חבל נחלתו יא ג
סימן ג
עבירה שנעשתה לצורך מצוה האם צריכה כפרה
שאלה
האם פעולה שאם היתה נעשית ללא פיקוח נפש והצלה היתה נחשבת כעבירה, שנעשתה לצורך מצוה, כגון: מי שהסיע יולדת לבי"ח בשבת או שאכל מאכל אסור לצורך פיקוח נפש צריך כפרה על מעשיו?
א. איסורי חפצא
ראשית נראה לחלק בין איסור חפצא לאיסור גברא. כלומר כל איסור חפצא אף שנדחה מפני פיקוח נפש הרי הוא לא נתקן בעצמותו ולכן המאכל השאיר רושמו באוכלו. כגון האוכל מחמת פיקוח נפש נבלה או חזיר וכד' – צריך על כך כפרה או תיקון. וראיה לכך שאף האוכל אוכלין טמאים נפסל מלאכול בתרומה כאמור בתוספות (שבת יד ע"א ד"ה זמנין): "ולכך גזרו דהאוכל אוכלין טמאים כחצי פרס שיהא גופו נפסל מלאכול בתרומה". וכן פסק הרמב"ם (הל' טומאת אוכלין פ"ד ה"א): "וכן האוכל אוכלין טמאים אינו נפסל עד שיאכל כביצה ומחצה וזהו חצי פרס".
וא"כ אף האוכל מחמת אונס או דחיית האיסור מפני פיקוח נפש הרי הוא טמא באכילתו, וה"ה לאיסורים שאין בהם טומאה כגון טריפה או שרצים וכד', בכ"ז גוף האיסור של המאכל עושה את שלו וא"כ צריך כפרה ותשובה.
וכעין הנאמר לגבי חלב נכרית ברמ"א (שו"ע יו"ד סי' פא ס"ז): "חלב כותית כחלב ישראל, ומ"מ לא יניקו תינוק מן הכותית, אם אפשר בישראלית, דחלב כותית מטמטם הלב (ר"נ פא"מ בשם הרשב"א). וכן לא תאכל המינקת, אפי' ישראלית, דברים האסורים (הגהות אשי"רי). וכן התינוק בעצמו, כי כל זה מזיק לו בזקנותו". ואף שתינוק מסוכן אצל חלב ויש באי יניקתו פיקוח נפש בכ"ז יש להימנע מכך ככל הניתן.
וכ"כ בשו"ת בית שערים (או"ח סי' קיב): "ולפי כל הנ"ל י"ל דל"ש נפשו של אדם קצה באכילת איסור רק באיסור תורה שהוא איסור חפצא כמו נבלה וטבל שמולידים גנאי בנפש, אבל באיסור דרבנן שהוא רק איסור גברא וכיון שחולה מותר לו לאכול ל"ש נפשו של אדם קצה".
ואולי יש להוציא מן הכלל הזה מי שאוכל קרבן פסח בטומאה (שהוא הקרבן היחידי הנאכל בטומאה) שכיון שמקיים מצוותו של מקום בעצם האכילה בטומאה – אינו צריך עליה כפרה.
ב. דחיית שבת מצד פיקוח נפש
הדוחה שבת לצורך פיקוח נפש האם צריך כפרה על 'איסורים' שעשה.
כתב האור זרוע (ח"ב סי' לח):
"ועתה שפי' שספק נפשות דוחה את השבת כגון אנו שאנו דרים בין העכו"ם אם נפלה דליקה בבית ישראל בשבת ואיכא למיחש לסכנות נפשות מכבין את הדליקה ולא מבעיא סכנה ודאי כההוא דכל כתבי הקודש ירושלמי דמסיק ביומי דר' אמי נפלה דליקה בכפר אפיק ר' אמי כרוז בשוקיהון דארמאי ומר מאן דעביד לא מפסיד א"ר אלעזר בר יוסה קומי ר' יסה סכנה הות פי' ולהכי שרי להכריז ומסיק אם סכנה הוות אפי' ר' אמי יטפי ולא כן תני כו' אין אומרים יעשו דברים הללו ע"י עכו"ם ע"י קטנים אלא אפי' בגדולי ישראל הא למדת שבסכנה גדולי ישראל מכבין את הדליקה אלא [אפי'] בספק סכנה גדולי ישראל מכבין את הדליקה... והיכא שהיתה דליקה והיה שם ספק נפשות וכבוה ישראלים אין צריכין שום תענית ושום צדקה ע"ז שהרי בהיתרא עשו מה שעשו ואפי' אם הם רוצים לתת צדקה על כך ב"ד מוחין בידם שא"כ אתה מכשילם לעתיד. ויש שמורים להם להתענות על ככה ושוב בהיות הדליק' מורים להם לכבות, ואח"כ גוזרים עליהם תענית ורוצים לדמות לההיא דזה בורר דהנהו קבוראי דקבור נפשא ביום טוב ראשון של עצרת שמתינהו רב פפא ופסלינהו ואכשרינהו רב הונא ברי' דרב יהושע א"ל ר"פ והא רשעים נינהו סברי מצוה קא עבדינן והא קא משמתי' להו סברי כפרה קא עבדי להו רבנן. ה"נ אף על פי שאנו רגילים לגזור עליהם תענית סברי כפרה קא עבדינן להו. ולא נהירא לי אלא כדפרי' כך נראה בעיני הלכה למעשה שאפי' אם רוצים להתענות על ככה מוחים בידם שלא להתענות כדי שלא ימנעו פעם שני' מלכבות".
