חבל נחלתו יג כ

<< · חבל נחלתו · יג · כ · >>

סימן כ

משחקי הקוביה בחנוכה

א. המנהג בקהילות אירופה היה לשחק בקלפים בחנוכה

כתוב בשו"ת מהר"י ווייל (סי' קלה): "ומה שאמר ראובן והמורשה מחמת בתו על בעלה שמעון איך שהוא מבזבז את שלו בשחוק ובבית משתאות של גוים ומשתכר ומקיא וטוענת מאיס עלי ותובעת כתובתה. ושמעון השיב שאינו עושה שום שחוק שלא כהוגן רק בחנוכה כמנהג וגם לעתים הוא הולך לאכול ולשתות עם מריעיו כמנהג מדינה".

עוד מובא בשו"ת מהר"י מברונא (סי' קלו): "עוד מעשה שהקהל עשו תקנה שלא לשחוק, אלא א"כ [ביום] שאין אומרים תחנה, ובחנוכה וכה"ג מותר לשחוק, והלילה אחר חנוכה, שאלו את מוהר"י מרפורק יצ"ו והתיר להם לשחוק, שלא הגיע לכלל איסור עדיין, ולא חל התקנה, אלא א"כ הגיע היום שאומר תחילה. שאלה קמא הגיד לי הח"ר אייז"ק לוי יצ"ו, ותנינא הגיד לי הח"ר יושע יצ"ו".

ובשו"ת חוות יאיר (סימן קכו) כתב: "ונהירנא כד הוינא טליא נמנו ורבו בעלי תקנות ובראשם א"א הגאון מוהרר"ש זצ"ל לשנות מנהג קדום הנהוג שלא לשחוק כל השנה רק בימי חנוכה והרע בעיני א"א החסיד שיהיו ימי נס הקבועים להודות ולהלל מיוחדים לשחוק וקלות וביקש לאסרם ולקבוע תחתיהם ח' ימי אידם שאין בהם ביטול משא ומתן שבני אדם נשארים בבתיהם ולא עלתה בידו כי לא הסכימו לשנות מנהג". ולהלן בטעמי הדבר נשוב לתשובה זו.

ובספר 'נוהג כצאן יוסף' של יוסף יוזפא קושמאן הלוי (נדפס שנת תע"ח בחיי המחבר היינו לפני כ- שנה) כתב (עמ' קפח): "בכל הקהלות גזרו שלא לשחוק שום שחוק בכל השנה חוץ מחנוכה ופורים שהותר להם, והיינו כנגד יצה"ר. דמוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות. וכתבתי מנהג זה לכאן כדי להודיע במי שגנב בתוך המשחקין דין גניבה יש לו לכל הלכותיו". ומביא בס' נוהג כצאן יוסף את לשון ספר חסידים (סי' ת, ומסבירו שם בל"א): "אחד שחק עם חבירו בקוביא והרויח ואותו שהפסיד גנב אצל אותו שהרויח התיבה של עץ ששוחקין בהן כגון צחקת השקקי ודומיהן עד שחזר והרויח מה שכבר הרויח ממנו ושאל אם יש לו עוון א"ל בתר גנבא גנוב וטעמא טעים, ועוד יאוש עשית כשהרויח ממך ולא יכולת להרויח אלא דרך גניבה. אבל הגוזל אחר הגזלן עביד אינש דינא לנפשי'".

מתבאר שבארצות אירופה נהגו לשחק בחנוכה בקלפים ובמשחקי מזל אחרים על ממון ואע"פ שמשחקים אלו נאסרו בשאר זמנים, ויצאו כנגדם בצורה תקיפה גדולי ישראל בכל מקום עד כדי חרמות ונידויים למשחק בהם.

ב. הימים מסביב ליום התקופה בתקופת טבת

בחלק ז' מספרי (סי' לז) עסקתי ב'ליל ניטל' שהוא 'חג המולד' של אותו האיש.

הבאתי שם ממאמר הרב יוסף ליברמן בירחון מוריה (חוב' עט שנה יד א-ב) שימי אידיהם המקוריים היו מליל ניטל – בדצמבר עד בינואר ('סילבסטר') שהם שמונה ימים. וא"כ לאותם שמונה ימים כיוון החוות יאיר שרצו להעביר את משחק הקלפים.

שמונה ימים אלו מקבילים לשמונת הימים הנזכרים במשנה בע"ז (פ"א מ"ג): "ואלו אידיהן של עכו"ם קלנדא וסטרנורא וקרטסים". ובגמרא (ח ע"א): "אמר רב חנן בר רבא: קלנדא – ח' ימים אחר תקופה, סטרנורא – ח' ימים לפני תקופה, וסימנך (תהלים קלט): אחור וקדם צרתני וגו'. ת"ר: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה], כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים, הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים".

