חבל נחלתו יא מה

<< · חבל נחלתו · יא · מה · >>

שפיכות דמים יהרג ואל יעבור

סימן מה - מסירת עצמו להצלת חברו

שאלה

האם מותר לאדם למסור עצמו לשם הצלת חיי חברו כגון שאחד ינדב את לבו להצלת חיי חברו החולה?

לשם הבנת השיקולים נעסוק בהצלת עצמו בחיי חברו, ואח"כ נעבור למסירת נפשו מרצון לשם הצלת חברו.

מקור האיסור והסברו

נאמר בסנהדרין (עד ע"א): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נימנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג – יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים"...

היינו בג' עברות חמורות אלו חייב אדם במסירת נפשו ולא לעשות את העברות הנ"ל.

ממשיכה הגמרא: "רוצח גופיה מנא לן? – סברא הוא. דההוא דאתא לקמיה דרבה, ואמר ליה: אמר לי מרי דוראי זיל קטליה לפלניא, ואי לא – קטלינא לך. – אמר ליה: לקטלוך ולא תיקטול. מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי".

היינו, מתוך ג' העברות הנ"ל יצאה שפיכות דמים שנלמדה מסברא ולא מפסוק. מבאר רש"י את עומק הסברא:

"מה רוצח יהרג ואל יעבור – ואם אמר לו: הוי רוצח והרוג את הנפש ואם לאו הריני הורגך – יהרג ואל יעבור".

"סברא הוא – שלא תדחה נפש חבירו, דאיכא תרתי, אבוד נשמה ועבירה מפני נפשו דליכא אלא חדא אבוד נשמה והוא לא יעבור, דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל, והכא גבי רוצח כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה למה יהא מותר לעבור – מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חבירו – הלכך דבר המקום לא ניתן לדחות.

"מרי דוראי – אדון עירי, ונכרי הוה.

"מאי חזית דדמא דידך סומק טפי – מי יודע שיהא דמך חביב ונאה ליוצרך יותר מדם חבירך, הלכך אין כאן לומר וחי בהם ולא שימות בהם, שלא התיר הכתוב אלא משום חביבות נפשם של ישראל להקדוש ברוך הוא, וכאן שיש אבוד נפש חבירו לא ניתן דבר המלך לדחות שצוה על הרציחה".

היינו, כל ההיתר לעבור על איסור הוא רק במקום שאין נטילת נפש של ישראל אבל במקום שעובר על איסור ושופך דמים לא הותר לעבור על האיסור. וכ"כ רש"י בפסחים (כה ע"ב) וביומא (פב ע"ב). ננסה לעמוד על גדרי לימוד זה.

מבאר הערוך לנר (סנהדרין עד ע"א) את טעמו של רש"י: "בד"ה סברא הוא. דאיכא תרתי איבוד נשמה ועבירה. הא דבעינן הך טעמא דאיכא עבירה ג"כ היינו דאי רק משום דמאי חזית דדמך סומק טפי אין לנו לחייבו שיהרג דהוא יאמר שמקפיד על אבוד נשמתו טפי ולכן בעינן דאיכא עבירה ג"כ והיינו דבכה"ג לא התירה התורה משום וחי בהם כלל כיון דממנ"פ איכא איבוד נשמה ונשארה עבירה דרציחה".

מרש"י עולה כי סברת "מאי חזית" היא הסברא שברוצח יהרג ואל יעבור, ויש כבי' ג' שלבים למסקנה זו:

1. בכל עבירה הותר לעבור על ד"ת משום 'וחי בהם' משום שנשמת ישראל חשובה כבי' 'יותר' מלאו.
2. במעשה של שפיכת דם חברו יש הן עבירה והן איבוד נשמה של אדם מישראל.
3. באי עשיית מעשה יש רק איבוד נשמה אחת מישראל ע"י נכרים, ואין עבירה ע"י אדם מישראל ולכן רק זו הדרך שהותרה במקרה זה.

הקושי בפירוש רש"י הוא שהגורם לאיסור הדבר הוא צד העבירה של ההריגה שאינו נזכר במפורש בסברת 'מאי חזית'.

ביד רמ"ה (סנהדרין עד ע"א) נותן שני ביאורים נוספים לאיסור שפיכות דמים לשם הצלת נפשו וצריך לעמוד על הסבריו והחילוק ביניהם וביניהם ובין רש"י. וז"ל:

"ואיבעי' לן רוצח גופיה מנא לן דיהרג ואל יעבור ומהדרי' סברא הוא שלא ניתנו מצות לידחות אצל פיקוח נפש משום דכתיב וחי בהם אלא מפני חיבוב נפשן של ישראל לפני המקום, אבל הכא גבי רוצח דבין הכי ובין הכי [איכא] איבוד נשמה לא ניתנה מצות המקום לידחות. ואם תאמר אני ראוי להאריך ימים יתר מזה וקא מיקיים בי וחי בהם טפי דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי כלומר אדום ובריא ונפשך יקרה בעיני המקום וראוי לחיות יתר מחבירך כדי שתאמר מוטב ידחו חייו של זה שהן מעוטין מפני חייך שהן מרובים דקא מיקיים בך וחי בהם טפי דילמא דמא דחברך סומק טפי והוא ראוי לחיות ולהאריך ימים יתר ממך ונפשו יקרה בעיני המקום יתר מחייך".

