חבל נחלתו יג יא
סימן יא
נסיעה בשבת בחוץ לארץ
שאלה עריכה
יהודי שהה בחו"ל עם משפחתו. לשבת תאם שהייה במלון. בערב שבת תכנן נסיעה במשך כארבע שעות עד המלון בו היה אמור לשהות. הוא עלה עם משפחתו על מונית של נכרי שהיתה אמורה להביא אותו למחוז חפצו קודם השבת. הנסיעה התארכה לשש שעות הוא החליט שלא לרדת במקום אחר ולא מתואם מראש קודם השבת, אלא להמשיך בשבת עם הנכרי עד המלון אותו תאם.
האם נהג כראוי?
פתיחה
להחליט אם נהג כראוי נבצר ממני, כיון שלא ידועים לי כל הנתונים מה מידת הצער אם היה יורד במקום אחר בעיר זרה, אלו ילדים היו עמו, האם היה להם מקום להניח את ראשם בליל שבת ולסעוד במשך היום וכד'. התשובות לשאלות אלו תשפענה על התשובה הכוללת – מה היה ראוי לנהוג, ולכן לא אוכל לחוות דעתי.
ננסה לעמוד על הבעיות ההלכתיות שעמדו בפניו במעשה זה, ועל תוצאותיהן.
א. מחלוקת הראשונים באמירה לנכרי
נחלקו הראשונים האם מותר לצורך גדול כגון הפסד או צרכי רבים או לצורך קיום מצוה לומר לנכרי שיעשה מלאכה האסורה לישראל מן התורה, או הותרה רק אמירה באיסור דרבנן. מקור המחלוקת בגירסת הראשונים בעירובין (סח ע"א).
שיטת בה"ג (הל' מילה) והעיטור שמותר לומר לנכרי לעשות מלאכה האסורה מן התורה, לעומת זאת שיטת הרי"ף (שבת פי"ט) והרמב"ם (הל' שבת פ"ו ה"ט) שהותרה אמירה לנכרי רק למלאכה מדרבנן.
והביאו הר"י קארו והרמ"א בשולחן ערוך (או"ח סי' שז ס"ה) את המחלוקת: "דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לא"י לעשותו בשבת; והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה; כיצד: אומר ישראל לא"י בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה; או להביא מים דרך חצר שלא עירבו, לרחוץ בו המצטער; ויש אוסרין. הגה: ולקמן סי' תקפ"ו פסק להתיר, וע"ל סי' רע"ו דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא, וע"ש ס"ג".
וכן הרמ"א בסימן רעו (ס"ב) כתב: "הגה: י"א דמותר לומר לא"י להדליק לו נר לסעודת שבת משום דסבירא ליה דמותר אמירה לא"י אפי' במלאכה גמורה במקום מצוה (ר"ן ס"פ ר"א דמילה בשם העיטור), שעל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לא"י להדליק נרות לצורך סעודה, בפרט בסעודת חתונה או מילה, ואין מוחה בידם. ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול, דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו וע"ל סי' ש"ז".
ובמשנה ברורה (סי' שז ס"ק כד) כתב: "אפילו במלאכה דאורייתא – ע"י א"י במקום מצוה מיהו כבר כתב רמ"א לעיל דיש להחמיר בזה וכן עיקר כי דעה זו היא רק דעת יחידאה והרי"ף והרא"ש והרמב"ם ועוד כמה גדולי ראשונים חולקין עליה, ואך לענין מילה מצדד המ"א לקמן בסימן של"א לסמוך על דעה זו ועיין בא"ר שם... ועיין בספר החיים שכתב דבמקום הפסד גדול יש לסמוך על המקילין".
נראה שאף במקרה דנן כיון שזהו צורך גדול מאד ניתן להתיר אמירה לנכרי לנסוע בשבת עד למלון, אף שנסיעה בהצתות המנוע כרוכה באיסור תורה (לישראל).
ב. הנאה ממלאכת נכרי עבור ישראל בשבת
כיון שהישראל ומשפחתו לא עשו שום פעולה או דברו או בקשו מהנהג בשבת, הם רק נהנו ממלאכת הנכרי בשבת עבורם, וזה איסור דרבנן.
כך כתב בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' רמג ס"א): "אסרו חכמים לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת בין בחנם בין בשכר ואף על פי שאומר לו מקודם השבת שיעשה בשבת ואף על פי שאינו צריך לאותה מלאכה עד לאחר השבת שכשהנכרי עושה בשבת הוא עושה בשליחות הישראל ואף על פי שאין אומרים שלוחו של אדם כמותו מן התורה אלא בישראל הנעשה שליח לישראל שנאמר בתרומה כן תרימו גם אתם תרומת ה' ודרשו חכמים גם לרבות שלוחכם מכאן ששלוחו של אדם כמותו ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית אבל הנכרי אינו בתורת שליחות מן התורה מכל מקום מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא"...
