חבל נחלתו יא מד
סימן מד
שמושי מעשר עני
שאלה
א. האם צריך ומותר ל'המיר' מעשר עני למעות או שחייבים לתת את הפירות גופם לעניים?
ב. מה מותר לעני לעשות בפירות ומה מותר לו לעשות במעות?
ג. מה ההשלכה מהלכות אלו למעשר כספים?
א. חובת נתינת הפירות
מתנות כהונה, מעשר ראשון ומעשר עני חובה ליתנם למקבלי המתנות. בניגוד למתנות עניים אחרות (לקט, שכחה ופאה, פרט ועוללות) שחובת הבעלים לעוזבם בשדה והעניים באים ונוטלים. כמעט בכל התרומות והמעשרות טובת הנאה לבעלי המתנות, היינו זכות הנתינה למי מ'שבט' המקבלים. יוצא מן הכלל מעשר עני המתחלק בשדה ובגורן שאין בו טובת הנאה לבעלים, אלא עניים באים ונוטלים בעל כורחם של בעלי הפירות.
הדין כתוב במפורש בחולין (קלא ע"א): "מעשר עני המתחלק בתוך ביתו יש בו טובת הנאה לבעלים, ואפי' עני שבישראל מוציאין אותו מידו". וכ"פ הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ו ה"י): "ומעשר עני המתחלק בגורן אין בו טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלין על כרחו ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו, אבל המתחלק בבית יש לו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה".
תוספות (חולין קלא ע"א ד"ה מעשר עני) בארו את מקור החילוק: "מעשר עני המתחלק בתוך הבית – דוקא נקט המתחלק בתוך הבית דשני דיני מעשר הם אחד מתחלק תוך הבית ואחד מתחלק בתוך הגרנות כדמשמע בפ"ב דנדרים (דף פד:) ואותו המתחלק תוך הגרנות אין לבעלים בו טובת הנאה אלא באותו המתחלק בתוך הבית, ובספרי מפרש להו מקראי כתוב אחד אומר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת אלמא צריך להניחו בגורן ובאין עניים ונוטלין אותו וכתוב אחד אומר כי תכלה לעשר וגו' ונתת ללוי וגו' אלמא בתוך הבית מחלקו מדכתיב והנחת הא כיצד עד הפסח שהוא זמן גשמים ואם מניחו בחוץ נפסד מחלקו בתוך ביתו וזה מעשר עני המתחלק בתוך הבית מכאן ואילך שהוא ימי הקיץ מניחו בחוץ בגרנות ועניים באים ונוטלין אותו".
בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' שמ) הובאה תשובת מהר"י קורקוס, העוסקת בחיוב נתינת מתנות כהונה מבהמה (זרוע לחיים וקיבה) גופן לכהן, ולא לתת בשר אחר או מעות במקומם.
בין שאר הראיות לכך שצריך לתת את הפירות עצמם מביא מהר"י קורקוס (שם) מהגמ' בגיטין:
"תו גרסי' במס' גיטין פרק כל הגט המלוה מעות את הכהן את הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן [מפריש עליהן] בחזקת שהן קיימין. ופריך בגמרא ואע"ג דלא אתו לידיה ופרש"י ז"ל בתמיה אף על פי שאינו נותנן לכהן ויחזירם לו קתני מתניתין דיפריש עליהם וכיון דלא מטו לידיה מאן זכי ליה להאי כהן הך תרומה שיקבלנה זה בחובו והיאך יצא ידי נתינה: ומשני רב במכירי כהונה ולויה כלומר כיון דמלתא דפשיטא היא דלדידהו יהיב להו דאינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה אסחו שאר כהני דעתייהו והוי כמאן דמטי לידייהו דהני: ושמואל משני דמזכה לכהן ע"י אחר פי' כשהוא מפריש מותר מעשרות ביד אוהבו ואומר זכי במעשר זה לפלוני לוי והוי ליה כמאן דמטא לידיה והחזירה לו. הא קמן בהדיא שאעפ"י שהכהן מתרצה לקחת דמים תמורת המתנות לאו כל כמיניה עד דאתו לידיה ויחזיר אותם לו אם לא במכירי כהונה או במזכה ע"י אחר וזו ראיה גמורה אין דרך לנטות ממנה ימין ושמאל דאין לחלק בין מקדים מעות לנותן אותם בשעתן דודאי דא ודא חדא היא. גם בגמ' מוכח כן ואע"ג דעולא משני הא מני ר' יוסי היא דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה לא קי"ל כוותיה אלא כרב ושמואל וכרבנן דפליגי עליה דר' יוסי. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות מעשר".
נראה שהרדב"ז קיבל עקרונית את דברי מהר"י קורקוס, אולם לאחר הבאת ראיותיו של מהר"י קורקוס מסיים את התשובה כך: "אבל מוטל עלי לקיים המנהג ואומר דסמכו להם על בעל הלכות שכתב וז"ל: ואי ניחא לכהן למשקל בישרא חלופי מתנות הרשות בידו עכ"ל ומינה נמי דאי ניחא ליה למשקל דמייהו הרשות בידו דמה לי הן ומה לי דמיהן, ומינה נמי דאי ניחא ליה למשקל פחות כדי שיהיה רגיל אצלו הרשות בידו וכל אותם סוגיות דמשמע מנייהו דבעי נתינה ממש ה"מ היכא דלא ניחא ליה או דלא ידעינן אי ניחא ליה או לא אבל אי איתיה קמן ואמר דניחא ליה בדמיהן הרשות בידו ויצא ידי נתינה". ומוסיף ראיה משו"ת מן השמים.
