חבל נחלתו יג ג

<< · חבל נחלתו · יג · ג · >>


סימן ג

כוונה במצוות שבין אדם לחבירו

שאלה

האם מצוות שבין אדם לחבירו צריכות כוונה לצאת י"ח?

א. מצוות צריכות כוונה

פסק השו"ע (או"ח סי' ס ס"ד): "י"א שאין מצות צריכות כוונה, וי"א שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה, וכן הלכה".

והמגן אברהם (ס"ק ג) העיר שרק במצוות דאורייתא אבל מצוות דרבנן אי"צ כוונה.

ובאר המשנה ברורה (ס"ק ז) "דע דלפי המתבאר מן הפוסקים שני כונות יש למצוה א' כונת הלב למצוה עצמה, וב' כונה לצאת בה דהיינו שיכוין לקיים בזה כאשר צוה ד' כמו שכתב הב"ח בסי' ח' וכונת המצוה שנזכר בזה הסעיף אין תלוי כלל בכונת הלב למצוה עצמה שיכוין בלבו למה שהוא מוציא מפיו ואל יהרהר בלבו לד"א כגון בק"ש ותפילה ובהמ"ז וקידוש וכדומה דזה לכו"ע לכתחילה מצוה שיכוין בלבו ובדיעבד אם לא כיון יצא לבד מפסוק ראשון של ק"ש וברכת אבות של תפילה כמו שמבואר לקמן, רק שמחולקים בענין אם חייב לכוין קודם שמתחיל המצוה לצאת בעשיית אותה המצוה. ולמצוה מן המובחר כו"ע מודים דצריך כונה כדאיתא בנדרים: ראב"צ אומר עשה דברים לשם פועלם ונאמר ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה וכמו שכתב הגר"א על הא דאיתא בסימן ח'".

ובס"ק ח כתב המשנ"ב: "ואם לא כיון לצאת ידי חובתו בעשיית המצוה לא יצא מן התורה וצריך לחזור ולעשותה. ואפילו אם ספק לו אם כיון, אם הוא מצוה דאורייתא ספיקא לחומרא כ"כ הפמ"ג בסימן תקפ"ט עי"ש. ונ"ל דלא יברך אז על המצוה דבלא"ה יש כמה דיעות בענין הברכה אפילו אם ודאי לא כיון בראשונה".

עולה שיש שלשה סוגי כוונות: כוונה לתוכן הנאמר, ונעכבת רק בפסוק ראשון של ק"ש וברכה ראשונה בתפילת עמידה. כונה במצוות שנאמר טעמן בתורה (ציצית, תפילין, סוכה) ואין מעכבת כלל. וכונה שלישית עליה נחלקו ונפסק כפי שהזכרנו שמעכבת במצוות מן התורה והיא הכוונה לצאת י"ח מצות ה' שנצטוינו עליה בתורה.

השאלה היא האם כל המצוות כלולות בכך או שיש מצוות שאינן כלולות בכך.

ב. מצוות שאינן צריכות כוונה

כתב בקובץ שיעורים (ח"ב סי' כג אות ו): "והנה מצינו שני סוגי מצוות: א) שעשית המעשה ע"י האדם היא גוף המצוה כגון שופר לולב וכו'. ב) שעיקר המצוה היא תוצאות המעשה כגון: פדיון שבוים, פריעת בע"ח, פריה ורביה וכו', והחילוק הזה נפ"מ לכמה דברים כגון למ"ד מצוות צריכות כונה והתוקע לשיר צריך לחזור ולתקוע, ובפריעת בע"ח מצוה אם פרע שלא בכונת מצוה לא נאמר שצריך לחזור ולפרוע, וכן במצות פ"ו שהמצוה היא שיהיו לו בנים והרי יש לו בנים אף אם לא כיון לשם מצוה אינו חייב לחזור ולהוליד בנים, וכן במצות ובערת הרע דהמצוה היא שיהא הרע מבוער אפשר לקיימא גם ע"י נכרי אף דאינו בר שליחות כמ"ש בשו"ת הרשב"א ח"א סי' שנ"ז ובפ"ק דמועד קטן דף ט' כאן במצוה שאפשר לקיימה ע"י אחרים וכו' עיין שם, וכה"ג גם באיסורין"... (בהמשך עוסק בענייני איסורים).

