חבל נחלתו יג יג

סימן יג-נותן טעם לפגם בפסח

שאלה

האם מותר להכין אוכל לפסח ולהתבסס על נטל"פ של חמץ, או נ"ט בר נ"ט ולבטלו קודם הפסח כדי לאכול בפסח, או שאין לעשות כן לכתחילה ורק אם נעשה מותר לאוכלו בפסח?

תשובה

א. כתב בספר התרומה (הל' איסור והיתר סי' נה): "אמנם ערב הפסח שמגעילין כלים משום איסור חמץ מותר הוא להגעיל אפילו אותן שהם בני יומן שנשתמש בהם חמץ רותח באותו יום עצמו משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא קודם שיהא אסור כמו דגים שעלו בקערה מותרין לאכלן בכותח משום דטעם הבשר נכנס בקערה ומן הקערה בדגים הרי כאן שנים ועדיין דגים היתר הוא קודם שיאכלם בכותח של חלב הכי נמי טעם חמץ נכנס בקערה ומן הקערה נכנס במים כשמגעילה הרי כאן שנים ועוד מן המים חוזר אל הקערה הרי שלש קודם שיבא זמן איסור חמץ ואף על פי שיש אומרים דווקא דגים שעלו בקערה רותחת או דגים רותחין בקערה מותרין אבל נתבשלו אסורין ולקמן אפרש. ומ"מ גבי חמץ בפסח שיש שלשה נותני טעם של היתר כדפרי' הכל מותר מיהו צריך ליזהר שלא יגעיל ערב פסח אחר ד' שעות כי אם כלים שאינן בן יומן דכיון דמטא זמן של איסור חמץ ליכא כאן נ"ט בר נ"ט של היתר דטעם חמץ בקערה אמש או בבקר כשנפלט במים לאחר ד' שעות נאסרו המים מיד ונעשו נבלה וכי חוזרין ונבלע בכלי חוזרין ואוסרין אותו".

ונוסף בהגהה שם: "ואם מצא חטה או שעורה בעופות מלוחין או צלויין ערב פסח אפילו אחר ד' שעות ישליך החטה או השעורה ומותרין העופות ואף על פי שבזמן פסח יש נ"ט משהו חמץ כיון שנתבטל הטעם מערב פסח בס' דאינו במשהו עד שיהא פסח דאז הוי חמץ בכרת והרי נתבטל מקודם ואינו חוזר וניעור לאסור אחרי כן בשיהא זמן איסור משהו כדתנן במס' כלים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב גמלים מותר להביא פשתן לשם הקנבוס והפשתן שטרפן זה בזה כו' אלמא אף על גב דאיסור כלים במשהו אפילו בחוט אחד פשתן בבגד גדול של צמר כיון שנתבטל צמר רחלים מקודם בגמלים ברוב אינו חוזר וניעור אחרי כן בפשתן לאסרו במשהו אף על גב דמשהו דכלאים הוי דאורייתא כ"ש משהו דחמץ דהוי דרבנן ומהאי טעמא שפוד ישן אם צלו בו עופות בפסח מותרין אף על פי שצלו בו כבר בשר שנמלח ולא נבדק המלח מן החמץ שטעם החמץ שיהיה במלח נתבטל מקודם פסח וכן דגים שקורין הראנייש או בשר שנמלח בחורף ולא נבדק המלח מחמץ מ"מ מותר בפסח לאכול מהם שטעם חמץ כבר נתבטל בס' קודם פסח אף על פי שעדיין יש משהו טעם חמץ בפסח הכל מותר וכן מותר לטגן בפסח עור שמן של אווז שהופשט ונמלח קודם הפסח אף על פי שלא נבדק המלח מן החמץ אבל שומן שמהותך מקודם פסח אסור לטגן בו בפסח לפי שהמחבת שהתיכו בה העור היתה בלועה מחמץ לפי שפעמים שמבשלין בה לחם וקורין אותו שלקות בלעז או רויישלש בלעז ויש טעם חמץ בשומן שהתיכו בה אחר כך ואף על גב דנותן טעם בר נותן טעם מותר הלא שמא כשנתבשלו אסור. ואף על גב דלא התיכו העור במחבת ביום שבשלו בו חמץ והויא כמו אינה בת יומא לגבי העור שהתיכו בה והלא אין יום שלא יעשה חמץ במחבת ונעשית הבליעה בת יומא כדפרישית לקמן דוגמא דאמרי' פ' דם חטאת בכל יום נעשית גיעול לחבירו. ועוד דבכל יום מדיחין בה את הקערות שמלאות חמץ. ועוד פעמים כשמטגנין במחבת בויינץ או רושויילש יש יותר מדאי שומן וחוזרין ושופכים המותר בקדירה עם שאר השומן הרי כל השומן מלא חמץ. לכך אסור לטגן בפסח בשומן מהותך". והובאו דבריו אף בסמ"ג (לאוין סימן עז-עח).

ב. וכן המרדכי כתב לאיסור לגבי שומן שהותך במחבת (מרדכי, פסחים פרק כל שעה רמז תקנה): "צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב גמלים מותר להביא פשתן לשם [וכן קנבוס והפשתן שטרפן זה בזה כן איתא בהדיא בתוספתא [פ"ח]. מ"י] אלמא אף על פי שאיסור כלאים הוי במשהו אפי' בחוט אחד של פשתן בבגד גדול של צמר כיון דמקודם בטל ברוב גמלים אינו חוזר וניעור אחר כך עם הפשתן לאסור במשהו אף על גב דכלאים במשהו דאורייתא ה"נ גבי חמץ ומהאי טעמא שפוד ישן שצלו בו עופות בפסח מותרין אף על גב דמקודם לכן צלו בו בשר מלוח מן המלח שלא נבדק מחמץ לפי שטעם החמץ שהיה במלח נתבטל קודם הפסח וכן דגים שקורין הרינ"ג או בשר מלוח בחורף שלא נבדק המלח מן החמץ מותרין בפסח מזה הטעם וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון. אבל שומן מהותך קודם הפסח אסור לטגן ממנו בפסח בשביל המחבת שהתיכו בתוכן השומן שהיתה בלועה מחמץ [שמבשלים בו לחם שקורין שלנקוק או מטגנים בה רישו"ש וגם פעמים נשאר לאחר הטיגון כו'. מ"י] ועוד דפעמים מטגנין רושל"ש ונשאר לאחר הטיגון מעט שומן במחבת ומחזירין אותו שומן בקדירה וכן מזלג שקורין הוי"ט בלע"ז (שמהפכין בו את הקדירה) [שמשתמשים בו בקדרה] טרייש וכן בקדרה ורמזיי"ש יש לאסור וכן הדין בחביות פעמים נותנין עיסה בשולים לדבק הנסרים מותר לשתות היין בפסח שטעם חמץ ביין כבר נתבטל קודם הפסח ובתוך הפסח אינו (נותן) [חוזר ונותן. מצאתי מוגה] טעם ביין שכבר הוקשה החמץ אבל סמוך לפסח ב' חדשים אם נתן עיסה בין השולים אסור לשתות בפסח מאותו חבית לפי שעדיין העיסה רכה וגם בימי הפסח נותנת טעם תוך היין [ספר התרומה וספר המצות. מ"י]".

