חבל נחלתו יג יב
סימן יב ביעור חמץ הקדוש בקדושת שביעית
שאלה עריכה
אוכל שיש בו קדושת שביעית והוא חמץ, מה יעשה בו בערב פסח, הרי למכור לגוי אסור ולבער לכאורה ג"כ אסור?
א. היכי תמצי לקדושת שביעית בחמץ
צריך לעיין באיזה 'היכי תמצי' ישנו חמץ שקדוש בקדושת שביעית.
אם המדובר בתבואה דו-שנתית אין היא קדושה בקדושת שביעית.
ספיחי תבואה שגדלו בשטח עולי בבל אסורים באכילה מדרבנן. ואיסור 'חדש' בתבואה גורם שבפסח בשביעית עצמה כל תבואה שגדלה בשביעית עדיין אסורה. בפסח של שמינית כל תבואה אפילו היתה מותרת כבר היתה חייבת בביעור של פירות שביעית.
בגבולות עולי מצרים (הרחבים מעולי בבל) אין איסור ספיחין, אבל יש איסור עבודה (רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"ד הל' כו עי"ש בשבת הארץ ותוספת שבת) והתבואה קדושה בקדושת שביעית, ויש אומרים שחייבת בביעור, (ויש חולקים להיתר שאין בהם קדושה ואין בהם ביעור ויש המתירים שם מלאכות ואז אין בהם קדושה). ואם חייבת בביעור כיון שכלה לחיה בשדה בסוף הקיץ ג"כ אין תבואה של שביעית בפסח של שמינית אלא עפ"י הדעות שביעור פירות שביעית הוא הפקר ולא ביעור בפועל כביעור חמץ.
וא"כ יש היכי תמצי של תבואה שגדלה בשטח עו"מ לדעות שהתבואה מותרת ויש בה ק"ש ואין לה ביעור (ויש מתירים 'נעבד' ויש אוסרים).
כמו"כ יש היכי תמצי פשוט יותר לשאלה זו בחמץ שנקנה בדמי שביעית וקדוש בקדושת פירות שביעית.
לגבי חמץ שנקנה בדמי שביעית כתב הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ו הל' ו-ז):
"חומר בשביעית מבהקדש, שהפודה את ההקדש יצא הקדש לחולין ויתפשו הדמים תחתיו, והשביעית אינה כן, אלא המוכר פירות שביעית יתפשו הדמים ויעשו כפירות שביעית, והפירות עצמן לא נתחללו ונעשו כפירות שאר שנים, שנאמר בה תהיה בהוייתה תהא לעולם, ולפי שנקראת קדש תופשת דמיה, נמצאת אומר האחרון נתפש בשביעית והפרי עצמו הוא כמו שהיה".
"כיצד לקח בפירות שביעית או בדמיהן בשר נעשה הבשר כאותן הפירות ואוכלו כפירות שביעית, וצריך לבער אותן בשעת ביעור השביעית, לקח באותו בשר או בדמיו דגים יצא הבשר ונתפשו הדגים, לקח בדגים או בדמיהן שמן יצאו דגים ונתפש שמן, לקח בשמן או בדמיו דבש יצא שמן ונתפש דבש, וצריך לבער הפירות הראשונות עם הדבש האחרון, כדרך שמבערין פירות שביעית, ואין עושין משניהם מלוגמא ולא מפסידין אותן כשאר פירות שביעית".
וא"כ גם מי שיש לו חמץ שנקנה מדמי שביעית (וזמן ביעור שביעית של הפרי הראשון אחר הפסח) יכול להחליף את החמץ בבשר ולהעביר קדושת שביעית מהחמץ לבשר ואת החמץ לבער, או למכור לנכרי ואילו את הבשר לאכול בקדושת שביעית. לגבי תבואה שגדלה בעולי מצרים שם פעולות אלו של חליפין לא יועילו להסיר קדושת שביעית כיון שהראשון והאחרון קדוש בק"ש והתבואה עצמה יש עליה קדושת שביעית.