לפי פירוש זה של היד רמ"ה, המקביל לפירוש רש"י, סברת 'מאי חזית' היא סברא נוספת סומכת אשר באה לשלול טענה נוספת שאולי צד העבירה יהא מותר משום התוצאה, ובאה התורה לדחות כל אומדנא והשוואה בין שזה יהרג או זה יהרג, וצד מסייע להכרעה היא העבירה המתלוית של הריגה. המבדיל בין רש"י ליד רמ"ה הוא מקומה של הסברא 'מאי חזית'. לפי רש"י כיון שיש שפיכות דמים מכל סוג שהוא אין נדחית העבירה משום חייו, אבל לפי היד רמ"ה הסברא היא נשקלת איכותית וכמותית; ולכאורה, יתכנו מקרים שמותר יהא לו להרוג (כגון גוסס) כדי להציל נפשו.

מסביר הרמ"ה הסבר נוסף: "ויש לפרש שלא ניתנו מצות לידחות אצל פיקוח נפש אלא כדי שיחיה ויקיים מצות הרבה כדאמרינן התם (יומא פ"ה ב) חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, אבל הכא גבי רציחה מאי חזית דדמא דידך סומק טפי וראוי להאריך ימים יתר מחבירך כדי שתאמר ידחו חייו שהן מעוטין ואינן (מספיקינן) [מספיקין] לקיים בהם מצות הרבה מפני חיי שהן מרובין וראויים לקיים בהם מצות הרבה דילמא דמא דחברך סומק טפי. כי ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה אמר לי מרי דורי בעל דירתי ויש אומרים שכך היה נקרא כלומר אמר לי אדוני פלוני זיל קטליה לפלניא כו'".

לפי הסברו השני של הרמ"ה, צד העבירה שבדבר מושמט מתוך ה'חשבון'! אלא כנגד ההיתר לעבור על מצוות מפני 'וחי בהם' המושתת על קיום שאר מצוות אם ימשיך את חייו, עומד חוסר היכולת להכריע חייו של מי עדיפים לענין קיום מצוות (כשהם מתחשבים כמותית ולא איכותית).

וכהסברו השני של היד רמ"ה כתב בספר החינוך (מצוה רצו): "וענין שפיכות דמים, למדו הענין זכרונם לברכה [סנהדרין שם] מדרך הסברא, ואמרו על דרך משל מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי, כלומר הנרצח יהיה ראוי לעשות יותר מצוות מאותו שהרגו, ועל כן אינו בדין שיהרוג שום אדם לחבירו ואפילו יהרג הוא על זה".

נראה שלפנינו שלש הבנות שונות בסברא מדוע אם אונסים אותו להרוג אדם מישראל כדי שיהרג ואל יעבור.

לפי רש"י משמע שלאחר שנקבעה הסברא – כל צד אומדנא להשוואה בין הנהרגים אסורה מפני שהצד המכריע הוא שתהא עבירה במעשה. לפי היד רמ"ה בפירושו הראשון יש התחשבות בצד העבירה אבל יש מקום במקרה קיצוני לאומדנא ונלקח בה בחשבון אורך החיים ולא איכותם וכמותם. לפי הפירוש השני כל ההכרעה בנויה על אומדנא של קיום מצוות כמותי ולא איכותי.

עולה לפי הפירוש הראשון ביד רמ"ה שאם יאנס להרוג טריפה או גוסס אולי יהיה מותר וחייב להורגו מצד 'וחי בהם'. לעומת זאת לפי הפירוש השני האומדנא היא בקיום מצוות ואם יאנסו צדיק גדול ונביא להרוג רשע גדול יהא חייב להורגו מצד 'וחי בהם'.

תוספות בכמה מקומות הכניסו גורם נוסף למשוואת הסברא של מי שאנסוהו להרוג.

כתבו תוספות בפסחים (כה ע"ב): "דמרוצח ילפינן ורוצח לא מיחייב למימסר נפשיה אלא כשאומר לו להרוג בידים, אבל אם אומר הנח לזרוק עצמך על התינוק או תיהרג אינו חייב למסור עצמו כדי להציל חבירו, דאדרבה איכא למימר מאי חזית דדמיה דחבריה סומק טפי דילמא דמא דידי סומק טפי". היינו צד העבירה שבדבר הוא רק במעשה בידים, ולכן אם הוא בבחינת כלי ביד עושה אחר ואינו עושה מעשה עבירה בידיו – אינו צריך למסור על כך את הנפש, ואף צד האומדנא מסייע שכיון שאין הנאנס מכריע במחשבתו שדמו עדיף אלא עושי המעשה, ממילא ניתן לומר שדמו של הנאנס עדיף. וכן כתבו ביומא (פ"ב ע"ב): "וכל כי האי גוונא אין לו ליהרג, דאדרבה נימא מאי חזית דדמא דידיה סומק טפי דילמא דמא דידי סומק טפי, ועוד דהיקישא דקרא ברוצח שהורג בידים כתיב כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש וגו'".

נראה שדברי תוס' יכולים להתקבל ע"י כל השיטות לעיל.