היינו, יש מחלוקת ראשונים בין האו"ז לבין ראשונים אחרים האם צריכים כפרה על כיבוי שריפה בשבת או לאו.
בתרומת הדשן (פסקים וכתבים סי' ס) עוסק בפעולות איסור שנעשו בשעת פיקוח נפש שלא לצורך פיקוח נפש (התשובה של בנו של תרוה"ד בשם אביו) ומבאר: "הנה מחמת הדליקה אשר יצאה בשבת בעירכם וחפרתם גומות והשויתם גומות וטחתם אבנים ועפר יחד כמו בנין, נראה לא"א יצ"ו שאיסור גמור הוא זאת [שמא צ"ל: זה] מכמה טעמים, דהא על עסקי ממון הוא. ולא דמי להא דכתב א"ז פ' מי שהוציא דבזמן הזה שאנו דרים בין הנכרים מותר לכבות הדליקה, דדמי לעיר הסמוכה לספר, כאשר המה שוללים וחוטפים, היינו דוקא לכבות הדליקה משום דעיקר החטיפה והשלילה אשר בא בעבורה סכנת נפשות, אותה חטיפה בא מחמת הדליקה, וכשמכבה הדליקה אינם יכולים לחטוף עוד. אבל אותם שלא כבו הדליקה וחפרו והשוו הגומות לא תקנו בזה שום דבר, והסכנה במקומה עומדת. ואדרבא הרבו סכנה בדבר זה בשלא ימצאו הממון במזומן להם, ולא נתן לדחות בדבר זה. ותו דאיכא למימר דדוקא דליקה התיר הא"ז שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, וקי"ל כר' שמעון כמו שפסקו התוס' וכמה גאונים. אבל חפירה ובנין דהוו מלאכה דאורייתא, איכא למימר דלא הותרה בשביל חשש סכנה כזה. ע"כ נראה לא"א יצ"ו אותם בני עונשין אשר חללו שבת בחפירה ובשווי גומות ובהטחה שהוא כמו בנין, יצטרכו להתענות ארבעים יום תוך זמן כמו מי' מאייר עד ר"ה. ושלא לאכול בשר ולשתות יין כמו שכתוב בתשובת מהר"ם ז"ל, גבי בא על נדה בשוגג. וגם לתת צדקה כל איש אשר חלל שיעור חטאת בדנקא, ושיערו מור"ם ז"ל שהוא י"ח פשיטין. ואם ירצה אדם לפחות מקצת התעניות יתן עבור כל יום י"ב פשיטין, כאשר כתב מור"ם ג"כ בתשובה דלעיל. ואף על גב דאיכא דיעות הם דמחמירי טובא, עכשיו דהדורות תש כח יש להקל כדברי המיקל, גם כתב רא"ם וז"ל: ואף איסור הבערה דאיסור דאורייתא די בארבעים יום שלא רצופין דבנרדף הקילו. ואשר נסתפקת אם יש לדחות התעניות עד לימי החורף, נראה לאדוני אבי פשיטא דהיתר הוא לדחות, דאפי' אם היה נדור ובא להתענות היה יכול לדחות. ואשר כתבת מחמת הרכיבה חוץ לתחום, נראה לאדוני אבי אם היה סכ"נ בדבר אינם צריכין שום כפרה. אבל אם אין סכ"נ כלל אז יצטרכו לעשות ג"כ כמו שכתבתי לעיל על הדליקה... ".
עולה מדבריו שעל פעולות איסור בשבת ודאי צריך תשובה וכפרה, אבל על פעולות המותרות לצורך פיקוח נפש אי"צ שום כפרה ותשובה.
ומצאתי דברים נוקבים בספר לחם יהודה למהר"י עייאש (הל' אישות פכ"ד) שדן באסתר המלכה שנאסרה לבעלה בשביל להציל את כל ישראל וז"ל: "דהתם אע"ג דהותר אותו מעשה משום פקוח נפשות מ"מ המעשה עצמו הוא מעשה איסור ועבירה היא ועבירה קרו לה... וה"ז כמחלל את השבת בשביל פקוח נפש וכי משום זה נפקע שם העבירה מאותו חילול הא ודאי נקרא מחלל שבת, והותר לו אותו החילול בשביל תכליתו כדי לתקן תיקון אחר"...
