חבל נחלתו טז כא

סימן כא

מזיק אתרוג מהודר – מה דינו לענין תשלומין

שאלה

בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' קיג) נשאל: "ראובן קנה אתרוג גדול ויפ' להידור מצוה בדמי' יקרי', ובא שמעון ומאבדה או פסלה או לקחה, שחייב לשלם לו ולקנות לו אתרוג אחרת. וראובן טוען חייב אתה לקנות לי אתרוג כמו הראשון, כי הידור מצוה בעינן. ושמעון טוען אקנה לך אתרוג קטן שאתה יוצא בו י"ח, איני מחוייב לקנות לך הידור".

כמה צריך לשלם?

תשובה

א. מהר"ם מינץ השיב ששמעון המזיק צודק שאינו חייב לשלם אתרוג מהודר אלא די בתשלום אתרוג כשר. וראייתו מב"ק (עח ע"ב) שהנודר עולה והפריש שור ואחֵר גנבו, משלם לנודר כבש (לרבנן) או עוף (לר' אב"ע).

ב. אותה שאלה שאל אף המשנה למלך (הל' מעשה הקרבנות פט"ז ה"ז) והביא אף הוא את הראיה מן הגמרא בב"ק אולם דוחה אותה: "אך כד מעיינינן שפיר נראה דלא דמי כלל משום דשאני התם דשור זה שהפריש אין לו דמים דהא קי"ל דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום נמצא שאין חיובו של הגנב אלא משום תשלומו של הנודר ומש"ה פטר נפשיה בכבש לרבנן ובעולת העוף לראב"ע אבל הכא גבי אתרוג מצי למימר הנגזל אנא הוה מזביננא ליה בדמים יקרים כמו שלקחתי אותו ונמצא שיש כאן חיוב דמים שהפסידו. ועוד יש לחלק באופן אחר".

היינו, הנודר עולה לא התחייב להביא דוקא שור, לעומת זאת בעל האתרוג יכול למוכרו לאחֵר ולקבל עליו את מה שהשקיע בקניינו ולכן יש מקום רב לומר שהגונב או גוזל יהא חייב בדמי אתרוג מהודר. ויש לציין שכל זאת אם ההשבה יכולה להעשות לפני החג אולם אם יכול להשיב אחר החג הטענה של המל"מ נופלת. אמנם כיון שקי"ל שכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה (ב"ק פ"ט מ"ב) יש לנגזל לטעון שבזמן הגזילה האתרוג היה שוה דמים מרובים.

ג. בשו"ת חכם צבי (סי' קכ) עוסק ג"כ בשאלה זו ואף הוא משיב כמל"מ ששור לעולה אינו יכול למוכרו, אבל אתרוג יכול למוכרו והוא שווה דמים. ומקשה: "ועוד אף לפי חילוק זה צא"ל (=צריך אתה לומר) דהחוטף אתרוג ממוכר אתרוגים שהאתרוג שבידו עומד לימכר בדמים יקרים צריך הוא ליתן לו כל שיוויו כמות שהוא שוה עכשיו מחמת גדלו ותפארתו, ואם אדם א' קנהו בממון רב מהמוכר אתרוגים ובא זה וחטפו ממנו אין צריך לשלם לו אלא זוז אחד דמי אתרוג קטן ורע נשתקע הדבר ולא נאמר אלא הדבר פשוט וברור בעיני שהחוטף אתרוג מיד א' שקנהו לשם מצוה בדמים יקרים קודם או תוך החג שהוא משלם לו כפי מה שהוא שוה לימכר לשם מצות פרי עץ הדר".

והסכימו עם החכ"צ בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' כט), ובשו"ת שמן רוקח (ח"א סי' כג, לרב אלעזר לוו), ובשו"ת מהר"י ענזיל (סי' עד).

ד. בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' קכט) נשאל: "אחד הי' לוקח אתרוג מהודר בעד ד' ר"ט וביקש חבירו הדר בכפר סמוך ונראה ליתן לו במתנה ע"מ להחזיר ביום מחר בשעת התפלה ונגזל מן האיש ההוא האתרוג בדרך והמשאיל תבע ממנו שיתן לו ד' ר"ט עבור האתרוג הנ"ל והשואל השיב כיון שאינו בנמצא בעיר אתרוג מהודר כזה רק אתרוגים אחרים אקנה לך אתרוג אחר המהודר יותר בעיר הנ"ל, והמשאיל משיב אם אינו בנמצא מ"מ תן לי דמי שנתתי ד' ר"ט".