סברת 'מאי חזית' וסיעה

צריכים להבחין מה הדין בשאלה המובאת בירושלמי תרומות (פ"ח ה"ח): "תני סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך ופגעו להן גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם אפילו כולן נהרגין לא ימסרו נפש אחת מישראל. ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ולא ייהרגו. אמר רבי שמעון בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי, ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי".

יש בירושלמי שלשה מקרים ובכולם צריך לדון מה יהיה הדין. ישנו מקרה שההחלטה את מי למסור מוטלת על הסיעה. ישנו מקרה שני שיחדוהו אבל אינו חייב מיתה (ר' יוחנן), ומקרה שלישי שחייב מיתה כשבע בן בכרי.

וצריך לדון עפ"י דברי התוס' שדוקא בעושה מעשה שייכת סברת 'מאי חזית', הרי בסיעה אין מעשה אלא 'רק' מסירה של אחד מהם?

ונראה לומר שאמנם אין מעשה במקרה של סיעה, אבל סברת 'מאי חזית' גורמת לכך שאי אפשר להצביע על אחד מהם או להחליט עפ"י גורל או כל גורם אחר את מי למסור ולכן ימותו כולם. לעומת זאת אם יחדוהו יש מקום לומר שמחד אין זה מעשה בידים, ומאידך לא שייך לומר 'מאי חזית' שהרי הם רוצים באדם מסוים.

וכך נראה מדברי הר"ן על הרי"ף (יומא ד ע"א) שלאחר שהסביר סברת 'מאי חזית כרש"י, כתב: "ומיהו אם אמרו עובדי כוכבים תנו לנו פלוני שביניכם ואם לאו נהרוג כולכם וידם תקיפה לעשות כן ימסרוהו לו ואל יהרגו כולם, כיון שאם לא יעשו כן יהיה הוא והם נהרגין". והוסיף טעם ביחדוהו שהוא והם נהרגין, וקשה הרי בלא יחדוהו ג"כ הוא והם נהרגים ומדוע לא ימסרוהו? הא קמן שכיון שלא ניתן להכריע אין למסור אף אחד מהם, ושום אומדנא לא תועיל לכך – לפחות עפ"י פירוש רש"י בסברת 'מאי חזית'.

ומצאתי בהגהות הרמ"א על המרדכי (סנהדרין רמז תשיח) שהביא את הירושלמי בתרומות וכתב:

"שמעינן מהא דר"י דהלכתא כוותיה גבי ר"ל בר מג' דהחילוק היכא דהוא והן נהרגין מוסרין אותו אפילו אינו חייב מיתה ולא שייך טעמא דמאי חזיתא כו'. לפי שיטת התלמוד עלה בידינו ד'. ב' להחמיר וב' להקל. אחד אפילו אם לא יחדוהו ואין יכול להמלט אף על פי שאינו חייב מיתה ימסרוהו. וכן אם יחדוהו וחייב מיתה אפילו שיוכל להמלט ימסרוהו. אמנם יש להסב הדבר ולומר לר"י דאמר אפילו אין חייב מיתה דוקא למסור להם אבל אם אמרוהו הרגו אתם ואם לאו נהרוג כולכם ואין חייב מיתה יהרגו ואל יהרגוהו והא דכתיב גבי שבע בן בכרי הנה ראשו מושלך כו' ע"י נכרים שחתכוהו ראשו ואפילו למסרו לנכרים היכא דאין חייב מיתה מספקא ליה אי הלכה כר"י דעובדא דעולא פי' המיימוני דחייב מיתה הוא"...

דבריו בראשיתם חולקים על הר"ן שמוסרים לידם דוקא ביחדוהו ולפי דברי הרמ"א מוסרים לידם אף שלא יחדוהו כיון שלא שייכת סברת 'מאי חזית' שכן הוא והם נהרגים. אמנם בהמשך מחלק בין מסירה לבין הריגה ואוסר הריגה בידים אפילו אם הוא והם נהרגים ומשמע אע"פ שלא שייכת סברת 'מאי חזית'. עוד מתלבט אם הלכה כר' יוחנן, לפי פסיקת הרמב"ם.

הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ה ה"ה) אף הוא הביא את הירושלמי וז"ל: "וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחלה, ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל".

ובהלכה ז הוסיף את טעם האיסור: "ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלש עבירות אלו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך אפילו הוא נוטל את נפשך, והריגת נפש מישראל לרפאות נפש אחרת או להציל אדם מיד אנס, דבר שהדעת נוטה לו הוא שאין מאבדין נפש מפני נפש, ועריות הוקשו לנפשות שנאמר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה".

נראה לענ"ד מדברי הרמב"ם סברא שונָה מההסברים שהבאנו לעיל. נראה לומר ש"הריגת נפש מישראל לרפאות נפש אחרת או להציל אדם מיד אנס" – אסורה מפני שנעשים מעשים בדבר שאינו שלו היינו הנפש אינה של האדם, ואסור ליטלה ואין מאבדים נפש וכש"כ נפש אחד עבור נפש אדם אחר.