למדנו מדבריו שיש מצוות שהכוונה לצאת י"ח מצות השם מעכבת, ואם אינו מכוין לא יצא – למאן דאמר מצוות צריכות כוונה, אבל יש מצוות שהתוצאה היא עיקר המצוה ולכן אין צריך לכוין בהם לשם מצוה, ונראה שהכוונה בהן היא תוספת חסידות אבל אינה מעכבת את המצוה. (בין המצוות הללו שהולכות עפ"י התוצאה נראה שכלולות כל מצוות שבין אדם לחבירו, ונדון בכך להלן.)

בשו"ת מנחת שלמה (תניינא סי' ה אות' ד-ה) מביא מהפרי מגדים שיש מצוות נוספות שאינן צריכות כוונה וחולק עליו: "מה שהביא מהפמ"ג סי' ד' [משב"ז ס"ק ט"ו דשחיטה וטבילה כיון שאין בהם חיוב רק כשרוצה לאכול או להטהר לא צריך כוונת מצוה], מכל מקום נראה דשאני שחיטה וטבילה, דאכילת בשר לאו מצוה ועיקר המצוה של שחיטה היא להכשיר ולהתיר את הבשר לאכילה כשרצונו לאכול בשר, ולכן סובר הפמ"ג דהרי זה נחשב רק בגדר של מצוה להתיר את הבשר באכילה, וכששוחט שפיר מקיים מצוה הואיל והתיר בכך את הבשר וטיהר עצמו בכך מטומאתו, מה שאין כן בציצית אף שאין חיוב ללבוש ד' כנפות מ"מ אין הפירוש שהציצית באים להתיר הבגד בלבישה, אלא דכשלובש מתחייב בציצית וכל המצוה היא במציאות של הציצית, והתולה ציצית בבגדו כל עוד שלא לובשו אין כאן שום קיום מצוה, וכיון שכן אין זה דומה כלל לשחיטה וטבילה".

"דוגמא לכך, ממצות שילוח הקן דנקטינן דאין זו מצוה חיובית והרואה את הקן מותר לו לילך לדרכו ולא לעשות כלום, ומכל מקום פשוט הוא שאם ראה קן ושילח את הצפור ולקח את הביצים בלי שום כונת מצוה דמסתבר שלא קיים בכך מצות שילוח הקן, והיינו מפני שהחסרון הוא במצוה, ולא במצוה שהיא רק בגדר של מכשירין, וכן במצות תפילין בזמננו שהחיוב הוא רק בשחרית, מכל מקום אם מניח אח"כ עוד פעם האם אפשר לומר דאין צורך בכונה, וע"כ כדאמרן הואיל והיא ממש מצוה לעצמה ולא להכשיר דבר אחר כשחיטה וטבילה. גם נ"ל להוסיף דשאני ציצית דבכל פעם שלובש בגד של ד' כנפות הלא מתחייב מיד להטיל בו ציצית, ורק כיון שכבר הטיל בו ציצית הרי זה חשיב כאילו גם עכשיו מטיל בו ציצית, משא"כ בשחיטה וטבילה לאחר שכבר שחט או טבל שוב אין רואים אותו כלל כשוחט וטובל, והוא פשוט, אך כל זה כתבתי מבלי לעיין בלשונו של הפמ"ג ולדעת יותר ברור".

"ומה שהבאת לבאר דברי הר"ן במס' ר"ה דף כ"ח ע"א בדעת הרמב"ם, דאע"ג שפסק מצוות צריכות כונה אפי"ה גם פסק בכפאו לאכול מצה דיצא אף על גב שלא נתכוין למצוה, דהוא מפני שנהנה באכילתו ומשוה אותו למתעסק בחלבים ועריות דחייב בקרבן מפני שנהנה, [ותמוה הא עכ"פ לא נתכוין לצאת, ומוכרח שכל הדין כונה הוא רק לעשות המעשה למצוה, אבל כשנהנה מיקרי מעשה אף על פי שלא נתכוין... ".