מתבאר מן הדברים שאם אין הסכם בין עני לבעל פירות קיימת במעשר עני חובה לנתינה של הפירות עצמם, ואף לפי בה"ג והרדב"ז ניתן לתת את תמורת הפירות רק בהסכמת המקבלים ולגבי מקרה דידן העניים.
ב. חובת הנתינה אם לא באו עניים
לגבי מתנות שאין בהם טובת הנאה והעניים באים ונוטלים (לשו"פ פרט ועוללות), במידה והעניים לא יבואו ויטלו, דינם כמתבאר בחולין (קלד ע"ב): "לעני ולגר תעזוב אותם – ולא לעורבים ולא לעטלפים". היינו בלקט, שכחה ופאה, פרט ועוללות אין חובת נתינה אלא הפירות המחוברים לאילן בשדה ובכרם מיועדים לעניים, והם צריכים לבוא ולאוספם וליטלם. ולכן אין חיוב הבאה לעיר אם אין עניים נוטלים אותם, ומותר לבעל השדה לנוטלם והם אינם הפקר, ולכן צריך להפריש מהם תרו"מ.
במתנות שיש בהן טובת הנאה, אם אין בשדה מקבלים שיטלום בעצמן, עולה מן הסוגיה בחולין (קלד ע"ב) שחייב להביאם לעיר ולחלקם. חובה זו כפי שיבואר להלן היא מדרבנן, ומשמעותה היא שכאשר אין מקבלים שיבואו ליטול, קבעו חכמים שהמפריש יקבע את המעשרות או המתנות ישומן בדמים שאותם יעביר למקבליהן ויאכל את המתנות בעצמו.
בתחילה הגמרא רצתה לומר שחיוב הבאת פירות תרומה לעיר – אם אין כהנים שיטלוה משום שהתרומה טובלת אם לא ניתנה. ונראה שחיוב זה מן התורה. וצריך לתת אותה ולא את שוויה. ונראה כי לפי טעם זה, אין הכוונה שרק מתנה שאסורה לזרים צריך לתת אותה עצמה ולא את שוויה, שהרי אף אם המתנה טובלת ניתן למוכרה למי שמותר לאוכלה ולתת את שוויה. אלא, זוהי גזרת הכתוב משום חומר קדושתה של המתנה, ואפילו במתנות שהן עצמן חולין כמו מעשר עני. ולכן הגמרא הבינה שאם אין תובעים למתנה בשדה צריך להביאה לעיר ולתתה לבעליה.
אולם הגמרא מסיקה בסוף הסוגיה שצריך להביא פירות תרומה לעיר משום חובת נתינה, ובמתנות (זרוע לחיים וקיבה) אם אין כהן שיטלם, שם דמיהן ואוכלם, נראה איפוא, שה"ה לכל מתנה שאין לה תובעים יכול לשום דמיה ולאוכלה, בין אם הן טובלות ובין אם אינן טובלות.
בסוף הסוגיא נאמר: "השתא דאתית להכי, תרומה נמי: נתינה כתיבא ביה". היינו הגמרא חזרה בה מהתירוץ הראשון (משום שתרומה טובלת) אף לגבי תרומה, וכל שיש בו חיוב נתינה צריך להתעסק בפירות ולהביאם למקבלם ואפילו המתנה אינה טובלת. וא"כ לגבי מעשר עני ג"כ אם אין עניים שיטלום חובת הנתינה על בעל הפירות, ולכן צריך להביאם לביתו ולחלקם לעניים. ולהלן נראה שחיוב זה מדרבנן משום הפסד המתנות, ויש בו מעין השבת אבידה וגמ"ח למקבל המתנה. וכיון שאין החיוב מן התורה נראה שההקפדה היא על השווי המגיע ליד המקבל, שמטרת חז"ל בתקנתם היתה שיגיע ליד המקבל כמה שיותר ממתנתו. ולכן מתנה שהתעסקותה מרובה, ובעל הפירות צריך להוציא עליה הוצאות אשר מחסרים את מה שיגיע ליד המקבל, עדיף ליתנם במעות במקום להפחית משווי המתנה.
הנצי"ב ב'העמק שאלה' מדייק שרב אחאי גאון בעל השאילתות (שאילתא צח) השמיט את המשפט האחרון: "והשתא דאתית וכו'"... ולכן מסיק שלגבי תרומה נשאר חיוב ההבאה לביתו משום שהם טובלים. נראה שאחד ההבדלים בין שני התירוצים הוא האם הקפדת התורה היא על נתינת הפירות עצמם, או על נתינת שווים למקבל כפי שהורו לעשות במתנות. (שהרי אף לפי התירוץ שתרומה טובלת ניתן לשומה בדמים ולמוכרה ולתת את דמיה לכהן, שהרי בעצם ההרמה וההפרשה כבר מוציא את הפירות מטבלם). ולכן לפי דעה זו אסור לעשותם דמים והמתנות צריכות להגיע בפועל ליד כהן. לפי התירוץ של חיוב נתינה ניתן לומר שחכמים הקפידו על הערך הממוני שיגיע ליד מקבל המתנה.