הכסף משנה (שם, הלכה ה) כתב: "כתב הרמ"ך אע"פ שנמצא בתוספתא כדבריו לא ידענא טעמא מאי, דהא מסיק בגמרא (פסחים כ"ה) דמש"ה אמרינן בש"ד יהרג ואל יעבור, דסברא הוא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, והכא ליכא האי סברא דהא יהרגו כלם והוא עצמו ומוטב שיהרג הוא עצמו ואל יהרגו כולם. ואני אומר שאין טענתו טענה על התוספתא דאיכא למימר דהתם שאני דיחדו לו וא"ל קטול לפלניא ומש"ה אי לאו טעמא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי לא הוה אמרינן דיהרג ואל יעבור והיינו דקתני סיפא יחדוהו להם אבל ברישא שלא יחדוהו שלא אמרו אלא תנו אחד מכם ונהרוג אותו בכל אחד מהם שירצו למסור אותו איכא למימר להו מאי חזיתו שתמסרו את זה תמסרו אחד מכם ותצילו את זה דמאי חזיתו דדמא דהאיך סומק טפי דלמא דמא דהאי סומק טפי וע"פ טענה זו א"א להם למסור שום אחד מהם. אבל אי קשיא על ר"ל קשיא דאמר שאע"פ שיחדוהו להם אם אינו חייב מיתה לא ימסרוהו דהא ליכא הכא סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי שהרי הוא והם נהרגים אם לא ימסרוהו. ואפשר לומר דס"ל לר"ל שמ"ש דבש"ד סברא הוא אינו עיקר הטעם, דקבלה היתה בידם דש"ד יהרג ואל יעבור אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך אבל אין ה"נ דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור".

היינו הרמב"ם סובר שבין אם יחדוהו ובין אם לא יחדוהו לא ימסרו בידם ויהרגו כולם ורק אם חייב מיתה כשב"ב – ימסרו בידם. שואל הרמ"ך: הרי אין סברת 'מאי חזית' וא"כ מדוע בשני המקרים הראשונים לא ימסרו בידם. הכס"מ דוחה, אם לא יחדוהו יש סברת 'מאי חזית' ולכן שוא"ת עדיף. אם יחדוהו עולה שאלת הרמ"ך בחומרתה. וכאן עונה הכס"מ: קבלה היתה בידם דשפיכות דמים יהרג ואל יעבור. והטעם של 'מאי חזית' הוא רק להטעים את הדבר. אף שאין הטעם שייך בכל מקרה. אולם לפי דברינו לעיל יש לבאר שכך הדין מעיקרא וסברת מאי חזית היא סימן ולא סברא, והיא סימן שאינך 'בעל בית' לדון על נפשות אלא במצבים שנצטוית עליהם בבית דין וכד'.

הלח"מ (על אתר) דחה את קושיית הכס"מ על ר"ל שאולי לא סבר את דין 'מאי חזית' אלא קבלה היתה בידם כדברי הכס"מ, אבל העביר את קושית הכס"מ מר"ל לרמב"ם שודאי סבר דין 'מאי חזית'. ותרץ בדוחק ע"ש.

ולפי דברינו בשיטת הרמב"ם נראה להבין זאת כך: כיון שאין דוחים נפש מפני נפש, אין דוחים אף נפש מפני נפשות ולא מצד ספק את מי למסור כמו שהסברנו קודם לפי הר"ן ורש"י וכן כתב הכס"מ בשיטת הרמב"ם, ולכן נשאר בקושי' ונדחק מה שיטת הרמב"ם אליבא דר"ל. אלא אף ביחדוהו אם אינו חייב מיתה כשבע בן בכרי – אין להם יכולת לדון דיני נפשות ועל כן לא ימסרוהו אף שיחדוהו.

אימתי דוחים נפש מפני נפש

למאירי (סנהדרין עב ע"ב) שיטה מיוחדת בכמה נקודות מיתר הראשונים ונביאה ונפרשה.