עולה מדברי הגרשז"א שיש מצוות שאינן צריכות כוונה מחמת שהן מכשירות. כמו"כ מצוות שההנאה היא מעשה המצוה ונהנה, אין צורך בכוונה משום שנהנה ויצא י"ח גם ללא כוונה. ועי' שו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' א ד"ה ויותר מזה).

ג. כוונה במצוות בין אדם לחבירו

כך כתב בשו"ת זרע אברהם (סי' סב אות ב): "והנה ראיתי מקשין בהא דפריך גבי מי שאמר לו אביו הבא גוזלות ועלה לבירה ומת דפריך כמה קושי' ולמה לא מקשה דלמא לא הי' מכוין לשם מצוה ובפרט לשיטת הסוברים דאם כיון שלא לצאת לא יצא".

"אך נראה פשוט דבמצוה שבין אדם לחבירו לא בעי כוונה. ובפרט למ"ש החרדים דטעם מצות צריכות כוונה משום דכתיב לעבדו בכל לבבכם וזה ל"ש במצות שבין אדם לחבירו כמו צדקה וכיבוד אב ואם. דהא קיי"ל דאם נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה הרי זה מתברך והנותן סלע לצדקה ואומר ע"מ שיחי' בני הרי זה צדיק גמור. ואולי היינו הטעם דבמצוה שאפשר לעשותה ע"י שליח ולא הטילה התורה עליו לעשותה בעצמו בזה לא בעינן כוונה ועיין גיטין (דף לה א) מ"ט איענשה משום דאשתרשי לה מקום דינר".

עולה מדבריו (והובאו אף בקובץ שיעורים לעיל) שמצוה שיכול לעשותה ע"י שליח כגון: 'ובערת הרע מקרבך' (הובא לעיל), לקדש אשה או לגרש אשה וכד' אין צריכה כוונה. אולם לא נתן טעם לדבריו.

ואולי אם ניתן לעשותן ע"י שליח או אף ללא שליחות ע"י נכרי סימן הוא שהתורה לא דרשה כוונת מצוה במעשה.

וכך כתב בשו"ת שערי דעה (ח"א סי' נז): "וטעמא דמילתא נ"ל דמצות שבין אדם למקום העיקר הוא הכונה ורחמנא ליבא בעי, ואפי' למ"ד מאצ"כ מ"מ העושה מצוה בלא כונה מבטל מ"ע דלעבדו בכל לבבכם שהיא מצוה כוללת על כל מצות שבתורה וכמבואר בקיצור ס' חרדים והארכתי בזה במ"א גם כי מכוין לשם ענין אחר גרע טפי והלכך לא תוכל פעולה אחת להתחלק לשתי כונות. משא"כ במצות שבין אדם לחבירו שמצינו שלא הקפידה תורה על הכונה כלל (ואולי אפי' למ"ד מצ"כ ז"א אלא במצות שבין אדם למקום)". וכן שנה זאת בח"ב סוס"י יז.

וכך מובא בתולדות החזו"א (ח"ב עמ' קפג בהערה): "הרב יעקב יהודה פלק שליט"א שמע מרבינו לעניין מצוות צריכות כונה שיש לומר שהוא דוקא במצוות שבין אדם למקום שהרי יתכן שיקיימה שלא לשם מצוה אלא מטעם אחר. אמנם במצוות שבין אדם לחבירו כגון הבא לעשות חסד עם זולתו ולהיטיב לו איך יתכן שבשעה שעסוק בזה יתכוון להרע לו או לצערו ויהיה לו כוונה אחרת ובוודאי שרק לטובתו מתכוון ויוצא גם כך בלי כוונה מיוחדת שמסתמא לשם מצוה כיוון אלא שלכתחילה אולי יש מקום להחמיר ממדת חסידות שהרי הוא ג"כ רק מקיים המצוה מתוך שלבו אומר לו שצריך להיטיב עם הזולת ועדיין אין מוכח שעושה כן רק מתוך שה' ציוה על זה. הרב פלק ציין בזה לדברי מרן ה"חפץ חיים" בספר "אהבת חסד" חלק ב' פרק כ"ג ויו"ש גם בהג"ה". (וכן עולה מדברי החפץ חיים שם ולהלן נביאם).