תהא נ"מ בין שני התירוצים ביחס למעשר עני, אשר טובל כתרומה (אבל לאחר הפרשתו הוא עצמו חול). למ"ד משום שהוא טובל צריך לתת את הפירות עצמם דוקא כמו בתרומה, ולעומת זאת למ"ד משום חיוב נתינה יכול להביא את דמיו לעני כמו במתנות לכהן.
ראיה לשיטת השאילתות ניתן להביא מדברי המשנה והגמרא בגיטין (ל ע"א, שהובאה לעיל בדברי מהר"י קורקוס): "המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן – מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין"...
המדובר באדם שנתן הלוואה לעני (וכן כהן ולוי) על מנת שמעשר העני שהמלוה מפריש מפירותיו 'יכסה' את ההלוואה. לפי הדעה שבמתנות יכול להמירם בממון ולתת את הממון ליד הכהן נראה שה"ה יכול להלוות לעני וכשיפריש מעשר עני יכול לזקוף את שוויים לכיסוי החוב, וא"כ שאלת הגמרא: "ואף על גב דלא אתו לידיה?" אינה מובנת, הרי אף מתנות לא באו ליד כהן והותר לתת את דמיהן ולא אותן. ולכן נראה ששאלת הגמרא היא למ"ד שצריך לתת דוקא אותם ולא את דמיהם.
ניתן לדחות ראיה זו, וכן את ההבחנה בין שני התירוצים עפ"י האמור ברא"ש (חולין פ"י סי' י) לגבי מתנות (זרוע לחיים וקיבה): "ואם אין שם כהן מעלה אותן בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן. כך היא גי' הספרים ורב אלפס לא כתב כן". עולה מהרא"ש שחיוב הצלת התרומה ונתינתה בעיר הוא מדרבנן ומן התורה פטור מכך. וכ"כ הרמב"ם לגבי תרומה (הל' תרומות פי"ב הי"ז): "אין ישראל חייבין להטפל בתרומה ולהביאה מן הגורן לעיר ומן המדבר לישוב... ואם לא יצאו ה"ז מפריש ומניחה בגורן, ואם היתה חיה או בהמה אוכלתה שם ואינה משתמרת שם מהם התקינו חכמים שיטפל בה ויביאנה לעיר ויטול שכר הבאתה מכהן, שאם הפרישה והניחה לבהמה ולחיה ה"ז חילול השם".
וכ"כ הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ט הט"ז) לגבי מתנות (זרוע לחיים וקיבה) שמעלה בדמים משום הפסד כהן, וז"ל: "מקום שאין בו כהן מעלה המתנות בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן ויתן הדמים לכל כהן שירצה". עולה אף מן הרמב"ם שהיא תקנת חכמים למניעת הפסד מקבלי המתנות.
נראה אפוא, שלמסקנה חיוב הטיפול במתנות, אם מקבליהם לא באים ליטלם, הוא מדרבנן ולכן צריך לתת כמה שיותר למקבלים או בפירות עצמם או בשוויים.
עולה שכל מקום שיש חיוב נתינת מעשר עני, אף שבימינו עניים אינם באים ונוטלים או מקבלים לא נפטרו הבעלים מנתינתם, וחייבים ליתן את דמיהם לעניים, מצד תקנת חכמים. וזה מתיר את נתינת שוויים ולא
ג. נתינת מעשר עני ליד גבאי צדקה
מן המשנה (מעשר שני פ"ה מ"ט) עולה כי ניתן לתת פירות מעשר עני ליד גבאי צדקה כדי שהוא יעבירם לעניים. המשנה עוסקת בביעור מעשרות ואומרת: "מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו צריך לקרוא להם שם מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו באין בספינה אמר רבן גמליאל עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו עשור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו אמר רבי יהושע עשור שאני עתיד למוד נתון לאלעזר בן עזריה ומקומו מושכר לו ונתקבלו זה מזה שכר".
וברש"י (קידושין כז ע"א): "נתון לעקיבא בן יוסף – שנת מעשר עני היתה ור' עקיבא גבאי עניים היה ובספינה היו שניהם עמו". וכן ברש"י (בבא מציעא יא ע"ב). ומשמע ממנו שאף לא בשעת הביעור אלא בשנת מעשר עני ניתן לתת מעשר עני בדרך זו, וכ"כ המאירי לפי שיטת ראשונים אחת.
וכן הרמב"ם (מע"ש שם): "ר' עקיבה היה פרנס של עניים".
והר"ש הביא מן הירושלמי (מעשרות פ"ג ה"א): "ובהאי דרבן גמליאל כבר היתה תבואה בבית דקאמר בתר הכי מעשרות מהיכן הם ניטלין מן הבית או מן השדה נישמעינה מן הדא חבר שמת כו' ר' חנינא בר פפא שמע לה מן הכא עישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף שיזכה בו לעניים הדא אמרה מן הבית"...