"זה שביארנו שכל שאין שם רודף אין דוחין נפש מפני נפש לא סוף דבר באחרים שאין מצילין את זה בנפשו של זה אלא אף בעצמו אסור לו להציל עצמו בנפש חברו ואפילו רבים בנפש יחיד והוא שאמרו בשמיני של תרומות נשים שאמרו להם גוים תנו לנו אחת מכם ונטמאנה ואם לאו נטמא את כלכם יטמאו כולן ואל ימסרו נפש אחת מישראל ושנו עליה בתלמוד המערב סיעת בני אדם מהלכין בדרך ופגעו בהם גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו הרי אנו הורגין את כלכם יהרגו כלם ואל ימסרו נפש אחת מישראל. למדת שאף בהצלת עצמו ואף יחיד בהצלת רבים אין דוחין נפש מפני נפש ואפי' קטן מפני גדול כמו שביארנו מ"מ אמרו שם שאם ייחדוהו להם כשבע בן בכרי כלומר תנו לנו את פלוני ונהרגהו ואם לאו נהרג את כלכם ימסרוהו להם כל שיש בו הצלת שנים בשביל אחד אלא שאמרו שם אמר ריש לקיש והוא שנתחייב מיתה כשבע בן בכרי ור' יוחנן אמר אע"פ שלא נתחייב מיתה. ויראה כר' יוחנן שהרי כל שנחלקו שניהם הלכה כמותו וכ"ש בתלמוד שלו ומעתה אם לא נתחייב מיתה כל שאמר תנהו לי ואם לאו הריני הורג אותך יהרג ואל ימסרוהו שאין לו לדחות את זה מפני עצמו, אבל אם אמר הריני הורג את כלכם או אתה והוא ימסרהו ואל יהרגו שניהם או כלם ואם נתחייב מיתה אם בדיני ישראל ימסרהו אף להצלת עצמו ויראה לי אף להצלת אחר ואם אינו חייב בדיני ישראל הרי הוא כישראל בעלמא. הא כל להצלת רבים אפילו לא נתחייב מיתה או שנתחייב ולא בדיננו הואיל וייחדוהו מותר אלא שמדת חסידות לעכב וליתן מתון בדבר עד דכדוכה של נפש וכל שממהר בכך הפקיע מעליו מדת חסידות והוא שאמרו שם (=ירושלמי תרומות) עילא בר קיסר תבעתיה מלכותא ערק ללוד גבי ר' יהושע בן לוי אתון אקפון מדינתא אמרין אין לית אתון יהבין לן אנן מחרבין מדינתא סלק גביה ר' יהושע בן לוי פייסיה ויהביה לון הוה אליהו זכור לטוב יליף מתגלי ליה ולא איתגלי צם כמה צומין אתגלי ליה אמר ליה ולמסור אנא מתגלי אמר ליה ולאו משנה שלימה עשיתי אמר ליה וכי משנת חסידים היא זו ויראה לי שלא אמרה אלא על שמיהר את הדבר ולא המתין עד שיראה אם יחריבו את העיר אם לאו ומ"מ י"מ שלא על מדת חסידות לבד היה מתרעם עליו אלא מן הדין וממה שלא היה חייב מיתה בדיני ישראל ומכאן פסקו כריש לקיש שאמר והוא שמחוייב מיתה כשבע בן בכרי ופירשו בו שיהא מחוייב מיתה בדיני ישראל והדברים ברורים כדעת ראשון. ולפי דרכך למדת במה שאמרו מאי חזית דדמא דידך וכו' דוקא כשאמר לו קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לך אבל אם אמר לו קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לדידיה ולדידך מותר לו להרגו ומ"מ יראה שלא הותר אלא למסרו לו שמא יקח ממנו כפר או יתחרט עליו אבל להרגו בידים לא".

עולה מדברי המאירי שיש שני דברים המגדירים את היתר המסירה – ראשית אם הנמסר חייב מיתה בדיני ישראל מותר למוסרו אף להצלת עצמו. ושנית מותרת מסירה ללא מעשה בידים ביחדוהו ולהצלת רבים, אבל לא להורגו בידים.

מוסיף המאירי: "יראה לי שאם היתה סיעה של נשים והיתה ביניהם זונה ידועה עומדת על מנהגה אפילו לא ייחד אלא שאמרו תנו לנו אחת ונטמאנה ימסרו את הזונה ואל יטמאו ואין צריך לומר בסיעה של בני אדם והיה ביניהם טרפה שימסרוהו ואל יהרגו שהרי ההורגו פטור"...

עולה מדברי המאירי שמבין שהסברא 'מאי חזית' היא סברא יחידה ובניגוד לרמב"ם ורש"י שבכל מקרה אין דוחים נפש מפני נפש, הרי לפי המאירי ישנם מצבים מיוחדים שמותר לדחות נפש מפני נפש.

ממשיך המאירי להביא קושיה על דבריו ומתרצה: "ובתלמוד המערב של עבודה זרה ראיתי ששאלו בפרק שני מהו לדחות נפש קטן מפני גדול, וכשהשיבו להם מיצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש הם תירצו שניא היא שאין אנו יודעין מי הורג את מי ולא נתבררה שם. ונראה שאף שאלתם במי שאמרו לו הרוג קטן זה ואם לאו נהרוג אותך אם מותר להציל עצמו בנפשו. ומ"מ מסוגיא שבכאן יראה שהקטן דינו כגדול לענינים אלו שאם לא כן תהא האשה עצמה הורגתו אף ביצא ראשו אלא שחכמי הדורות שלפנינו כתבוה כן, ר"ל שהאשה עצמה יכולה לחתכו שנרדף היא ונרדף מיהא במקום שאין אחרים מחזיקין את הרודפו ברודף הוא עצמו רשאי ומ"מ מסוגית קטן הרודף אנו למדים שדינו כגדול, אלא שיש לו ראיה ממנה על הטרפה וחברתה שמצילין עצמן באלו".

היינו דוקא גדול וקטן אין דוחים נפש מפני נפש, אבל בריא וטרפה דוחים נפש מפני נפש!

עולה בידינו מחלוקת ראשונים עקרונית מאד בדחית נפש מפני נפש. מרש"י והרמב"ם עולה שאף פעם אין דוחים נפש מפני נפש לפחות בשני יחידים ואף אם אחד טריפה והשני בריא אולם. לעומת זאת משיטתו השניה של הרמ"ה עולה שיש הבדל בענין קיום התורה, ואם אחד הוא נביא והשני בור ועם הארץ יש מקום לכאורה לומר שדוחים נפשו מפני נפש הנביא. ואילו לפי המאירי משמע שאם אחד הוא טרפה והשני בריא דוחים נפש מפני נפש.

