חבל נחלתו יא ד
סימן ד
הכנסת כלי זיין לבית הכנסת או בית המדרש
א. כתב בספר תשב"ץ קטן (סי' רב): "ומוחה לילך בסכין ארוך לבית הכנסת לפי שהתפלה מארכת ימיו וזה מקצר ימיו. וכן מוחה לילך עם כיסו לבית הכנסת כדאיתא בברכות פרק הרואה (דף סב) לא יכנס אדם להר הבית באפונדתו כו'. [מיהו אין לחוש כ"א בגלוי]".
היינו מהר"ם מרוטנברג היה מוחה שלא יכנס אדם לבית הכנסת בסכין ארוכה. הכתוב בסוגריים בסוף שההקפדה על כניסה בגלוי יכולה להתפרש על כיסו ופונדתו או על סכין ארוך או על שניהם.
וכן הביא הבית יוסף (או"ח סי' קנא, ו) בשם מהר"ם מהאורחות חיים: "ומותר ליכנס בה במקלו ובתרמילו וכו'. הכי משמע בסוף פרק הרואה (ברכות סג.): כתוב בארחות חיים (הל' ביהכ"נ אות ז) בשם הר"מ שאסור ליכנס לבית הכנסת בסכין ארוך לפי שהתפלה מארכת ימיו של אדם והסכין מקצרם וליכנס בכיסו נמי אסור כדאמרינן שלא יכנס להר הבית באפונדתו והגיה עליו ה"ר פרץ מיהו אין לחוש כי אם בגילוי הראש ע"כ".
לשון האורחות חיים יותר חריפה מלשון התשב"ץ קטן ומדבר על איסור. ומשמע שהאיסור מדרבנן מצד מנהג. ולכן מתחת לבגדיו נראה שמותר כפי שמפרשים כמה מן האחרונים.
השולחן ערוך (או"ח סי' קנא ס"ו) פסק: "מותר ליכנס בבהכ"נ במקלו ובתרמילו ובאפונדתו (פי' מיני כיסים תרגום ובילקוט ובתרמיליה), ויש אוסרים ליכנס בו בסכין ארוך או בראש מגולה". מעניין שאע"פ שהמהר"ם אסר אף ליכנס במקלו ובפונדתו לבית כנסת, הרי זאת התיר השו"ע ואילו בסכין אסר בשם יש אומרים.
ב. ובאר הט"ז (שם ס"ק ב) שבסעודה לא הטריחוהו אלא לכסות אבל בבית הכנסת שבין כה וכה אינו צריך לסכין ארוכה הצריכוהו להשאירו בחוץ.
אולם באליה רבה (סי' קנא ס"ק י) כתב שכל שנאסר הוא מגולה אבל אם כסהו מותר וז"ל: "ועיינתי בכלבו דף י' [סי' ז] שהעתיקו בזה הלשון, מיהו אין לחוש כי אם בגילוי ע"כ. וכן הוא בתשב"ץ [קטן] סי' ר"ב, ופשוט לדעתי דקאי על סכין וכיסו (ד)דוקא כשהם בגלוי, אבל כשהם מכוסה מותר".
וכן העיר ערוך השולחן (או"ח סי' קנא ס"י) שענין גילוי הראש לא מובן מה שייך לכאן: "כתב רבינו הב"י בסעיף ו' ויש אוסרים ליכנס בו בסכין ארוך או בראש מגולה עכ"ל ואינו מובן מה עניין זל"ז, ועוד דבראש מגולה בלא"ה אסור? ונראה כמי שאומר דכצ"ל בסכין ארוך ובראש מגולה כלומר כשעצם הסכין מגולה שאינו בכיס דכשהוא בכיס מותר [א"ר סק"י] ולכן דווקא סכין ארוך דקצר יכול לטמון אותו תחת בגדיו או בכיסו [עט"ז שטרח בזה] וטעם האיסור לפי שהברזל מקצר ימיו של אדם ותורה ותפלה מאריכין ימיו של אדם אינו בדין שיתראה המקצר במקום קדוש הלזה".
והמשנה ברורה כתב (ס"ק כב): "בסכין ארוך – לפי שביהכ"נ שהוא מיוחד לתפלה מארכת ימיו של אדם והסכין מקצר ימי אדם ועיין בא"ר שדעתו שאין להחמיר כ"א בסכין מגולה".
ובביאור הלכה הוסיף: "בסכין ארוך – עמ"ב ומסתברא שאין להחמיר בזה אלא באנשים דעלמא שאסורים לאכול בביהמ"ד והסכין שנושא לשם הוא שלא לצורך תשמיש, אבל ת"ח שמותר לאכול ולשתות שם והסכין שנושא שם הוא לצורך תשמישו מסתברא דמותר כמו בכל אכילה שלא הוצרך לכסותו רק בעת שגמר להשתמש בו ומתחיל לברך בהמ"ז".