אמנם מה שכתב בשם החזו"א שבמצוות שבין אדם לחבירו מסתמא לשם מצוה עושה אין הדבר כ"כ הכרחי, ויותר נראה שעושה זאת סתם מצד גמילות חסדים ורחמים וכד'. ולפי טעמו משמע שמי מחזיר חוב ('פריעת חוב מצוה') ללא ידיעה כלל מהמצוה אינו מקיים שום מצוה והדבר אינו נראה כלל.

וכך כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ו יו"ד סי' כט): "אבל מצות צדקה שא"צ כוונה, שהכל תלוי בהנאת העני, ומה איכפת תו לעני אם הנותן כיון לשם מצוה או לא. וכיו"ב ראיתי להגר"ש לנדא בס' אהבת ציון (דרוש י דט"ז סע"ד) שכ', שבעשיית צדקה המעשה בעצמו מועיל אף בלי מחשבת מצוה, וכמ"ש בר"ה (ד) האומר סלע זו לצדקה ע"מ שיחיה בני ה"ז צדיק גמור. ואמר אדוני אבי הגאון (בעל נודע ביהודה) ז"ל הטעם למה שבכל המצות צריך לעשות המצוה לשם שמים ולא ע"מ לקבל פרס, משא"כ בצדקה, משום שכל מצות ה' אם אינו עושה לשם מצוה אין בו ממש ואינו עושה כלום, שהרי אם נטל לולב או הניח תפלין וציצית, לולא שיש בזה מצות הבורא יתברך שציונו לעשות כן, אין במעשה הזה שום תועלת מצד עצמו, ורק מפני שמקיים מצות הבורא שציונו לעשות כן, קיום המצוה גורם חשיבות ויקר תפארת המעשה, לפיכך אם אינו עושה לשם מצוה אין בו ממש, אבל בנתינת צדקה אף שאין בו מחשבת מצוה מ"מ הרי יש תועלת לעני בעשייתו, שאין הבדל אצל העני אם הנותן עושה צדקה לשמה או לא. לכך ביקש ירמיה (ב"ק טז) הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים, כדי שאפי' שכר מעשה לא יהיה בידם. ע"ש".

מתבאר מדברי הגר"ש לנדא ואביו הנו"ב שבמצוות שיש בהן תועלת לחבירו אי"צ בכוונה כיון שהתועלת העולה מהם היא הנרצית, והיא מועילה אף ללא כוונה. ולפי דבריו מצוות שבין אדם למקום שלולא הציווי אין המוסר והיושר לעשותם דוקא הן צריכות כוונה מפני שללא הכוונה כל מטרת המעשה אינה ברורה. ונראה שלמ"ד אי"צ כוונה עצם העשיה מוכיחה שמתכוין למעשה המצוה, אולם אם הוא מתעסק בדבר אחר כגון התוקע לשיר, אינו יוצא י"ח שהרי לא מוכח שמתכוין למצוה.

מוסיף הגר"ע יוסף: "וכן מוכח מדברי מרן החיד"א בס' פתח עינים ב"ב (י:) שבמצות צדקה לא בעינן כוונה בעשייתה, ע"ש. וע"ע בשו"ת הרדב"ז ח"ג (סי' תמא) שכ', שבכל המצות לא הותר לנסות את ה', חוץ מצדקה, (וכמבואר בתענית ט), והאומר סלע זו לצדקה ע"מ שיחיה בני ה"ז צדיק גמור. וטעמא דמילתא משום תקנת עניים. ע"ש. וכ"כ בשו"ת שערי דעה ח"א (סי' נז), שבמצות שבין אדם לחבירו מצינו שלא הקפידה תורה על כוונה, ואפי' למ"ד מצות צריכות כונה אפשר שזה אינו אלא במצות שבין אדם למקום, ולכן האומר סלע זו לצדקה ע"מ שיחיה בני ה"ז צדיק גמור. וכן בכל מצות שבין אדם לחבירו שעיקרן מפני תקנות העולם שרצה הבורא יתברך להיטיב לברואיו לא איכפת לן בכוונת העושה כלל. ע"ש. וכ"כ עוד השערי דעה בח"ב (ס"ס יז). ע"ש. וע"ע בנחל יצחק ח"ב (בפתיחה אות יד והלאה). ובמש"כ בס' חזון עובדיה ח"א (סי' כט עמוד קנח). ע"ש".