לעומתו חולק עליו בעל מעשה רקח וז"ל: "דמי יתן ידעתי מי הגיד להרב לחם יהודה דפיקוח נפש עבירה היא ועבירה קרו לה דהא פסוק מבואר הוא לא תעמוד על דם רעך ואין לומר דדוקא בדבר שאין בו איסור קאמר דהא קי"ל דדרשינן מהאי קרא לרודף אחר חבירו להורגו דניתן להצילו בנפשו כדאיתא בילקוט פרשת קדושים ובסנהדרין פ' אלו הן דרשינן לרודף אחר חבירו או אחר נערה מאורסה דניתן להצילו בנפשו אם אינו יכול להצילו באחד מאיבריו מקרא דוקצותה את כפה וכיון שהתורה חייבתנו להציל את אחינו בין שיהיה בסכנת מיתה או סכנת עבירה אפילו בהריגת נפש ששקול ככל העולם מעתה איך תקרא שם עבירה ואפילו מעשה עבירה חלילה הגע עצמך הקדוש ברוך הוא ציוונו שלא לקוץ הבהרת בהזהרת לאו והוא עצמו צוונו שכשישנה באותו מקום ובא עתו למול שידחה העשה של המילה ללא תעשה דצרעת וכי ראוי לומר בו שגוף המעשה עבירה הוא אלא שהקב"ה התירו חלילה לאל מרשע ושדי מעול אין זה דומה אלא לאשת אחיו שאסרה תורה והתירה היבמה וכן מליקה שהתירה לכהנים במקדש והבערת האש וכמה אבות מלאכות שהותרו בשבת בבית המדרש אין זה דומה אלא למלך שאסר לעבדיו דבר פלוני וצוום שבהזדמן דבר זה שלא יעשוהו או שיעשו דבר אחר במקומו וכי משום זה נאמר שהדבר שהתיר עבירה היא אין זה אלא שיבוש גמור דאדרבה כיון שזה הוא רצונו זו היא עבודתו האמתית ומכל שכן תורתינו הקדושה שכולה סודות נעלמים חוקים ומשפטים צדיקים וכמה מצות צוונו בלי טעם ונגד השכל מטעם שלו יאתה לבד והוא היודע והוא הנותן שכר טוב לעושים ומקיימים מצותיו כדת מה לעשות וכו' וכשם שצוה שלא לזנות ושלא לחלל השבת כך צוה שלצורך פקוח נפש ידחה הכל וזו היא עבודתו המוטל עלינו לקיים דבריו כשאר כל מצותיו".
בשו"ת חוות יאיר (סי' רלו) מחלק במפורש בין יחיד לציבור: "אשר שאלתני בדבר חילול שבת הנעשה בשריפה האם ראוי לגזור תענית על הצבור כי חטאת הקהל היא וודאי דחובה לא קא מבעיא לך דאין דבר נעלם ממך ממ"ש בהג"א פ"ד דעירובין ובתה"ד סי' נ"ח ובפסקיו סי' ס' דאין איסור כלל אדרבא הזריז ה"ז משובח, ואם שאלתך באם חיללו שבת כדי להציל ממון ולא היה סכנת נפש כלל פשיטא דצריך כפרה ומבואר גם זה בפסקי מהרא"י שם ובהגה' ש"ע סי' של"ד. ואם דעתך שיש חשש איסור דאע"פ דהיה פקוח נפש מ"מ נעשה ע"י כבוי זה הצלת ממון גם כן זו א"צ לפנים דאין חשש בזה כבגמ' פ' יוה"כ פ"ד ע"ב ראה תינוק שנפל וכו' ואף על גב דצייד כוורא וכה"ג טובא שם. ובאם רצונך משום חומרא בעלמא דמצינו מצוה דצריכא כפרה כמ"ש התוס' פ"ק דתענית י"א ע"א וריש מס' נזיר ע"ב גבי נזיר וכן בגמ' פרק זה בורר סוף דף כ"ו סברי מצוה קעבדו ומ"מ סברי כפרה עבדי להו גבי קוברי מת ביום טוב ובפ"ק דמ"ק דרז"ל על כל הטובה דאחיל להו עון יוה"ך אף על פי דדרשו ק"ו להתיר וק"ל דק"ו דאורייתא ש"מ דמ"מ צריך כפרה ומצינו פלוגתא כה"ג גבי טומאה אם דחויה בציבור או הותרה לציבור וכן שקיל וטרי הב"י סי' שכ"ח בכה"ג על פיקוח נפש בשבת ומסיק דשבת דחויה אצל פיקוח נפש וא"כ נראה דיש סברא דצריך כפרה, וכן לענ"ד כל מקום שאמרו גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה צריך כפרה אני אומר דבחילל שבת משום פיקוח נפש נהי דטוב ונכון ליחיד ההוא לענות בצום נפשו דלא יהא אלא רשות והרי רב הונא דאיתהפך ליה רצועה דתפילין וצם מ' יומין בפרק אלו מגלחין דף כ"ה ובפ"ג דחגיגה כ"ב על מ"ש בושני מדבריכם שמאי הושחרו שני ר"י מפני התעניות וכן בנזיר נ"ב כל ימיו היה מטמא אם משמת חזר בו איני יודע ע"ש מ"מ באשר ראינו דחשו רז"ל גבי פיקוח נפש טובא ואמרו הנשאל ה"ז מגונה ואין עושין דברים אלו ע"י נשים ועבדים ופי' הר"ן שלא יאמרו הרואים בקושי התירו חילול שבת בפ"נ מכ"ש אם ישיב המורה להשואל שיתענה ומכ"ש אם יגזרו תענית על הציבור דיש חשש פן תכשילם להבא דממנעי ולא עבדי כי יחדלו מלכבות וכה"ג לכן אין להורות כן ומכ"ש לגזור תענית בצבור והמחמיר אינו אלא מיקל ומן המתמיהין. וכ"ש אם לא חיללו במלאכה דאורייתא רק בטלטול כלי שריפה ובכה"ג וכ"ש אם לא נתנם רק לשואבי מים ונותנה לחבירו גוי וחבירו לחבירו דלא הוי רק שבות דשבות וא"צ תשובה כלל".