היינו יש ששה 'מועדות' שנקבעו לתקופה זו: א) ח' ימים של תפילה לפני תקופת טבת, ח' ימים שאדה"ר קבע לו מתחילת תקופת טבת כמועד של שמחה. ב) קלנדא וסטרנורא שהם קבעום לשם עבודה זרה. ג) ח' ימים שבין 'חג המולד' לתחילת השנה הגרגוריאנית שקבעו הנוצרים לימי אידיהם בהמשכה של מנהגי ע"ז שלהם מתוך העתקת ימי אדם הראשון. ד) חנוכה.

כמבואר בגמרא כל המועדים קשורים ליום התקופה של תקופת טבת כאשר בין המועדים הנזכרים בגמרא לבין מועדי אדה"ר מבררת הגמרא את הקשר. בין ימי איד הנוצרים לבין קלנדא וסטרנורא מבארים כבר ת"ח וחוקרים רבים, כאשר בתחילה בינואר היה יום התקופה שבו החלה תקופת טבת ובו היום היה הקצר ביותר בשנה והלילה הארוך ביותר ולאחר שעברו מהלוח היוליאני לגרגוריאני הזמן נדחה ל-- בינואר.

אף על הקשר שבין חנוכה לתחילת תקופת טבת הצביעו כבר ת"ח רבים. הראשון ביניהם המהר"ל בספרו נר מצוה (ח"ב, עניני חנוכה): "וראוי היה זה שיהיה בכ"ה בכסליו, שאז האור יוצא. כי בכ"ה באלול נברא האור בעולם, כי העולם נברא באחד בתשרי, ובו נברא האדם, שנברא בששי [של] ימי בראשית. והאור שנברא ביום ראשון (בראשית א, ג) היה זה בכ"ה באלול, שנברא האור. ויש לאור ד' גבולים; הגבול האחד, שהאור הוא בתכלית התגברות שלו, והחושך בתכלית המיעוט, ומשם ואילך מתחיל האור להתמעט, והחושך להתגבר, וזהו בתמוז. ויש גבול, שהאור והחשך הם שוים, ומכאן ואילך מתחיל האור להתמעט והחושך להתגבר, וזה בחודש תשרי, שאז האור והחושך שוים ומכאן ואילך החושך מוסיף ומתגבר על האור. ויש גבול, שהחושך גובר על האור לגמרי, וזהו בחודש טבת, ומכאן ואילך מתחיל האור להתגבר. ויש גבול, שהאור והחושך הם שוים, ואחר כך הולך האור ומוסיף, וזהו בחודש ניסן, שאז האור וחושך שוים, ואחר כך מתגבר האור יותר עד חדש תמוז, וכן הוא חוזר חלילה. והנה התחלת האור שיוצא מן החשיכה הוא בכ"ה כסליו, כי בריאת אור עולם בזמן שהוא שוה היום עם הלילה, וזה היה בכ"ה באלול, או בכ"ה באדר למאן דאמר (ר"ה יא א) בניסן נברא העולם. אם כן התחלת האור הוא בכ"ה בכסליו, שאז מתחיל האור להתגבר. ולפיכך נעשה הנס בשמן, והיה האור בכ"ה [בכסליו], אף שלא היה שמן להדליק. והיה הנס כל שמונה, כאשר אותו זמן הוא מיוחד להתחלת האור". ורבים הרבנים שהצביעו על הקשר הזה שחנוכה מעוגן עם מועדיו של אדם הראשון.

עולה שחנוכה קשור במיוחד ליום התקופה וזמנו בשנה מקביל לימי אידיהם (ובין חכמי ישראל יש שסברו שבא לתקנם).

ג. סכנת ימי אידיהם

בשו"ת חוות יאיר, שהוזכר לעיל, נימק את הרצון לביטול את המשחקים בחנוכה כך: "וביקש לאסרם ולקבוע תחתיהם ח' ימי אידם שאין בהם ביטול משא ומתן שבני אדם נשארים בבתיהם". היינו להעביר את היתר המשחק בימי החנוכה לח' ימי אידיהם. ונראה שאותם שמונת ימי אידיהם הם בין לדצמבר ל- בינואר שהוזכרו לעיל.

