חבל נחלתו יג ד

סימן ד

קדושת יוצר וקדושה דסידרא

שאלה

איך צריך לומר בציבור וביחיד את קדושת יוצר (בברכה ראשונה של ק"ש) וקדושה דסידרא (קדושת 'ובא לציון')?

א. קדושת ברבים או אף ביחיד

המשנה במסכת מגילה (פ"ד מ"ג) מונה: "אין פורסין את שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב, ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים וברכת חתנים, ואין מזמנין בשם פחות מעשרה"...

בתלמוד (מגילה כג ע"ב) מסבירים את מניעת האמירה בפחות מעשרה: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא (ויקרא כ"ב) ונקדשתי בתוך בני ישראל – כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע? – דתני רבי חייא: אתיא תוך תוך, כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל, וכתיב התם (במדבר ט"ז) הבדלו מתוך העדה, ואתיא עדה עדה, דכתיב התם (במדבר י"ד) עד מתי לעדה הרעה הזאת, מה להלן עשרה – אף כאן עשרה". עולה שכל דבר שבקדושה מחייב לאמירתו לעשרה.

בברכות (כא ע"ב) נחלקו האמוראים: "אמר רב הונא: הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין, אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור למודים – יתפלל, ואם לאו – אל יתפלל; רבי יהושע בן לוי אמר: אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדושה – יתפלל, ואם לאו – אל יתפלל. במאי קא מפלגי? מר סבר: יחיד אומר קדושה; ומר סבר: אין יחיד אומר קדושה".

ופסיקת הראשונים שאין יחיד אומר קדושה. וכך פסק השולחן ערוך (או"ח סי' קט ס"א): "הנכנס לבהכ"נ ומצא צבור מתפללין, אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע ש"צ לקדושה או לקדיש, יתפלל... ואם לאו אל יתפלל, אם אין השעה עוברת".

כיון שנפסק שיחיד אינו אומר קדושה וקדיש עלתה השאלה מה דין קדושה שביוצר, היינו בברכה ראשונה בק"ש של שחרית; ובקדושה דסידרא היינו בתוך 'ובא לציון' שאומרים בסוף התפילה ובמנחה בשבת.

כתב הטור (או"ח סי' נט): "קדושה שביוצר כתב הרמב"ם ז"ל שאין היחיד אומר אותה וכן כתב רב נטרונאי אלא אומר עונים באימה ואומרים ביראה קדוש וברוך וא"א הרא"ש ז"ל כתב שיחיד יכול לומר שאינו בא עתה לקדש אלא סיפור דברים היאך המלאכים מקדשים ולא דמי לקדושה שבתפלה שאומר נעריצך שאותה ודאי אינה בפחות מי' והכי איתא במסכת סופרים קדושה שביוצר אור ושבסדר קדושה יחיד אומר אותה שאינה אלא סיפור דברים".

הבית יוסף באר:

"קדושה שביוצר כתב הרמב"ם שאין היחיד אומר אותה. כן כתב בפ"ז מהלכות תפלה (הי"ז) וזה לשונו סדר תפלות כך הוא וכו' וקורא אח"כ שמע ומברך לפניה ולאחריה ומדלג קדושה מן הברכה ראשונה שלפניה שאין היחיד אומר קדושה וכתוב בתשובת הרשב"א (ח"א סי' ז) שבתשובה כתב ואמר שקדושה שביוצר יחיד אומר אותה וגם רבינו ירוחם (נ"ג ח"ב כד ע"ד) ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתבו שבנו של הרמב"ם העיד על אביו ז"ל שכתב בכתב ידו בתשובה אחת (מהד' בלאו סי' שיג) שהיחיד יכול לאומרה שאע"פ שכתב במדע (הל' תפלה שם) שאין היחיד יכול לאומרה אחר כך חזר בו ותפס שיטת הרא"ש ע"כ. והכלבו (סי' ח) כתב שמאחר שבתשובה כתב הפך ממה שכתב בחיבור נראה שסובר שהוא הלכה ואין מורין כן. ובארחות חיים (הל' קדושה מיושב אות א) כתוב שבנו של הרמב"ם העיד על אביו שחזר בו הלכה למעשה ועל זה אנו סומכים עד כאן לשונו. ובסמוך אכתוב דעת הרשב"א ז"ל":

עולה שדעת הרמב"ם בהלכה בי"ד החזקה היא שיחיד אינו יכול לומר קדושת יוצר לבדו, אולם הלכה למעשה חזר בו והסכים שאף יחיד אומר קדושת יוצר.