"נתון לעקיבא – שהיה גבאי":
וכן ברא"ש וברע"ב.
והמאירי (בבא מציעא יא ע"ב) כתב: "ואם אינו לשם מזכה לו על ידי אחר שהוא שם וכן מעשר ראשון ללוי ושל עני לעני או לגבאי שלהם"...
לא מצאתי מי שדיבר האם הגבאי רשאי לשנות מעשר עני לפירות אחרים או למעות. ונראה שמותר לשנות למעות ולתת לפי הנצרך ואינו צריך להפקעת בית דין, ועדיין צ"ע האם רשאי לתת את המעשר למוסד כגון ישיבה וכד'.
ד. מה מותר לעשות במעשר עני
נאמר בתוספתא פאה (פ"ד הט"ז): "מעשר (שני) [עני] אין גובין ממנו מלוה וחוב ואין משלמין ממנו את הגמולין ואין פודין בו שבויין ואין עושין בו שושבינות ואין נותנין הימנו דבר לצדקה אבל משלחין הימנו דבר של גמילות חסדים וצריך להודיע ונותנין אותו לחבר עיר בטובה".
בנוסח הנדפס של הברייתא נושא הברייתא מעשר שני, וכן הובא בתוספתא שביעית (פ"ז ה"ט): "אחד שביעית ואחד מעשר שני אין פורעין מהן מלוה וחוב ואין משלמין מהן גמולין ואין פודין בהן שבויין ואין עושין בהן שושבינות ואין פוסקין מהן צדקה אבל משלחין מהן דבר של גמילות חסדים וצריכין להודיע ונותנין אותן לחבר עיר בטובה".
אולם ברור שהגירסא בפאה משובשת הן מצד מקומה – במסכת העוסקת במתנות עניים, והן הראשונים (רמב"ם הל' מתנ"ע פ"ו הי"ז, סמ"ג עשין קסא, ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות סי' אלף ג, או"ז הל' צדקה סי' יא, כפו"פ פמ"ד, שו"ת מהר"ם מרוטנברג חלק ד [דפוס פראג] סי' תשנג, ריקאנטי סי' נז, מרדכי פ"ק דב"ב רמז תצ"ז) גרסו בברייתא מעשר עני.
עפ"י הברייתא פסק הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ו הי"ז): "מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה, ואין משלמין ממנו את התגמולין, אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריך להודיעו שהוא מעשר עני, ואין פודין בו שבויים, ואין עושין בו שושבינות, ואין נותנין ממנו דבר לצדקה, ונותנין אותו לחבר עיר בטובת הנאה, ואין מוציאין אותו מהארץ לחוץ לארץ שנאמר והנחת בשעריך ונאמר ואכלו בשעריך ושבעו".
הראשונים נחלקו בדיני צדקה האם בעל חוב של העני יכול לגבות ממנו צדקה שנתנו לו לפרנסתו, ובדיונם עסקו בברייתא זו והשוו בין צדקה למעשר עני.
כתב הראבי"ה (תשובות וביאורי סוגיות סי' אלף ג):
"ראובן היה חייב לשמעון ממון ונתברר שלא היה לשלם. לאחר זמן יצא נודד מקינו וקיבץ מה שההנוהו גומלי חסדים בין רב למעט. וכשחזר לביתו תבעו שמעון לדין כי ראה שיש היכולת בידו. וראובן השיב לא אתן לך ממה שקיבצתי ממתנות אביונים כי יש לי ולביתי להתפרנס בו. ושמעון השיב אין המשפט שתתפרנס אתה וביתך ואני לא אגבה את שלי. ועוד כי נראה לעינים שיש לך עתה יותר מכדי סיפוקך".
השיב הראבי"ה: "דעתי נוטה שהדין עם ראובן דתניא בפרק בתרא דפיאה (בתוספתא הט"ז) מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב אין משלמין הימנו גמולין אין פודין בו שבויין ואין עושין ממנו שושבינות ואין פוסקין ממנו צדקה אבל משלחין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריכין להודיע ונותנין אותו לחבר עיר בטובה.
"ונראה בעיני הטעם משום דאדעתא דהכי לא איתיהיב ליה כדתניא בפרק השוכר את האומנין (עח ע"ב) מגבת פורים לפורים מגבת העיר לאותה העיר וכו' עד ואין העני רשאי ליקח (בו חלק לא יקח בהן טלית) מהן רצועות לסנדלין אלא א"כ התנה במעמד אנשי העיר. ותו תניא התם הנותן דינר לעני ליקח בו חלוק לא יקח בו טלית טלית לא יקח בו חלוק ואסיקנא התם משום דכל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן. והא דאמרינן בפ"ק דערכין (ו ע"א) האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה, היינו הנודר עצמו ואין משנה מדעת בעל הבית, ומכל מקום יש לו לפורעם לצדקה. ואם נפשך לומר מדמשני בפרק השוכר את האומנין ר' מאיר היא, מכלל דרבנן פליגי עליה דהא מותבינן רישא אסיפא, יש להשיב דודאי גזלן לא הוי לרבנן להתחייב אלא דווקא לר' מאיר, אבל לכולי עלמא לא אמרינן ליה לשנותה לכתחילה דליכא מאן דפליג אברייתא דפיאה. וכן משמע בפרק בני העיר במס' מגילה (כז ע"א) דאין לשנות אלא מז' טובי העיר והתם (בסי' תקצב) ביררתי לה.
