חבל נחלתו יג ב

<< · חבל נחלתו · יג · ב · >>


סימן ב

עוסק במצוה ומקבל שכר ממוני – האם פטור מן המצוה?

שאלה

האם עוסק במצוה וזו פרנסתו פטור מן המצוה? לדוגמא מי שהוא בחברה קדישא וקובר מתים האם חייב במצות ק"ש?

תשובה

א. השולחן ערוך (או"ח סי' לח ס"ח) פסק: "כותבי תפילין ומזוזות הם ותגריהם ותגרי תגריהם וכל העוסקים במלאכת שמים, פטורים מהנחת תפילין כל היום, זולת בשעת ק"ש ותפלה".

והרמ"א הגיה: "ואם היו צריכים לעשות מלאכתן בשעת ק"ש ותפלה, אז פטורין מק"ש ותפלה ותפילין. דכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אם צריך לטרוח אחר האחרת, אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח, יעשה שתיהן (הגהת אשרי בשם א"ז ור"ן פ' הישן)".

ובאר המגן אברהם (ס"ק ח) "ותגריה' – פירש"י הלוקחים כדי להמציאן למכור למי שצריך להם עכ"ל, משמע דאם עושה כדי להשתכר בו לא מקרי עוסק במצוה וצ"ע בנדרים דף נ"ג משמע דמחזיר אבידה הוו עוסק במצוה אף על פי שנוטל עליו שכר, וי"ל דהתם אינו נוטל אלא שכר בטלתו א"נ התם עיקר כוונתו להשיב אבדה אבל הכא עיקר כוונתו להשתכר עסי' תל"ג ס"ח".

היינו, המג"א מדייק מרש"י שדוקא אם עוסקים במצוה לצורך מצוה אבל אם עושים ע"מ להרויח אינם נחשבים עוסקים במצוה וע"כ חייבים להפסיק מעיסוקם שהוא מצוה ולקיים מצוות אחרות. ומקשה המג"א על דיוקו שכן משיב אבידה מותר ליטול שכר כשעוסק בהשבת אבידה ואעפ"כ פטור ממצוות אחרות כגון לתת פרוטה לעני. ומשיב המג"א שמשיב אבידה אינו נוטל שכר על מעשה ההשבה אלא שכר בטלתו ממלאכתו הקבועה. וכן עיקר כוונתו לצורך מצוה ולא על מנת להשתכר. עולה מדבריו שמי שמתפרנס ממלאכת מצוה כגון כותבי סת"מ או 'חברה קדישא' המתעסקים הלוית המת וכל צרכיו חייבים במצוות אף בשעת עיסוקם במצוה.

וכתב הפרי מגדים (א"א ס"ק ח) עפי"ד המג"א: "כל שעיקרו למצוה אף על פי שעוסק בממון ג"כ מקרי עוסק במצוה... הוא הדין כאן כל שמכוין להמציאם להם תפילין אף על פי שמכוין ג"כ לשכר מקרי עוסק במצוה דפטור". היינו שאף אם מרויח ממון כל שכוונתו העיקרית למצוה נחשב עוסק במצוה. וכ"כ במחה"ש (ס"ק ח).

ב. במשנה ברורה באר מתי הם פטורים (ס"ק כו): "כגון שנזדמן לו קונה שרוצה לקנות סת"ם והקונה רוצה לפרוש בים או בשיירא עכשיו ואי אפשר לו להמתין עד שהסופר או התגר יקיים מצוה אחת שבאה לידו כגון הנחת תפילין או ק"ש וה"ה שאר כל המצות ע"כ מותר לכתוב ולמכור לזה אף על פי שעי"ז יעבור זמן המצוה [לבוש] ועי' בבה"ל".

