חבל נחלתו טז יד
סימן יד
כורכום וכרכום בפסח
שאלה
האם מותר לבני אשכנז להשתמש בשני תבלינים אלו?
א. בין כורכום לכרכום
ראשית יש לחלק בין כורכום לכרכום (=זעפרן), אלו שני צמחים שונים, ורק השם הדומה גורם לבלבול ביניהם1.
כורכום (שם מדעי: u>ENG<Curcuma longa<HEB>, בעברית: כורכומה ארוכה) הוא צמח רב-שנתי ממשפחת הזנגביליים. הוא בעל קנה שורש דמוי פקעת. גבעולי הצמח יכולים להגיע עד לגובה של שלושה מטרים. הצמח בעל עלים גדולים, פורח בסתיו בשיבולת צפופה. הריבוי של צמח הכורכום נעשה על ידי חלוקת הפקעת.
קנה השורש (המזכיר בצורתו את קרוב משפחתו – הזנגביל) הוא בצבע כתום ועטוף בקליפה חומה.
הכורכום מכיל כורכומין אשר יעילותו הרפואית נמצאת בבדיקה אולם קיימות ראיות מעטות בלבד לתועלת שבו, עקב מספר מחקרים קליניים מצומצם.
התבלין המופק מהשורש הוא בעל טעם עדין ונותן למאכלים צבע זהוב. תבלין זה מהווה מרכיב חשוב בתערובות המסאלה (קארי) ההודיות והחווייג' התימני וכן מסייע במתן צבע מתאים לחרדל.
בצורתו הטריה מכיל אשלגן, חומצה אסקורבית (ויטמין >ENG<C<HEB>), בטא-קרוטן וחומרים מעכבי חמצון.
משמש בבישול בעיקר בצורתו הטחונה, אם כי לעתים משתמשים בשורשים מיובשים. אבקת התבלין הנמכרת בשווקים לרוב אינה תבלין טהור ומכילה חומרים נוספים פרט לכורכום עצמו.
כרכום (שם מדעי:>ENG<Crocus <HEB>) הוא סוג במשפחת האירוסיים. זהו צמח רב-שנתי בעל פרחים. תפוצתו כוללת את אזורי החוף של מרכז ודרום אירופה, את אזורי האלפים התחתיים, צפון אפריקה, המזרח התיכון, וכן את מרכז אסיה עד למערב סין.
הסוג כרכום נמצא מבחינה טקסונומית ובוטנית במשפחת האירוסיים (>ENG<Iridaceae<HEB>). המינים בסוג הם פקעתיים. הם חזקים ונמצאים במגוון רחב של בתי גידול, ביניהם יערות, בתות ואדמות מרעה. בסוג נמצאים כ-80 מינים לערך, מתוכם כ-30 מתורבתים.
צורת הפרח היא כצורת גביע, הנשפך אל צינור ארוך. צבעיהם מגוונים, אולם לרוב הם צבועים בצבעי סגול-ורוד, ארגמן, צהוב ולבן. עליו של הכרכום צרים, ארוכים וישרים, ובאמצעם קו בצבע בהיר, בדרך-כלל לבן. טיפוס העלים – שלם. בצורה אופיינית, לכל פרח שלושה אבקנים בדיוק. הפרחים פורחים לרוב בראשית האביב.
שמו המדעי של הסוג נגזר מהתואר הלטיני c>ENG<croatus<HEB>u, שפירושו צהוב-כתום.
התבלין זעפרן מופק מעלי הפרי של ה->ENG<Crocus sativus<HEB>vu, מין בסוג כרכום.
בתנ"ך מוזכר הכרכום כצמח בושם (שיר השירים, ד, יד) ושימש כאחד מן הסממנים של קטורת הסמים. בתרגום שיר השירים ובספרות חז"ל מוזכר הכרכום בשם מוריקא. (המידע עפ"י המרושתת).
בימינו יש מוסיפים את הזעפרן (כרכום) לתבלינים אחרים כגון חוואג'.
נתייחס לשני מינים אלו ולא להוספתם לתבלינים אחרים שהם טעונים בדיקה בכל מרכיביהם.
ב. גזרת קטניות
פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תנג ס"א): "אלו דברים שיוצאים בהם ידי חובת מצה, בחטים ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון, (והמנהג ליקח לכתחלה חטים), (מהרי"ל), אבל לא באורז ושאר מיני קטניות, וגם אינם באים לידי חימוץ ומותר לעשות מהם תבשיל".