ניתן לומר כמה טעמים לכך מדוע במצוות שבין אדם לחבירו אין הכוונה מעכבת. ניתן לומר כי בכל מצוות גמילות חסד לא ניתן לחזור על הפעולה בשנית, כיון שיש שני צדדים לפעולה – הנותן והמקבל, לא נדרוש מהנותן שיעשה בשנית. כגון: לשמח חתן וכלה או לקבור מתים או לנחם אבלים או לבקר חולים או לפרוק או לטעון וכד'. וכן לא נדרוש ממנו שיתן צדקה בשנית כי בפעם הראשונה לא התכוין לשם מצוה או שהעני לא קיבל לשם מצוה. כדוגמת האמור לעיל לגבי מצוות שההנאה היא מרכיב של המצוה הרי כבר שימח את החתן והכלה, או שפרק או שטען היינו תועלת המצוה כבר נעשתה ולכן אין כונת המצוה מעכבת.

ואין זה דומה ל'סתמא לשמה' האמור בהרבה מצוות. כאן הכוונה נכללת בתוך מעשה המצוה משום שכל מעשהו מוכיח על כך. לדוגמא: ברית מילה אף אם לא מל את בנו בכוונה לצאת י"ח מצות בריתו של אברהם אבינו ע"ה ודאי יצא י"ח ולא נחייבו להטפת דם ברית כדי לצאת י"ח המצוה. אבל במצוות שבין אדם לחבירו אפילו אם לא ידע שקיימת מצוה כזו ורץ לסייעו (כגון: לפרוק או להקים) בכ"ז קיים את המצוה.

והנ"מ בכך היא שהוא פטור בזמן עשיית המצוה ממצוות אחרות מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, וכן נאמר בו שלוחי מצוה אינם ניזוקין. ולדוגמא, לפי רב יוסף שסבר ששומר אבידה שומר שכר מפני שפטור ממצות פרוטה לעני בעת התעסקותו באבידה ובטיפול בה, וכי אם מטפל בה שלא לשם מצות המקום הוא אינו מקיים את המצוה?!

וכך הסתפק בשו"ת עמק הלכה (ח"ב סי' כא): "ובעמדי בזה נסתפקתי במצות יבום וחליצה מאיזה סוג הם, אם הם ממצות שבין אדם לחבירו או מסוג מצות שבין אדם למקום, והנה מצות חליצה אף לשיטת הרשב"א הנ"ל דהוא מצוה, מ"מ בודאי דלא הוי בין אדם לחבירו דהרי אינו עושה טובה לשום אדם בזה שממאן ליבמה, אבל במצות יבום כיון דמפורש בקרא להקים לאחיו שם בישראל, והיכא דאינו ראוי להקמת שם כגון באיילונית וכדומה ליכא מצות יבום כלל כמבואר בכ"מ בש"ס, א"כ נראה דהוי מצוה שבין אדם לחבירו וכמו שצותה התורה על צדקה, פריקה וטעינה שהם בודאי מסוג שבין אדם לחבירו כן גם מצות יבום, או אולי כיון שאחיו מת לא שייך ע"ז בין אדם לחבירו".

"והדעת נוטה דהוי מסוג שבין אדם לחבירו, דהנה השערי דעה ס"י כתב לחדש דאף למאן דס"ל דמצות צריכות כוונה ואם לא כוון לא יצא מ"מ במצות שבין אדם לחבירו לכ"ע לא בעי כוונה כמו במצות צדקה דקיי"ל האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני ה"ז צדיק גמור. הרי דאף דמכוין לתועלתו מ"מ הוי צדיק גמור עי"ש שהראה לש"ס ב"מ פ"ב ע"ב גבי מלוה צריך למשכון וכו', ור"ע סבר דאפילו הכי מצוה קא עביד בהלואתו עיש"ה, וא"כ כיון דאנן קיי"ל יבמות נ"ג ע"ב דיבום לא בעי כוונה ואפילו נתכוון לזנות קנה א"כ מוכח דהוי מסוג שבין אדם לחבירו ולכך לא בעי כוונה. ועיין בתשובות ח"ס אהע"ז סי' צ' שנתעצם בזה במה דקיי"ל דיבום לא בעי כוונה וחליצה בעי כוונה, עי' חכם צבי סי' א'. ולדברינו נכון בפשיטות דשאני חליצה שהוא מצוה שבין אדם למקום ולכך בעי כוונה אבל יבום שהוא מסוג שבין אדל"ח להכי לא בעי כוונה".