בביאור הלכה (סי' לח ס"ק ח) הקשה על דעת המג"א מנוטל משכון (ב"מ פב) ועובד בו ופוחת מחובו של מלוה שנחלקו התנאים אם הוא כש"ש או כש"ח ולר"ע שהלכה כמותו אע"פ שנוטל את המשכון כדי לפחות מחובו נחשב כעוסק במצוה אע"פ שעושה כן להנאתו ופטור מלתת פרוטה לעני. ונדחק בתרוצו: "ואולי דכונת הגמרא במ"ש מ"ס מצוה קעביד שהלוהו היינו שמסתמא מכוין בזה לקיים מצות בוראו ומכוין להנאתו ג"כ ור"א סבר דלהנאתו לבד מכוין וכעין מה שפירש רש"י בפסחים דף ט' ע"ב ד"ה הרי זה צ"ג וכו' ומתכוין אף וכו' ושם בע"א ד"ה וכה"ג וכו' עיין שם אבל אם אנו יודעין שכונתו רק כדי להרויח לא מיקרי עוסק במצוה ומ"מ נ"ל דאם כונתו לשניהם בשוה מיקרי עוסק במצוה וכענין מה שפסק הא"ר בסימן תקפ"ט סק"ח דאם תקע בשופר להתלמד וגם לצאת בו ידי מצוה יצא ידי חובתו".

ומחדש המשנ"ב בהמשך ביאור ההלכה חילוק המתרץ את דברי רש"י וחולק על דעת המג"א, ומחלק בין אם עושה מצוה בגופו או שמחשבתו משויא לה מצוה. בראשון נפטר כדין עוסק במצוה אפילו נוטל על כך שכר, ואילו אם רק מחשבתו מחשיבה זאת כמצוה אז חייב אף במצוות אחרות. וז"ל: "ודע עוד דלענין כתיבת סת"ם גופא כמו שמצוי שהכותב כונתו להשתכר מסתפיקנא לומר דאפ"ה מיקרי בכלל עוסק במצוה אף דלכאורה הוא היינו הך דהמ"א שהביא מפירש"י נלענ"ד לחלק אף דעי"ז יפול ממילא ג"כ הקושיא של המ"א והוא דלענין כתיבה גופא דהיא בודאי עצם מצוה כדכתיב וכתבתם ורק דאינה גמר מצוה קודם הקשירה וכדמוכח במנחות מ"א ע"ב הוא תמיד בכלל עוסק במצוה ואפילו אם אנו יודעין שעיקר התחלתו לכתוב היה רק בשביל שכר ולולי זה לא היה מתחיל מ"מ אמרינן דהשתא שכותב אין מכוין כלל רק שכותב סתם לשם מצות תפילין כדין ומה שפירש"י הלוקחין כדי להמציאן וכו' הלא רק על ותגריהם פירש וכונתו דשם הלא המסחור בעניני תפילין לא נזכר בשום מקום למצוה ואפילו אם נאמר דמה שהוא מוכר לאיזה אדם הצריך תפילין הוא בכלל עוסק במצוה עכ"פ בשעה שהוא קונה התפילין מהסופר כדי לסחור בהם אין שם לע"ע עצם פעולת המצוה כלל בהמעשה גופא והגמרא פטרן בכל גווני לכן פירש"י הלוקחין כדי להמציאן למכור למי שצריך להם ור"ל דאז ע"י מחשבתו שהוא לשם מצוה מחשיב פעולתו לעוסק במצוה משא"כ בעניני מחזיר אבידה וכתיבת סת"ם וכה"ג הפעולה גופא הוא בכלל עוסק במצוה".

עולה מדברי המשנ"ב שאף העוסק בתשלום לפרנסתו במצוה פטור מן המצוה אבל אם ע"י מחשבתו היא נעשית מצוה – כאן מחשבתו קובעת האם מתכוין למצוה או להרויח ממון.

ג. וצריך לעיין בסברה שבדברי המג"א, מדוע מי שעושה מצוה כדי להתפרנס צריך להפסיק ולקיים מצוה ואינו נחשב עוסק במצוה.

הר"ן (על רי"ף סוכה יא ע"א) כתב שהטעם שעוסק במצוה פטור מן המצוה לפי תוס' משום "דאי מטרדו בקיום מצות סוכה הוו מפגרי ממצותן". היינו המצוה השניה היא טירדה מעשית שתמנע את קיום המצוה שכבר התחיל בה כיאות. הר"ן חולק עליהם וסובר "שכל שעוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אף על פי שיכול אז לקיים כמה מצות" (כן מביא שו"ע הרב או"ח סי' לח ס"ז וכן הביאור הלכה כאן). ונראה מדבריו שלא מצד הטירדה אלא מצד כבוד המצוה הראשונה שכבר החל בה. ונראה שאין חוששים לכך שהוא חייב אף במצוה השניה, משום סיבות אלו.