ג. כתב בספר מצוות קטן (מצוה רכב): "אך שומן האווז שהותך קודם הפסח אסור בפסח לפי שמהתכין אותו במחבת, ופעמים שעושין באותו מחבת חמץ בעין כגון מים וקמח ונמצא המחבת בלועה מחמץ בלא ביטול וחוזרת ונותנת טעם בשומן האווז הנתון לתוכה, ומיהו אם ודאי לא היתה המחבת בת יומא כשהתיכו בה את השומן מותר אפי' למאן דאסר בפסח נ"ט לפגם הואיל וזה היה נתינת טעמו קודם הפסח, ומיהו דוקא שבשעת התכת האווז נתן דעתו לזה לשם פסח, אבל אם התיך השומן סתמא לאכול קודם הפסח אעפ"י שעכשיו אומר ברי לי שלא היתה בת יומא מכל מקום אסורה בפסח דמלתא דלא רמיא עליה דאינש בשעת מעשה לאו אדעתיה, דמהאי טעמא אוסר בירושלמי (דפרק כל שעה דף כ"ט) מצה ישנה אפי' אליבא דב"ה דקאמר מכיון שעשאה ל' יום קודם הפסח בידוע שלא דקדק בה, וכן יש לאסור אותן בני מעים מלוחים כמו הדרא דכנתא (שקורין שלניני"ץ בלע"ז) שרגילים לחולטן בחמין לפי שחולטין אותן בתוך הקדרה שהיא בלועה מחמץ בעין כדפרישת מ"מ אותו בוסר שדכין אותו במדוכות קודם הפסח מותר בפסח ואעפ"י שהמדוכות מחומצות מחמץ שמערבין עם המורייס משום דהוי צונן ואין בו כח להפליט ואפילן אי פליט משהו בעלמא הוא דפליט ונתבטל קודם הפסח מידי דהוי אכרישין ובצלים שחתכן בסכין חולבת ונתנן עם הבשר כדפי' רבי' ברוך (=בעל ספר התרומה)".

עולה מדבריו שהתיר להשתמש בשומן אווז שהתיכו לפני הפסח במחבתות שאינן בני יומן ובתנאי שיודע שמכין לפסח ("ומיהו דוקא שבשעת התכת האווז נתן דעתו לזה לשם פסח") וא"כ התיר להתיך קודם הפסח כדי להשתמש בפסח. מפני שכאשר מתיך את השומן, החמץ הבלוע בדופני המחבתות כבר נותן טעם לפגם, כיון שאינו בן יומו. וכן בוסר שדכין במדוכות שדכו בהן חמץ מותר לאכלו בפסח כיון שהכל צונן ואותו טעם קלוש של חמץ שבמדוכות שנפלט מהן מתבטל קודם הפסח.

ד. וכן בהגהות מיימוניות (הל' חמץ ומצה פ"א) כתב בסוגריים: "אם נתערב קודם הפסח ונתבטל בששים שוב אינו אוסר במשהו וראיה מדתנן צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב של גמלים מותר להביא פשתן לשם אלמא דאיסור שהוא במשהו כמו כלאים אם נתבטל הצמר כבר ברוב שוב אינו חוזר וניעור לאסור במשהו ה"ה בחמץ. ומהאי טעמא אנו מתירין בשר שנמלח קודם הפסח אף על פי שלא דקדקו במליחתו ליזהר מחמוץ וכן גבינה ישנה. אך יש ליזהר בבשר מלוח ישן שלא לאכלו בצלי אם לא ידיחנו משום שמא נשאר עליו חמץ בעין ע"כ סה"ק והרא"ש מתיר גבינה לחה בפסח אף על פי שנעשית בכלים של כל השנה ועיין בטור סי' תמ"ז שם]".

ומשמע שאינם מחייבים לעשות בכלים מיוחדים על מנת להכין לפסח.

לעומת זאת בדרשות מהר"ח אור זרוע (סי' כא אות ד): "ומהר"ח התיר שומן של אווזא בפסח מטעם נ"ט בר נ"ט, הלחם נותן טעם במחבת והמחבת בשומן ועדיין הכל היתר. הגה"ה".

ובדרכי משה הקצר (או"ח סי' תמז אות ה) כתב: "כתב המרדכי ריש פרק כל שעה (ע"ג) (סי' תקנ"ה) ומהאי טעמא שפוד ישן שצלו בו עופות בפסח מותרין אף על גב דמקודם לכן צלו בו בשר מלוח מן מלח שלא נבדק מחמץ לפי שכבר נתבטל טעם החמץ שהיה במלח קודם פסח".

אמנם לא ברור אם מורה כן לכתחילה או שרק מתיר בדיעבד.

ה. הרמ"א (סי' תמז ס"ה) הוסיף לשו"ע את דברי הסמ"ק: "אבל בשומן מהותך בכלי חמץ, אסור מדינא אם לא היו נזהרין בשעת עשייתו מחמץ ושלא התיכו אותו בכלי חמץ שהם בני יומן (מרדכי ריש פרק כל שעה וסמ"ג והגהות מיימוני פ"א)". וקצת משמע שאם עשו כן לכתחילה ונזהרו מחמץ ווהתיכו בכלי שאינו בן יומו מתיר לעשות כן.

פוסקים אלו מתבססים על כמה הכרעות הלכתיות לגבי פסח שאינן מוסכמות על כל הפוסקים. ראשית, חמץ קודם הפסח הוא היתרא בלע ולא נחשיב זאת כבליעת איסור, וכן נותן טעם לפגם מותר בפסח, וכן חמץ שנתבטל קודם קודם הפסח אינו חוזר וניעור בפסח.