"ואף על פי שיש לו טפי מסיפוקו השתא שנתנו לו, הא תנן בסוף פיאה (פ"ח מ"ח) מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני היה לו מאתים חסר דינר אחת אפילו אלף נותנין לו כאחת הרי זה יטול היו ממושכנין בכתובת אשתו או לבעל חובו הרי זה יטול אין מחייבין אותו למכור ביתו ואת כלי תשמישו מי שיש לו חמישים זוז ונושא ונותן עמם הרי זה לא יטול. שמעינן מהתם אפילו אלף דין מעשר עני עליו כיון שהוא עני בשעה שקיבל...
"ועניין מתנות עניים דומה להא דאמרינן בפ"ק דקידושין (כג ע"ב) והכא במאי עסקינן דאקני ליה אחר מנה ואמר ליה על מנת שתצא בו לחרות דאין לרבו רשות בו לכולי עלמא. הכי נמי להברותו ולכסותו לשם שמים איכווין ולקבל שכר ולא להעשיר לבעל חובו"...
מתבאר מדברי הראבי"ה, לגבי צדקה – כיון שלא ניתנה לו על מנת לשלם חובות אין בעל החוב יכול לגבות מהעני. וכן הוא מבין לגבי מעשר עני, שאע"פ שהוא חולין ומתנה שניתנה לעני לכל צרכיו, ואין בה טובת הנאה לנותן, וממילא הוא לא יכול לקבוע ביעוד הממון לאחר שהוא ביד העני, בכ"ז אין עושים מהמעות את כל הדברים המנויים בברייתא (מלוה, חוב, גמולין, פדיון שבויים, שושבינות, צדקה). ואע"פ שבברייתא מתוספתא שביעית מנויים אותם איסורים לגבי פירות שביעית ומעשר שני – אלה מצד קדושתם, ובמעשר עני מצד כוונת התורה לגבי יעוד המעשר עני.
שאלה זו הובאה באור זרוע (ח"א, הל' צדקה סי' יא) ומביא את דעת החולקים על הראבי"ה בדין ובהבנת הברייתא בפאה. וז"ל: "...ומורי רבינו שמחה זצ"ל חייב אותו שצדקה אינה אלא כמתנה בעלמא לעשיר לגבות ממנה חוב, וכיון דנכסוהי דאינש אינון ערבין בי' [חייב] אם לא שיתנה הנותן על מנת שלא יהא רשות לפלוני בעל חובך בהם ולאו כל כמיני' להפקיעו מידי שיעבוד. ודמי לאין קנין לאשה בלא בעלה בפ"ק דקידושין למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' והא דתניא בתוספתא דמגילה ר' אלעזר בר"ש משום ר"מ הנותן דינר לעני ליקח בו חלוק לא יקח בו טלית רבנן פליגי עליה פ' השוכר את האומנין ופ' המקבל דלית להו המשנה מדעת בעה"ב נקרא גזלן ולאו דוקא בצדקה דקתני רישא הלוה מעות לחבירו ליקח בהם פירות ולקח בהם כלים אסור מפני שגונב דעתו של בעה"ב והא דגרסי' בירוש' פ"ק דמגילה אהא דמגבת פורים אין משנין במעות פורים הא בשאר מעות משנין [אלא] כל המעות עד שלא ניתנו לגזברין רשאי לשנותן משניתנו לגזברין אי אתה רשאי לשנותן ואי' נמי פ"ק דערכין ובתוספ' דמגילה כולהו מיירי שאין הבעלים או הגזברין רשאין לשנותם אבל משבאו ליד עניים הרי הן כשאר נכסים הואיל ויצא הנודר כבר ידי נדרו ותנן בפ' כל הגט המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש מחלקן עליהם [מפריש עליהם] בחזקת שהם קיימין ופריך בגמ' ואף על גב דלא אתו לידי' מכלל דאי אתא לידי' דעני מגבי לי' שפיר בחובו דהכי שפיר טפי ושמואל דמוקי לה נמי במזכה לו ע"י אחר איכא למימר דחוזר המלוה וגובה מאותו אחר מדר' נתן, ואף על גב דבמעשר עני כתי' ואכלו בשעריך ושבעו תן להם כדי שבעו אלא אף על גב דעיקרו לא ניתן אלא לאכילה וכדתניא בספרי אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטין וכו' שיעור מזון שתי סעודות כדאי' פ' בכל מערבין ואפי' הכי בע"ח גובה אותו בחובו ולא תימא דוקא כשהלוון על מנת כן להפריש עליה' מחלקן אבל הלווהו סתם לא דגרסי' התם בירושלמי אתא עובדא קומי ר' אמי בבן לוי שהי' חייב לישראל מעות ואמר לי' הפרש עליהו מחלקי אמר לי' לא תנינן אלא המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש כשהלוון ע"מ כן הא לא הלוון ע"מ כן לא אמר ר' זעירא אפי' לא הלוון ע"מ כן חיילי' דר' זעירא מן הדא (אמר ר' זירא מן הדא) וכן בן לוי שהי' חייב לישראל מעות וכו' שנוי' בתוספתא דדמאי. וההיא דתוספתא דפאה דתניא מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב פי' מורי רבינו שמחה זצ"ל דמיירי בבעה"ב קודם שבא לידו של עני משום דכתיב ביה נתינה ואפי' אם דעתו של עני לפרוע לא יצא בעה"ב ידי נתינה אא"כ תבוא ליד העני תחלה והיינו דקא מתמה בפ' כל הגט ואף על גב דלא מטא לידי' לא עדיף משאר ממונו".