מסירת נפשו מרצון להצלת חברו

עד עתה עסקנו בשאלת החיוב: האם חייב למסור נפשו והאיסור להציל עצמו בנפש חברו. הרב קוק זצ"ל (שו"ת משפט כהן סי' קמג) נשאל על מקרה שונה: האם אדם מותר לו למסור עצמו כדי להציל את נפש חברו. והרב מסביר הסבר חשוב בשאלת דחית נפש ובשאלת מסירת נפשו להצלת חברו. וז"ל:

"והנה מה שנראה לכת"ר דזה פשוט, שגם אינו רשאי למסור את עצמו כדי להציל את חבירו, ולגבי רבים חיובא ליכא והיתרא איכא, וגם מדת חסידות לדבריו, וכן עולים הדברים לפי השקפה ראשונה בדעת נוטה, אני נבוך בזה טובא בעניי".

היינו השואל הרי"מ פינס סבר שעבור חברו כיחיד אינו רשאי למסור עצמו אפילו מרצון, ולהצלת רבים סבר שמותר אבל אין חיוב ויש בכך מעשה חסידות.

ממשיך הרב זצ"ל: "שהרי רש"י הסביר לנו מילתא בטעמא דרוצח סברא הוא מההיא דרבא (סנהדרין ע"ד), דא"ל מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, וז"ל: סברא היא שלא תדחה נפש חברו, דאיכא תרתי איבוד נשמה ועבירה, מפני נפשו דליכא אלא חדא אבוד נשמה והוא לא יעבור, דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל, והכא גבי רוצח כיון דסו"ס איכא איבוד נשמה למה יהא מותר לעבור, מי יודע שנפשו חביבה כו'. מכ"ז נראה, דהאי וחי בהם אינו דבר פרטי דוקא על אותו האיש, העושה או המונע או הבא לשאול, אלא הדבר קאי בכללות על כל נפשות ישראל, וממילא נכללה בזה גם נפשו, וכשאנו באים לדון בנפש בפני נפש אין אנו מכריעים ע"פ מאי חזית. ולפי"ז לכאורה אין שום מקום לאסור למסור נפשו אפילו בשביל הצלת חבירו, שדי לנו דחיובא ליכא בקו"ע, משום דהוא יכול לומר ג"כ מאי חזית, אבל אין לנו שום מקום לאיסור, כיון שכל האיסור אפילו לדעת הרמב"ם, שהוא מתחייב בנפשו כשמסר נפשו במקום שאינו מחויב, לכאורה צ"ל דהוא משום דס"ל, דוחי בהם אינו בא לפטור ממסירות נפש אלא לחייבו שיחי' בהם, ואם נאמר שהרמב"ם מודה ג"כ לרש"י, דוחי בהם הוא ענין כללי, א"כ מצד וחי בהם הכל הוא שוה אם בן ישראל זה יחיה או אחר, וי"ל דגם הרמב"ם מודה דבשפ"ד אם רוצה למסור נפשו בעד חברו רשאי, וי"ל דר"ע דאמר חייו קודמים לא בא אלא לשלול סברת בן פטורא, שמוטב שישתו שניהם וימותו, אבל אם רצה ליתן לחברו, משום שחיי חברו יקרים אצלו מחייו, בכה"ג י"ל שאין איסור בדבר, אפילו ביחיד לגבי יחיד".

היינו הרב מבאר שדוקא מצד סברת 'מאי חזית' יש מקום לומר שמותר מרצונו למסור נפשו להצלת חברו כיון שמצות 'וחי בהם' אינה מצוה פרטית אלא חיוב כללי לכל בית ישראל. ולכן חיוב בקום עשה אין לנו, אבל הדבר מותר אם מתנדב מרצונו. יש לדייק בדברי הרב קוק זצ"ל שכתב זאת כסברה לימודית ולא על מקרה מסויים ולכן לא ניתן להסיק מכאן הלכה למעשה.

ניתן להביא ראיה לדברי הראי"ה קוק זצ"ל מספר חסידים (מרגליות, סי' תחרצ): "שנים שיושבים ובקשו אויבים להרוג אחד מהם אם אחד תלמיד חכם והשני הדיוט מצוה להדיוט לומר הרגוני ולא חבירי כר' ראובן בן איצטרובלי שבקש שיהרגוהו ולא לר' עקיבא, כי רבים היו צריכים לר' עקיבא". ויש להדגיש זו מצוה ורשות אבל אין חיוב, ואף אין הגדול יכול לכפות את הקטן.

בשו"ת מנחת שלמה (תניינא [ב – ג] סי' פו אות ג) חולק על דברי הראי"ה קוק ומצמצם יותר שאין לאדם למסור עצמו למיתה להצלת חברו – אם אין על שניהם איום אחד על נפשותם המאחדם, המחייבת הכרעה מי יהרג משניהם. ולכן מבאר כך את ספר חסידים. וז"ל:

"נכון הדבר שספק חי נדחה מפני הודאי [כמ"ש השטמ"ק בערכין דף ז'], וכן טרפה מפני שלם [כמ"ש המנ"ח במצוה רצ"ו], אך כל זה דוקא כשיש קשר בין השנים והם תלויים זה בזה אפילו בדליכא שום דין של רודף, וכמו כן בכה"ג שאם לא יהרגו את הספק או הטרפה ימותו שניהם, או כהעובדא דעולא במס' נדרים כ"ב ע"א שמותר לקרב מותו של נוטה למות כדי להציל עצמו שלא יהרג, אבל לא להמית טרפה או ספק גוסס בקום ועשה עבור הארכת חיים של איש אחר, וכמו שאין להעלות על הדעת שיהא מותר לחולה להאריך את חייו במיתת טרפה אף להמתירים להציל עצמו בממון חברו גם בע"כ של בעל הממון. ולכן אף אם החולה עצמו נתן רשות וציוה בחייו להוציא ממנו איבריו בעודנו ספק חי כדי להציל אחרים, אין שומעין לו, דאע"ג שמותר לאדם לסכן את עצמו להציל מי שטובע בים, אפי"ה נלענ"ד דלאו בעלים הוא על חייו, ואפילו להספר חסידים שכתב באויבים שבאו להרוג אחד משנים שמצוה על ההדיוט לבקש שיהרגו אותו ולא את הת"ח, היינו כששניהם היו באותה סכנה והוא מוסר את נפשו עבורו, אבל לא כשמפקיר סתם את חייו עבור כל אדם אפשר שגם הס"ח אינו מתיר, ובפרט שבנדון שלפנינו יתכן דשמא אם היינו יכולים לשאול אותו ברגע האחרון אפשר שהיה חוזר מדבריו הקודמים ולא היה רוצה בכך".

ואם כן הגרש"ז אוירבך סובר שאפילו אם אדם 'מסכים' שיקחו ממנו אברים שהנשמה תלויה בהם קודם מיתתו, אין להסכמה זו שום ערך, כי הדבר אסור בתכלית.

בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סי' כה פ"ה) התייחס להשתלת לב שנלקח מתורם והוא סבר שכל המכונה ע"י הרופאים מוות קליני או מוחי אינו מוות גמור אלא מצב גסיסה ועל כן כל הנוטל את לב ה'תורם' הרי הוא הורגו, ולכן אוסר זאת וכותב כמה דברים השייכים לבירור שלפנינו:

"לפי מיטב הידיעה, ע"פ הקריאה וע"פ השמיעה, אי אפשר לאמיתו של דבר לקיים השתלת-לב אלא אם כן יוציאו אותו מהמנדב כל עוד קיים בו חיות ואך לשוא בודים הרופאים למיניהם לקרוא את המצב המנדב בשעה שמבצעים בו פעולת הוצאת הלב בשם מות-קליני וזאת רק כדי להשקיט מצפונם או מצפוני האנשים המזדעזעים לשמוע על הוצאת לב מבן אדם בשעה שנמצא בו עוד רוח חיים, ומכיון שישנו באותו רגע חיות בלב המנדב שנשמתו דופקת שם (עיין יומא פ"ה ע"א ורש"י ד"ה מחלוקת עיי"ש), א"כ איסור חמור הוא לבצע ניתוח כזה אפי' אם המנדב נמצא כבר במצב של גסיסה, וכמאמרם ז"ל בשבת ד' קנ"א ע"ב: והמעצים עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים. ונפסק כך כהלכה פשוטה שאין עליה חולק ברמב"ם בפ"ד מה' אבל ה"ה ובטור ויו"ד סי' של"ט. ועוד פוסק הרמב"ם בפ"ב מרוצח ה"ז דאחד ההורג את הבריא או את החולה הנוטה למות ואפילו הרג את הגוסס נהרג עליו".

"...וכמה גדולים דברי הרמב"ם בפ"ה מה' יסודי התורה ה"ז שבחכמת אלקים אשר בקרבו כלל באיסור שפיכות דמים של חבירו אפילו כדי להציל עצמו עי"כ, שהוא ביהרג ואל יעבור, גם דבר זה, שלא להרוג נפש מישראל לרפאות נפש אחרת, ומהו דבר זה להרוג נפש מישראל כדי לרפאות עי"כ נפש אחרת אם לא כדי ליקח מדמו ומאבריו לרפאות בזה נפש האחרת? ובזמנינו: כדי לשותלם בנפש אחרת, ובאה גם על זה האזהרה החמורה שאין מאבדין נפש מפני נפש".