ב. מכירה לנכרי
לגבי מכירה לנכרי, אם המדובר בתבואה של כיבוש עו"מ הקדוש בק"ש לפי ההתניה שהזכרנו שאינו חייב בביעור, דינו בערב פסח של שמינית שלא ניתן למוכרו לנכרי והובאו הדעות על כך בשבת הארץ (פ"ה הי"ג אות ג). ולהלן נדון בדרך ביעורו.
לגבי חמץ שנקנה בדמי שביעית נראה שניתן למוכרו לנכרי בערב פסח וקדושת שביעית תעבור למעות שיקבל מהנכרי ויוכל לקנות בהם מזון אחר ולאוכלו בקדושה. אמנם נראה שלא ניתן למוכרו בדרך הנהוגה בימינו בתשלום דמי קדימה ומכירה בחזרה לאחר הפסח, מפני שבעת הפסח אין לקדושת שביעית על מה לחול, שהרי המוכר קיבל דמי קדימה בלבד. ועוד שאם ימכור דרך הרב המקומי וכד' עם כל שאר החמץ יהיו בתוך המעות של דמי הקדימה מעות הקדושות בקדושת שביעית המעורבות עם שאר המעות, ויצטרך בדרך חילול לקחת מעות אחרות ולומר שכל דמי פירות השביעית (שביד הרב) יהיו מחוללים על המעות שבידו. ולכן אם רצונו למכור לנכרי יצרך לעשות זאת במכירה חלוטה על דמים מסוימים ולא בתוך מכירת החמץ הצבורית.
ובחמץ הנקנה בדמי פירות שביעית יכול לחלל את קדושת שביעית על מעות או על פירות שברשותו ואח"כ למכור את החמץ לנכרי.
ג. השבתת חמץ
כאמור, לגבי תבואת חמץ מכיבוש עולי מצרים שיש בה קדושת שביעית ואין חייב בביעור בערב פסח של שמינית אסור למוכרו לנכרי כיון שנשאר בקדושתו (שהרי הוא פרי ראשון), ונראה שבחמץ זה ינהג כבתרומה.
הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"א הל' ח-ט) פסק:
"אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה שהוא מתחלת שעה שביעית ביום, וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה שנאמר (דברים ט"ז) לא תאכל עליו חמץ, כלומר על קרבן הפסח, כך למדו מפי השמועה בפירוש דבר זה לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח שהוא בין הערבים והוא חצי היום".
"ואסרו חכמים לאכול חמץ מתחלת שעה ששית כדי שלא יגע באיסור תורה, ומתחלת שעה ששית יהיה החמץ אסור באכילה ובהנייה כל שעה ששית מדברי סופרים ושאר היום משביעית ולמעלה מן התורה. שעה חמישית אין אוכלין בה חמץ גזרה משום יום המעונן שמא יטעה בין חמישית לששית, ואינו אסור בהנייה בשעה חמישית, לפיכך תולין בה תרומה ולחם תודה וכיוצא בהן מחמץ שהוא קדש לא אוכלין ולא שורפין עד שתגיע שעה ששית ושורפין הכל".
ונראה שה"ה לגבי חמץ מתבואת שביעית שיש בו קדושת שביעית – צריך לשורפו בשעה ששית. ומצאנו שהשוו בין קדושת תרומה לקדושת שביעית בכמה וכמה דברים, כאמור ברמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ה הל' ב, ג, כא):
"לאכילה ולשתייה כיצד, לאכול דבר שדרכו לאכול, ולשתות דבר שדרכו לשתות, כדין תרומה ומעשר שני".
"ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומע"ש, דבר שדרכו ליאכל חי לא יאכלנו מבושל, ודבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלין אותו חי, לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה ואינו מטפל לאכול תבשיל שנפסד והפת שעפשה כדרך שאינו אוכל בתרומה ומעשר".
"הקליפין והגרעינין שמותרין בתרומה לזרים אין קדושת שביעית חלה עליהם והרי הן כעצים אא"כ ראויין לצביעה והקור קדושת שביעית חלה עליו".
ועל כן נראה שה"ה לגבי ביעור חמץ של פירות שביעית ינהג כתרומה.