שיטת רבינו שמחה (=מויטרי) לגבי מעשר עני שכל מה שנאסר הוא דוקא כאשר המעשר ביד בעל הבית קודם נתינתו, וטעם האיסור משום שבעל הבית לא יצא ידי חובת נתינה, אבל לאחר שבא ליד העני מותר לגבותה בחוב שהעני חייב, וכן צדקה שלא הותנה עליה במפורש שלא תהיה לגביית חובות מותר לגבות מהם ואין הם מוגבלים כלל. ומלוה מעות לעני גובה ממעשר עני שביד בעה"ב אפילו לא הגיע עדיין ליד עני ולא הותנה על הפרעון ממעשר עני בשעת הלואה.
עוד מביא האו"ז: "והרב ר' דוד ממינצבורק זצ"ל הכריע כדברי מורי הרב ר' שמחה זצ"ל שהרי תרומה ובכורים קדישי טפי ממעשר שני ואמרי' בפרק הזרוע דנכסי כהן בעל חוב נוטלן בחובו ואשה בכתובתה ואמר שלהי מס' בכורים ושלהי מס' פאה ר' יעקב בר אידי ור' יצחק בר נחמני הוו פרנסין והוו יהבין לר' חמא אבוה דר' אושעיא חד דינר והוא הוה יהיב לחורנא אלמא דרשאי ליתן מתנה לאחרים וה"ה לבעל חובו מיהו ההוא איכא למדחי דכיון דדעת הנותן לעניים היה מה לי עני זה מה לי עני אחר אבל לעשיר אימא לא".
הר"ד ממינצבורק מסכים עם רבינו שמחה ומביא ראיה בדרך ק"ו מתרומה וביכורים.
האו"ז עצמו אף הוא חיווה דעתו: "ולי אני המחבר אף על פי שאיני כדאי להכניס ראשי בין הרים גדולים נראה בעיני כדברי מורי רבי' אבי העזרי זצ"ל שאין יכול לפרוע חובו ממעות צדקה שקיבל מאחרים דהא ודאי אנן סהדי דאדעתא דהכי דיהיב מעותיו לעשירים לא הוה יהיב לי' ואי הוה ידע האי הנותן שהנושה יגבה ממנו לא הוה יהיב דאומדן דעת גדול הוא זה שהרי אין העשיר חייב לפרוע חובותיו של עני ותו דכי היכי דהאי הנותן חייב לזכות בו בהאי עני נמי ההוא הנושה העשיר חייב לזכות בו כיון דעני הוא האי הלוה וכש"כ היכי דגלי' דאדעתא דאשתו ובניו נמי יהבו לי' שגם הם יתפרנסו מזו הצדקה כגון אותם שמוליכים כתבים ומראים בכל מקום שבאים וכתוב בהם שצריך לפרנס' ביתו דתלו בי' טפלי שאפי' אם יכול לשנות וליתן לבעל חובו ורוצה ליתן לו יכולין אשתו ובניו למחות בידו כיון שהם לא לוו ממנו ואין חייבין לו כלום שהרי כשקבל זו הצדקה אדעתא דאשתו ובניו קבל וזכו בהם בקבלתו ולאו כל כמיני' ליתן ממונם לבעל חובו ולא דמי למעשר ותרומה וביכורים שהם מתנה משלחן גבוה ולא תליא בדעת הנותן ולא זכו בהם נמי אשתו ובניו".
דברי האו"ז הם דוקא לגבי צדקה, ולגבי מעשר עני לא באר דעתו וקצת משמע משתיקתו שמסכים לחולקים על הראבי"ה, וכ"כ בשו"ת רדב"ז (ח"ד סי' קנט) שבמעשר עני מסכים לרבינו שמחה וסיעתו.
עולה מן הדברים שמחלוקת ראשונים היא האם לפרש את הברייתא לגבי מעשר דוקא קודם שבא ליד עני ואז אין למפריש לשלם בהם חובותיו, או אף כשהם ביד העני. דברי הרמב"ם (הו"ד לעיל) מסייעים לראבי"ה כיון שלא חילק בין קודם שבא ליד עני ולאחר שבא לידיו. ויש להעיר שאם המדובר ביד המפריש טעם האיסור משום חובת הנתינה – לתת לעני כחיוב ישיר, ולא להשתמש לפרעון חובות ממוניות וחובות חברתיות. אם הפירות או הממון כבר ביד העני – כאן הגדר שונה משביעית ומע"ש, ומטעם שניתן לעני לצרכיו הישירים ביותר – אכילה שתיה וכסות, ולא לכיסוי חובות ממוניות וחברתיות.