ו. בשו"ת דרכי נועם (או"ח סי' ח) מסביר את שיטת הסמ"ק אגב דיונו על גבינת 'הכשכבאל' בפסח, ומשמע שמתיר לעשות כן לכתחילה, אלא שכיון שבדר"כ אין מקפידים ומעידים שנעשו לשם פסח אין להתיר. וז"ל: "ומיהו לדברי ההגהות הנז"ל דאע"ג דנט"ל (נותן טעם לפגם) גם בפסח מותר מ"מ לא אמרינן סתם כלים אינם ב"י (בני יומן) אלא צריך שכשנשתמש בו נתכוון לצורך הפסח אבל בסתם אף על פי שאמר עתה בריא לי שלא היתה המחבת בת יומא מכל מקום אסור בפסח דכל מלתא דלא רמי עליה דאיניש לאו אדעתיה. אם כן כ"ש שהכשכבאל אסור דלאו אדעתיה בשעת עשייתו לשם פסח. ואין לומר דזהו לדעת האשכנזי' דסברי חוזר וניעור דהא ע"כ אזלי בשיטת מאן דסבר אינו חוזר וניעור כדכת' הב"י שם גבי מ"ש רש"י בשר יבש וגבינה שנמלחה קודם הפסח ולא נבדק המלח שמותר לאוכלו בפסח מטעם שכבר נתבט' קודם הפסח בס' ואינו חוזר ונעור. אם כן לדעת ההגהות וסמ"ק אף על גב דסברי נ"ט לפגם בפסח מות' מ"מ צריך שידע בבירור שלא היתה המחבת בת יומא אפילו למאן דלית ליה חוזר וניעור א"כ כפי זה מן הדין הכשכבאל נאסר על הכל".

ומסיים: "הנה לפי מה שכתבנו יתיישב דהרא"ש ס"ל כהגהות דאף על גב דבעלמא אמרינן סתם כלים אינם ב"י (בני יומן) הכא צריך שיאמר בריא לי וכו' משום חומרת חמץ שמצינו שאיסורו משונה להחמיר מחמרינן ביה מדינא לענין זה ולפיכך באו דבריו לכ"ע דאסור כשנעשה הגבינה בדבר חם. לכן אני אומר שיש לאסור הכשכבאל אפילו למאן דלית ליה חוזר וניעור. והוא כפי דעת הרא"ש וסמ"ק והגהו' מיי' ולדעתי אין בזה ספק והשומע ישמע ויבין ויראה האמת מה שהוא אמת"...

ז. הכלבו (סי' מח) מביא את דברי הסמ"ק שהובאו לעיל: "והר"ף ז"ל כתב ועל דגים מלוחים שקורין ארינ"גאש מותרין לאוכלן בפסח אותן הישנים שנמלחו קודם הפסח אבל היכא דאיכא לספוקי שמא נמלח תוך הפסח אסורין וכן לענין גבינות, ומיהו נהגו העולם שלא לאכול גבינה ישנה ולא ארינ"גאש מלוחין ושמא היינו משום שרגילין לאוכלן בלא שום הדחה, וגבי בשר פירשנו לעיל דצריך הדחה אפילו לצלי משום חשש שמא עדין יש בו משהו חמץ בעין ע"ב, וה"ר יצחק ז"ל כתב כל דבר שנתבטל קודם הפסח ביתר מששים אין אסור לאכלו תוך הפסח אף על פי שלא דקדקו במליחה, והר"ף ז"ל כתב וכן אווז שנמלח מקודם הפסח מותר מטעם זה אך שומן אווז מהותך קודם הפסח אסור בפסח לפי שמהתכין אותו במחבת בלועה מחמץ ונותנת טעם בשומן ומיהו אם לא היתה המחבת בת יומא מותר אפילו למאן דאסר פגם בפסח מכל מקום זה הפגם נותן טעם קודם הפסח ונתבטל היכא שבשעת התוך השומן נתן לב לשם פסח, אבל אם התוך השומן סתמה לאכלו קודם הפסח כשירצה אף על פי שאמרו עכשו ברי לי שלא היתה בת יומא מכל מקום אסור בפסח דמלתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה, ומהאי טעמא אסרינן מצה ישנה אפילו בירושלמי דקאמר כיון שעשאה קודם הפסח שלשים יום בידוע שלא דקדק בה, וכמו כן יש לאסור אותן בני מעים מלוחין שרגילין לחלטן בתוך קדרה שהיא בלועה מחמץ, ומיהו אותו בוסר שדורכין אותו במדוכה קודם הפסח מותר אף על פי שהמדוכה מחומצת מחמץ שנתערב עם המורייס משום דהוי צונן ואין כח בו להפליט ואי פליט משהו בעלמא הוא דפליט ונתבטל קודם הפסח מדי דהוה אפרישין ובצלין שחתכן בסכין חולבת ומניחן בקדרה עם בשר כדמפרש רבינו ברוך בספרו, עכ"ל הר"ף ז"ל".

וכן הביא בכלבו (סי' קמה אות לח) את דברי ספר התרומה: "דין פסח, להגעיל כלים לצורך הפסח אם מגעילו קודם ערב פסח או ערב פסח קודם ד' שעות מותר אפילו שניהם בני יומן דאין בהם אך טעם חמץ ולכך שרי דנותן טעם בר נ"ט הוא אבל לאחר ד' שעות אסור להגעיל אלא כלי שאינו בן יומו דחמץ נעשה אסור וחוזר ונבלע, וחטה שנמצאת בעופות ערב הפסח והן מלוחין או צלויין ישליך החטה והכל כשר כיון שנתבטל טעם חמץ בס' קודם הפסח אינו חוזר ונעור במשהו כשיבא הפסח דדינו במשהו עד שיהא בכרת שזהו בפסח, וראיה לדבר מדתנן גבי צמר גמלים וצמר רחילים שטרפן אם שם רוב גמלים מותר להביא פשתן לשם, וכן בעור אווז שנפשט ונמלח קודם הפסח אסור בשביל המחבת שמבשלין בה לחם שקורין שיילקו"ק או מטגנין בו שולו"ש בתוכה גם פעמים שנשאר לאחר הטגון מעט שומן במחבת ומחזירין אותו שומן עם שאר השמן שהוא מטגן בפסח כן הדין בחביות פעמים שנותנין עיסה בשוליה לדבק הנסרים מותר הוא לשתות בפסח כיון שטעם חמץ נתבטל קודם הפסח, ובתוך הפסח אינו נותן טעם ביין שכבר נתקש החמץ, אבל סמוך לפסח שני חדשים אם נתן עיסה בשוליה אסור לשתות בפסח מאותה חביות לפי שעדין העיסה רכה וגם בתוך הפסח נותנת טעם ביין, וכן בשר מליח ישן או גבינה או דגים מלוחין שלא נבדק המלח מחמץ וכן הכלים ישנים מותרים בפסח, וכן שפוד ישן מותר לצלות בו מהאי טעמא".