הוא מסכים בעקרון עם החכ"צ אולם מציג תנאי: "מיהו היכי שלא הי' בעיר בני אדם שהיו נותנים בשביל הידור מצוה סך כזה גם לא הי' סמוך ונראה יהודים אחרים שהי' קונים אתרוג זה בסך זה איכא לדמותו להתם שאינו חייב לו אלא ליתן לו אתרוג שיצא ידי מצוה ולא דמים כפי מה שנתן... ועוד דאי אם אחד גזל פירות ואכלם ואי אפשר למצוא הפירות הללו וכי נאמר שצריך לשלם כפי מה שהי' שוים במקומות אחרים דאין לנו אלא כשעה שאבדה מן העולם ולפי דמים שהי' שוים באותו זמן ומקום א"כ ה"נ דכוותי'".

ה. אליה רבה (סי' תרנו ס"ק א) הביא את דברי מהר"ם מינץ מכנה"ג: "מי שפסל אתרוג יפה של חבירו, אין חייב לשלם לו אלא אתרוג קטן הראוי לצאת בו. מיהו מה ששוה גדול יותר מקטן אחר החג חייב לשלם לו (ר"מ מינץ קי"ג כנסת הגדולה הגהות ב"י)".

והפרי מגדים (או"ח משבצות זהב סי' תרנו ס"ק א) כתב: "אם הפסיד ראובן לשמעון אתרוג יפה שוה הרבה, אין צריך ליתן לו כי אם אתרוג שיוצא בו, ומה ששוה גדול יותר מקטן אחר החג מחויב ליתן, אליה רבה [ס"ק א] בשם הר"מ מינץ [סימן] קי"ג, וע"ש. ועיין משנה למלך פרק י"ו מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ז' הניח בצ"ע בגנב. ועיין שו"ת חכם צבי [סימן] ק"כ כתב בפשיטות החוטף מראובן אתרוג צריך לשלם לו כפי מה ששוה עתה, וכל שכן ממוכר אתרוגים, דבהא כולי עלמא מודים דמשלם כפי מה ששוה בחג, יע"ש. והנה בפסלו בשוגג יש לומר דפטר נפשיה באתרוג קטן אף לשו"ת חכם צבי ז"ל, ומסתברא בחוטף ותפס הניזק, דיוכל לומר קים לי בוודאי ומשלם כפי מה ששוה תוך החג. ואם גזל אתרוג שוה הרבה והשיבו לו אחר החג, יש לומר דמצי פטר נפשיה כחמץ בפסח [בבא קמא צו, ב], דאומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך כיון דהשיב הגזילה עצמה, כל שכן כהאי גוונא שהשיב אתרוג עצמו לאחר החג, אף על פי שלעת עתה שוה רק מעט. וצ"ע, דיש לומר חמץ בפסח וכדומה, בחו"מ [סימן] שס"ג [סעיף א] ובש"ך [ס"ק] ז' לא שכיח, ולא עשו בו תקנה, מה שאין כן זה יש לומר דלא גרע מגרמי דחייב, והגוזל סחורה מחבירו ביומא דשוקא שוה אלף, ולאחר השוק אין שוה אלא מעט, האם נאמר דמחזיר לו סחורתו, וצ"ע כעת".

ו. וכך כתב בכף החיים (סי' תרנו ס"ק ג): "ראובן קנה אתרוג גדול להידור מצוה בדמים יקרים ובא שמעון ואבדו ופסלו, אין שמעון חייב לשלם אלא אתרוג קטן שיצא בו י"ח, ומיהו מה ששוה האתרוג גדול יותר מן הקטן לאחר החג חייב לשלם לו מהר"ם מינץ סי' קיג. אבל בתשו' ח"צ סי' ק"ך כתב דחייב לשלם דמי האתרוג וכן הסכים השבו"י ח"ב סי' כ"ט. והב"ד י"א בהגב"י. ברכ"י או' ב' וכ"כ הרב משנה למלך ה' מעשה הקרבנות פט"ז כדברי ח"צ והב"ד השע"ת או' ד' וכן הסכים המט"י וכ"כ בס' יקהיל שלמה סי' תרמ"ט וכ"כ הרב נחפה בכסף בח"מ סי' י"ב שהעיקר כדעת ח"צ יעו"ש. וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב מהדורא ג' ח"ג סי' ל"ג דהעיקר בזה כדעת ח"צ יעו"ש. וכן הסכים בית השואבה או' כ"ד יעוש"ב. והב"ד השד"ח מע' ד' מינים סי' ג' או' כ"ה".

