חבל נחלתו יא ה
סימן ה- קריאת 'כהנים' לשני כהנים שאחד מהם קטן
שאלה
לאחר עלית כהנים לדוכן ולפני ברכת כהנים קורא אחד מן הציבור: 'כהנים' והכהנים עונים: 'עם קדושיך כאמור' ואח"כ מתחילים את ברכתם על נשיאות כפים. כשכהן אחד עולה לנ"כ אין קוראים 'כהנים'. אם עולה כהן ועמו כהן קטן המתחנך לנ"כ האם קוראים 'כהנים'?
תשובה
נאמר בתלמוד בבלי (סוטה לח ע"א): "אמר אביי, נקטינן: לשנים קורא כהנים, ולאחד אינו קורא כהן, שנאמר: אמור להם, לשנים. ואמר רב חסדא, נקטינן: כהן קורא כהנים, ואין ישראל קורא כהנים, שנאמר: אמור להם, אמירה [לח ע"ב] משלהם תהא. והילכתא כוותיה דאביי, ולית הילכתא כוותיה דרב חסדא".
עולה מפסק הגמרא שאין לקרוא כהנים כאשר עולה כהן אחד.
ופרש רש"י:
"לשנים קורא כהנים – כשיש שם שני כהנים לברך שליח צבור כשגמר ברכת הודאה קורא אותן כהנים והן הופכין פניהן שהיו הפוכין לצד התיבה להתפלל דהא אמרינן לקמן יהי רצון מלפניך שתהא ברכה זו כו'.
"אמור להם – מקרא ד'להם' נפקא לן ששליח צבור מזהיר אותן לברך.
"כהן קורא כהנים – אם שליח צבור כהן הוא קורא ומזהיר את חביריו העומדים לפניו להחזיר פניהם ולברך את ישראל ואם ישראל הוא אינו קורא כהנים.
"משלהם תהא – אזהרה זו הכהנים יזהירו".
נראה שדברי אביי ורב חסדא הם מדרבנן והפסוקים הם אסמכתאות.
ב. אולם בירושלמי (ברכות פ"ה ה"ד) נאמר כך: "אמר רב חסדא וצריך שיהא החזן ישראל. רב נחמן בר יעקב אמר אם היה כהן אחד אומר כהן אם היו שנים אומרים כהנים. אמר רב חסדא אפילו כהן אחד אומר כהנים שאינו קורא אלא לשבט".
היינו לפי הירושלמי קוראים אף לכהן אחד. ומחלוקת אמוראים האם קוראים כהן או כהנים.
התוספות בסוטה (לח ע"א ד"ה לשנים) הביאו את דברי הירושלמי.
וכתב הראבי"ה (תשובות וביאורי סוגיות סי' אלף קנה): "ולפי זה פליגי הירושלמי והבבלי בדרב חסדא. וסמכינן אגמרא דידן ולא שנא אם חזן כהן או ישראל קורא כהנים". וכ"כ ספר המנהיג (דיני תפילה עמ' קה).
ג. וכך פוסק סדר רב עמרם גאון (נשיאת כפים): "אמר אביי נקטינן, לשנים קורא כהנים, לאחד אינו קורא, שנאמר אמור להם, לשנים ולא לאחד. וכן הלכה". וכ"פ: הלכות גדולות (סי' כג), רי"ף (מגילה טו ע"ב), רא"ש (מגילה פ"ג סי' כ), מאירי (סוטה לח ע"א). אמנם באור זרוע (ח"ב הל' נשיאת כפים סי' תיא) הביא את הירושלמי, וכתב בשם רבנו חננאל שאין הלכה כאביי אלא כירושלמי כיון שקוראים לשבט ולא לעולה לדוכן. אולם האו"ז עצמו פסק כתלמודא דידן.
והרמב"ם (הל' תפילה ונשיאת כפים פי"ד ה"ח) פוסק: "אם היה הכהן המברך אחד מתחיל לברך מעצמו, ושליח ציבור מקרא אותו מלה מלה כמו שאמרנו, היו שנים או יותר אינן מתחילין לברך עד שיקרא להם שליח ציבור ואומר להם כהנים והם עונין ואומרים יברכך, והוא מקרא אותן מלה מלה על הסדר שאמרנו". וכן פסקו הטור והשו"ע (או"ח סי' קכח).
