב שאם אין לו טהורות שאינו מפריש נכונה ונמוקה עמה אעפ"י שבירושלמי אמרו זאת אומרת שהפירות הטמאין חייבין בבכורים ע"כ אעפ"כ אינו מפריש אלא כשיש לו טהורות אבל אם אין לו טהורות כיון שאינם טובלין כתרומת מעשר למה יפריש לאבוד"...

וכ"כ בדרך אמונה (אות קנא) יראה לי שאינו מפריש לאיבוד. דכיון דאסור להסיק בהן כדבסמוך נמצא מפריש לאיבוד ופטור מביכורים לגמרי.

ובביאור ההלכה הסביר: "יראה לי שאינו מפריש בטומאה שאין מפרישין לאיבוד. ואף על גב דמע"ש מפרישין בטומאה כמ"ש פ"ג ממע"ש ה"ג אף על גב דגם שם אסור להדליק בטומאה כמ"ש שם ה"ב שאני התם שראוי לפדותו אבל בכורים הוי כמפריש ממש לאיבוד ועי' ירו' בכורים פ"ב ה"א מנין למע"ש עצמו שנטמא שאין מדליקין בו ת"ל לא בערתי ממנו בטמא ופריך ראוי לפדותו ואת אמר הכין (בתמי' כיון שראוי לפדותו וליקח אחר במקומו ולאוכלו בטהרה פשיטא שאסור להדליק בו דהוי הפסד) ומשני לא אתיא דלא (כמו אלא) או בלקוח בכסף מע"ש שנטמא וכר' יהודא (דס"ל שא"א לפדותו) או בבכורים שנטמאו וד"ה (כ"ג המפרשים) ומבואר דמע"ש כיון שאפשר לפדותו הוי כמע"ש טהור... ועי' ירו' דמאי פ"א ה"ד ר' הושעיה בעי מהו להפריש כל שהוא ולאבד ויש לחלק ועי' מנחות ע"ד א' וכי יש לך דבר שקרב לאיבוד"...

עולה מהרמב"ם ונו"כ שאין מפרישים מתנות כהונה על מנת לאבדן מכיון שלא ניתן להשתמש בהן מחמת היותן קדושות וטמאות – ולכן אינן ראויות לכלום.

ד. זכר לראשית הגז

יש לחלק בין המקרים שהבאנו לשאלה שלפנינו. במקרים שהבאנו המתנה הולכת לאיבוד כיון שמבחינה הלכתית אין בה שום שימוש ולכן אין להרימה (לפחות במקרה האחרון של ביכורים). לעומת זאת בשאלה שלפנינו בגלל רמת החיים וסגנון החיים שלנו אין שימוש למתנה, אבל בה עצמה אין שום פגם, ולפני אלפי שנים היא היתה מתקבלת בשמחה. הבדל נוסף הוא שאם נחליט שאין להרים ראשית הגז בגלל שאין לה שימוש בטלנו מצוה מן התורה, בעוד במקרים האחרים שהובאו לעיל במציאות מסוימת במקרה פרטי מכלל כל המציאות של המתנה אין להפרישה מפני שהולכת לאיבוד.

נראה על כן שאם במציאות ימינו אין שום חשיבות ומתנה בראשית הגז, מן הראוי לעשות לה לפחות זכר, ועל המגדל לתת מתנה הראויה בכסף לכהן במקום ראשית הגז, אשר הפכה למתנה מאד לא מעשית לנתינה. וכיון שהמתנה אינה קדושה ואינה טובלת אין צריך להעביר את קדושתה למעות.

אמנם במצב זה אין לברך על הפרשת ראשית הגז.

ה. נספח – ברכה על ראשית הגז

לגבי ברכה על ראשית הגז כתב בספר הרוקח (סי' שסו): "כל המצות שהן חקות וגזירה צריך לברך: שילוח הקן וראשית הגז ושאר מתנות כהונה. ירוש' בפרק כיצד מברכין גבי קידוש ואפר חטאת ולהזות כל המצות טעונין ברכה אבל כל דבר שגם בני נח הוזהרו עליו כגון גזל גניבה וחמס והוענשו יד עני לא החזיקו וצדקה ולוייה ולקט ושכחה ופיאה והידור זקן שאם מצווים חייב אין צריך לברך וכן עשיית מעקה ודינים ותיקון מאזנים ומשקלות ומידות אין צריך לברך שהברכה וצונו ולא עכו"ם ואם היו עניים חציים היו מפרישים חלקם לבעלי בתים ועניים אחרים אין מצווין ואין צריך לברך אבל בתרומה וראשית הגז ומתנות שצריך להפריש מברך".

אולם העיר המעשה רקח (הל' ביכורים פ"ט ה"א) ביחס לנתינת זרוע לחיים וקיבה: "מצות עשה וכו'. לא מצינו שתיקנו ברכה על מצוה זו ולא נעלם מעיני כל מבין מ"ש הרשב"א ז"ל בתשובותיו סימן י"ח דאין מברכין על מצוה זו מפני שהכהנים משלחן גבוה קזכו ולא דמי להפרשת חלה ותרומה דמברך על ההפרשה משא"כ בחזה ושוק שמופרשין ועומדין. והרב כנסת הגדולה יו"ד סי' ס"א הביא משם הרב דמשק אליעזר דף תי"ד שכתב שמברך להפריש מתנות כמו שמברך להפריש חלה ותרומה ובכורים וכיוצא, ומבואר הדבר שלא ראה דברי הרשב"א ז"ל וכ"כ הרב שם. ותו קשה לי שהזכיר בכורים בכלל שזה לא מצינו בשום מפרש ולדבריו גם בראשית הגז צריך לברך ורבינו לא הזכירה אלא גבי תרומה פ"ב הל' ט"ז וגבי חלה פ"ה הל' י"א וגבי פדיון הבן פי"א הל' ה'". וכאמור פרט לרוקח שהזכיר זאת בפירוש לא מצינו בש"ס ובראשונים שהזכירו ברכה על ראשית הגז.

ועי' שקל הקודש (ביאור ההלכה, הל' שקלים פ"א ה"א) ודרך אמונה (ביאור ההלכה הל' ביכורים פי"ב ה"ה) שניהם לגר"ח קניבסקי שליט"א, ועי' עוד בספרי חבל נחלתו חלק י"ב סי' כו.