ולכאורה לפי שני הטעמים אף הנוטל שכר פטור אם בגלל המניעה המעשית ואם בגלל הכבוד לעוסק במצות המקום, ומה אכפת לן לגבי קיום המצוה הראשונה שנוטל שכר, סו"ס הרי עוסק במצוה.

ונראה להסביר לפי המג"א, שההבדל בין נוטל שכר לעושה ללא רווח ממוני, שבעצם אף העוסק במצוה אינו פטור מן המצוה, אלא שאינו חייב לקיימה כעת, ואם התברר שזמנה של המצוה שלא עשאה עבר או שלא התפנה לעשותה לא עבר ולא נחשב כמבטל מצוה שהקב"ה שלח לידו קיום מצוה אחרת באותה שעה. אבל אם הוא נוטל שכר, הוא קבע שיקיים מצוה זו וייפטר מאחרת וזה לא הרשתה לו תורה – לפי המג"א.

ועפ"י חילוקו של המשנ"ב, עוד יותר מסתבר שמצוה שמקיימה לשם ממון יתחייב אף במצוות אחרות. שכן לפי הדין אף אם התחיל באיסור לכתוב תפילין למי שהולך למדה"י אינו חייב להפסיק משום עוסק במצוה כדברי ביאור הלכה (סי' לח ד"ה אז פטורין): "ובדיעבד אפילו אם התחיל באיסור אעפ"כ אין צריך להפסיק דמ"מ הרי עוסק במצוה וכדאיתא שם בסי' ע"ב דאם התחילו להוציאו אין מפסיקין ואפילו אחר שהגיע זמן ק"ש כמו שכתב הפר"ח שם". אבל במצוות שמחשבתו משוויא להן למצוה והוא נוטל עליהן ממון הרי מחמת הממון הוא עושה זאת והממון גורם שתחשב למצוה, ולכן ודאי מתחייב אף במצוה השניה.

ד. בשו"ת כתב סופר (או"ח סי' קיט) נשאל על שליח מצוה בסוכות שפטור מן הסוכה אולם השליח שלפניו נוטל שכר על השליחות וממילא לפי דברי המג"א יתחייב בסוכה.

בתחילה מביא את דברי המג"א וחולק עליו: "אבל שיהי' עוסק במצוה כזו שיש לו בה ג"כ הנאה עצמית ומכוין גם להנאתו שיהי' פטור ממצוה אחרת שאין לו בה רק קיום מצות ה' לא מוכח מהתם, ומצד השכל שגדולה הרבה מצוה שאין לו בה שום תועלת והרוחה ממצוה שיש לו בה הרוחה גם אם גם למצוה או עיקר למצוה קמכוין ואין מן הדין שתודחה מצוה זו שכולה לה' מפני זו שאינה כולה לה' והא"ש רש"י בסוכה דס"ל דוקא כשקונים ומוכרים מיד ליד כדי להמציא למי שצריך להם ואין מרויח בו דאם יש לו בו הנאת ריוח הגם שלמצוה יחשב לו ומקבל שכר עליה מ"מ לא יפטור עי"ז ממצוה אחרת כנ"ל חילוק נכון וברור ועיי' ".

ומקשה הכת"ס את קושיית המשנ"ב ממלוה על המשכון ומסיים את קושייתו: "ומה ראה רש"י על ככה לפרש ברייתא דסוכה תגריה' דלא כהלכתא, ותמיה על המג"א שלא הזכיר סוגי' זו וצלע"ג". לאחר מכן הכת"ס נו"נ בענין מלוה על המשכון ומסיק כמג"א בהבנת רש"י:

"ואחרי דברים הדברים אלו שהעלינו עד כה, מיושב קושיתי דמעיקרא על רש"י סוכה דס"ל היכא דיש לו בו הנאה והרוחה מן המצוה וכ"ש כשמכוין ועיקרו לכך לא עלה על דעת שיהי' פטור ממצוה אחרת, והא דר"ע דס"ל במלוה וצריך למשכון דמצוה קעביד ונעשה ש"ש היינו להך לשנא דמשום שכר מצוה נעשה ש"ש ולא שפטור עי"ז ממצות צדקה, ושפיר כ' בסוכה תגריה' כשמכוונין רק למצוה ולא להרויח אבל כל שמכוין להרויח לא עלה על הדעת אפי' לה"א שיהי' פטור ממצוה אחרת וא"ש נכון בעזה"י החונן דעת ועיי'...".