"אעפ"י שפסקו של הרמב"ם שם בפ"ה מיוסה"ת הלכה ה' באמרו להם עכו"ם תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לא נהרוג כלכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ראיתי במנחת חנוך מצוה רצ"ו שמחדש לומר שאם היה טריפה ביניהם כיון דלא איקרי נפש כלל מותר למוסרו ולהציל עצמם דל"ש הסברא דמאי חזית וכו' עיי"ש. ולא עוד אלא דכפי שהבאתי בספרי שו"ת ציץ אליעזר ח"ט במפתחות לסי' י"ז פ"ו מצאתי לאחד מגדולי הראשונים שדעתו ג"כ כדעת המנ"ח, והוא, המאירי ז"ל בסנהדרין ד' ע"ב שכותב שם בתוך דבריו וז"ל: ואין צריך לומר בסיעה של בני אדם והיה ביניהם טריפה שימסרוהו ואל יהרגו שהרי ההורגו פטור עכ"ל הרי דפשיטא נמי להמאירי ז"ל שיש להציל הבריאים בנפשו של הטריפה, ודברי מאירי אלו הובאו גם בשיורי כנה"ג יו"ד סי' קנ"ז הגהב"י אות ל"ו, וכן במג"ע להיעב"ץ ז"ל באבן בוחן פנה א' אות ע"ט עיי"ש. אולם, כפי הבירורים שביררתי בספרי שם אין לבנות על כך הלכה לנידוננו. ושלש תשובות ישנם בדבר. ראשית הבאתי שם דברי הגדולי הפוס' כהנודע ביהודה, והתפארת צבי, שעינו הבהירה של המנ"ח לא שזפתם, וכן התורת חסד להגאון מלובלין ז"ל דס"ל בפשיטות ההיפך הגמור ממה שסבר לומר המנ"ח, הנו"ב (במהדו"ת חחו"מ סי' נ"ט) כותב בתוך דבריו בלשון: ואטו מי הותר להרוג את הטריפה להציל את השלם וזה לא שמענו מעולם, ומה בכך שעל הטריפה אינו חייב מ"מ איסור בידים עושה להרוג טריפה ואפי' שבת החמורה מחללינן על חיי שעה ולהציל את השלם אם אינו מציל הרי הוא בשב ואל תעשה וכו' ע"ש, הרי שלהגאון הנו"ב ז"ל היה פשוט ליה כביעתא בכותחא ההיפך מה שסבור בזה המנ"ח, ושללא צל של ספק אסור להרוג את הטריפה בכדי להציל את השלם. וכך פשוט ליה גם להתפארת צבי חאו"ח סי' י"ד, וכן להתורת חסד חאה"ע סי' מ"ב אות ז' כיעו"ש. ומה שמצאנו להמאירי ז"ל שיוצא כהמנ"ח, ספק רב אם נוכל להחיל על כך פסק הרמ"א בחו"מ סי' כ"ה סעי' ב' שפוסק דאם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו על ספר ונמצאו אחרים חולקים עליו אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים שאפשר שלא ידעו דברי הגאון ואי הוה שמיע להו הוו הדרי בהו, כי הרי דעת המאירי כבר עלה זכרונו על ספר, והוא, בכנסת הגדולה, וכנ"ל, וא"כ יתכן שהגאונים הנ"ל כן ראו דעתו אבל דחו אותה מהלכה עד שלא מצאו לנחוץ להזכירה בהיותם סבורים שדחויה היא מדברי כל הראשונים שלא הזכירו ולא עלתה על דעתם מלומר כזאת. שנית. מצאנו בספר אור גדול סי' א' שכותב לומר דהמנ"ח והנו"ב לא פליגי, דהמנ"ח מיירי להמסוכן עצמו, והנו"ב קאי על אחר ע"ש, ואע"פ שבספרי שם כתבתי לדחות חילוק זה והבאתי שלמעשה סובר גם האור גדול שם דאף המסוכן עצמו אסור לעשות לחבירו בשביל הצלתו כיעו"ש. אבל אם נצרף גם זאת, דבשם הרי הוא לא ממיתו כלל ורק מוסרו לאנס והוא בעצמו אינו פוגע, יש שפיר לומר שמה שמתיר המאירי הוא רק זאת שימסרוהו (כלשונו שם) אבל לא שיהא מותר שהוא בעצמו יעשה איזה פעולה שהיא להריגת הטריפה (וכ"ש ישראל אחר) כדי להנצל עי"כ. וכמו"כ אע"פ שנאמר שהנו"ב לא היה ס"ל לחלק בזה, אבל המנ"ח סבר ג"כ כהאור גדול לחלק בכך, ולא התיר כי אם למסוכן עצמו. ושלישית. נראה ברור, דלא המאירי, וגם לא המנ"ח, אמרו את דבריהם, כי אם בגוונא דאמרו להם עכו"ם תנו לנו אחד מכם, דבשם הרי לא דורשים רק דמו של זה והוא בא ומציע להם שיקחו במקומו את הטריפה, אלא הדורשים המה שדורשים מלכתחילה או דמו של זה או דמו של זה, לכן ס"ל דמותר לו להציל נפשו בדמו של זה בהיות ואין כאן הסברא דמאי חזית וכו', אבל משא"כ בנידוננו שאין כל דרישה כרגע לדמו של הטריפה או הגוסס בידי אדם, ורק עפ"י יוזמה של הרופא או איזה אחר רוצים לדרוש ולשפוך דמו להמיתו כדי להציל עי"כ את הנדרש, א"כ בכל כגון דא י"ל דכו"ע מודים שאסור להציל את החולה הפגוע ע"י קפידת חיי השעה של הטריפה או הגוסס בידי אדם. ואפילו אם הטריפה או הגוסס בידי אדם בעצמו יביע הסכמתו לכך, ג"כ יש ספק גדול אם יוכל לוותר על חיי שעה שלו, חוץ מה שספק גדול אם זאת היא באמת רצונו האמיתי או שמביע דברים אלה רק מתוך יאושו בחיים ומתוך טירוף דעת (עיין רמב"ם פי"ח מסנהדרין ה"ו), כי האדם איננו בעלים על חיותו, אלא הוא קנינו של הקב"ה (יעו"ש ברדב"ז בפי"ח מסנהדרין שם) ויעוין בספרי שם מ"ש עוד בזה וקחנו משם גם לכאן".

דברי הציץ אליעזר מסכימים עם דברי הגרשז"א שרק כאשר יש איום אחד על שניהם מותר לאחד להתנדב ולהציל את חברו על פי הגיונו של הראי"ה קוק זצ"ל. אבל אין זכות לאף אחד לבוא ולכפות ולקרב מיתתו של אחר לשם הצלת אדם אחר מישראל.