במאמר על ליל 'ניטל' שהוזכר לעיל הבאתי מס' משו"ת מפענח נעלמים (סי' ד) שכתב: "כי נשתרבב מנהג זה (שלא ללמוד תורה בליל ניטל) מפני סכנות נפשות, כי היה סכנה גדולה מלפנים בדורות שלפנינו ללכת לבתי מדרשות לקבוע עתים לתורה, כי הגוים היו מכין וחובטין מכות אכזריות כל איש ישראל אשר מצאו בשווקים וברחובות קריה בליל אידיהן ההוא, והיו מחזיקין זאת למצוה לנקום נקמת דם ישו הנוצרי. ודע עוד כי בהרבה מקומות היה בימים קדמונים חק המלכות הנוצרית שאסור לאיש יהודי לפסוע ממפתן ביתו והלאה בלילה הזאת. (וכן קריתי בנימוסי עיר וויירמו"ש אשר נעתקו מערכי ישנה שלהם, ובתוך החוקים השונים יש סעיף אחד, וזה לשונו, אסור לאיש ישראלי ללכת מפתח ביתו החוצה בליל האיד הזה, ומחוייבים היהודים לסגור אז דלתי בתיהם, והעובר על זה יענש בפלילים)".

כאמור, בימי אידיהם של הנוצרים היו פורעים ביהודים ועל כן היהודים היו מסתגרים בבתיהם, ולכן לא היה בהם ביטול משא ומתן, והמשְחק בקלפים או בקוביא היה דרך להעסקת הציבור ושלא יצטרכו לצאת מבתיהם. ולכן רצה אבי הרב חיים יאיר בכרך להעביר את היתר המשחק אליהם. ונלע"ד שלא רחוק הדבר לומר שהמשחק בחנוכה התחיל מאותו טעם, מאחר וחנוכה חל בערך באותם ימים, התירו את המשחק בקלפים וקוביה על כסף כדי שישראל לא יסתכנו בפגיעת הנוצרים. והראיה שהמנהג הזה לא נהג כלל שלא בארצות הנוצרים. ובמנהגי יהודי בבל בדורות האחרונים (עמ' ) כתב שבפורים יהודים רבים היו משחקים קלפים (על כסף) עד שפורים היה נקרא בפי הנכרים: "חג הקלפים", ובשנות תק"ע ותקע"ו פירסמו רבני בגדד הסכמה על איסור המשחק בקלפים. ועל כן נראה שהמשחק בקלפים ובקוביה נכנס מחמת פיקו"נ והרצון ל'החזיק' את הציבור בביתו כדי שלא ירד לרחובות שסכנת ההסתובבות בהם היתה רבה מאד.

נראה לומר שאף הסביבון נכנס כתוצאה מהכרח זה להעסיק את הילדים במשחק דוגמת המבוגרים, וכיון שהמבוגרים שיחקו על ממון, אף המשחק הביתי היה משחק דומה של מזל וממון. לאחר שהמנהגים הללו השתרשו וחנוכה היה רחוק במעט מימי אידיהם ניסו לעקור את משחקי הקלפים ולא הצליחו. וכדרך המנהגים חלקם קבלו הצדקה של לכתחילה שהם מכוונים כנגד דברים פנימיים, ומזלייהו חזו וגרמו למנהג זה בעולם.

ד. היחס באחרונים למשחקי חנוכה

כתב בשו"ת דברי יציב (או"ח סי' רפג): "ואולי י"ל בזה בהא שבשו"ע לא נזכר כלל עיקר התקנה דנר איש וביתו ורק מוסיף והולך שמדינא דש"ס זה רק למהדרין, והארכתי בזה כמ"פ בבירור הלכה, ולהנ"ל י"ל בדרך אגדה כי חובת נר איש וביתו נתקנה מיד אחר הנס כשעדיין היו הרבה קטני אמנה וכנ"ל, שלהם אין כ"כ משמעות מיוחדת בשמחת הנס, והמהדרים שהם במדריגה למסור נפשם ונפש בני ביתם על אמונת השי"ת הם מדליקין נר, הרומז לנר ה' נשמת אדם [משלי כ' כ"ז], לכל אחד ואחד, ומהדרין מן המהדרין שהם במדריגה יתירה שכל עיקר שמחתם אינה בהצלה גשמיית ורק במה שיכלו להדליק שוב את המנורה, הם מוסיפים והולכים עד ח' נרות דוגמת המנורה. ומכיון שאין דין עם הארץ בזמה"ז, וכל אחד מוכן למסור נפשו על קדושת ה', לכן כל אחד נוהג כמהדרין מן המהדרין מעיקר הדין ודו"ק".

"ובהנ"ל אפשר ליתן טעם להמנהג לשחק בדרייד"ל (=סביבון) וכך היה נהוג אצל אבוה"ק ג"כ [ועי' בני יששכר כסלו טבת מאמר ב' אות כ"ה], ועי' בשו"ת חו"י שנראה שכבר בזמנו היה נפוץ בין ההמון לשחק עיין שם, וי"ל שבזמן היונים אלו שלא היו במדריגה למסור נפשם שמרו את המצוות בסתר, וכשהיו מתאספים בשבת או לברית מילה וכדו' היו משחקים כדי להטעות את היונים, ולזה משחקים היום להראות שלא זו הדרך, ועיקר ימי החנוכה מיוסדים להורות שחייבים להתחזק במצוות בכל המצבים בריש גלי ולא בהיחבא, וכנ"ל שלכן מדליקים בחוץ והבן".