ד. כתב תוספות (ברכות לד ע"א): "לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטרוף – תימה תיפוק ליה דמפסיק תפלה אם עונה אמן וי"ל מאחר שלא אמר האי טעמא ש"מ דעניית אמן לא חשיב ליה הפסקה מאחר שצורך תפלה הוא אבל לקרות כהנים לדוכן אומר ר"ת שאין ש"צ יכול לקוראם דחשיב הפסקה לתפלה אם קוראם אלא אחד מבני הקהל קוראם והא דאמרינן בסוטה פ' אלו נאמרים (ד' לח.) לשנים קורא כהנים וכו' לאו אשליח צבור קאי אלא אחזן כדתניא בספרי (פרשת נשא) אמור להם מלמד שהחזן אומר להם אמרו וחזן לאו היינו שליח צבור דחזן היינו המתעסק בצרכי צבור וכן משמע נמי בסוטה (ד' לט:) דלאו אשליח צבור קאי דמעיקרא קאמר אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא פי' הקורא כהנים ואח"כ אומר אין שליח צבור רשאי וכו' משמע דשנים הם. ויש שהיו רוצים לומר דכמו כן אין ש"צ רשאי להקרות יברכך לכהנים דכמו כן הוי הפסקה אמנם רבינו יהודה פי' דבהדיא יש במדרש טעמי יתרות וחסרות אמור להם מלמד ששליח צבור אומר להם על כל דבור ודבור וכן יש שרוצים להתיר לשליח צבור עצמו לקרות כהנים אפילו לפי ר"ת דמה דפי' דהויא הפסקה היינו דוקא בימיהם מיד כשסיימו ברכת הודאה לא היו אומרים או"א ברכנו בברכה כדמשמע בסוטה (שם) דקאמר אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור פי' אמן שעונין בסיום ברכת הודאה אלמא משמע שלא היו אומרים אלא כהנים מיד אבל עכשיו שהורגלו לומר אלהינו בלשון ברכה ותפלה אין זו הפסק דלא גרע מעניית אמן דהכא דלא חשיבא הפסק כדפרישית".
תוס' מעלים מספר נקודות. ראשית הם קובעים שעניית אמן אינה הפסק לשליח הציבור. אבל קריאת כהנים היא הפסק ולכן סובר ר"ת שהחזן קורא ולא הש"ץ. תוס' שולל את הדעה שהמקרא לא יהיה הש"ץ ובכך אין הפסק. כמו"כ מביא דעת ראשונים שנהגו לאחר עבודה לומר ברכת כהנים ע"י הש"ץ ובימים שנושאים כפים היה אומר זאת בלשון תפילה ומשתמש באמירת 'כהנים' כדי לקרוא לכהנים לברך ולכן אין זה הפסק. וכן מובא במחזור ויטרי (סי' קל) וסמ"ג (עשין כ) בשם ר"ת.
ה. בהגהות מיימוניות (הל' תפילה ונשיאת כפים פי"ד אות ז) מביא מו"מ בין בעל הגה"מ לרבו מהר"ם מרוטנברג במנהג שנזכר בתוס'. וז"ל: "ר"ת היה קורא תגר על המנהג הזה שש"ץ קורא כהנים וכתב אי איישר חילי אבטליניה וטעמא דנ"ל הפסקה בתפלה וש"ץ אסור להפסיק בתפלתו אם לא מפני סכנת נפשות והא דאמר אביי נקטינן לשנים קורא כהנים פי' חזן הכנסת שהוא שמש ואינו ש"ץ ותדע שמתחלה אומר עד שיכלה הדבור מן הקורא ולבסוף אומר עד שיתחיל ש"ץ בש"ש הרי דקורא וש"צ שנים וכן משמע בסוף פ"ק דסנהדרין דחזן הוא שמש העוסק בצרכי בה"כ ורואה היכן קוראין, אמנם בערוך פי' חזן ש"ץ". עד כאן מביא הגה"מ את דברי תוס'.