"ובעיקר חקירה זו נראה דתליא בפלוגתא דאבא שאול וחכמים יבמות ל"ט ע"ב דאבא שאול אומר הכונס יבמתו לשם נוי וכו' כאלו פוגע בערוה. וחכמים אומרים יבמה יבוא עליה מכל מקום, ובש"ס שם אמרינן דאבא שאול וחכמים פליגי בהאי קרא גופא דאבא שאול ס"ל דיבמה יבוא עליה למצוה ולא לשם נוי וחכמים סברי דיבמה יבוא עליה משמע מכל מקום דהיינו אף לנוי, ואין מובן דבמאי פליגי, ואמאי לא דרשו חכמים דיבוא עליה לשם מצוה כאבא שאול, ולדברינו יובן דאבא שאול סובר דיבום הוי מצוה שבין אדם למקום וממילא צריכה כוונה כשאר מצות, ולכך דריש יבוא עליה למצוה ולא לשם נוי, אבל חכמים סבירא להו דהוי מצוה שבין אדם לחבירו וא"צ כוונה, וא"כ אי אפשר לומר יבוא עליה למצוה וע"כ דרשו יבוא עליה מכל מקום".

ועי' עוד בענין כוונה ביבום בשו"ת דברי חיים (אה"ע ח"א סי' ק) ושו"ת יביע אומר (ח"ו אה"ע סי' יד אות ח).

ובענין שיתוף בכוונות, לצורך מצוה ודברים אחרים, עי' פסחים ח (בענין בודק חמץ ומחפש מחט והמפרשים), קובץ שעורים (כתובות אות רכד), חשוקי חמד (סוכה מט ע"ב), שולחן ערוך הרב (או"ח סי' תלג), משנה ברורה (סי' תלג ס"ק לו).

ד. כוונה במצוות שבין אדם לחבירו

בס' אהבת חסד (פ' כג) כותב שמצוות שבין אדם לחבירו אינן צריכות כוונה ומקבל עליהן שכר מצוה כראוי, אולם בהערה הוסיף: "ואף שהארכנו הרבה בענין זה וביררנו ממדרשי חז"ל דבכל גווני מקבל האדם שכר על הפעולה הטובה שעושה וכבר אחז"ל שאין הקב"ה מקפח אפילו שיחה נאה, מ"מ יש נ"מ רבה בין העושה הפעולה שלא לשם מצוה ובין העושה לשם מצוה שאז מגיע גודל התיקון הנעשית מהמצוה למעלה מעלה וכמו שאחז"ל שע"ז אמר הכתוב מעל השמים חסדיך. והטעם שכפי עשייתה כן כח תיקונה, אם עשייתה הוא רק בגשמיות הפעולה ולא בכוונה כלל אז אין בכוחה לפעול למעלה בעולם הרוחני ומתפשט עבור זה חסד ה' רק על העולם הזה שהוא עולם הגשמי, משא"כ אם מכוין לשם מצוה יש בכח המעשה ההוא קדושה רבה ופועל קדושתה למעלה מעל השמים וכבר מבואר בזוה"ק גודל התעוררות קדושה בכל העולמות שנעשית ע"י המצוה בשלימות. ע"כ מה טוב לאדם שירגיל עצמו בעת שעושה איזה דבר שיש לה שורש בתורה כגון מצות הלואה שמקיים בזה המ"ע דאם כסף תלוה או שתומך ידי העני במה שנותן לו מלאכה להשתכר וכל כה"ג שמקיים בזה המצוה דוכי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו או שמשלם פעולת שכיר בזמנו שמקיים בזה המצוה וביומו תתן שכרו וכל כה"ג דברים המצויים תמיד שהם עומדים ברומו של עולם שהם מצ"ע גמורות בתורה מה טוב שיכוין בעת הפעולה לקיים המצות עשה שלה שאז נעשית המצוה בגדר השלימות"... ומסיים: "ע"כ אשרי האיש הנבון ומשכיל בפעולותיו שיעשו על גדר השלמות היינו שיעשה הפעולה הטובה בעבור שהיא מצות ה' ויתקדש עי"ז לה' וזהו שכתובה למען תזכרו ועשיתן את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם והיינו שהוא עושה אותה בעבור שהם מצות ה'".