לעומת זאת לגבי משחקי מזל כתב בקדושת לוי (בראשית לחנוכה):

"ואם כן שעיקר הנס היה רק על שרצו להעבירנו מתורתנו הקדושה, והקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו הצילנו מגזירה הזאת, מהראוי לכל אחד אשר בשם ישראל יכונה, לשום בשכלו להתמיד בתורתו יתברך, כי הם ימים ראוים לכך, דהיינו שבכל חנוכה החל להאיר עלינו הארתו יתברך מתורתו, ולא לילך בקול משחקים כלל חס ושלום. ובפרט שראיתי היום בעונותינו הרבים נפרצה פרצה באחינו בית ישראל לשחוק ב'קארטין', וקל בעיניהם דבר זה, אבל הוו יודעים שבכל 'קארט' יש בודאי קליפה גדולה אשר לא ראויה להזכירה, סהדי במרומים שלא לדרוש כוונתי רק להסיר מכשול מבני אדם".

"דעו אחי ורעי כמה מכשולות יש בשחוק הזה. א', שבודאי בעת הזאת נשכח ממנו יראת ה'. הב', שבודאי נראה בעיני שהוא גזל. הג', שמטמאים את עצמם בקליפות אשר אין ראוי להביא תוך הפה. בכן אחי ורעי, בקשתי מאד שאל יקל בעיניכם דבר זה, הלא יותר טוב שבעת הזאת ילמוד בתורת השם יתברך, או לילך אל תלמיד חכם הקרוב לו לבקש תורה מפיו, אזי בוודאי יאיר עליו הארת הנס, ויעשה לנו השם יתברך ניסים ונפלאות בתורתו יתברך במהרה בימינו אמן".

ובבני יששכר (מאמרי חודש כסלו – טבת – הערות מאמר ב – אור תורה) כתב לגבי המשחק בסביבון:

"הג"ה ובזה תבין מנהג אבותינו תורה הוא אשר המנהג בימי חנוכה (אשר הוא חינוך לגאולה העתידה ב"ב וכמו"ש לך כמ"פ) משחקין הנערים בחתיכת עץ מרובעת ועליו בד' קצותיו חקוקין אותיות גשנ"ה בפירוד אות אחד לכל רוח והעץ הזה מתגלגל על נקודת קוטב מרכז האמצעי, להורות שהמלכיות הללו המרומזין בתיבת גשנ"ה כנ"ל המנגדים בפירודם בקצוות, הנה כולם סובבים על המרכז נקודה האמצעית ישראל המאחדים הקצוות, על כן הקצוות סובבים על המרכז וכולם יתבטלו אל המרכז ואז יהפוך אל עמים שפה ברורה יחד לקרוא כולם בשם הוי"ה, ואז תתבטל לגמרי זוהמת נח"ש בגימ' גשנ"ה, אז הוי"ה מל"ך הוי"ה מל"ך הוי"ה ימל"ך (בגימ' כנ"ל), וזה יהיה בביאת משי"ח (בגימ' כנ"ל) צדקנו במהרה בימינו אמן, והנה המנהג הזה היה מקודם נהוג בישראל דוקא בחתיכת עץ על שם הנאמר בנבואה ליחזקאל (הוא הפטרה לפרשת ויגש אליו יהודה) ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה וכו' ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף וכו' וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד וכו', וכל הענין שם עד ועבדי דוד מלך עליהם עיין שם [יחזקאל לז טז], בין והתבונן בפנים מה שכתבתי בפסוק ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף, תרין משיחין, סמיכות גאולה לתפלה, הנה נעשה הוראה זו דוקא בעץ כי האדם עץ השדה [דברים כ יט], וכבר ידוע לך שם הוי"ה בגימ' ע"ץ בכפל האותיות ביחודם כידוע הבן הדברים".

וכך הדגיש בנטעי גבריאל (הלכות חנוכה פנ"א ס"ב) שכמה וכמה גדולים נהגו דוקא בסביבון עץ וז"ל: "בני"ש (=בני יששכר) לחנוכה כסליו מאמר ב' אות כ"ה שמשחקין הנערים בחתיכת עץ מרובעת וכ"כ אמרי נועם חנוכה דף ס"א ע"א וכן היה נהגו הרה"ק מהר"א מבעלזא כ"ק אדמו"ר בעל אמרי חיים מוויזניץ וכ"ק אדמו"ר מצאנז קלויזענבורג זצ"ל ששיחקו בדריידיל מעץ דייקא".

ואסר שם משחק בסביבון לשם רווח כספי וכתב שכמה מן האחרונים היו משחקים מעט בסביבון פעם אחת בחנוכה.