ז. אף השד"ח הביא את הדעות (מערכת הלמ"ד כלל קמא ס"ק כח) וז"ל:

"קנה אתרוג מהודר בדמים יקרים כפי שיוויו ובא אחר וגזלו ממנו ונפסל בידו אי מצי פטר נפשיה באתרוג כשר שאינו מהודר כמוהו במערכת ארבעה מינים סי' ג' אות כ"ה הבאתי מחלוקת הרבנים מוהר"ם מינץ ומשנה למלך וחכם צבי בענין זה וגם הבאתי דברי רבני האחרונים באיזו תשובות וציינתי לעיין גם בבאר היטב ושערי תשובה סי' תרנ"ו כיעויין שם. וידידי הגאון מוהר"ר נחמן כהנא אבד"ק סאפינקא יצ"ו העירני בזה לעיין בפרי מגדים במשבצות סי' תרנ"ו אות א' שהביא מחלוקת זו אפריון נמטייה כי עיינתי שם וראיתי מה שחדש שאם פסלו בשוגג יש לומר דפטר נפשיה באתרוג קטן אף לשו"ת חכם צבי ולפום ריהטא אין נראה כן לדעתי העניה וצריך להתישב בזה איה"ש. ומקרוב נדפס ספרו היקר ארחות חיים עיין שם בסי' תרנ"ו אות ג' ובתורת הגאון מחותנו יצ"ו וחידוש הוא שלא הזכיר דברי הפרי מגדים הללו עוד כתב שם מסתברא החוטף ותפס הניזק יכול לומר קים לי בודאי ומשלם כפי מה ששוה תוך החג. ובשו"ת הגאון מהר"ם שיק סי' שכ"ט כתב עם שאיני כדאי להכריע נראין דברי החכם צבי וכו' ושקיל וטרי טובא וכתב במסקנתו: 'ועל כל פנים נראה לי דדברי החכם צבי נכונים דדבר שיוכל למכור והמעות שלו הוי ממון גמור והגוזלו והמזיקו בודאי חייב לפי שיוויו אף על גב דהשיווי בא מחמת חשיבות האדם כמו ברב כהנא בקידושין ד' ח' דשקיל סודרא בפדיון הבן אף על גב דלא שוה חמש סלעים כיון דרב כהנא גברא רבה הוה ולא אזיל בלא סודרא מיקרי שוה לדידיה ובין אם השיווי הוא על ידי המצוה וכיוצא בזה'".

ח. בשו"ת צמח יהודה (ח"ג סי' יד) דן בשנים שהחליפו בטעות תפילין שלהם ואחד מהזוגות יקר וכשנתעוררו להחלפה (לאחר זמן כשנתנו לסופר לבדיקה) התברר שהתפילין היקרות נפסלו.

וכתב: "ואילו בס' אדמת קדש (חו"מ סי' ס"ד) מסיק דהעיקר לדינא כמהר"ם מינץ לקולא, גם בס' יריעות האהל הקיל כמהר"ם מינץ".

והוסיף בתשובה שם שאם הניזק יתפוס יוכל לטעון 'קים לי' כחכ"צ עפי"ד הפמ"ג "וכן הסכים בס' שמחת בית השואבה (שם אות ז' כ"ה) וכן פסק בכף החיים (שם אות ו')".

והמשיך: "ואכן ראה בפמ"ג שם שכתב: 'והנה בפסלו בשוגג י"ל דפטר נפשיה באתרוג קטן אף לשו"ת ח"צ ז"ל', עכ"ל. ובס' שמחת בית השואבה כ' עלה וז"ל: 'ספר פמ"ג אינו בידי לראות דבריו וטעמו, כי לדידי לפום ריהטא אין אני רואה טעם לחלק לדעת הגאון ח"צ ז"ל דאתי עלה מטעמא רבה, דהרי הזיקו בממון גמור דשוה האתרוג שנמכר לשם מצות פרי עץ הדר, ולפ"ז אין אני רואה שום טעם לחלק בזה בין פסלו במזיד או בשוגג, כיון דזו הלכה ברורה דאדם מועד לעולם בין ער בין ישן בין מזיד בין שוגגג'. עכ"ל. ובכף החיים הביא ב' השיטות ללא הכרעה ע"ש (ס"ק ב)".