בתחילת דבריו החוו"י מצדד שיש מצוות שבעשייתן עשה פעולת עבירה שצריכות כפרה והוא אינו חוזר מדעתו. לגבי פיקוח נפש הוא דוחה זאת ואומר שאין לגזור שום תענית וכפרה לציבור כולו, משום שיבואו להתרשל בהצלה מתוך מחשבה שצריכים כפרה. ומחלק בין יחיד לציבור, יחיד מן הראוי שיתענה וישוב על פעולת עבירה שעשה אף אם עשאה לצורך פיקוח נפש או לדבר מצוה. אבל ציבור בפיקוח נפש אסור לגזור עליו שום פעולות לכפרה.
ביד המלך (הל' שבת פ"ב ה"ג) חולק על דברי החוו"י וז"ל:
"ועפ"י חילוק זה הנכון וברור מאוד מצד תכונתו, עולים דינים אלה בדחית איסורים לגבי חולה הכל על נכון. דבדחית לאו דמלאכת שבת בשביל חולה, הגם דלאו זה חמיר מכל שאר לאוין של כל מאכלות אסורות דיש בו חיוב מיתת ב"ד, בכל זאת כיון דעכ"פ היכי דאין נכרי לפנינו לעשות המלאכה על ידו, ונדחה הלאו של מלאכת שבת לעשות המלאכה ע"י ישראל, על כרחך אין על עשית מלאכה זו שום שם איסור כלל, דהא בדחית איסור שבת בשביל החולה אין הדחיה להחולה בעצמו רק לאנשים אחרים, ואנן קיי"ל דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך, ואם היה בעשית מלאכה זו עבירת איסור לאו, רק דבשביל החולה מותר להם לבני אדם הבריאים לעבור עבירת לאו זה, א"כ היה מותר להם להבריאים לעבור על לאו של תורה בשביל שיזכה החולה, ונילף מזה בעלמא דאומרים לאדם חטא בשביל שיזכה השני. אלא ודאי דשבת דחויה היא כל כך אצל החולה עד שאין בעשית המלאכה בשביל החולה שום שם חטא ואיסור כלל, וממילא אף דאחרים עושים האיסור בשביל החולה בכל זאת אין בזה שום מקום כלל לאמירת חטא בשביל שיזכה חבירך. דהא גם לאדם הבריא העושה המלאכה בשביל החולה אין לו בעשיה זו שום נדנוד חטא כלל. וכיון דעכ"פ היכי דאין כותי לפנינו ואי אפשר לקיים שניהם אין בעשית מלאכה שום איסור, ולגבי חולה כמו חול שווינהו רחמנא לשבת, הילכך גם היכי דיש כותי לפנינו ואפשר לעשות המלאכה על ידו, אף אם לכתחילה לא היו רשאין לעשות המלאכה ע"י ישראל, בכל זאת אם עברו ונעשה המלאכה ע"י ישראל אין בדיעבד כזה עבירת לאו של מלאכת שבת כלל".
מדברי יד המלך עולה שאפילו עשה את המצוה ע"י דחיית לאו וניתן היה לקיים את שניהם היינו לקיים את העשה ללא מעבר על הלאו – אינו צריך כפרה.