ממשיך הב"י: "בפרק הקורא את המגילה עומד (כג:) אהא דאין פורסין על שמע בפחות מעשרה כתב הר"ן (מגילה יג: ד"ה ושמעינן) ושמעינן ממתניתין שאין היחיד אומר קדושה של יוצר אבל סדר קדושה של ובא לציון אומר דהא קראי בעלמא הוא דקא מסדר עכ"ל וכן הסכים רבינו ירוחם (שם) וכן כתב המנהיג (דיני תפלה סי' לא) וזה לשונו בשפה ברורה ובנעימה לאל ברוך נעימות יתנו כך ראוי לומר ביחיד שלא להזכיר קדוש וברוך וכן כתב רב נטרונאי ז"ל ויש אומרים כך עונים באימה ואומרים ביראה קדוש וברוך לאל ברוך וכו' ולא יתכן ע"כ והאגור (סי' קא - קב) כתב בשם שבלי הלקט (סי' יג) שה"ר אליעזר מווירונא גורס עונים ביראה ואומרים קדוש וברוך לאל ברוך וה"ר ברוך כתב האומר עונים ביראה ואומרים קדוש וברוך לא יפה עושה משום שאותה כת שאומרת קדוש אינה אומרת ברוך כדאמרינן בפרק גיד הנשה (חולין צא:) אלא הכי לימא עונים ביראה ואומרים קדוש והאופנים וכו' משבחים ואומרים ברוך ואינו גומר הפסוקים ומתחיל לאל ברוך וזהו עיקר עד כאן".

היינו הב"י מביא שלגבי קדושה דסידרא כיון שאך קורא פסוקים הסכמת הראשונים שיכול לאומרה ביחיד. ומביא את דעות הראשונים על דרך אמירת קדושת יוצר ביחידות.

מוסיף הב"י לבאר את דברי הטור: "וא"א ז"ל כתב שיחיד יכול לאומרה (=לקדושת יוצר) שאינו בא עתה לקדש וכו'. כן כתב בפרק הקורא את המגילה עומד (סו"ס ז) ובפרק מי שמתו (סו"ס יח) ותלמידי ה"ר יונה כתבו בפרק מי שמתו (יג. ד"ה ונקדשתי). ולענין קדושה של ברכת יוצר וקדושה של ובא לציון אם צריך עשרה אם לאו נחלקו בו המפרשים יש אומרים דבכלל דבר שבקדושה הוי ואין אומרים אותו בפחות מעשרה, אבל רבני צרפת ומקצת הגאונים אומרים שמותר היחיד לאמרו דלא הוי בכלל דבר שבקדושה אלא נקדישך שאנחנו מקדישין אותו ובכיוצא בזה אמרו שאין לנו לעשותו בפחות מעשרה אבל קדושה של יוצר שאין אנו מקדישין אותו אלא מזכירין הקדושה שאומרים לו משרתיו מותר ביחיד דאינו אלא כמו סיפור וכן ג"כ ובא לציון כיון שאינו אלא פסוקים בעלמא שאנו אומרים אותם אין בכך כלום ולזה נוטה דעת מורי הרב עכ"ל".

הב"י מביא שהרא"ש וכן תלמידי רבינו יונה סוברים שהן ברכת יוצר והן קדושת ובא לציון נאמרים ביחידות.