והוסיף שם בסעיף ב: "והפליגו חכמים באיסור זה וגזרו בו גזרות כגון אם עשה הנכרי מעצמו בשביל ישראל אסרו ליהנות בשבת ממלאכתו ולמוצאי שבת עד בכדי שיעשה משום גזרה שמא יאמרו לו לעשות בשבת".
בנסיעה עם נכרי ברכב בשבת נעשית ע"י נכרי מלאכה עבור ישראל, ואעפ"י שהנכרי עושה לצורך עצמו לפרנסתו, בכ"ז הנהנה מכך הוא ישראל ומשפחתו.
וכן נראה מדברי שולחן ערוך הרב (או"ח סי' רמח) לגבי הפלגה בספינה בימים ונהרות:
"סעיף ו – ואפילו אם ידוע לו שלא יצטרך לחלל השבת כלל שהנכרים עושים הכל מכל מקום אם עיקר ההליכה של הספינה הוא בשביל ישראל כגון שרובה ישראל אסור ליכנס בתוכה בתוך ג' ימים שלפני השבת אפילו אם היא מהלכת למעלה מי' טפחים לפי שמה שהנכרים עוסקים בהולכת הספינה בשבת יש בזה איסור גמור (אף על פי שהם עוסקים מעצמם בלא אמירת ישראל והם מתכוונים לטובתם לקבל השכר שקצצו להם בעד שיוליכו אותם למחוז חפצם והרי הם קבלנים לכך ומותר להניח לקבלן שיעשה מלאכתו בשבת מכל מקום כאן) שהישראל נהנה בשבת עצמה מגוף המלאכה שעושה הנכרי בשבילו בשבת (הרי כל המלאכה נקראת על שם הישראל שאף על פי שהנכרי מתכוין כדי שיגיע לו טובה מזה מכל מקום כיון שעכשיו בשעת עשיית המלאכה יש לישראל הנאה ממנה הרי היא נעשית בשבילו יותר מבשביל הנכרי שהנכרי ג"כ מתכוין בשביל הישראל אלא שעושה כן בעד השכר שיתן לו ואינו דומה לקבלן המתקן כלים לישראל בשבת שאין הישראל נהנה בשבת עצמה מגוף מלאכה זו אלא לאחר השבת כשיגמרם וישתמש בהם) ולפיכך אין היתר לעולם לילך בשבת בספינה המהלכת בשביל ישראל אלא שמפני הסכנה מותר הוא כיון שכבר נכנסו לתוכה ואם לא ילכו בשבת יסתכנו א"כ אין ליכנס לתוכה אלא קודם ג' ימים שלפני השבת מטעם שנתבאר".
במקרה שלפנינו הוא ומשפחתו נהנו ממלאכת הנכרי בשבת, אולם כיון שלא כיוון לכך, הרי הוא אנוס, ואם יש חשש סכנה וצער נראה שמצד זה מותר להמשיך ולשבת במכונית אע"פ שהנכרי עושה עבורו.
ג. תחומין
בנסיעה כשעתיים בתוך השבת הוא ודאי יצא מתחום שבת בו שהה עם כניסת השבת. ולפי מ"ד שי"ב מיל בשבת מן התורה אף עובר על איסור תורה.
אמנם תוס' בעירובין (מג ע"א) כתב: "הלכה כרבן גמליאל בספינה – פסק רשב"ם דמותר ליכנס בספינה מבע"י בערב שבת אפילו שהספינה הולכת חוץ לתחום בשבת דספינה ממילא אזלא ואיהו לא מידי עביד ובלבד שלא יצא חוץ לספינה והספינה כולה כארבע אמות".
היינו תוס' התירו ליכנס לספינה בע"ש ולהשאר בספינה כל השבת ועל אף שהספינה יוצאת מחוץ לתחום שבת הוא אינו נחשב כיוצא חוץ לתחום מפני ששביתתו בספינה והיא נחשבת כולה כמקום שביתתו, והיא רה"י שזזה ממקום למקום.