וכן בספר הפרנס (סי' נא) הביא דבריהם והחמיר בשומן מהותך וז"ל: "נמצא חיטה או שעורה בעופות מלוחים או צלויין בע"פ אפילו לאחר ד' שעות ישליך החיטה והעופות מותרין לפי שכבר נתבטל החמץ בס' קודם הפסח ואין חוזר וניער לאסור אח"כ כשיגיע הזמן לאסור במשהו ומהאי טעמא נמי שפוד ישן אם צלו בה עופות או בשר בפסח מותרין אעפ"י שכבר נצלה באותו שפוד בשר שנמלח ולא נבדק מחמץ וכן נמי הערינג"ש ובשר יבש וגבינה שנמלחו מקודם ולא נבדק המלח מחמץ מותרין בפסח. וכן מותר לטגן בעור שומן של אווז שנפשט ונמלח קודם הפסח ואעפ"י שלא נבדק המלח מחמץ אבל שומן שמהותך ונמחה, מקודם הפסח אסור לטגן בו בפסח לפי שהמחבת שהתיכו בה השומן היתה בלועה מחמץ גם לפעמים מחזירין מן השומן מותר הטגון לשאר השומן תוך הקדירה".

ח. הבית יוסף (או"ח סי' תמז) הביא את הדברים ובאר מדוע בכלי בן יומו אינו מתבטל ברוב. וז"ל:

"ומה שכתב רבינו וכן התיר רש"י בשר יבש וגבינה שנמלחו קודם הפסח וכו'. כלומר שלא נבדק המלח מחמץ ולא דקדקו במליחתם ליזהר מחימוץ כן כתבו המרדכי בפרק כל שעה (סי' תקנה) והגהות מיימוניות בפרק א' (דפו' קושטא ה"ח) בשם ספר מצוות קטן (סי' רכב עמ' רכח ואות ו) וכ"כ ספר מצוות גדול (לאוין עח ל:) ואזדו לטעמייהו דסברי דכל שנתבטל קודם הפסח בששים אינו חוזר וניעור".

ומביא דברי הסמ"ק ומסביר: "ומה שאוסרין שומן מהותך שהותך קודם פסח משום דחיישינן שמא הקדרה בת יומא ולא נתבטל החמץ דבעינן שיהא בהיתר ששים כנגד כל הכלי דבכוליה משערינן (עי' טור יו"ד סי' צח קנו.) ואי אפשר לדבר המתבשל בתוך הכלי שיהא בו ששים כנגד הכלי וכן נראה מדברי תשובת הרא"ש (כלל כד סי' ה) שהתיר גבינה שנעשית בכלים של כל השנה מפני שאינם משתמשים בהם בדבר חם ואפילו אם שימשו בהם בדבר חם כיון שאין עושין בהם הגבינה בחמין אינו מפליט משמע שאם היו משתמשים בהם בדבר חם וגם היו עושין הגבינה בחמין שהיתה נאסרת והטעם מפני שלא נתבטל קודם הפסח שכיון שאיסורו משום פליטת הכלי אין בהיתר ששים כנגד הכלי ואסור ומטעם זה נראה גם כן שאסר (שם סי' ד) דגים מלוחים השרויים במים לפי שבלעו מחמץ הבלוע בכלי ואין בהם ששים כנגד כל הכלי. ומטעם זה יש לאסור לאכול בפסח מרקחות הנעשים בתוך כלי כל השנה ואפילו לדברי המתירין לאכול תערובת חמץ שנתבטל קודם הפסח שמרקחות אלו לא נתבטל חמץ שבהן אלא אם כן אין דרך בני אותו מקום לבשל שום מרקחת אלא בכלי מיוחד לבשל בו מרקחות ואין דרכם לבשל באותו כלי חמץ כלל וגם שיהיה להם כף מיוחד לנער בו המרקחות שאין דרכם לנער בו חמץ דבכהאי גוונא איכא למישרי ואף על פי שכתבו שכל שהותך בסתם אף על פי שאומר ברי לי לא סמכינן עליה שאני הכא דכיון דאין דרכן בכך הוי כאומר ברי לי. ומיהו יש לחוש בכלים דידן המיוחדים למרקחות מפני שלפעמים מבשלין בהם מרקחת עשויה עם פתיתי לחם ודבש לעשות ממנה פת הבאה בכיסנין אלא שאפשר לומר שמאחר שאותם כלים אין מבשלים בהם אלא מרקחות ולא דברים אחרים אלא לעתים רחוקים הוו ליה כאילו אינן בני יומן בודאי ומכל מקום ראוי להחמיר"...

היינו, ההקפדה על כלי שאינו בן יומו מעכבת משום שאין במתבשל לבטל את הטעם מהכלי כולו ולכן לא בטל קודם הפסח.

ומוסיף הב"י: "ומה שכתב רבינו בשם העיטור (הל' בעור חמץ קכה:, הל' הכשר בשר י:) דגיעול היוצא מדופנו של כלי בטל הוא. נראה שטעמו משום דלא דמי חמץ לשאר איסורים שפליטת הכלים אוסרת דשאר איסורים פליטת הכלי נבלע בהיתר בשעת איסורו אבל חמץ דכי בלע מפליטת הכלי בזמן היתרו הוא הילכך מאחר שאינו בעין אינו חשוב ובטל הוא וזה טעם היתר בשר יבש וגבינה שנמלחו קודם הפסח. ועוד יש לומר דסבר דסתם כלים אינן בני יומן אמרינן לענין איסור חמץ כדמשמע מדין זיתים שכבשן דבסמוך וכיון שכן הוה ליה נותן טעם לפגם קודם הפסח ומותר אפילו לדברי האוסרין נותן טעם לפגם משום דפגם זה תחלת נתינת טעמו היה קודם הפסח וכמו שכתבו ההגהות (שם) ואפשר לומר דהרא"ש נמי סבר הכי דסתם כלי גויים אינן בני יומן גם לענין חמץ בפסח".

"ומה שנתן טעם להתיר גבינה לחה מפני שלא נעשית בכלים שמשתמשין בהם חמין. לא כתב כן אלא כדי להתירה אפילו לדברי האומרים שאף על פי שנתבטל קודם הפסח חוזר וניעור דאילו לדברי האומרים דאינו חוזר וניעור אף על פי שנעשית בחמין ובכלים שמשתמשין בהם בחמין מישרא שריא שכבר נתבטל קודם הפסח ואינו חוזר וניעור"...

עולה מדברי הב"י ששלש סיבות להתיר מה שנתערב קודם הפסח, אם הוא בליעת כלים שאינם בני יומן ואז נטל"פ ונתבטל, או שסוברים שאינו חוזר וניעור או שהיתרא בלע. הב"י לא מתייחס לשאלת העשיה לכתחילה, אלא לשימוש אחר הפעולות הנ"ל.