ויש להוסיף שהכפתור ופרח (פרק מד) מפרש את הברייתא כמו הראבי"ה אבל מבאר שקודם שבא ליד עני מותר לגבות מהן חובות וכד'. וז"ל: "תוספתא (פ"ד הט"ז) מעשר עני אין פורעין הימנו מלוה וחוב ואין משלמין הימנו את הגומלין ואין פודין בו שבויים ואין עושין בו שושבינות, זהו במעשר עני שהגיע לידו, אבל בשלא הגיע הא אמרינן לעיל המלוה העני מפריש עליהן מחלקן".
מחלוקת ראשוני אשכנז הובאה אף בשו"ת מהר"ם מרוטנברג (ח"ד (דפוס פראג) סי' תשנג), בריקאנטי (סי' נז) ובמרדכי (ב"ב פ"א רמז תצז).
ה. הפעולות האסורות במעשר עני
הברייתא מנתה בין הדברים האסורים במעשר עני: מלוה, חוב, גמולין, פדיון שבויים, שושבינות, צדקה. ומתירה משלוח גמילות חסדים וצריך להודיע, ונתינה לחבר עיר בטובה.
וצריך לבאר מה הן פעולות אלו ומה המבדיל בין המותרות לאסורות.
הרדב"ז (הל' מתנ"ע פ"ו הי"ז) מבאר: "תגמולין כגון שהלוהו פעם אחת ואח"כ הוצרך ללוות ממנו לא ילוהו ממעות מעשר עני ואם יזמן אותו פעם או שתים לא יזמן אותו גם הוא פעם אחרת ממעות מעשר עני וכן כל כיוצא בזה, אבל אם גמל עמו חסד כגון ששלח לו הבראה בימי אבלו אם אירע לחבירו אבל יכול להברותו ממעשר עני"... היינו החילוק הוא בין סדר קבוע לאירוע של גמילות חסדים חד פעמי. ולגבי חבר עיר כתב: "דכיון שהוא חבר עיר ומחזיק טובה אין זה כנותן לצדקה ומותר". לא ברור מדברי הרדב"ז על מי האיסור על המפריש או על המקבל.
הלבוש (יו"ד סי' שלא סעיף קמו) באר יותר וז"ל: "ולפי שאמרה תורה [שם כט] ובא הלוי והגר וגו' ואכלו וגו' משמע שיאכלו בחנם כי הוא שלהם, לפיכך אמרו ז"ל [תוספתא פאה פ"ה הט"ז] אין פורעין בו המלוה, ולא משלמין בו את התגמולין, כגון שחבירו עשה עמו חסד וזה בא לשלם לו גמולו אל ישלם לו ממעשר עני שהוא כמו פורע בו חובו. ולא פודין בו את השבויים, שזה גם כן מוטל עליו לעשותו בלא מצות המעשר עני והוי כמו פורע חובו. ולא עושין בו שושבינות. ואין נותנין ממנו צדקה, כגון שפסקו עליו בני העיר צדקה לא יתן אותם ממעשר עני שנמצא פורע חובו במעשר עני. אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים של מצוה, וצריך להודיעו שהוא מעשר עני. כיצד כגון אם נטל חבירו עמו חסד באבל שאירעו, ואחר כך אירע אבל לחבירו לזה מותר לשלם לו גמול חסדו ממעשר עני כדי שלא יתבטל מלגמול חסד של מצוה, וצריך להודיע לחבירו שהוא מעשר עני, כדי שלא יחשוב זה שפורע לו חובו שקדם לו הגמול והו"ל זה פורע חובו במעשר עני. ומה שאמרנו למעלה שאין משלמין בו את התגמולין, היינו לשלם תגמולין של דבר הרשות לא התירו לו אע"פ שהוא מודיעו שהוא מעשר עני. ונותנין אותו לחבר עיר בטובת הנאה, פירוש חכם המתעסק בצרכי צבור ומפרנסים אותו מחמת טובה שעושה להם שמתעסק בצרכיהם נותנין לו מעשר עני בטובה, ושולחין לו מחמת דורון וכבוד אע"ג דאין שולחין לו צדקה מן הכיס כדאיתא לעיל בהלכות צדקה, היינו משום דגנאי הוא לו וגם לבני העיר לפרנס חכם המתעסק בצרכיהם מן הצדקה, אבל מעשר עני ששולחין לו מן הגורן לא מנכרא דמעשר עני הוא, אלא מיחזי כמנחה ודורון דרך כבוד. ואין מוציאין אותו מארץ ישראל לחוצה לארץ, דכתיב [שם כח] והנחת בשעריך. וכתיב [שם כו, יב] ואכלו בשעריך ושבעו". הש"ך (יו"ד סי' שלא ס"ק קסו) העתיק את דברי הלבוש, והסכים עימם.