"וא"כ בנ"ד לדעת הפמ"ג חייב המזיק לשלם כל מלא השווי של התפילין היקרות לכו"ע גם להח"צ והמל"מ וסיעתם, ולדעת הרב שמחת בית השואבה פטור לשיטות אלו והממע"ה".

ומבאר שנק' המחלוקת בין השיטות השונות היא האם השווי של ההידור נחשב ממון או שאין זה ערך ממוני בגוף האתרוג. ולפי הפמ"ג נזק לאתרוג נחשב להיזק שאינו ניכר ולכן רק במזיד קנסו ולא בשוגג.

"ולסברת הס' שמחת בית השואבה נקטינן סברא אחרת, דלהח"צ וסייעתו כל מה שמקבלים בשוק עבור אתרוג מהודר זה נחשב לממון מעליא וזהו "מחירו" של האתרוג, ולכן אינו מחלק כלל בין שוגג למזיד, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי מלהבהירו".

ובדעת החכ"צ בהבנת מהר"ם מינץ כתב: "הרי שהבין דהאדם הקונה אתרוג לעצמו למצותו כיון שאין בדעתו לעשות עמו מסחר ועומד רק למצוותו, בזה האופן בלבד סובר מהר"ם מינץ דהחוטף ממנו ופסלו ישלם רק דמי אתרוג פשוט כשר, אבל גבי מוכר אתרוגים פשיטא ליה דגם למהר"ם מינץ ישלם לו כל דמי שוויו"...

ומסיק: "ולע"ד דברי מהר"ם מינץ אמורים רק גבי אתרוג, דערכו הגדול שוה רק למצוותו והזמן דחוק ומצומצם לימי החג בלבד, לכן זה לא ערך עצמותי. אבל בס"ת מודה דההידור נחשב גם לנכס ממוני, ויש לו כאן ס"ת מהודר בעל ערך ממוני גבוה, דבאתרוג שייך לומר שההידור אינו עושה את החפץ לנכס בעל ערך ממוני גבוה יותר, רק ההידור נחשב כדבר מופשט שאיננו מגוף האתרוג". ומעלה להלכה שהדין הוא כחכ"צ וסיעתו.

ט. וכן בשו"ת להורות נתן (ח"ז סי' קכט, ו) הסיק: "ברם המזיק מחויב לשלם מה שהזיק, ואף דהמזיק יכול לטעון דכיון שלא נפסלה הפרשה בהחלט אלא שיש עליה חשש פסול א"כ יפטר לשלם מספק, אולם מבואר בתשו' חכ"צ (סי' ס"ב) במי שאיבד אתרוג מהודר של חבירו דמחויב לשלם לו אתרוג מהודר דוקא ולא מצי למיפטר עצמו באתרוג שאינו מהודר, וה"ה בספר תורה כן עיין שם, וכן כתב המל"מ (פט"ז ממעה"ק ה"ז) עיין שם. והנה הכא גרע טפי, דהתם האתרוג שאינו מהודר כשר לכתחלה אלא שאינו מהודר כמו זה שאיבד, ואעפ"כ חייב לשלם אתרוג מהודר כיון שהוא שוה יותר ונמצא שהזיקו סך דמי האתרוג ההדור, ומכל שכן בנ"ד דלכתחלה אין להניח תפילין אלו כיון שיש על הפרשה הזאת חשש פסול, א"כ ודאי דאינו שוה כלום למוכרו, כי מי יקנה תפילין הפסולין מספק, ודאי דחייב לשלם מדין מזיק".

מסקנה

נראה כי למעשה כמעט כל הפוסקים הכריעו כחכ"צ וסיעתו שכיון שיש ערך ממוני לאתרוג שבעליו יכל ליטלו – הגוזל או מזיק משלם כערך מכירתו ולא יכול לפטור עצמו בדמי אתרוג כשר בלבד.