ממשיך ומביא ביחס למסכת סופרים שהביא הטור: "וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל על מה שכתב רבינו דאיתא במסכת סופרים (פט"ז הי"ב) שהיחיד אומר אותה הנה חיסר בכאן התנאי שאומר שם ובלבד שיהיה בן י"ג שנה, וארחות חיים (שם אות ב) והכלבו כתבו (סי' ח) הא דמסכת סופרים דובלבד שיהא בן י"ג וזה לשון מסכת סופרים פט"ז: קטן שאינו פורס את שמע אינו יכול לומר קדוש ביוצר ביחיד אבל בציבור עונה עמהם וגדול פורס את שמע יכול לומר לפי שהוא כסודר אבל קדוש של עמידה כיון שצריך לומר נעריצך ונקדישך אינו מן הדין לאמרו פחות מעשרה ואין קטן עולה מן המנין עכ"ל ומנהג העולם כה"ר יונה והרא"ש ז"ל ואפילו פחות מבן י"ג אומר אותה".

ועולה אף ממסכת סופרים שקטן שאינו מצטרף למניין אינו יכול לומר קדושת יוצר ביחידות אבל גדול אומר אף ביחיד, וקדושה של עמידה אין לאומרה ביחיד. בהמשך מביא הב"י מספר הזוהר שאין לומר קדושה בלשון הקודש ביחיד ולא את התרגום בציבור ומסיק הב"י: "ואף על פי שהעולם נהגו לומר קדושת יוצר ביחיד נראה לעניות דעתי שמאחר שאין דבר זה מפורש בתלמוד יש לנו לתפוס כדברי הזוהר וכמו שכתבתי בסימן ל"א בדין הנחת תפילין בחול המועד".

ומביא הב"י שכן דעת הרשב"א בתשובה שאין ליחיד לאומרו. והאומרים קוראים זאת כפסוקים בטעמים ולא כתפילה.

אולם בדרכי משה (הקצר או"ח סי' נט ס"ק ג) השיג על מסקנת הב"י: "ולי נראה דאין לשנות המנהג ולומר אותה, מאחר דהרמב"ם חזר מדבריו הלכה למעשה והסכים לדברי הרא"ש והר"י ועל פיהם נתפשט המנהג. ומה שכתב מאחר שאין הדבר מפורש בתלמוד נראה מאחר שמפורש במסכת סופרים אין לנו לחוש לסודי הזוהר נגדו מאחר שכבר נתפשט המנהג על פיו".

בשולחן ערוך (או"ח סי' נט ס"ג) פסק: "י"א שהקדושה שביוצר, יחיד אומרה, לפי שאינה אלא סיפור דברים. וי"א שיחיד מדלגה, ואינה נאמרת אלא בציבור. ויש לחוש לדבריהם וליזהר שיחיד יאמרנה בניגון וטעמים כקורא בתורה".

והרמ"א הגיה: "וכבר פשט המנהג כסברא ראשונה, ויחיד אומר אותה. וכשעונין קדושה זאת אומרים אותה בקול רם. (הגהת מיימוני בנוסח התפלות)".

המגן אברהם (ס"ק ב) הביא מספר הקָנָה שקדושת יוצר יש לאומרה מיושב.

ובביאור מדלגה בדעה השניה בשו"ע כתב (ס"ק ג): "מדלגה – רק יאמר ואומרים ביראה קדוש והאופנים וכו' ואומרים ברוך". וכן בס"ק ד כתב: "כקורא בתורה - כדרך שהתינוקות קורין לפני רבם [ב"י פרדס]".

בביאור הגר"א מסביר שכל דין פורסין על שמע המצריך עשרה הוא משום קדושת יוצר, וא"כ מן המשנה והגמרא במגילה עולה שקדושת יוצר רק בעשרה וכן מסביר הגר"א את הברייתא במס' סופרים ואף הזוהר תומך בדעה זו, ולכן לפי הגר"א קדושת יוצר רק בעשרה. ולכן תקנו הראשונים ליחיד לומר במקום קדושה ברייתות.

עולה מדברי הגר"א שאין לומר יוצר ביחידות אלא רק בעשרה ודינה כקדושה של עמידה.