מדברי הלבוש מתבאר הדין יותר. אין המדובר בעני המקבל ולא בגבאי אלא המדובר במפריש המעשר עני, נאסר עליו (אפילו הוא נצרך מצד עניותו) לפרוע חובות ממעשר עני, ואע"פ שפורע לעני! בכ"ז התורה נתנה להם "שיאכלו בחינם כי הוא שלהם". ולכן אסור לנותן המעשרות להשתמש בהם גם לתת מעשר עני וגם באותה נתינה לפרוע חובות, אולם מותר לפרוע גמילות חסד של מצוה תוך הודעה שאינו פורע חוב אלא רק מקיים בו מצוה, ומשמע אפילו המקבל אינו עני כגון לסעודת הבראה של חבירו האבל. וכן מותר לתת לפרנס את חכם העיר ממעשר עני ובדרך כבוד שנשלח לו מן הגורן, ואע"פ שחכם העיר אינו עני. ונראה לפי הלבוש והש"ך שההגבלות הללו על המפריש שיש לו בפירות טובת הנאה ואעפ"כ נאסר עליו לשלם חובות חברתיים. אולם משמע מדבריהם שלגבי העני המקבל אין הגבלות ויוכל להשתמש במעות לצרכיו. ואולי אף הם מודים לדעת הראבי"ה שהעני אינו מחוייב לשלם בפירות או מעות שקיבל את חובותיו ואין המלוים יכולים לכפותו על כך.
מתוך דברי הלבוש ניתן להבין את המגבלות שכתבו האחרונים על 'מעשר כספים' כיון שהוא ניתן בדומה למעשר עני מרווחיו של האדם (ולא אך מגידולי שדותיו), ובעיקר שניתן בממון כדוגמת מעשר עני הניתן בממון, הטילו עליו אותן מגבלות של מעשר עני שהנותן לא יפרע במעשר כספים חובות המוטלים עליו.
ו. שימושי מעשר כספים
בשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סי' פז) דן בהרחבה בעניין מעשר כספים.
השאלה שנשאל עליה היא: האם במקום שישנה תקנה שהחתן מחזיר את הנדוניה שקיבל לחתונתו ממשפחת אשתו – אם מתה אשתו, האם צריך להשיב אף את מעשר הכספים שחילק מנדונייתו. וז"ל:
"ובעיקר המעשר העניים משלחן גבוה קא זכו ואין לבעלים כי אם טובת הנאה כמו מעשר עני המתחלק בתוך ביתו שמוציאין מידו וטובת הנאה לבעלים כמבואר בטור י"ד סימן של"א ומבואר בארוכה (חולין קל"א א') ובתוס' שם והעתיקו האחרונים ללמוד ממנו דין צדקה ומעשר ממון הנוהג בזה"ז כמבואר בעט"ז ובש"ך ס"ס הנ"ל וכבר כתב הטור שם לעיל מיניה לפסק הלכה אם לקח הכהן תרומה שלא מדעת ב"ה זכה בהן שאין לבעלים אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינה ממון, וא"כ איך ס"ד שיתבעו היורשים את החתן לדין להוציא ממנו המעשר אשר נתן כבר בשעת החופה ולא הי' בו כי אם טובת הנאה ולא ניתן לתבוע להוציא בדיינים ואינו דומה למה שזכר הרמ"א שיורשי האשה יכולין למחות שלא למכור תוך שנתים דבשלמא התם עדיין שיעבודם חל על הנכסים ויכולן למחות שלא להפקיע שיעבודם לאפוקי מעשר ממון גבוה הוא וכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא דמשעה שבאה הנדונייתא ליד החתן גם ממון גבוה בא לידו וגזא דרחמנא גבי' איתא ואינו של צדדים כלל כי אם קדשי שמים וא"א שיתקנו חכמי דורות להוציא ממון גבוה לחולין דהיינו בחזרתו ליד יורשי אשה".
וא"כ מעשר כספים לפי דעתו הוא ממש כמעשר עני, והחתן שמחזיק את הנדוניה, מחזיק ממון שאינו שלו ושייך לעניים, ולכן נותנו ואינו צריך להשיבו אפילו אם הנדוניה חוזרת לפי התקנה.
ושוב מביא בתשובתו: "וכופין אותו לקיים המצוה מיד ושלא להחמיצה כמ"ש הט"ז סימן של"א בי"ד ס"ק ל"ב וז"ל" ומזה נראה לי סמך למה שנוהגין לכוף החתן בשעת קבלת נדוניה שלו ליתן מעשר כדאשכחן כאן שמוציאין מידו אלא שמחלקי' את המעשר לקרובי החתן והכלה שהם קודמין לשאר עניים בזה דגם במעשר עני מצינו כן כמ"ש הב"י סימן רנ"א בשם המרדכי דיש זכות לקרוביו בזה". ונו"נ בהמשך דבריו. ומאריך בשיטות השונות האם מעשר כספים מן התורה כפי שמובא בתוס' תענית (ט ע"א), או מדרבנן או ממנהג כפי שנראה מתש' מהר"ם (פראג, סי' עד).
מסקנות
א. חובה לתת מעשר עני בפירות עצמם מן התורה.
ב. אם אין עניים הבאים ליטול חייב להפריש וצריך לאכול את הפירות ולתת את שווים לעניים.
ג. נחלקו הראשונים האם העני מותר לפרוע חובותיו במעשר עני, ולגבי המפריש אינו יכול לשלם חובותיו הממוניים והחברתיים במעשר עני.
ד. המפריש מעשר כספים אין לו לשלם במעות אלו חובות ממוניות או חובות חברתיות אשר חייב בהן מצד דברים אחרים.