וממשיך: "וכתב מורי רבינו כדי שלא לשנות המנהג שיש לש"צ לומר בלחש אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו וכו' עד שמגיע לכהנים ואומר בקול רם כהנים ומסיים עם קדושך כאמור בלחש ושוב מקרא אותם בקול רם יברכך וכן הוא רגיל לעשות".
ומקשה עליו בעל הגה"מ: "ותימה הוא שהרי הוא בעצמו כתב שלא נתקן לומר אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו וכו' אלא בשעה שהיו ראויים לנשיאת כפים ואין שם נ"כ כדלקמן בפט"ו בהלכה י' במגדל אינזיגשהיים".
ומסיים: "והודה מורי רבינו לדברי ואמר לי שחזר בו מן המנהג ההוא וכן כתב הר"פ שכתב רבינו טעם שאין לאומרו אבל ר"י כתב בתוספות ברכות דעכשיו שהחזן רגיל לאומרו תמיד בשחרית ומוסף הילכך נכון לאומרו גם כשהכהנים עולים וצ"ע בתוספות ברכות וסוטה ע"כ הר"פ".
היינו השאלה האם קריאת כהנים ע"י שליח הציבור היא הפסק תלויה בשאלה אם לומר את תפילת או"א. שיטת המהר"ם האחרונה שאין לאומרה אם הכהנים עולים בפועל לדוכן, ויש לאומרה ביום הראוי לנ"כ ואין שם כהנים. לעומת זאת לשיטת ר"י אומרים אותו בין ביום הראוי לנ"כ ובין אם לאו (ובחו"ל היו עולים רק בשבתות וי"ט במוסף), ולכן את קריאת 'כהנים' מכניסים אגב התפילה.
וכך סיכם זאת הטור (או"ח סי' קכח): "וכתב ר"ת שאין לש"ץ להפסיק לקרות כהנים דהוי הפסק בתוך התפלה אלא חזן הכנסת פירוש הממונה על כל צרכי בה"כ קורא וכתב הר"פ בשם ר"ת שאין ש"צ אומר או"א ברכנו בברכה וכו' אלא מיד כשיסיים מודים קורא החזן כהנים, ור"י כתב דוקא להם שלא היו רגילין לומר או"א אבל עכשיו שש"צ רגיל לאומרו בכל פעם בציבור גם כשהכהנים נושאין כפיהם נכון לומר וכן היה נוהג הר"מ מרוטנבורג כשהיה הוא ש"ץ היה אומר או"א בלחש עד כהנים ואומר כהנים בקול רם כדי לקרות אותם ואומר עם קדושיך בלחש".
הבית יוסף (או"ח סי' קכח) מביא שהרמב"ם כתב ששליח הציבור קורא 'כהנים' ומחבר זאת לשיטה המובאת בתוס' שאומרים או"א. ומביא את יתר הדברים שהבאנו לעיל.
ו. פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' קכח ס"י): "עומדים בדוכן פניהם כלפי ההיכל ואחוריהם כלפי העם, ואצבעותיהם כפופים לתוך כפיהם, עד שש"צ מסיים מודים ואז אם הם שנים קורא להם (הש"צ): כהנים".
והרמ"א הגיה: "ולא יאמר אלהינו ואלהי וכו'; וי"א שאומרים אותו בלחש עד מלת כהנים, ואז יאמרו בקול רם (טור בשם ר"י ור"מ מרוטנבורג) וחוזר ואומר: עם קדושך כאמור, בלחש, (וכן נוהגין במדינות אלו)"...
היינו השו"ע פסק שקוראים רק לשני כהנים, והקורא הוא שליח הציבור. הרמ"א הביא את מנהג ר"י והשמיט את מנהג ר"ת.
ז. בשו"ת המבי"ט (ח"א סי' סד) נשאל לגבי שאלה שפתחנו בה: "ב' כהנים וא' מהם קטן שעלו לדוכן יקראו אותם כהנים כיון שהם שנים או דילמא כיון שהקטן אינו יכול לעלות לבדו לדוכן לא יקראו אותם כהנים".