ט. בשו"ת מהרי"ט (ח"ב, או"ח סי' א) נשאל בעניין "אפונים שקלו קודם פסח ואח"כ בתוך הפסח מצאו בתוכם ב' או ג' גרגירי חטים ונראה בעיני כ"ת להתירם מאחר שנתבטל החמץ קודם הפסח ממה שכתב הרב מוהרי"ק ז"ל אינו חוזר וניעור ויש חולקים משמע שתופס כסברא הראשונה".

המהרי"ט נו"נ בבספקות לגבי חמץ בפסח ומסיק: "לפיכך נראה לי באלו המרקחות הנעשות כל השנה ואין יודעים בכלים שנעשו אם הם בני יומן דיינינן להו ולא יהא אלא ספק נפישי ספקי טובא דאפילו למ"ד חמץ בפסח במשהו דילמא נט"ל ושרי. ואת"ל אסור הא נתבטל ואינו חוזר ונעור. ואת"ל כמ"ד חוזר דילמא בדבר שאין שם ממשו של אסור אלא טעמו אינו אוסר בנ"ט כמ"ד הכי. ועוד דאיכא מ"ד דמין בשאינו מינו בנ"ט בפסח וכ"ש כיון דעיקר מ"ש במשהו אינו אלא מדרבנן כדכתיבנא לכך ראוי שכבשים ושלקות ושמן שאדם לוקח מן השוק יקחם קודם הפסח ויניחם בכלי כשר שאם יניחם לקנות עד הפסח יש לחוש שמא היו בכלי חמץ ועכשיו בפסח בלעו מן הכלי אגב מלחייהו ואסירי ואגב חורפייהו מחליא להו כדכתב בס' התרומות והוי נ"ט לשבח אבל לקחם קודם פסח אין בהם בית מיחוש". ונראה שמתיר ליטול לכתחילה כבשים ושלקות קודם הפסח ואינו נכנס לשאלת העשיה אלא לשאלת האכילה בפסח.

י. בשו"ת הב"ח (ישנות, סימן קכג) דן: "היאך ראוי לנהוג בפסח בבשר מלוח או יבש וכן גבינה לחה או יבשה וכן דגים מלוחים לחים או יבשים או שומן מהותך בכלי חמץ קודם הפסח?"

ופותח שהכל מותר – "כבר האריכו בזה הראשוני' והאחרוני' ומדעת רובם נראה שהכל מותר דלמאי ניחוש אי משום שמא נדבק המלח מחמץ וא"כ נכנס שם טעם חמץ הלא בטל הוא בס' ואי משום שמא נדבק עליו משהו בעין הלא בהדחה בעלמא עבר החמץ ממנו ואי משום שנמלח בכלי חמץ הלא סתם כלים אינן בני יומן ונ"ט לפגם הוא ואפי' למאן דאסור נ"ט לפגם בפסח כרשב"ם והרא"ם ונוהגין כותייהו. אפי' כן שנקבל הטעם קודם פסח לית לן בה כמ"ש הסמ"ק... הלכך נראה דכמו דאיסור משהו גופי' בטל בס' קודם הפסח כדעת רוב הפוסקים ה"נ נ"ט לפגם קודם פסח אין בו איסור דכל שהוא קודם פסח דינו כשאר איסורין".

וממשיך ודן בעניין שומן ודגים שבאים במים חמוצים ומסיק: "אכן נ"ל דהטעם משום דס"ל דהא מילתא הוי כמו לכתחילה ואין אנו מתירין נ"ט לפגם אלא דיעבד ואפי' הוא קודם פסח וראיי' מקדרו' בפסח ואפי' לשמואל דקי"ל כותי' לא שרינן להו אלא להשהותו ואמאי לא התירן אף בפסח עצמו כל שהן אינן ב"י קודם זמן איסור חמץ אלא ודאי כיון דאפשר להשהותו אף אחר הפסח אעפ"י שצריך לפזר מעות לקנות חדשי' לא מקרי דיעבד ה"נ דבשר או דגים או גבינה שקבלו הטעם חמץ אף שהוא לפגם לא שרינן ליה לכתחילה לאכלם בפסח אלא משהינהו עד לאחר הפסח"...

ומסיים ומדגיש שוב שבנטל"פ של קודם הפסח מותר להשתמש בדיעבד ואסור לכתחילה: "ואפילו בע"פ אחר איסורו אם אירע שנמלח בשר או דגים בכלי חמץ שהם אינם ב"י בודאי יש להתיר, אבל אם אינו ידוע שאינן ב"י אסור אפילו קודם פסח הרבה אבל אסור לכתחלה למולחם בכלי חמץ אפילו ידוע שאינו ב"י כדי להשתמש מהם בפסח עצמו אפילו ביבש דלא עדיף מדגים בקערה דאסור לכתחילה לשומם בקערה כדי לאוכלם בכותח. מ"מ אם עבר ועשה לא נאסר בכך ומותר בפסח אפילו בלח מאחר שהי' בודאי אינו ב"י".

עולה מדברי הב"ח שאף שבדיעבד נטל"פ של קודם הפסח מותר, אוסר לכתחילה להכין כך לפסח מפני שאין מתירים נטל"פ אלא דיעבד ולכתחילה אין לנהוג כן עבור פסח.

יא. הט"ז (או"ח סי' תמז ס"ק י) באר: "אבל בשומן מהותך. - הקשה ב"י הא קי"ל סתם כלים אינן ב"י והאריך בזה ונלע"ד דבזה לא אמרי' כן דכבר כתבתי בי"ד סי' קכ"ב בשם ד"מ בשם הג"ה ש"ד דבישראל יש תקנה בשאלה ואם אינו יודע נקנסיה ונ"ל דאין שייך קנס אלא באותו ישראל דהקדיר' שלו דה"ל לידע ולא ידע אבל באחר לא עכ"ל ד"מ ונ"ל דנהי דאין סברא זו מוסכמת להלכה כמ"ש הש"ע בס"ח מ"מ נ"ל דלענין פסח כ"ע ס"ל כן דכל אדם רגיל ליזהר בכל ענין הצורך לפסח שמכין עצמו להשמר מחימוץ ע"כ זה שהתיך השומן בכל דבר המבשל ה"ל להזהיר שתהא המחבת ודאי אינו ב"י ע"כ קנסי' לי' לאסור תבשילו לאכלו בפסח כנ"ל נכון בזה". ועי' פמ"ג או"ח מש"ז סי' תמז ס"ק י).