וסיכם זאת המשנה ברורה (ס"ק יא): "ובביאור הגר"א הסכים להלכה לדעה האחרונה (=בשו"ע) ולפי שאין לזוז מהמנהג נכון להדר אם אומר ביחיד לאמר בניגון וטעמים כקורא פסוקים וכ"כ הפמ"ג בשם הלבוש שטוב להדר בזה".

ובערוך השולחן (סי' נט סי"א) סיכם את כל הדין כך: "בקדושה שביוצר הוי פלוגתא דרבוותא שהרמב"ם שם כתב שהיחיד דולגה מפני שאין אומרים קדושה רק בצבור, ודעת הרא"ש וכמה מהראשונים שאומרה מפני שאין זה אלא סיפור דברים מה שהמלאכים אומרים. ובנו של הרמב"ם בתשו' העיד על הרמב"ם שחזר בו ג"כ בסוף ימיו ופסק שהיחיד אומרה, וכן הוא המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל וראיה לזה שהרי אנו אומרים זה מיושב וע"פ הזוהר דוקא מיושב ולא מעומד ונקראת תפלה מיושב כידוע, ואם היא קדושה כקדושה של שמ"ע איך נאמרנה מיושב. ורבינו הב"י כתב שנכון שהיחיד יאמרנה בטעמים וניגון כקורא בתורה ע"ש ואין המנהג כן, וכתב רבינו הרמ"א וכשעונין קדושה זאת אומרים אותה בקול רם עכ"ל. כלומר דאע"ג דהוי סיפור דברים מ"מ אומרים בקול רם וכשאומרים כי הוא לבדו פועל גבורות יש מוסיפים ואומרים כי הוא לבדו מרום וקדוש פועל גבורות [ונכון הוא דיש בהם עשר ספירות ודו"ק] לאל ברוך הלמ"ד בקמ"ץ וכן למלך [פרע"ח]".

מתבאר למעשה שנהגו שאף יחיד אומרה ואם ירצה להדר יאמרנה בטעמים כקורא בתורה.

ב. דרך אמירת קדושת יוצר ברבים

כאמור אף מי שסובר שקדושת יוצר נאמרת ביחידות סובר שיש כאן קדושה, ולכן יש לאומרה כסדר קדושה בעמידה.

בדרכי משה (או"ח סי' נט ס"ק ד) הוסיף: "בהגהות מיימוני בנוסח התפילות (אות ג) כתב בשם ראבי"ה (ברכות סי' סו) סמך מן הירושלמי לומר קדושה זו בקול רם". ועל השו"ע הגיה: "וכשעונין קדושה זאת אומרים אותה בקול רם". עולה שלפי דבריהם היא נאמרת כדרך אמירת קדושה בתפילת עמידה בחזרת הש"ץ, ששליח הציבור פותח והציבור עונה.

לגבי דרך אמירת הקדושה בחזרת הש"ץ כתב הבית יוסף (או"ח סי' קכה ס"ק א): "נראה מדברי רבינו (=הטור) שאין הציבור אומרים עם החזן נקדישך אלא שותקין ומכוונין למה ששליח ציבור אומר וכשמגיע לקדוש אז יענו ויאמרו קדוש וכו' וכן כתב הרא"ש בתשובה כלל ד' סי' י"ט וזה לשונו דבר פשוט הוא שאין לומר קדיש עם החזן כי אין אומרים קדיש אלא בעשרה וצריך להבין לחזן ולענות אמן אחריו כמו כן בקדושה אומר החזן נקדישך ונעריצך וכו' עד שמגיע לקדוש ואז עונין הציבור קדוש עכ"ל. ונראה דכן יש לעשות כשאומר החזן לעומתם משבחים וכו' שותקים עד שמגיע לברוך כבוד יי' ממקומו ואז הם עונין, וכן כשאומר ובדברי קדשך שותקין עד שמגיע לימלוך יי' וכו' ואז עונים. ויש לדחות דלא מיעט הרא"ש שלא יאמרו עם החזן אלא נקדישך ונעריצך שהוא כמו יתגדל ויתקדש וכו' שאין אומר אותו אלא שליח ציבור בשם כל הציבור עד שמגיע לקדוש ואז יענו כל הציבור אבל לעומתם משבחים וכו' וכן ובדברי קדשך וכו' שפיר דמי שיאמרו אותו הציבור והראשון נראה יותר".