"המורם מכל דברינו ובאורינו דדבר זה שלמדנו מרש"י סוכה כ"ו דכל העוסק במצוה פטור מן המצוה ליכא רק כשהיא כולה לה' ואין לו בה הנאה לעצמו, מלתא דשוי' לכל שיטת היא, והראנו לה פנים מסבירות להלכה מתוך הסוגי', ושיטת רמב"ם רי"ף וטוש"ע, וכ"ש בנדון שלנו לפי הנראה דעיקרו של השליח להנאתו מתכוין דלא נפטר עי"ז ממצות סוכה, וכיוצא בה, כנלפע"ד נכון להלכ'".

מדברי הכת"ס עולה שדעתו כמג"א ואע"פ שהקשה עליהם לבסוף הסכים עמו.

ה. הנצי"ב בחידושיו (מרומי שדה סוכה כו ע"א) חולק על הבנת המג"א ברש"י. וז"ל לאחר הבאת רש"י וקיצור דברי המג"א: "וקשה לי וכי כותבי תפילין לשם מצוה לחוד עושין ולא בשביל פרנסתן. ותו חתן דמיקרי עוסק במצוה מכוין בנשיאת אשה רק לשם מצוה ולא שתהי' לו עזר. ובגיטין דף ח' שהתירו משום ישוב א"י שבות של שבת, האם מיירי דוקא בקונה לשם מצות ישוב הארץ. אלא כל זה ליתא, ודקדוק פירש"י אינו אלא לפרש דתגריהן היינו שממציאים בנקל למי שצריך להם, והמה רחוקים מן בית הסופר משו"ה הוי מצוה. משא"כ אם הסופר ישנו בעיר, ואם לא היה התגר היה הולך הקונה בעצמו אל הסופר, ואז לא מיקרי התגר עוסק במצוה, אלא הלוקחין וממציאין בזה למי שצריך להם".

ו. בשו"ת שבט סופר (או"ח סי' עו) נושא ונותן בדברי אביו ומברר דבריו ומסיק כמג"א: "המורם מדברינו שהדין שלמד המג"א מרש"י סוכה דהיכי שעושה בשביל הנאתו לא אמרינן עוסק במצוה פטור ממצוה שריר וקיים וליכא ראיה להיפך מסוגיא זו או מטעמא של אבא מאוה"ג או מטעמא דידי שהראיתי פנים מסבירות לחלק בין הנאה של תגריהן ובין הנאה של צריך למשכן".

בקובץ שעורים (ח"ב סי' מו) מעיר מתשובת הגאונים שחולה ומשמשיו פטורים מתפילה ולומדים זאת מסוכה ומבאר שאף החולה שעסוק בהשבת גופו פטור משום עוסק במצוה. ולדברי המג"א משמשים בשכר אף שעוסקים במצוה חייבים בכל המצוות ונ"מ לרופאים ואחים סיעודיים וכד' שחייבים בכל המצוות וצ"ב.

סיכום

א. המגן אברהם (עפ"י דיוק ברש"י בסוכה) מסביר שהעוסק במצוה ונוטל עליה שכר ממוני אינו פטור ממצוות אחרות. והסכימו לדעתו הכת"ס ובנו השבט סופר.

ב. המשנה ברורה סובר שכל עוסק במצוה בגופו פטור ממצוות אחרות. ורק אם מחשבתו משויא לה מצוה חייב במצוות אחרות.

ג. הנצי"ב חולק מכל וכל וסובר שכל העוסק במצוה אף בשכר פטור מכל המצוות.