בדומה לדברי יד המלך כתב הערוך לנר (שו"ת בנין ציון החדשות סי' כה) בענין חולה שהיה צריך לאכול ביו"כ שאין צריך שום כפרה: "אדבר נא למעלתו נ"י דברי תוכחת מגולה באהבה מסותרת על אשר ראיתי כי עוד לא שקטה נפשו הטהורה ותפעם רוחו בקרבו שלא יכול להתענות ביוהכ"פ והגם כי ידעתי כי רק רוב צדקתו ותומו הוא המניע לזה אכן מובטח אני ג"כ בחכמת ידידי נ"י שיודע לבחון האמת ולמה זה ידבר כדברים האלה אשר כתב במכתבו היקר וד' הטוב יכפר למי שנתכוון לאכול בשר טלה וכו' אבל כפרה אני צריך. וכי צריך אני להזכיר למעלתו נ"י שכפרה לא נאמר רק על השוגג שקראו הכתוב חוטא כדכתיב ונפש כי תחטא וכו' בשגגה ואשם אבל אונס רחמנא פטרי' ואפילו לא הי' רק אונס גרידא כל שכן אונס כזה שיש בזה מצות ונשמרתם וכו'... אמנם אפילו אנסוהו בע"כ לחלל יוה"כ אין זה מענין התנא כי רק ענין מגונה כראיית קרי הוא סי' שנמסר בכח החיצונים המטמאים כיון שבא לו זה ולא נשמר ביום הקדוש, אבל שאר אונס אינו ענין לזה ומה גם אונס של מצות ונשמרתם שאם נאמר דדחיי' ע"י פק"נ יחשב כשפיכת קיתון נשפוט ג"כ שהמוהל שמל בשבת ויוהכ"פ ודחה שבת ויוהכ"פ ע"י מצות מילה יצטרך ג"כ לכפרה מפני שבאה דחיי' זו לידו... והיוצא מדברי שמובטח אני שאין ידידי נ"י הי' צריך כפרה אפילו הי' מבטל מצות עינוי באמת כל שכן שלא הי' רק בחצי שיעור ובצער ולפום צערא אגרא ומה גם שנתרפא ת"ל מחליו וידוע שחולה שנתרפא הוא מאותם שמוחלין להם כל עונותיו".
עולה שמחלוקת אחרונים היא האם העובר על איסורי גברא משום פיקוח נפש צריך כפרה. ומידת חסידות היא לשוב אף על עבירות מעין אלו.
ג. הותרה שבת משום פיקוח נפש
נראה לומר שכל הצורך בכפרה הוא דוקא עפ"י הדעה (שנפסקה להלכה) ששבת 'דחויה' אצל פיקוח נפש, אולם לפי השיטה ש'הותרה' אצל פיקוח נפש הרי ודאי שאין צורך לכפרה. וגדר זה ודאי שנאמר בציוויי התורה כגון: יבמה שאם היא לא במקום מצוה היא איסור כרת, או קרבן ומילה בשבת וכד'. כל מצוה שהתורה ציותה עליה לכתחילה אף במקום שהמעשה הוא עבירה במקום אחר – ללא ציווי מיוחד של התורה – המעשה ודאי אינו צריך כפרה. כגון: קצירת העומר בשבת.
דוגמא לדבר האמור ברמב"ם (הל' מלכים פ"ח ה"א): "חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהן, מותר להן לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים, וכן שותה יין נסך, מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בהן". הגדר אינו של פיקוח נפש שא"כ אין בדברי הרמב"ם חידוש, 'אלא אם ירעב ולא מצא מה יאכל'. ועי' ברדב"ז שבאר שבזמן מלחמת ז' עממים הותר להם לאכול הכל אף קתלי דחזירי – עפ"י הגמ' בחולין (יז ע"א), אלא במלחמת רשות הותר להם לאכול קתלי דחזירי רק אם ירעבו וכו'.
ואולי ניתן להסיק מכאן כלל חדש שבמקום 'הותרה' אף אכילת איסורי חפצא כגון נבלות לחזיר אינם צריכים כל כפרה.
ד. נזירות ותעניות
נזירות יש בה צד קדושה שהרי הוא מוזהר על טומאת מת כדוגמת כהנים. ואעפ"כ מובא בנדרים (י ע"א): "אמר אביי: שמעון הצדיק ורבי שמעון ור' אלעזר הקפר, כולן שיטה אחת הן דנזיר חוטא הוי. שמעון הצדיק ורבי שמעון - הא דאמרן; ורבי אלעזר הקפר ברבי - דתניא, ר' אלעזר הקפר ברבי אומר: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש - וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים ק"ו: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה! מכאן, כל היושב בתענית נקרא חוטא. והדין קרא בנזיר טמא כתיב! משום דשנה בחטא הוא".
ומבאר הר"ן:
"כולן בשיטה אחת הן - מיהו לא אמרו ממש דבר אחד, דלשמעון הצדיק דוקא נזיר טמא הוא שנקרא חוטא ולאו משום דמצער עצמו אלא משום דמתחרט, ואילו לר' שמעון ולר' אלעזר הקפר אפילו נזיר טהור נקרא חוטא מיהו כולן שוין דאיכא חטא בנזירות".
"והדין קרא בנזיר טמא כתיב - לר' שמעון ולרבי אלעזר הקפר פריך דאילו לשמעון הצדיק לא קשיא מידי דאיהו קאמר דוקא נזיר טמא נקרא חוטא".