הברכ"י הראה שהנכון באורחות חיים שהמדובר בגילוי הראש וכן צריך להסביר בכלבו וכמו שכתב השו"ע, ואף רבינו פרץ דיבר בהיתר הכניסה בגילוי הראש, וחולק על הא"ר.
והמהדיר על ברכ"י העיר שמהתשב"ץ קטן משמע כמו שכתב בא"ר.
ג. בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סי' יח) אף הוא שקיל וטרי ומביא את הסוגיא בסנהדרין (פב ע"א) בפנחס שקם מתוך העדה ולא היה בבית המדרש עם רומח בו הרג את זמרי, והגמרא אומרת: "מיכן שאין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש".
ומסיק: "סיכום: מכל האמור נראה להלכה בנידון שאלתנו; א, באין צורך ולא טורח מיוחד אין ליכנס לביהכ"נ ברובה ואקדח, ויש להסירם ולמוסרם לשמירה בחוץ. ב, כשאין אפשרות לעשות זאת יש להתיר הכניסה בהם באופן שלא יהיו ממולאים בכדורים. ומה טוב גם לכסותם בבגד עליון או טלית. ג, אם אין אפשרות להוריקם מהכדורים יש להתיר בכיסוי לבד כנ"ז ובמיוחד יש להתיר בכזאת באקדח שנתון בנרתיקו וגם אינו מורגש כלל כשמכסים אותו. ד, האמור יש להחמיר בשעת התפלה גם כשמתפלל בביתו או על פני השדה".
"כל הדברים האמורים המה שלא במצב של חירום וכוננות ועמידה על המשמר מפחד האויב, אבל כשנמצאים במצב כנ"ז והחייל ואיש המשמר עומדים על משמרת הבטחון ואיש חרבו על יריכו, אין לחזר כלל אחר הקל קל תחילה. ויש לו להתפלל עם כלי זיינו עליו וכן ליכנס בביהכנ"ס, ורק יש לו להשתדל להסירם מעליו ולשימם בסמוך לו ולכסותם, אם אפשר, ולא יפריע לו הדבר בתפלתו, או לכסותם בבגד עליון או בטלית כשהם עליו".
"ובכלל יש גם סברא לומר שלחייל העובד בצבא קבע וכן לשוטר קבוע לדידם הרובה או האקדח נחשבים כאחד מבגדיהם שמלובשים, וכדמצינו בגדולה מזו להערוה"ש בה' שבת סי' ש"א סעי' נ"א שכותב לומר סברא כזאת לגבי הוצאה בשבת כיעו"ש ואכמ"ל".
וכן בשו"ת יחווה דעת (ח"ה סי' יח) כתב: "בסיכום: נכון ורצוי מאוד שהחייל הנכנס לבית הכנסת להתפלל יכסה את נשקו תחת בגדיו, ולא יראה החוצה. ואם אי אפשר לו לכסותו, כגון רובה וכדומה, ויש צורך שישא נשקו עמו בגלל סיבה בטחונית וכיוצא בזה, יש להקל להיכנס עם הנשק לבית הכנסת לתפלה".
ועי"ע בשו"ת עטרת פז (ח"א כרך ג, חו"מ סי' יא).
ד. בשו"ת קול מבשר (ח"א סי' נח) דן בהכנסת חבל שתלו בו יהודים בשואה לבית כנסת להציגו בעשרה בטבת או שהחזן ילבשהו בתור אזור. הוא אוסר משני טעמים. הראשון משום שהחבל אסור בהנאה כמו קורה שנקברת עם הרוגי בית דין. ומביא טעם נוסף: "עוד איסור נוסף יש בזה מטעם אחר, לפי מ"ש בש"ע או"ח סי' קנ"א סעיף ו' שאסור ליכנס לבית הכנסת בסכין ארוך והטעם כתב בב"י בשם א"ח לפי שהתפילה מארכת ימיו של אדם והסכין מקצר ועי' בביאור הגר"א (או"ח סי' קנ"א) ובסנהדרין דף פ"ב אמרו על המקרא ויקם פנחס מתוך העדה ויקח רומח בידו: מכאן שאין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש, ומוכח דביהמ"ד שקדושתו גדולה מביה"כ יש איסור תורה ליכנס בכלי זיין דיליף לה מקרא, ולביהכ"נ אין בזה איסור תורה רק זהירות שלא יעלה המקצר על המאריך ולאו דוקא בכלי זיין אלא אפילו בסכין שייך טעם זה".
ויש להעיר על דבריו.
ראשית, לא מצאנו איסור תורה והגמרא בסנהדרין אינה מוכיחה על איסור אלא על מנהג. אבל איסור תורה ודאי שאין בכך ולא מצאנו לחד מהפוסקים שחידש כך כמוהו.