וכן הלבוש (או"ח סי' תמז ס"ה) החמיר לגבי שומן וז"ל: "אבל שומן מהותך שהותך לפני הפסח במחבת של חמץ, והוא הדין כל דבר שדרך לבשל בכלי חמץ, כגון יין מבושל או מרקחת אסור, ואפילו יודע בודאי שלא היו בו פירורי חמץ אסור, דאם הכלי בן יומו הרי לא נתבטל טעמו, שאין לך כלי שיש בתוכו ששים כנגד גיעול היוצא מדופנו, ויש לחוש שמא היה הכלי בן יומו, ואף על גב דקי"ל סתם כלי אינו בן יומו: חומרא דחמץ שאני ואוסרין בסתם, ועוד הרי היה בו מתחלה דעת לשאול, ובדבר שהיה בו דעת לשאול אין מתירים סתם כלי, אלא א"כ יודע בודאי שלא היתה המחבת בן יומו והתיך השומן לשם פסח שנזהר מפירורי חמץ, ואפילו למאן דאסר נותן טעם לפגם בפסח, שאני הכא שזה הפגם היה קודם הפסח. ומיהו דווקא שבעת התכת השומן או בישול היין או המרקחת היה נזהר שהיה מהתכו לשם פסח ונזהר מפירורי חמץ, אבל הותך בסתם אף על פי שאומר עתה בריר לי שלא היתה המחבת בת יומו מ"מ אסור בפסח, דכל מילתא דלא רמי עליה דאיניש לאו אדעתיה, דשמא היה בו חמץ ולאו אדעתיה. לכן כל דבר שנתבשל בכלי של חמץ קודם הפסח יש לאסור משום שמא היה הכלי בן יומו, ובודאי לא היה בו ששים במה שנתבשל בכלי כנגד הגיעול שיצא מן הכלי דבכוליה משערינן". ועי' באליה זוטא (סי' תמז ס"ק ז).

יב. וכ"כ בשו"ת ויען יוסף (או"ח סי' רפב) בתשובה לגבי פסח: "וטעם החולקין על הטו"ז י"ל דאף דבדיעבד שרי מטעם נ"ט בר נ"ט או נותן טעם לפגם כאמור, מ"מ לכתחילה חששו דהו"ל כמבטל איסור לכתחילה, ואף שאין כוונתו לבטל מ"מ כיון שיודע בשעה שמערה על כלי חמץ שישתמש בכלי זה בפסח על סמך נ"ט בר נ"ט או נותן טעם לפגם דמיא למבטל איסור לכתחילה".

וכן בשו"ת בית שלמה (או"ח סי' פח) התיר רק בדיעבד לגבי נ"ט בר נ"ט של קודם הפסח מכיון שאנו מחמירים בכך. וז"ל: "מ"מ י"ל דהיכא דהוי טירחא שרי, וכן כתב בספר פרי מגדים שם, ובפרט שכאן הוא קודם פסח דלדברי כמה פוסקים הוי נ"ט בר נ"ט, ואף דאנן קיי"ל לאסור, מכל מקום כשיש צירוף להקל סמכינן על זה. ועיין בא"ח (סי' תמז, ס"ה. ובריש סי' תנב), ובאחרונים שם, ובפרי מגדים (יו"ד סי' צו, במ"ז סק"ט) וגם הוא אינו בן יומו תמיד דעל ידי הניקור ודאי שוהין מעת לעת קודם הטחינה לפסח, וזה ברור".

יג. וכה דברי הגר"ע יוסף (שו"ת יביע אומר ח"ח או"ח סי' מג אות א) לגבי ספירט הנעשה מדגנים בפסח:

"ותחלה וראש נדון אם יש מקום להתיר מדין נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא, כי הספירט החמץ נתן טעם במכונות הייצור של בתי החרושת הנ"ל, וחזרו ופלטו טעם החמץ בספירט הכשר, והוי נ"ט בר נ"ט, ועדיין הוא היתר, כי הכל נעשה קודם פסח שהוא זמן איסורו, ועינא דשפיר חזי להמהר"ח אור זרוע בפסקי הלכה שלו (עמוד פד) שפסק, שיש להתיר שומן של אווזא בפסח (שהותך במחבת של חמץ קודם פסח), משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא, שהחמץ נתן טעם במחבת והמחבת בשומן ועדיין הוא היתר. ע"ש. גם הריטב"א בחידושיו לחולין (קיב א) בד"ה גריר לבי פסקי, כתב, שדין נ"ט בר נ"ט דהיתרא שהוזכר בגמ' לגבי בשר וחלב, דכוותיה נקטינן אף לענין חמץ בפסח, שדגים שעלו בקערה של חמץ קודם זמן איסורו, בין לבישול בין למליחה, הרי הם מותרים בפסח, משום דהוי נ"ט בר נ"ט דלא חשיב איסור כלל, ואף על גב דחמץ בפסח איסורו במשהו, לית לן בה, דכל כה"ג לא חשיב דאיכא חמץ כלל בשלישי, שכבר נתבטל בשני, שהחמץ לפני זמנו בטל בששים. וכן עמא דבר. ע"כ. ושם (קיא ב) ד"ה דגים, דלשמואל דקי"ל כוותיה אף על גב דיהיב טעמא שרי, משום דאיקלש איסורו, ואפילו כריחא דבשרא לא חשיב. ע"ש. וכ"כ הרמב"ן במלחמות ה' (פרק כיצד צולין) דלשמואל אפי' כריח של איסור לא הוי. ע"ש. והן אמת כי הרשב"א בתורת הבית הארוך (דקכ"ג ע"ב), הביא דברי רבינו יצחק בעל התוס', שכלים שמגעילים מחמת חמץ, להכשירם לפסח, אם מגעילים אותם קודם זמן איסורו של חמץ, מותר להגעיל כלים בני יומם, משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא. (ע' תוס' חולין קח סע"ב ותוס' ע"ז עו א) וכתב ע"ז, ואינו מחוור כל הצורך שאינו דומה לראיה, דהתם גבי דגים שעלו בקערה לא חל שם איסור ממילא, שמותר גמור הוא, וכשנתערב אותו טעם מועט עכשיו עם החלב, הרי מחמת מיעוטו אינו ראוי לקבל שם חדש דהיינו בשר בחלב, אבל חמץ הרי הוא ושמו עליו וכו', לפיכך צריך ליזהר אפי' בכלי חמץ שלא להגעיל אפי' קודם זמן איסורו אלא כלי שאינו בן יומו או במים רבים כנגד כל הכלי כמו בשאר איסורים. ע"כ. אולם הרא"ש (פרק כל שעה סימן ז) פסק כדברי ר"י שקודם זמן איסורו של חמץ, מותר להגעיל הכלים של חמץ אפי' בני יומן, משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא, כדגים שעלו בקערה. ע"ש. וכ"כ המרדכי שם (סימן תקעו) בשם הסמ"ג ובעל התרומה. ע"ש. וכן פסק האור זרוע (פ"ה דע"ז סימן רצו). ע"ש. וכן פסקו הטור ומרן הש"ע (בסי' תנב). ע"ש. והרשב"א עצמו בחידושיו לחולין (קח ב) הביא דברי ר"י להלכה. וע"ע בחידושי הריטב"א שם. נמצא דלדינא נקטינן אף לגבי חמץ הדין דנ"ט בר נ"ט דהיתרא. וכן העלה בשו"ת שמחת יהודה אליעזר (חאו"ח סימן ג). ע"ש. ולפ"ז צדקו יחדיו דברי המהר"ח אור זרוע והריטב"א שדנו דין נ"ט בר נ"ט דהיתרא בחמץ קודם זמנו. וע"ע להטור (סימן תמז) בשם בעל העיטור, שכתב, ודוקא חמץ דאיתיה בעיניה (אוסר במשהו בפסח), אבל גיעול היוצא מדופנו של כלי לענין דבש ושמן של עכו"ם בפסח, וכן מליחת בשר שנעשית קודם פסח ולא נזהרו במליחתו בטל הוא. וכתב מרן הבית יוסף, נראה שטעמו הוא משום דלא דמי חמץ לשאר איסורים שפליטת הכלים אוסרת, ששאר איסורים פליטת הכלי נבלעת בהיתר בשעת איסורו, אבל גבי חמץ דכי בלע מפליטת הכלי בזמן היתרו הוא, הילכך מאחר שאינו בעין אינו חשוב ובטל הוא, וזהו טעם ההיתר לבשר יבש וגבינה שנמלחו קודם הפסח. עכ"ל. ולכאורה זהו קרוב לטעם הראשונים הנ"ל דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא. (וע' בשו"ת שמחת יהודה אליעזר סימן ג). ועכ"פ יוצא איפוא לכאורה להתיר גם בנ"ד, שהספירט החמץ נתן טעם במכונות, ושוב אח"כ פלט הטעם שלו בספירט הכשר, ועדיין היתר הוא. הילכך יש להתיר או מטעם נ"ט בר נ"ט דהיתרא, כדברי המהר"ח או"ז והריטב"א, או מטעמו של מרן הב"י אליבא דבעל העיטור".