"משום דשנה בחטא - שציער עצמו ונטמא ויתורא דעל הנפש קא דריש דאי מחטא טומאה בלחוד קאמר הוה ליה למיכתב מאשר חטא ותו לא על הנפש ל"ל".
ובשיטה מקובצת מבאר שמצד אחד מקיים מצוה ומאידך צריך כפרה.
"עוד יש לומר משום דשנה בחטא סובר ר' אלעזר שכל עיקר כפרתו אינה באה אלא מפני שציער עצמו מן היין שתי פעמים בטהרה ועוד איחר הצער להצטער פעם שנייה. ואף על פי שקרא ר' אלעזר הקפר ליושב בתענית חוטא מותר לישב בתענית לפי ששכר התענית מרובה על הפסד החטא. וצריך כפרה. ודומה לו תענית חלום בשבת שאמרו חכמים להתענות ולמיתב תענית לתעניתו להתכפר. וכיון דבעי כפרה למה אמרו לו להתענות. אלא שזהו הטעם ששכר התענית מרובה על חטא שבת. ומכל מקום חטא בעי כפרה".
וכן המשך חכמה (במדבר ו, יד):
"ענין החטאת בנזיר הוא לפי שבטל ממנו כמה מצוות, כמו טומאה לקרובים שהיא מצות עשה, וכן קידוש והבדלה על היין. ואם פעלו אצלו בפרישות, אז הוא טוב ומשובח. אבל מכל מקום צריך כפרה על זה, כמו שהביא ר"ח דצריך למיתב תענית לתעניתו בתענית חלום".
בגבורת ארי (לבעל שאגת אריה, תענית יא ע"א) פתח כשיטת הראשונים לעיל, שהיושב בתענית צריך כפרה אולם נשאר על כך בשאלה:
"ותירצו התוס' דודאי נקרא חוטא כדאמרינן הכא בקל וחומר מנזיר מכל מקום המצוה שהוא התענית גדול יותר מן העבירה ממה שהוא מצער נפשו דמצוה לדור כדאמרינן בסוטה (דף ב') הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ומכל מקום יש קצת חטא מידי דהוה אמתענה תענית חלום בשבת דקורעין גזר דינו ונפרעין ממנו תענית של שבת ומאי תקנתיה ליתיב תעניתא לתעניתיה.
"וקשה לי כיון דאי אפשר לנזירות ותענית אלא אם כן מצער עצמו נזיר מן היין ומתענה מכל דבר ואי אפשר להם בלתי מצטער על כרחך מצות נזירות ותענית דאי אפשר להם בלתי מצטער כי דחי מצותם לאיסור צער אין כאן שום חטא כלל ואין צריך כפרה. ודמי להא דקיימא לן עשה דוחה לא תעשה משום דעשה אלימא מלא תעשה משום הכי דחי לה והתם ודאי לאו חוטא מיקרי הואיל דבדין הוא דדחי. הכי נמי גבי נזירות ותענית כיון דהמצוה רבה על העבירה בדין הוא דדחי לה ולאו חוטא מיקרי.
"וכי תימא שאני עשה דדחי לא תעשה. דבעל כרחך רמי רחמנא העשה עליה ואי אפשר לו להפטר מן העשה בשום ענין משום הכי כי דחי ללא תעשה לא מקרי חוטא כיון דעל כרחך רמי חיובא דעשה עליה. אבל נזירות ותענית לא רמי חיובייהו עליה בעל כרחך אלא על ידי ביטוי שפתים רמי עליה משום הכי אף על פי שהמצוה רבה על העבירה חוטא איקרי הואיל ועל ידי מעשיו ונדרו מצער עצמו בגירי דיליה. הא הרי סדין בציצית דקיימא לן דאתי עשה דתכלת ודחי לא תעשה דכלאים אף על גב דלא רמי רחמנא עליה בעל כרחך לדחות הלא תעשה דהא אפשר שלא לעשות ציצית שעטנז ללבוש של פשתן שיהא חייב בציצית ולדחות הלא תעשה דכלאים ואפילו הכי מאן דלבש סדין בציצית לאו חוטא מיקרי והרי אמרינן בפרק ב' דשבת (דף כ"ד) גבי ר' יהודה בר אלעאי דמתעטף ויושב בסדינין המצויצין ודומה למלאך ה' צבאות אלמא שבוחי משבח ליה כל שכן דלא מיקרי חוטא. ונראין הדברים קל וחומר מה התם דאפשר לקיים מצות ציצית בטלית של צמר בלתי דחיית לא תעשה דכלאים אפילו הכי כי עביד לה של פשתן על ידי דחיית לא תעשה שפיר דמי ולאו חוטא מיקרי, כל שכן הכא דאי אפשר לקיים מצות נזיר ותענית בשום ענין אלא על ידי צערא דגופא אי סלקא דעתך דהמצוה רבה על העבירה אין כאן חטא ולאו חוטא מיקרי. ולא דמי לתענית חלום בשבת דהתם אין התענית מצוה בשבת אלא עבירה שמבטל עונג שבת אלא שהתירו לו משום דיפה תענית לחלום כאש לנעורת ובו ביום כדאמרינן לקמן (דף י"ב) ומשום כפרה על ביטול עונג שבת צריך למיתב תענית לתעניתו מה שאין כן הכא גבי נזירות ותענית דאם איתא דאית ביה דררא דמצוה ועבירה כדברי התוס' מאן רבה על שכנגדו לבטלו לגמרי. אם העבירה רבה אין כאן לחלוחות מצוה כלל ואם המצוה רבה אין כאן שום נדנוד עבירה כלל ואין לקרוא להו חטא".