מתבאר שנוטה שאין לומר עם שליח הציבור בקול את כל הקדושה, אלא את הפסוקים שהקהל צריך לענות. ונראה שה"ה לגבי קדושת יוצר הציבור עונה קדוש וכו' וברוך כבוד בקול כאשר שליח הציבור מגיע לסיום הפסוק לפני כן.

וכן הרמ"א דייק לכתוב שהציבור עונים כבי' לשליח הציבור.

והמשנה ברורה (ס"ק יג) הדגיש: "בקול רם – דוקא בצבור אבל ביחיד אומר בלחש כ"כ בא"ר, אבל בשע"ת כתב שאין קפידא אף ביחיד אם יאמרה בקול רם".

ונראה שכן ראוי לשליחי הציבור בקהילותיהם בין אם הם קבועים ובין אם מתחלפים להתרגל לאמירת קדושת יוצר כדרך אמירת קדושה בחזרת הש"ץ של תפילת עמידה.

ג. קדושה דסידרא ואמירתה בציבור וביחיד

המשנה בסוף מסכת סוטה (מח ע"א) מספרת: "רשב"ג אומר, העיד ר' יהושע: מיום שחרב בהמ"ק – אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות".

ובגמרא (מט ע"א): "אמר רבא: בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו, שנאמר: (דברים כח) בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר... ואלא עלמא אמאי קא מקיים? אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא, שנאמר: (איוב י) ארץ עפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים, הא יש סדרים – תופיע מאופל".

מפרש רש"י:

"אלא עלמא אמאי מקיים – מאחר שהקללה הולכת תמיד ורבה".

"אקדושה דסידרא – סדר קדושה שלא תקנוה אלא שיהו כל ישראל עוסקין בתורה בכל יום דבר מועט שאומר קריאתו ותרגומו והן כעוסקין בתורה וכיון שנוהג בכל ישראל בתלמידים ובעמי הארץ ויש כאן שתים קדושת השם ותלמוד התורה חביב הוא, וכן יהא שמיה רבה מברך שעונין אחר הגדה שהדרשן דורש ברבים בכל שבת היו נוהגין כך ושם היו נקבצין כל העם לשמוע לפי שאינו יום של מלאכה ויש כאן תורה וקידוש השם".

"סדרים – סדרי פרשיות דתורה".

והמאירי באר:

"אף על פי שהתפלה עיקר גדול להנהיג את הדת על אופניה מ"מ צריך שיהא כל אדם עוסק בתורה כפי ענינו ומתוך כך תקנו סדר קדושה להיות מתרגמין בה עד שיהא אותו תרגום מובן להם ויהיו הכל כעוסקים בתורה ונמצא להם תורה ותפלה בענין אחד וכן תקנו להם שיהו שומעין דרשות ועונין אחריהם אמן יהא שמיה רבה וכו' ונמצאת תפלה ומשנה תדירה להם דרך הערה אמרו על אלו שהזכרנו: עלמא אמאי קאי אקידושא דסידרא ויהא שמיה רבה מברך דאגדתא".

מתבאר מרש"י והמאירי שעיקר קדושה דסידרא הוא משום לימוד תורה.