יד. ושוב הניף ידו בשו"ת יביע אומר (ח"י או"ח סי' לה אות יח):

"(בעמוד יט) בד"ה מרקחת, שנעשית קודם פסח בכלי חמץ בן יומו, הביא מהברכי יוסף (סימן תמז ס"ק יג) בשם שערי ישועה שיש לאסור לאוכלה בפסח. נ"ב. ולפי דעת מרן בש"ע (סי' תנב), שקודם פסח נחשב נ"ט בר נ"ט דהיתרא, יש להקל בזה גם בכלי חמץ בן יומו, מאחר שנעשה קודם פסח, ואפילו למ"ד חמץ שמו עליו, חשיב שפיר נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא, דאיקלש איסורא. וכמו שכתב הגאון רבי חיים אבולעפייא במקראי קודש (דף קסט ע"ב). וכ"כ בשו"ת דרכי נועם (חאו"ח ס"ס ה), בשם בנו הגאון אברהם הלוי (מחבר שו"ת גנת ורדים), וכתב שיפה כיון להלכה. ע"ש. ותנא דמסייע ליה הוא מהר"י קולון בחיבורו על הסמ"ג הנדפס מחדש (עמוד רמ) שכתב, שומן מהותך במחבת של חמץ אסור בפסח. ואם תאמר מכל מקום יהא מותר דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא, כגון דגים שעלו בקערה, י"ל דלמאן דאמר דוקא עלו אבל נתבשלו לא, מש"ה הואיל ונתבשל השומן במחבת חיישינן לדברי המחמירים. וכן משמע מדברי ספר התרומה וכו'. ע"ש. ומוכח דלדידן דקי"ל ביו"ד (סי' צה ס"ח) שאפילו אם נתבשלו כיון דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא מותר, הוא הדין לגבי שומן מהותך במחבת של חמץ מותר בפסח, מטעם נ"ט בר נ"ט דהיתרא. והוא הדין למרקחת. וסייעתא ג"כ לדברי הרב דרכי נועם הנ"ל. וכן כתב החזון איש (סי' קיט ס"ק יב) וז"ל: ומעיקר הדין גם שומן שהותך קודם הפסח בלא זהירות מותר, דלפירורי פת אין לחוש מעיקר הדין, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, ומשום פליטת הכלים ג"כ אין לחוש מעיקר הדין, דסתם כלים אינן בני יומן, וגם סתם כלים יש במה שבתוכם ששים נגד החמץ הבלוע בהן. ואף אם שימשו בחמץ באופן שמילאו בו את כל הקדרה והכלי בן יומו שנראה שהוא אסור מן הדין, ולכן נהגו להחמיר אף בסתמא, מ"מ לדעת התוס' חולין (קח ב) שחמץ קודם הפסח מקרי היתרא בלע, וחשיב נ"ט בר נ"ט דהיתרא, וכן פסק בש"ע (סי' תנב ס"א), גם בזה מותר. אלא (שבסימן תנא ס"ד) גבי שפודים ואסכלאות פסק כד' הרמב"ן דחמץ שמו עליו. לפ"ז לא שייך בו הקולא דהיתרא בלע, ולא חשיב כנ"ט בר נ"ט דהיתרא. עכת"ד. ולפי מ"ש מהרח"א דגבי נ"ט בר נ"ט דאקליש איסורא גם למ"ד חמץ שמו עליו יש להתיר. גם החזון איש הניף ידו שנית (בסי' קיט ס"ק יד) וכתב, שנראה דנ"ט בר נ"ט דהיתרא בחמץ קודם פסח לכ"ע מותר, ואפילו הרמב"ן שכתב שבתשמישו ע"י האור צריך ליבון, דחמץ שמו עליו, שאני התם דחייל שם חמץ על הבלוע בשפוד, אף על פי שנקלש ע"י הגעלה. אבל נ"ט בר נ"ט גרע טפי ולא חשיב טעמא, ואף על פי שבאיסורין אפילו טעם שלישי ורביעי אסור, כמ"ש הר"ן בחולין שם, זהו כח האיסור לאסור, אבל דבר היתר אלא שעכשיו נתחדש בו איסור, אפילו נ"ט בר נ"ט דחמץ לא חשיב טעמא כדי לאסור. תדע שהרא"ש פסק דשפודין צריכים ליבון, ובהגעלת כלים קודם ד' שעות התיר משום נ"ט בר נ"ט דהיתרא. וכן הר"ן וכו'. ע"ש. ובפרט לפי מש"כ בספר חזון עובדיה (עמוד ע - עא), שרוב הפוסקים ס"ל דחמץ היתרא בלע מקרי. הלא הם הראב"ד בדרשתו לפסח, והביאו רבינו מאיר המעילי בספר המאורות (פסחים ל ב) והסכים עמו להלכה. וכן הוא גם בחידושי הראב"ד לע"ז (עו א). וכן דעת רבינו תם, וכמ"ש בשמו התוס' חולין (ח א) ד"ה שליבנה באור. וכ"כ בשו"ת תמים דעים (סי' קמז) בשם ר"ת. וכ"כ הרא"ש ע"ז (עה ב), ובס' התרומה (סי' עא), ובתורת הבית הארוך (דף קכד ב) בשמו של ר"ת. וכ"כ עוד התוס' (פסחים ל: וע"ז עו ב). וכן כתב רבינו אליעזר ממיץ בספר יראים (סי' קו), שכלים אפילו תשמישן באור מגעילן ברותחין משום דהיתרא