היינו יש הבדל גדול בין דברים שצד המצוה בדיעבד וצד העבירה הוא המונע מלהתחיל במעשה לבין נזירות ותענית שצד העבירה שבדבר הכרחי כבי' לקיום המצוה, והשאג"א משווה זאת לציוויים אחרים כמו תכלת בציצית ולכן נשאר בשאלה מדוע נזיר והיושב בתענית נקרא חוטא הלא זו הדרך היחידה לקיים את הנזירות.
ה. באיסורים דרבנן
הבאנו לעיל דעת החוו"י שכל מקום שדחו קיום מצוה או אף התירו עבירה מדרבנן משום כבוד הבריות, הרי צריך כפרה, וכן דברי שו"ת בית שערים שבאסורי דרבנן שעבר אגב מצוה אין צריך כפרה.
פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' קיט סי"ג):
"המוכר לחבירו דבר שאסור באכילה, אם עד שלא אכלו נודע, יחזיר לו מה שקנה ממנו והוא יחזיר לו הדמים. ואם משאכלו נודע, מה שאכל אכל והוא יחזיר לו הדמים... ואם היה דבר שאינו אסור באכילה אלא מדברי סופרים, או אם היו הפירות קיימים מחזיר הפירות ונוטל דמיו, ואם אכלם מה שאכל אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום".
וכן פסק בחושן משפט (סי' רלד ס"ג): "אבל המוכר לחבירו דבר שאיסור אכילתו מדברי סופרים, אם היו הפירות קיימים מחזיר הפירות ונוטל דמיו, ואם אכלם אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום".
מבאר הש"ך (יו"ד סי' קיט ס"ק כז): "ואם אכלם מה שאכל אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום - דדוקא באיסור דאורייתא קנסוהו ועוד דאין אכילת האוכל מיחשב לו הנאה ואדרבה צער הוא לו שעבר על איסורא דאורייתא אף שהיה שוגג משא"כ באיסור דרבנן עכ"ל הסמ"ע בח"מ סי' רל"ד ס"ק ד' וגם בעט"ז כתב הטעם הראשון ואין אלו טעמים נכונים כל כך לחלק בין איסורא דאורייתא לאיסור דרבנן. ועוד לדבריהם די אם לא קנסוהו כיון שהוא מדרבנן מ"מ למה אין המוכר מחזיר כלום יחזיר מה שקבל יותר מדמי הטרפה שהוא חייב מדינא ולא מצד הקנס. אלא נ"ל הטעם דהם לא גזרו איסור כדי להוציא ממון דלענין ממון אוקמוה אדין תורה, וכן משמע מדברי הרב המגיד שכתב בפ' ט"ז מהל' מכירה דמ"ש הרמב"ם דבאיסורי רבנן אין המוכר מחזיר לו כלום יצא לו ממה שאמרו בירושלמי דשביעית (ונתבאר לעיל סימן קי"ז) דכל דבר שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה, וכל דבר שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה ואפשר דאף זה כן עכ"ל משמע דר"ל כי היכי דגבי סחורה לא העמידו חכמים דבריהם לענין ממון ה"נ כאן לענין מכירה ויתר פרטי דינים אלו עיין ח"מ סי' רל"ד ובסמ"ע שם".
דיון זה מדוע במקח טעות באיסור דרבנן אינו חוזר – אין השלכה על הצורך בכפרה, היוצר את הקשר בין הדברים הוא בעל נתיבות המשפט. שכתב על כך (נתיבות המשפט, ביאורים סי' רלד ס"ק ג): "ואין המוכר מחזיר לו כלום. בש"ך ביו"ד סימן קי"ט [סקכ"ז] פסק דאפילו המותר משויו א"צ להחזיר ע"ש. ולכאורה אינו מובן, כיון דהמקח בטל הוי כמזיק או כאוכל שלא במקח ולמה יצטרך לשלם יותר משויו. ואפשר דאף דבאיסורי תורה אפילו אוכלן בשוגג צריך כפרה ותשובה להגין על היסורין, מ"מ באיסור דרבנן א"צ שום כפרה וכאילו לא עבר דמי. תדע, דהא אמרינן בעירובין דף (מ"ז) [ס"ז ע"ב] בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא, ואילו היה נענש על השוגג היאך היה מניחין לו לעבור ולקבל עונש, אלא ודאי דאינו נענש כלל על השוגג באיסור דרבנן והרי הוא להאוכל כאילו אכל כשירה, והרי נהנה כמו מן הכשירה, ומש"ה צריך לשלם כל דמי הנאתו כמו בזה נהנה וזה חסר מועט, דכללא הוא דצריך לשלם כפי מה שנהנה, משא"כ באיסור דאורייתא שמקבל עונש על השוגג וחסרונו גדול מהנאתו". היינו לא רק שלא עבר באיסור אלא כיון שאינו צריך כפרה ממילא אין כאן כל מקח טעות.