אולם הלבוש (או"ח סי' קלב) כתב הסבר נוסף לאמירת קדושה דסדרא: "ואח"כ אומרים ובא לציון וכו', וזהו הנקרא סדר קדושה מפני שיש בה כל הקדושה, אף על גב שכבר אמרנו הקדושה שתי פעמים ביוצר ובתפלה, תקנו סדר קדושה, משום שבתחילה גזרו מלכות הרשעה על ישראל שלא יענו קדושה בתוך התפלה, והיו אורבים להם אם יענו קדושה בתוך התפלה, ולאחר התפלה כשהיו האורבים הולכים להם היו קורין וקרא זה אל זה וגו', דהיינו שילוש קדושה, ומתרגמין אותה מפני החיבה, הרי הוא פעמים קדוש כנגד יוצר ותפלה. ונראה לי שמטעם זה תקנו ג"כ להקדים אלו השני פסוקים ובא לציון וגו' ופסוק ואני זאת בריתי וגו', שכיון שהיו כפופים תחת יד אומה הרשעה שגזרו עליהם גזירות ושמדות לבטל התורה, לכך אמרו אלו השני פסוקים בלשון תחנה ובקשה שיבא הגואל ויגאלם מתחת ידם, ויזכו לקיים בהם לא ימושו מפיך ומפי זרעך וגו', ויוכלו לומר הקדושה כדינה, ולכך הקדימו פסוק ואתה קדוש וגו' ג"כ בלשון בקשה ממנו יתברך שישב ויצפה לשמוע מפיהם הקדושה שהוא תהלתם, אף על פי שיאחרוה יבקשו מלפניו יתברך הרי לא איחרנוה אלא עד אחר שילכו האורבים. ויאמרו תחלת הקדושה בשני חטיבות, ר"ל בשני לשונות לשון הקדש ותרגום. ומפני שבלשון תחנה ובקשה אמרום לכך לא נהיגינן לומר סדר קדושה בשבת ויו"ט שחרית, אלא משום שלא לבטל התקנה נהגינן לאומרה במנחה בשבת ויו"ט, ולא בלשון תחנה ובקשה אלא לקיים התקנה בעלמא, נ"ל. ואף על גב דבזמן הזה בטלה הגזירה ואנו קורין הקדושה בחטיבה אחת בתוך התפלה, מ"מ סדר הקדושה לא בטלו סברו שמא יגרום החטא, ועל כן אנו מסיימין ברוך אלהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים וכו'".

לפי שיטת הלבוש סידור הקדושה בסוף התפילה נבע מכך שאויבי ישראל לחצום והיו צריכים להסוות את דרך אמירת הקדושה הזאת.

כתב הטור (או"ח סי' קלב): "ומתרגמין הקדושה ואומרים ותשאני רוח ומתרגמין אותו ואומרים ה' ימלוך לעולם ועד ותרגום כדי שיבינו כל העם וזה שנקרא סדר קדושה וצריך ליזהר בו מאד לאומרו בכוונה דאמר רשב"ג משום רבי יהושע מיום שחרב ב"ה אין לך יום שאין בו קללה ולא ירד הטל לברכה וכל יום מרובה קללתו מיום שלפניו אלא עלמא אמאי קאי אקדושה דסידרא ואאמן יש"ר דאגדתא, ...וכתב רב צמח שאין ליחיד לומר סדר קדושה דכל דבר שבקדושה אינה בפחות מי' ואם הוא ת"ח יעסוק באגדתא דפרק נ"ה (צא ב) ויאמר שלחני וגו' נ' כתות של מלאכי השרת אומרים שירה אחת אומרת קדוש וכו' אם אינו ת"ח והוא בעל פסוק יעסוק במקראות הקדושה (ישעי' ו) שרפים עומדים ממעל לו אבל סדר קדושה זקנים ונביאים הראשונים תקנוה ואין לו ליחיד להשיג את גבולם דכל דבר שבקדושה אינה בפחות מעשרה ויש מי שאומר כיון שהם פסוקים הרי הוא כקורא בתורה ויכול יחיד לאומרן ובלבד שיאמר אותן בניגונן וניקודן וטעמן כדרך שהתינוקות קורין לפני רבן ולמעלה כתבתי בשם א"א הרא"ש ז"ל שיחיד יכול לאומרן".