כאמור לעיל בדברי החזו"א דוקא במצוות שבין אדם לחבירו אף אם אינו מקיים על מנת לעשות מצות בוראו הרי מתכוין להיטיב לחבירו ולעשות עמו חסד ולכן לא ניתן לומר שאין כאן כוונת הלב אלא שלעתים היא נעשית ללא כוונה לשם מצות ה', וא"כ היא ודאי נעשית בכוונה ולא כמעשה קוף בעלמא, ולכן אם הוא יודע שזו מצוה והתכוין אליה זכה ופעל 'מעל השמים' גדולות ונצורות אולם אם לא התכוין ורק רצה לגמול חסדים ודאי רצונו פועל אף בעליוני עליונים.

וראיה לכך מס' מנורת המאור (פ"כ, דרך ארץ, עמוד ) "וכל המשמח לעגומים ונכאבים, ומנחם אבילים, ודובר על לב עניים ואומללים, מובטח לו שהוא בן עולם הבא. כדגרסי' בפרק סדר תעניות (תענית כב ע"א) רב ברוקה חוזאה הוה קאי בשוקא. אתא אליהו זכור לטוב, איתחזי ליה. אמר ליה, מי איכא בהאי שוקא בר נש דחזי דעלמא דאתי. אמ' ליה, אלין תרין גוברין מן בני עלמא דאתי נינהו. אזל בתריהו. אמ' להו, מאי עבידתיכו. אמ' להו, אינשי בדיחי אנן, פי' שמחים, וכי חזינן איניש דעציב מבדחינן ליה, אי נמי אי חזינן תרי דאית להו תיגרא, פי' מריבה, בהדי הדדי, טרחינן ועבדינן שלמא בהדיהו. ואם יראה מום בחבירו יכסה עליו, ואם יראה בו מדה טובה יפרסם אותה, ויהיה כל אדם בעיניו נכבד מנפשו".

א"כ בעל מנורת המאור לא התנה שיעשה מצוות אלו מצד שהן מצוות גבוה אלא כסדר מוסרי נורמאלי, ועל כן נראה שאם ישראל עושה מצוה בין אדם לחבירו ואינו מתכוין לשם מצוה אלא לשם הטבה לחבירו עצם המעשה עם כוונת ההטבה פועלת אף ללא כוונת מצוה.

ובשפת אמת (ויקרא פסח שנת תרמז) כתב: "ואמת כי השבת הוא מעין עוה"ב וא"י להשיגו בעוה"ז. רק בנ"י שהם בני עלמא דאתי מקבלים הארת השבת. וכמו שאין נגלה טובו ית' בעוה"ז רק לבנ"י. כמו כן אין נגלה ונודע שבחן של בנ"י בעוה"ז רק להקב"ה כמ"ש כשושנה בין החוחים שבגלות בין האומות". וא"כ מי שהוא בן עוה"ב ודאי פועל גם מעל השמים.

ובבריתא בתוספתא פאה (פ"א ה"ד) נאמר: "מחשבה טובה המקום ברוך הוא מצרפה, מחשבה רעה אין המקום מצרפה... אלא מחשבה שעושה פירות המקום מצרפה עם המעשה מחשבה שאינה עושה פירות אין המקום מצרפה עם המעשה". ולא הוזכרה בבריתא דוקא מחשבת מצוה אלא מחשבה טובה. ובריתא זו נאמרה ביחס לסיום המשנה הראשונה בפאה: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם".

וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה: "וענין אמרו אוכל מפירותיהן והקרן קיימת לו, הוא מה שאומר לך, כל המצות נחלקות חלוקה ראשונה לשנים, חלק במצות המיוחדות לאדם בעצמו בינו ובין ה' כגון הציצית והתפלים והשבת ועבודה זרה, וחלק במצות התלויות בתקינות יחסי בני אדם זה עם זה כגון האזהרה על הגניבה, והאונאה, והשנאה, והנטירה, והצווי לאהוב זה את זה, ושלא נרמה זה את זה, ושלא יעמוד אחד ממנו על נזק השני, ולכבד ההורים והחכמים שהם אבות הכל, אם קיים האדם המצות המיוחדות לו בעצמו במה שבינו לבין בוראו יש לו על זה שכר יגמלהו ה' על כך לעולם הבא כמו שנבאר בפרק חלק. ואם קיים האדם המצות התלויות בתקינות יחסי בני אדם זה עם זה יש לו על זה שכר לעולם הבא על קיימו המצוה, וישיג תועלת בעולם הזה להתנהגותו התנהגות טובה עם בני אדם, לפי שאם הלך בדרך זו והלך זולתו בה יהנה גם הוא מאותה תועלת. וכל המצות שבין אדם לחברו נכללים בכלל גמילות חסדים, התבונן בהם תמצאם. הלא תראה שהלל הזקן כשאמר לו הגוי למדני תורה על רגל אחת אמר לו דעלך ביש לחברך לא תעביד"...

ע"כ נראה שאם כוונתו להיטיב לחבירו הוא עדיין בן העוה"ב ואף למעשי צדקותיו פעולה אף בעולמות עליונים.


הערת הרה"ג יעקב אריאל הרב הראשי לרמת גן

על הערה מאת הגר"א נבנצל שליט"א, שהפורע חובו של חברו, אומנם נפטר מן החוב אך מצוה לא קיים, הגבת על כך בחילוק שבין מצוות שבאדל"מ ששם י"ל שלא קיים את המצוה לבין מצוות שבאדל"ח שהמצוה התקיימה.

מיהו צע"ק מצדקה שם נראה שצודק הגר"א נבנצל שאם קיים מצות צדקה בלא כוונה אומנם קיים מצוה, אך לא יצא עדיין כל ידי חובתו בכך, כמבואר במס' סוכה דף מט ע"ב אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה, שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד.

ור' מהר"ל נתיבות עולם – נתיב גמילות חסדים – פרק ב:

כי גמילות חסדים הוא מצד הנותן שהוא עושה טוב בין שמבקש המקבל ובין שאין מבקש, אבל הצדקה הפך זה, כי מפני שהמקבל צריך לכך נותן לו מפני דחקו, ודבר זה מצד המקבל

(ר' את הסברו של הר"י אנגל באתוון דאורייתא – כלל כג על הגמ' בכתובות סו א שנקדימון בן גוריון לא יצא לגמרי י"ח צדקה בכך שכלי מילת היו מציעין תחתיו ובאין עניים ומקפלין אותן מאחריו.)

נמצא שלעניין מצות צדקה עצמה אכן קבלת העני היא העיקר. אך לעניין השכר שאני, כאן הדיון כלפי שמיא. כאן חשובה הכוונה – החסד שבמעשה הצדקה.

ובזה נבין מדוע בי"ד כופה על צדקה למרות שעל מ"ע שמתן שכרה בצידה אינו כופה ר' ב"ב ח ע"ב תוד"ה אכפיה כי השכר הוא חשבון כלפי שמיא. אך בצדקה הכפיה לא ע"מ שיקיים את המצוה כהלכה אלא בגלל צורכי העניים וחסרונם גם צדקה ללא כוונה מועילה.

אך כל זאת במצות צדקה שיש בה גם צד של גמילות חסד בגופו. לא כן פריעת בע"ח אין בה אלא החזרת החוב למלוה. וכמו שאם אחר פרע את חובו של הלווה יצא הלווה יד"ח, כמו כן גם אם פרע ללא כוונה. והדברים ק"ו.