והשיב: "נראה שלא יקראו כהנים אלא כשהם שנים גדולים אבל א' מהם קטן לא יקראו אותם דקטן אינו מחוייב לברך אלא שהוא עולה עם אחרים להתלמד ולהתחנך וכיון דדרשי' מאמור להם שהחזן צריך לומר להם אמרו כדאמר בספרי נר' שאינו או' אלא לגדול שהוא מצווה לברך לא לקטן ורש"י ז"ל נמי פי' עלה דמתני' דקטן אינו נושא את כפיו מפני שאין כבודו של צבור להיותן כפופים בברכתו ע"כ וא"כ פשיטא דאין כבודו של צבור לקרותו שיברכם ועוד אפי' הו' איפשר דקריאת כהנים לא הויא אלא מדרבנן וקרא דאמור אסמכתא דעיקר דרשא אינה אלא להקרו' אותם מלה במלה כדכתיב אמור להם אפ"ה כשהאחד גדול וא' קטן לא יפסיק ש"צ לקרות כהנים אבל בפ' אלו נאמרין משמע דהוי מדאורייתא דאמר אביי נקטי' לב' קורא כהנים ולא' אינו קורא כהן שנ' אמור להם לשנים ופרש"י ז"ל אמור להם מקרא דלהם נפק' לן שש"צ מזהיר אותם לברך.
משמע דהוי דאורייתא ושעיקר דרש' מלהם קראה לכהנים מלה במלה הוי' עיקר דרשא מאמור ולכך מקרה מלה במלה אפי' לכהן א' ואינו קורא כהנים אלא לב' וכיון דמדאורייתא נפקא לן מאמור להם דצריך לקרות כהנים פשיטא דלא קאי אלא אגדולים דמחייבי לברך מדאורייתא ואע"ג דמחנכינן לקטן אפ"ה לא הוי בכלל כהנים לקרותו דאינו כבוד לצבור כדפי' רש"י ואע"ג דאמרי' בירוש' פ' אין עומדי' רב נחמן בר' יעקב או' אם היה כהן א' אומר כהן שנים או' כהני' ור' חסדא אמר אפי' כהן קורא כהנים שאין קורא כהנים אלא לאותו השבט הא אמרי' בגמ' דידן אמר אביי נקטי' לב' קורא כהנים ולא' אינו קורא כהן וכו' ולהכי אמר נקטי' לאפוקי מהני תרתי אמוראי דמייתי בירושלמי. ואם היה כהן א' גדול ואחד גדול בשנים אלא שלא נתמלא זקנו דאינו נושא כפיו לבדו כדאמר ספ"ק דחולין נר' ודאי שיקראו אותם כהנים דהא הוי מחוייב מן התורה כיון שהוא בן י"ג והוי איש ראוי להתכבד בברכתו ובאקראי בעלמא נמי יכול הוא לבדו לישא את כפיו לאחזוקי נפשיה בכהני כמו שכתבו התוספות במגלה פ' הקורא עומד אבל קטן בהדי גדול לא כדפי'".
עיקר טעמו של המבי"ט הוא שהקריאה לכהנים לפי אביי היא מן התורה וקטן אינו בר חיובא, ולכן אין לקרוא עבורו 'כהנים'.
וכן הביא ופסק המגן אברהם (ס"ק יג) והסתמך על המבי"ט.
ח. אולם הפר"ח (או"ח סי' קכח ס"ק י) חלק על המבי"ט וז"ל: "ומ"ש קורא לכהנים. קריאה לא מעכבא דהא עיר שכולה כהנים כולם עולים לדוכן. כתב בספר כה"ג בשם המבי"ט ח"א סי' ס"ד שאם יש שני כהנים א' גדול וא' קטן פחות מבן י"ג אינו קורא להם החזן כהנים והוא ז"ל הסכים עמו, ואני איני מסכים עמהם. דכיון שהוא קטן דבר חינוך הוא וכהן הוי שייך שפיר למקרינהו כהנים ותדע דהא איכא מ"ד בירושלמי פרק אין עומדין שאפי' לאחד קורא כהנים ונהי דבההיא לא ק"ל הכי, אבל הכא כ"ע מודו שקורא כהנים ומ"ש המבי"ט שאין כבודו של צבור לקרותו שיברכו ליתא דקריאת כהנים הוא כדי שיהפכו פניהם כדכתב הכ"מ פ' י"ד דין ה' ע"ש".
היינו, הפר"ח חולק שכיון שהקריאה מדרבנן ואינה מעכבת בדיעבד, והוא כהן קטן שהגיע לחינוך צריך לקרוא 'כהנים'.