ויש להקשות עוד על דבריו. בשמואל (א' פכ"א) מסופר על דוד שברח לנוב ושאל את אחימלך הכהן אם יש בידו כלי מלחמה לציידו כיון שלא הספיק ליטלם, והכהן משיב (פס' י): "ויאמר הכהן חרב גלית הפלשתי אשר הכית בעמק האלה הנה היא לוטה בשמלה אחרי האפוד אם אתה תקח לך קח כי אין אחרת זולתה בזה ויאמר דוד אין כמוה תננה לי".
ומפרש הרד"ק: "והלא אחימלך היה יודע שאין כמוה למה אמר לו אם אותה תקח לך לפי שהיתה באהל מועד לזכרון הנס כמו שפירשתי לא היה ברצון אחימלך להוציאה משם אם היתה שם אחרת"...
וכן הרלב"ג: "לוטה בשמלה – נסתרת ומכוסת בשמלה אחרי האפוד והחשן שהי' בלשכה ששמים שם בגדי כהונה והנה שם זה החרב שם לפרסם הנס שנעשה לישראל בדבר גלית".
עולה כי בנוב בתוך המשכן היתה מוצגת לעיני הכהנים (ואולי היו מוציאים אותה אף לתצוגת כל ישראל בעתים מיוחדות) לזכר נס הנצחון על גלית, חרבו שבה דוד כרת את ראשו.
ומכאן שתי שאלות על הקול מבשר. ראשית על טעמו שהחבל אסור בהנאה, וכי מה ההבדל בין חרב שהרגה אנשים מישראל (חרב גלית הפלישתי) לבין חבל תליה שנהרגו בו ישראל, שניהם מעמיקים את תפילת ישראל. ולגבי שאלה דידן של הכנסת כלי מלחמה לבית כנסת, הנה בתוך המשכן היתה חרבו של גלית והכניסוה בכוונה להציגה לציבור, ולא הוציאוה משום שהיא מקצרת חיי אדם והלא אין מן הראוי שתהא ליד המזבח המאריך חיי אדם. וקושיה זו קשה על כל שיטת המהר"ם שנפסקה בשו"ע, ואולי היתה לוטה בשמלה מטעמו של המהר"ם, ורק לעתים מיוחדות הציגוה לציבור. עכ"פ מצאנו כלי זין במשכן שהיה בנוב (וקרוי במה גדולה כיון שהארון לא שכן שם).
ה. ועוד מצאנו בהמלכת יואש שמסופר במלכים ב' (יא, י): "ויתן הכהן לשרי המאות את החנית ואת השלטים אשר למלך דוד אשר בבית ה'".
והרד"ק מפרש: "אשר למלך דוד – שהיה לוקח דוד במלחמות, היה מקדיש כמו שלטי הזהב אשר לקח מהדרעזר וזולתו והיו נתונים לאוצרות בית ה'" ופירושו דחוק שאם היה לשימוש במתכת היו צריכים כבר מזמן להתיכם ויצוק מהם כלים לבית ה'.
ואילו המצודות מפרש: "אשר למלך דוד – אשר עשאם דוד והיו מונחים בבית ה'".
וכן בדברי הימים (ב' כג, ט) בפירוש המצודות.
ועולה שהיו כלי מלחמה בבית המקדש, ולפי המצודות דוד המלך עשאם לשם הנחתם בבית המקדש!
ולשיטת המהר"ם קשיא, מכל המקומות בירושלים לא מצא דוד מקום חוץ מבית המקדש?! ואף אם נפרש שלא היו בעזרה אלא באחת הלשכות, מדוע להכניס כלי מלחמה למקדש?!
נראה לי שהתירוץ הוא תלוי במטרת ההכנסה לבית המקדש. אם הכלים הללו הוכנסו לשם הארכת חיים ולא לשם קיצור חיים אין בהם שום פגם. היינו אם לשמירה ולהגנה על החיים מותר להכניסם ואף מצוה, ורק ליתר הידור עדיף לכסותם, אולם אם הם הוכנסו סתם מפני שאדם נושאם, לשם אחסונם ואינם משמשים לשמירה ולהגנה, אז צריך שלא להכניסם, ואם הכניסם בכ"ז יש להכניסם מכוסים.
ויש מקום אף לטענה שדברי מהר"ם מותאמים למצב בגלות, אבל במקום שמותר לישראל לשאת נשק לשם שמירה והגנה על החיים הרי הם הודנו והדרנו, כמחלוקת ר"א וחכמים. וכבר העירו הפוסקים מדעת ערוה"ש שלחייל הם כמלבוש, ועיין פירוש עין איה לרב קוק זצ"ל לגמ' בשבת.