ורמ"א הגיה: "ויש אוסרים (טור והגהות מיימוני פ"ה ומרדכי פ' כל שעה). והמנהג באשכנז להחמיר, ואין לשנות. מיהו פשוט דאין אוסרים בדיעבד אם נפלו תוך התבשיל. וכן מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם, ואינן אוסרים אם נפלו לתוך התבשיל. וכן מותר להשהות מיני קטניות בבית (ת"ה סי' קי"ג). וזרע אקליז"א (מהרי"ל) ואני"ס אליינד"ר אינן מיני קטניות, ומותר לאכלן בפסח, כן נ"ל".
היינו, הרמ"א חולק שבאשכנז אין עושים תבשיל מקטניות.
הט"ז באר והעיר בס"ק א: "ויש אוסרין. – הטעם בטור לפי שמיני חטין מתערבין בהם ובסמ"ק כ' הטעם כיון שראוי לעשות עיסה מהן אתי לאחלופי בשאר עיסה של חמץ וכ"ז איננה אלא חומרא בעלמא ואין לשנות מפני שנהגו כך. ועני"ס ואליינד"ר צריך בדיקה רבה שלא יהיה בהם א' מה' מינים. וקצח שקורין קימ"ל שמעתי מחלקין דאותו שקורין קרא"ם קימ"ל מביאי' אותו ממדינות אחרות אסור בפסח שגרעיניו דומין לדגן, אבל אותו הנקרא פעל"ד קימ"ל מותר בפסח לפי שאין צורתו כדגן. ובסי' תס"ד כ' רמ"א שחרדל אין אוכלין בפסח ואיני יודע למה ישתנה מעניס. ונר' הטעם לפי שגידול החרדל הוא בשרביטי' דומה לגידול קטניות ע"כ הוי בכלל איסור קטניות ומ"ש כאן דאם נפלו בתבשיל אין אוסרין מ"מ אם נמצאו במצה אפוי' אסור' ע' הטעם בסי' ת"ס ס"ז".
והפרי חדש (או"ח סי' תנג ס"א) כתב על דברי הרמ"א: "ויש אוסרין. אעפ"י שהדבר פשוט בש"ס [פסחים לה, א] להתיר, מכל מקום אסרום משום דדגן מעשה קדרה וקטנית מעשה קדרה, גזירה הא אטו הא. וזה תימה, שאחר שנסתם התלמוד שנגזור גזירות מדעתינו, ומצאתי להם סמך מהא דאמרינן בפרק כל שעה [שם מ, ב] רב פפי שרי ליה לבורדקי דבי ריש גלותא לממחה קדרה בחסיסי, אמר רבא איכא דשרי כהאי מילתא בדוכתא דשכיחי עבדי, והעלו בתוספות [שם ד"ה רבא] כפירוש הערוך [ערך חסס] דחסיסי הוי קמח של עדשים, אלמא אפילו דהוי מיני קטנית כיון דעבדי מזלזלין במצות אין להתיר להם, ואמרינן נמי בסוף פרק קמא דביצה [יד, ב] דלבני ארץ ישראל דאית להו עבדי דמזלזלי אין כותשין אפילו במכתשת קטנה, והאידנא שאין הדורות מתוקנין כמו הדורות הראשונים וכמו שכתבו התוספות בפרק קמא דביצה [ו, א ד"ה והאידנא] ששלח ר"ת למלאון בני בשכר אינן בני תורה ואתם בני תורה, לפיכך יש לתפוס לאסור כל מידי דדמי לדגן משום דמחלף להו בדגן, אבל אין כן מנהגינו (ועיין במה שאכתוב סוף סימן תס"ג בסייעתא דשמיא), זולתי באורז ששנה אחד אחר שנבדק ג' פעמים יפה נמצא בו גרעין חטה ומאותו היום והלאה לא אכלנוהו בפסח: גרגיר של תבואה הנקרא טאטאר"ק מין אורז הוא, מהר"ם מלובלין סימן ע"ח: ומה שכתב ואינן אוסרין אם נפלו לתוך התבשיל. מסתברא דכיון דאיכא רוב היתר מבטלי, דלא עדיף מחלת חוץ לארץ [יו"ד סימן שכג סעיף א] שמבטלה ברוב ואוכלה: דין הנוהגין שלא לאכול אורז בפסח אם יש להם התרה או לא, נכתבנו לקמן בפרטי המנהגים בסימן תצ"ו סעיף ט' בסיעתא דשמיא".