נראה מן הטור שאותה מחלוקת שיש על קדושת יוצר ישנה אף על קדושה דסידרא. וכן נראה מדברי הב"י.

ופסק השולחן ערוך (או"ח סי' קלב ס"א): "מתרגמינן קדושת ובא לציון; וצריך ליזהר בו מאד לאומרו בכוונה".

והרמ"א הוסיף: "ולענין אם היחיד אומרה, דינה כדין קדושה שביוצר, ועיין לעיל סי' נ"ט; ובקדושה שבתרגום, יחיד אומרה ולא שנים, ואין לאומרה בקול רם (בית יוסף סימן נ"ט)".

היינו את החלק בתרגום אין אומרים בציבור אלא כל אחד בשקט בעצמו עפ"י הזוהר שהביא הב"י בסימן נט.

וכן באר הט"ז (ס"ק א): "יחיד אומרה – לפי שכל שהוא בלשון תרגום אין לאומרו ברבים כן כתב בספר הזוהר". וכן הראה בביאור הגר"א את מקורו.

ובשערי תשובה (ס"ק ב) הוסיף: "שנים – עבה"ט, וע' בספר הכוונת שהאר"י לא היה חושש לזה והיה אומר מלת התרגום בקול רם אך לפי מה דמשמע בב"י סי' נ"ט עיקר הטעם שלא יקראו בקול רם כדי שלא יהי' הצבור אומרים יחד, ולשון תרגום ביחיד דוקא כמ"ש בזוהר אבל לקרות בקול רם בפ"ע שלא ביחד עם שאר אנשים מהצבור יכול לומר אף בקול רם, וכ"כ בש"צ וכתב דהזוהר מיירי לענין שלא ישתתפו לקרות שנים ביחד ע"ש, וגם כתב דמאבודרהם נראה שגם פסוק ה' ימלוך י"ל בלחש ע"ש".

מהמשנה ברורה (ס"ק ג) נראה שבציבור יש לאומרו כשאר קדושות וז"ל: "וע"ל סימן נ"ט – דשם מסיק הרמ"א דנתפשט המנהג לומר אף ביחיד ומ"מ לכתחלה טוב יותר לומר בציבור וע"כ אם הציבור התחילו לומר ואתה קדוש והוא לא אמר עדיין אשרי ובא לציון יש לו לאמרו עמהם ואח"כ יאמר אשרי ולמנצח וגם השני פסוקים שקודם ואתה קדוש דהיינו ובא לציון ואני זאת בריתי וגו'".

נראה איפוא, שמן הראוי לומר בציבור את פסוקי קדושה דסידרא כאשר הציבור עונה לשלוחו ורק את התרגום יאמר כל אחד לעצמו. וכך כתב המשנ"ב (ס"ק ד): "ובקדושה שבתרגום וכו' – ר"ל דפסוקי הקדושה שבלשון הקודש נאמרים דוקא ברבים ופסוקי הקדושה שבתרגום נאמרים דוקא ביחיד לפי שכל שהוא בלשון תרגום אין לומר אותם ברבים וע"כ כשאומרים קדושה דסדרא בציבור אומר כל יחיד בפני עצמו בלחש התרגום של הקדושה דאז לא מיקרי בציבור וזהו מה שסיים הרמ"א שלא לאמרם בקול רם. ואם מתפלל שלא בציבור יכול לומר גם התרגום בקול רם [שע"ת]".

מסקנות

א. קדושת יוצר יש לאומרה כפי אמירת קדושה של חזרת הש"ץ שהקהל עונה לש"ץ ובישיבה.

ב. אם יחיד אומרה ואף הציבור אומרה יכול לאומרה כתפילה רגילה (משנ"ב סי' נט ס"ק י), ואם ביחידות אומרה בטעמים ובנגינה.

ג. קדושה דסידרא ג"כ מלכתחילה ראוי לאומרה בציבור כדרך קדושה של חזרת הש"ץ, ורק את הפסוקים ולא את התרגום. ויחיד יאמרנה כהרגלו ואי"צ בטעמים ואומרים אותה מיושב.