בלעי. ע"ש. וכ"כ הסמ"ג (סי' עז). וכן כתב הראבי"ה פסחים (סי' תסד עמוד פ - פא). והאור זרוע (הל' פסחים דנ"ה ע"ב, ובמס' ע"ז סי' רצד - רצה), ורבינו ישעיה הא' בספר המכריע (סי' מא), וכן בתוס' רי"ד (תליתאה ע"ז עו ב), והראב"ן ע"ז (סי' שטז). וכתב בארחות חיים (הל' חמץ ומצה אות צה), שכן דעת הרז"ה בעל המאור. וכן פסק הריבב"ן (פסחים עמוד תקעד), והגהות מיימוני (סוף פ"ה מהל' פסחים), והרמ"ך בהגהותיו על הרמב"ם (סוף עמוד עט), וכן דעת הרמב"ם (פ"ה מהל' חמץ ומצה הל' כג), וכמ"ש הרב המגיד שם. וכ"כ הרשב"ץ בספר יבין שמועה (דף כח ע"ב) בדעת הרמב"ם. וכ"כ בשו"ת נחפה בכסף (דף קסה ע"ב), שהעיקר כמ"ש הרב המגיד ומרן הב"י שהרמב"ם ס"ל כדעת הראב"ד דחמץ היתרא בלע מקרי. ע"ש. ומרן הב"י (סי' תמז) בד"ה ומ"ש רבינו בשם העיטור, הסביר דעת בעל העיטור, דלא דמי חמץ לשאר איסורים, שבשאר איסורים פליטת הכלי היא בשעת איסורו שפולט הטעם של האיסור בהיתר, אבל חמץ כי בלע מפליטת הכלי בזמן היתרו הוא, ומאחר שאינו בעין אינו חשוב ובטל. ע"כ. וזה דומה לנ"ט בר נ"ט דהיתרא. ולפ"ז רובא דאיתיה קמן ס"ל דחמץ היתרא בלע חשיב. (וע' בד' ראבי"ה והגמ"י שכ', כי מה שנהגו העולם להצריך ליבון לשפודין מפני שהם ארוכים יותר מדי וקשה להגעילם). לפ"ז אילו היה רואה מרן את כל הפוסקים האלה אפשר שהיה מודה לרבינו ירוחם להתיר בפשיטות את המרקחות של כל ימות השנה, בפסח, מטעם נ"ט בר נ"ט דהיתרא. וכ"ש דבנ"ט בר נ"ט הוקלש טעם האיסור, ואפילו משהו אין בנ"ט בר נ"ט דהיתרא. וכמ"ש בחידושי הריטב"א (חולין קיא ב) ד"ה גריר לבי פסקי, דנ"ט בר נ"ט דהיתרא שרי אף לגבי חמץ בפסח לאוכלו, אלמא דאפילו משהו ליכא. ע"ש. וכן מבואר בפסקי הלכה של מהר"ח או"ז (עמוד פד), שמותר לאכול בפסח מן השומן של אווזא שהותך קודם פסח, משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא, שהחמץ נתן טעם במחבת, והמחבת בשומן, ועדיין הכל היתר. ע"ש. וכן כתב להתיר המרקחות בשו"ת מהרימ"ט ח"ב (חאו"ח סי' א), משום שיש כמה ספקות, דילמא הוי נטל"פ שסתם כלים אינם בני יומן, ושמא נתבטל ואינו חוזר וניעור, ואת"ל חוזר וניעור, דילמא דוקא בממשו של איסור ולא בטעמו בלבד, ועוד שכל עיקר איסור משהו אינו אלא מדרבנן. ע"ש. וכתב בשיורי כנה"ג (סי' תמז הגב"י אות ז), וכן המנהג פשוט בקושטא ובכל המקומות הללו לאכול בפסח המרקחות של כל ימות השנה, שסתם כלים אינם בני יומן. ע"ש. וע"ע בשו"ת בן אברהם אבוקרא (דף לד ע"ד) שהעיר גם מטעם נ"ט בר נ"ט דהיתרא. ע"ש. ועכ"פ בסתם כלים המנהג פשוט להקל, ואף שבמסקנת מרן הבית יוסף (סי' תמז) נראה להחמיר, מ"מ לפי כל הפוסקים הנ"ל יש להקל. וכן מבואר להתיר בשו"ת התשב"ץ חלק ג (סי' רנח), ובשו"ת יכין ובועז ח"ב (סי' כב). וכן פסק מהריק"ש (סי' תמז). וכן פסק בשו"ת בן אברהם אבוקרא (דף לה ע"א). וכ"כ הגאון רבי אברהם ענתבי בחכמה ומוסר (אות צא). (וע"ע בשו"ת בית דוד חאו"ח סי' קפה). וכן עיקר".

וע"ע שו"ת רבי עקיבא איגר (מהדו"ק סי' רז), שו"ת יביע אומר (ח"ז או"ח סי' מד) ושו"ת יביע אומר (ח"ח או"ח סי' מג).

מסקנה

באופן כללי הפוסקים הספרדים נטו להקל ולהתיר נ"ט בר נ"ט דהיתרא לגבי חמץ בפסח וכן נטל"פ שנתבטל קודם הפסח ואינם חוששים לחוזר וניעור, הפוסקים האשכנזים לא נטו להקל אם בגלל שחמץ שמו עליו ואם בגלל חוזר וניעור ולכן אף שהסמ"ק נטה להקל במי שייצר שומן במחבת שאינו בן יומו לשם פסח בידיעה גמורה, בכ"ז לא התקבלה דעתו לעשות כן לכתחילה (מה גם שאף הוא לא הורה לעשות כן אלא תלה שבתנאים אלו השומן מותר), ועוד ראשונים אחרים, מהכרת המציאות בדורם, החמירו ולא רצו להקל בשומן מהותך אף בדיעבד.