אמנם החת"ס בתשובתו המפורסמת על נסיעה ברכבת בשבת (שו"ת חת"ס ח"ו, ליקוטים סי' צז) מסכם כך: "היוצא מדברינו אלו לדינא בענין דאמפף וועגען (=רכבת) הם העגלות ההולכים ע"י קיטור הנה לית בהו לא משום משמש בבע"ח ולא משום נכרי העושה מלאכה בתבערות הגחלים דהרי איכא רוב גוים וליכא אלא משום תחומין ואעפ"י שהוא למעלה מיו"ד מ"מ הרי הוא רוחב ארבע ולהרי"ף ולהרז"ה ולהרמב"ן דליכא בספינה משום איסור תחומין במים רק מפני טעמים שכתבו הם כנ"ל וא"כ ממה שהעולם נוהגין להפליג בספינה אין ראי' להתיר ליסע על העגלות חוץ לתחום. ונ"ל דהוה ספק ספיקא להחמיר ואין להתיר כמו שאבאר לא מבעי' סמוך לשבת דאסור כמ"ש רשב"א הנ"ל דמוקמי' אחזקת תחום ביתו אלא אפי' רחוק משבת וביום השבת אי אפשר לירד משם כידוע מ"מ הרי להראב"ן דמפרש שברקק מים עכורים ושנוי' דחיקא היא ולא סמכינן עלה ויש תחומין למעלה מיו"ד אפי' במים מכ"ש ביבשה ועוד הרי רחב ארבעה ולראב"ן הוכחנו אפי' קרקע המתנדנד אית בי' משום תחומין ואסור משני צדדים דיש תחומין למעלה מיו"ד ואפי' אין תחומין מ"מ ברחב ד' יש תחומין ואת"ל כרא"ם דמפרש רקק שאינו גבוה עשרה ולדידי' י"ל עמוד המתנדנד לא הוה ארעא סמיכתא וגם לא הוה שינוי' דחיקא והאיבעי' לא איפשיטא אין תחומין למעלה מעשרה אפי' יושב למעלה ברוחב ד' מ"מ הוה כתחומין למעלה מעשרה וספיקא הוה מ"מ דילמא כהרי"ף ורמב"ם די"ב מיל דאורייתא וספיקא לחומרא ונמצא ה"ל ספק ספיקא להחמיר ולא מצאתי להתיר לישראל לישב על העגלה הנ"ל בחול אם יודע שיסע גם בשבת".
וא"כ בין אם נוסע באוטובוס (למעלה מעשרה טפחים) ובין אם נוסע במכונית פרטית (למטה מעשרה טפחים) לכאורה עובר באיסור תחומין שהוא איסור דרבנן.
וכך כתב החפץ חיים בביאור הלכה (סי' תד ס"א):
"ואין בכל אחד מהן ד"ט וכו' – עין בליקוטי ח"ס חלק ששי סימן צ"ו בעגלות ההולכים ע"י קיטור [שנקרא אייזין באן] דאין לישב עליהם בשבת וגם בע"ש אסור אם יודע שיסע בשבת משום תחומין וע"ש עוד טעם וכ"כ בתשובות מהרי"א ח"א סי' נ"ח דעל העגלות שקורין אייזינבאהן בכ"ע אסור וכ"כ בספר כלכלת שבת".
ולרי"ף ולרמב"ם איסורו בי"ב מיל מן התורה. אולם נראה שאף לרמב"ם אינו עובר באיסור תחומין מן התורה כאמור בב"י לטור (או"ח סי' תד) שלרמב"ם חייב מלקות באיסור תחומין רק ברשות הרבים ולא בכרמלית ומדבר ובקעה. ועי' חדושי חתם סופר (שבת פז ע"ב). ועי' בביאור הלכה (סי' תד ס"א ד"ה 'והואיל ואין בימים ונהרות') שדעתו להחמיר בתחומין בכרמלית ביבשה.
עולה שלפי רוב שיטות הראשונים מי שנוסע מחוץ לתחום בשבת אף מחוץ לתחום י"ב מיל בכרמלית עובר באיסור דרבנן.
ד. קניית שביתה בכניסת השבת
מי שיצא מרצון חוץ לתחום בשבת יש לו ארבע אמות בלבד לכל רוח (עי' שו"ע או"ח סי' תה).
אולם כתב הרמ"א (או"ח סי תד ס"א): "ואם כבר יצא אלפים ממקום שפגע למטה מעשרה, דאין לו רק ד' אמות, מכל מקום אם צריך לצאת מן הספינה מכח גשמים שיורדים עליו או שחמה זורחת עליו או שצריך לנקביו וצריך מכח זה ליכנס בעיר, הוה ליה כל העיר כארבע אמותיו, וכיון דעל על. (א"ז ומרדכי והגהות אשירי פ' מי שהוציאוהו)".
ובאר המשנ"ב (ס"ק טו) "ואם כבר יצא – ר"ל שפגע במקום אחד למטה מי"ט וקנה שם שביתה ונתרחק שם יותר מאלפים דמן הדין אין לו רק ד"א כדין יצא חוץ לתחום דאפילו באונס אין לו רק ד"א אפ"ה אם מחמת אונס נכנס בתוך עיר מוקפת מחיצות נחשב לו כל העיר כד"א כדין הוציאוהו עכו"ם ונתנוהו בתוך עיר מוקפת מחיצות בסימן ת"ה"...