עפ"י דברי הנתיבות כתב בשו"ת דברי יציב (יו"ד סי' סז): "והנה דם בתולים הוה מדרבנן, וידוע מ"ש הנתיבות סי' רל"ד סק"ג דשוגג באיסור דרבנן א"צ שום כפרה, וראייתו מהא דאמרינן בעירובין ס"ז ע"ב בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא, ואילו היה נענש על השוגג היאך היו מניחין לו לעבור וכו' עיי"ש, ומשם מוכח דהכי נמי באומר מותר עיי"ש בסוגיא [וע"ע לעיל חלק או"ח סי' קע"ז אות ג']. ואף להחולקים עליו וסוברים דשוגג בדרבנן צריך כפרה, עיין שו"ת בית שלמה יו"ד ח"ב סו"ס ד', ובשו"ת שערי צדק יו"ד סי' ר' [וע"ע לעיל סימן מ"ח], י"ל דבטעה בדבר מצוה ועשה עבירה דרבנן א"צ כפרה".
וכן בס' דרך המלך (הל' אישות פ"ה) כתב: "והטעם כבר בארתי דבאיסורי דרבנן לא אמרינן שחל האיסור על עצם הדבר רק שאנו מוזהרין בל"ת ועשה שלא לסור מדברי רז"ל ולעשות ע"פ הדבר אשר יורו אותנו רז"ל, ועתה זה שלא ידע שהוא אסור ואכלו הרי באמת לא סר מדברי חז"ל רק שלא ידע אם אסרו זה מש"ה א"צ כפרה, וממילא שאין נפשו קץ על מה שאכל. אבל החולה שאב"ס שאכל דבר איסור דרבנן כגון שידע שד"ז אסרו חז"ל והוא אנוס לאכלו מחמת שהוא חולה שפיר יש לומר דנפשו קץ ול"ח נהנה כמו חולה שיש ב"ס שאכל דבר האיסור מה"ת אף שהותר לו לאכול מ"מ נפשו קץ ול"ח נהנה. ועי' מה שכתבתי בפ"ה מה"ל יסוה"ת ה"ב ארוך א', כן י"ל באיסור דרבנן אם ידע שהוא איסור ל"ח נהנה".
עולה שלפחות לחלק מהפוסקים המקיים מצוה ודוחה איסור דרבנן אין צריך על כך כפרה.
ו. כלל ישראל צריך כפרה
מצאתי במשך חכמה (במדבר כט, א) הערה ביחס לדיון שלפנינו ונאים הדברים לאומרם. וז"ל: "שיש עבירות שאין אדם רואה לעול, וזה כשהכל עושים, יאמר בלבבו "אין אני צדיק מכל ישראל". ועוד אם הורו לו בית דין, יאמר "מה לי, הלא בית דין התירו לי"! עוד, שמטעם זה אמרו יחיד שעשה בהוראת בית דין פטור. ובכל זאת, כל ישראל שעשו על פי בית דין, אם כי בחוץ אין כפרה על זה, בפנים על הפרוכת צריכים פר לכפר. אולם לפני ולפנים, הוא בין הבדים, גם בלא נודע לו שנטמא, ונכנס למקדש או אכל קודש, דהוי כמו טעה בדבר מצוה, שנתכוון לאכילת קודש ולהיכנס למקדש, בכי האי גונא פטור בחוץ, על זה גם כן צריך כפרה לפני ולפנים, אף דלא נודע לו עדיין, ונתכוון למצוה. נמצא דבלפני ולפנים, גם על דבר של מצוה שעשה בצירוף כל ישראל בהוראת בית דין, ולא נודע לו עדיין מחטאו, גם כן צריך כפרה. כן בראש השנה, שמלך יושב על כסא דין, צריך לחפש ולמידכר אנפשיה על כל מפעל פרטיי שעשה, אם יש בו אשר לא כדת, אף כי כוון לדבר מצוה ועשה בהוראת בית דין בכל ישראל. לכן אמר "זכרון תרועה יהיה לכם" - שהאדם צריך להזכיר לעצמו כל פרטי מעלליו ומעשיו שעשה, אף מעשיו הטובים, ומה שלא הרגיש בעשייתם שום חטא. וזה שאמר (תהלים פא, ד) "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו" - על דברים המכוסים מבני אדם בתכלית העלם - גם על זה צריכים לזכור ולחפש".