וכן באליה רבה (סי' קכח ס"ק כד) העיר: "ואם הוא אחד וכו'. אפילו יש עמו כהן קטן שאינו בן י"ג שנים, תשו' ר"מ [מטראני ח"א סי' סד, מג"א ס"ק יג]. כתב הסמ"ג [עשין] סי' קי"ג, ועמא דבר להקרות אף ביחיד, והבין הב"י דמה שמקרא יברכך קאי, ולי נראה דאפשר דאף הקורא כהנים קאי, וכ"מ בכלבו ותשב"ץ שם. ונראה דטעמן דבזמן הש"ס לא היו אומרים אלהינו וכו' אלא מתחילין כהנים, משא"כ לדידן שאומרים אלהינו אף כשנושאין כפיהם, א"כ אף שאומר כהנים בקול הוא מלשון התפלה. עוד י"ל (דפירש"י) [דפירוש] ש"ס סוטה דף ל"ח לאחד אינו קורא כהן אלא כהנים, וכ"מ תוס' שם [ד"ה לשנים] בשם הירושלמי עי"ש ודו"ק. ועוד דבספר המנהיג [סי' עב] ופסקי רקנט"י סי' ל"ח הביא הירושלמי [ברכות פ"ה ה"ד] דקורא לכהן אחד שאינו קורא אלא לשבט. לכן נ"ל דאין לגעור בויש נוהגין כן".
ויש להוסיף שהרי אנו איננו נוהגים כשו"ע ולא כרמ"א, אלא כר"ת שהקורא הוא גבאי או אחד מן הציבור. וא"כ הפסק אין כאן וחינוך יש כאן וא"כ מדוע שלא נקרא 'כהנים'.
וכ"פ החיי אדם (ח"א כלל לב סט"ו): "עומדים בדוכן פניהם כלפי היכל. ומכל מקום אפילו במקום שאין שם ספר תורה יש נשיאת כפים. ואחוריהם אל העם, ואצבעותיהם כפופים עד שהש"ץ מסיים ברכת מודים, ואז החזן אומר בלחש אלוקינו ואלוקי אבותינו עד מלת "כהנים", ואז אומר בקול רם "כהנים" ומסיים "עם קדושך כאמור" בלחש. כך נוהגים במדינות אלו. והגר"א הנהיג כדעת הפוסקים, שהחזן אין אומר כלום, אלא שאיש אחר קורא כהנים. ומכל מקום הקריאה אינה מעכבת. ואז מחזירין הכהנים פניהם כלפי העם. ואם אין שם אלא כהן א', אינו קורא לו "כהנים", דכתיב [במדבר ו, כד] אמור להם, משמע לשנים. ומכל מקום מחויב לעלות לדוכן ומברך. אלא דיש אומרים דיחיד אינו אלא מדרבנן מדכתיב "להם". ויש אומרים דאפילו הכי חייב מן התורה, אלא שהפסוק ממעט רק הקריאה. ואם יש עמו קטן, אף שהוא פחות מבן י"ג יקרא "כהנים", דהא יש נוהגין לקרות אפילו יחיד (עי' פ"ח וא"ר)".
והמשנה ברורה (ס"ק לח) פסק: "ואם הוא אחד וכו' – ואפילו אם יש עמו עוד אחד קטן פחות מבן י"ג שנה ג"כ אינו קורא כהנים [מבי"ט סי' ס"ד] והפר"ח מפקפק בזה ומיהו לפי מנהגנו שהש"ץ אומר אלהינו ורק שיאמר כהנים בקול רם לא איכפת לן כלל דליכא הפסק והוא מעין התפלה ומה"ט כתב הא"ר שאפילו ליכא כהן קטן רק כהן אחד גדול נמי אם אמר הש"ץ בקול רם כהנים אין לגעור בו דאין שום הפסק בזה".
ונדחו בכך כל דברי ילקוט יוסף שהעיר באריכות נגד קריאת כהנים במצב זה.
מסקנה
אם עולים לנ"כ כהן גדול וכהן קטן, ומנהג הציבור שגבאי או אחד המתפללים קורא 'כהנים' – קוראים אף במקרה זה.