ובס"ק טז הוסיף: "מכח גשמים וכו' – וכ"ש אם דחפוהו עכו"ם לתוך העיר דהוי ליה כל העיר כולה כד"א ומ"מ לא יאמר לעכו"ם שידחפו אותו".
נראה איפוא שה"ה למקרה דידן כיון שכבר הגיע לעיר אחרת מותר ללכת את כולה אם מוקפת מחיצות. אמנם כיון שבימינו רוב הערים בחו"ל אינן בעלות מחיצות (ולא מעורבות) צריך להשאר בתוך בית המלון כל השבת ועדיף שירדו מהמונית בתוך חצר בית המלון המוקפת מחיצות, ובכך המלון וחצרו יהיו כמקום שאליו הביאוהו הנכרים בשבת.
ה. הוצאה, טלטול חפצי מוקצה, ותשלום לבעל המונית
כאשר המשפחה הגיע למלון היה צריך לרדת עם מזוודותיו שמכילות ודאי חפצי מוקצה ולשלם לבעל המונית כאשר אף טלטול מוקצה ותשלום בשבת – אסורים מדרבנן, כמו"כ אם עוקר מהמונית ומניח במלון יש כאן אסורי הוצאה מדרבנן שכן המכונית – רה"י, חצר המלון – כרמלית, אם אינה מגודרת כהלכתה, או מקורה (ואז היא רה"י). כמו"כ המלון הוא רה"י. הוצאה מרה"י לכרמלית ומכרמלית לרה"י אסורה מדרבנן. ולכן ראוי שאת החפצים מהמונית יעלו לחדרם עובדי המלון הנכרים, ויש בכך אמירה לנכרי במקום פסידא שהיא מותרת.
לגבי התשלום יכול לתת לנכרי את ארנקו ולומר לו שייקח את התשלום המגיע לו (אולם אם זה לא ניתן הרי צריך לשלם לנכרי בשבת). ולאחר התשלום יכניס את הארנק לתוך שאר חפציו או יניחם בתיק התלוי על גופו.
ונראה שחפצי מוקצה שיכול להניח תלויים על גופו בתוך תיק וכד' עדיף שיטלם כך ולא יעבירם בידיו מצד טלטול בכרמלית.
ו. דברי אחרוני דורנו
מצאתי שעסק בשאלה דומה בס' חשוקי חמד (שבת דף קנג ע"א) ואלו דבריו:
"נתקע בדרך בערב שבת".
"שאלה. מה הדין בנוסע שנאנס לצאת לדרך בערב שבת אחר חצות, ובעקבות תקלה לא צפויה נכנסה השבת טרם הגיעו למחוז חפצו, ונשאר תקוע על אם הדרך שלא במקום ישוב וסכנה להשאר שם יחידי, לפני הנוסע עמדו שתי אפשרויות: א. להמשיך בנסיעה במכונית כרבע שעה עד שיגיע למקום ישוב. ב. לרדת לפני שקיעת השמש מהמכונית ולילך רגלי יותר מתחום שבת עד מקום ישוב, (בהליכה זו אין כל סכנה). באיזה דרך יבחר?"
"תשובה. אם נהג המכונית אינו יהודי, ימשיך בנסיעה עד שיגיע למקום ישוב, מאחר והנכרי הוא המבעיר את האש שבמנוע, וגם על איסור תחומין אינו עובר הישראל, משום שהנכרי הוא שמוציאו מחוץ לתחום, וכמבואר בתוס' עירובין (דף מג ד"ה הלכה בשם הרשב"ם): "דאיהו לא מידי עביד". ומאידך אם ילך רגלי יעבור על יציאה חוץ לתחום. אלא שאם הדבר אפשרי ירד מחוץ לישוב, כדי שלא יראוהו התושבים כשהוא יורד מהמכונית בשבת".
"ואם נהג המכונית הוא יהודי, מסתבר שעדיף שהנוסע ירד מהמכונית וילך רגלי, אם אין בזה סכנה, שהרי הנהג עובר על איסורי מלאכה בנסיעתו ואין לו להנות מהאיסור, ואף על פי שבהליכתו יעבור על איסור תחומין, הרי איסור זה הותר בגלל הפיקוח נפש, אבל איסור הבערה לא הותר שהרי אפשר להלך רגלי. ועוד שגם אם יסע במכונית יעבור הנהג על איסור תחומין שהרי מוציא את הנוסע מחוץ לתחום".
והרב זילברשטיין נראה שעוסק בארץ ישראל, ובחו"ל כשהנהג נכרי, מן הסתם גם הוא מסכים שימשיך בדרכו עד שיגיע למחוז חפצו.