בביאור הגר"א (או"ח סי' תנג ס"א) הביא כמה טעמים לאסור קטניות: "ויש אוסרין. מפני שהם מעשה דגן כמו דגן, וגם יש מקומות שעושין פת מקטניות ואתי לאחלופי, וגם פעמים תבואה מעורב בהן וא"א לבררו יפה לכך נהגו לאסור וסמך להמנהג ממ"ש מ' ב' ר"פ שרי כו' א"ר איכא כו' וע"ש בתוס' ד"ה רבא ונראה לר"י כו' ואף שעדשים מין קטניות משום אחלופי כ"ש בזמן הזה שיש להחמיר".
"והמנהג כו'. כמ"ש בפסחים נ' ב' כבר קבלו אבותיכם כו' וירושלמי שם הביאו הרא"ש שם וכ"ד שידוע בו שהוא מותר ונהיג בו איסור כו'".
וכך כתב המהרי"ל (מנהגים, הל' מאכלות אסורות בפסח אות טז) ביחס לאיסור קטניות: "קטנית כל מיניהן, אמר מהר"ש דגזרינן שלא לבשלן בפסח אף על פי שלא מחמיצין כי אם חמשת המינין, חטין, ושעורה, כוסמין, שיבולת שועל, ושיפון, מכל מקום גזרו כל מיני קטנית אטו המה. ואל יאמר אדם כיון שאין אסור מדאורייתא אין לחוש, דכל דגזרו רבנן העובר עליו חייב מיתה ועובר על לא תסור מן הדבר אשר יורוך. וגם אין לומר מנהג כאן להתיר דמנהג טעות הוא, דדוקא על דבר היתר גמור ויש מקומות שנוהגין בו איסור על זה יכול לומר בכאן מנהג היתר הוא. וגם זאת דוקא ע"י חכם הגון ותיק וחסיד שיוכל לידע תוכן הענין. אבל דבר שפשוט איסורו ובא להתירו מכח מנהג שם, יסכר פי דוברי שקר. וגם אם תולה בחכם, שוא ושקר דבר הנביא ההוא, ואילו היה החכם שם, היה משיב הבדאות והשוא ומדוח על פניו".
וכן בשערי תשובה (ס"ק א) העיר: "...וע' בלקוטי מהרי"ל אחר שהביא המנהג הלז שכתב האוכלם בפסח עובר בלאו דלא תסור וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה כו' ע"ש ובמקום אחד עמדו קצת מהחכמים שרצו לפרוץ בזה ולא עלתה בידם לפי שחכמי הדור מגדולי אשכנז חרדו לקראתם ועמדו בפרץ וקיימו דברי חכמים והחליטו האיסור במדינות אלו ואין ללמוד ממקומות שנוהגים היתר מאז ומקדם שלא נתפשטה ביניהם גזירת הגדולים ותקנתם בזה וכמו לענין חרם לישא ב' נשים וכיוצא"...
עולה כי בקטניות החמירו מאד באכילתם בפסח על אף שידעו שהם אינם מחמיצים. והאיסור אינו מחשש עירוב קמח. וחששו למיני קטניות ללא אבחנה על אופן העיבוד, ולכן אף ידיעה שבאוכל שלפניו אין שום חשש חימוץ לא תועיל להתיר, אלא זו גזירה חמורה שקבלו בני אשכנז עליהם.
ג. כרכום בפסח
כאמור לעיל כרכום היה מוכר ע"י חז"ל (בניגוד לכורכום). אולם הכרכום מופק מעלי הפרח ולא מזרע, הוא לא קטנית וכל הטעמים שהובאו בקטניות לא שייכים בו. יש מקומות שאסרוהו בפסח אולם לא מחמת איסור קטניות אלא משום סדרי עיבוד מיני מאכל שהיו מערבים בהם קמח.
כך כתב בדרכי משה (הקצר, או"ח סי' תסז, ה): "כתב בתרומת הדשן (ח"א) סימן קי"ט דאסור להשהות צוקר בבית כל שכן לאכלו שדרכן של רוקחים שנותנים שם סולת ולכן אוסר וכן כתב מהרי"ל (שם עמ' קלב סי' יג) דאסור לאכול צוקר אפילו צוקר קנדיל שמבשלין אותו מקנים כי לבסוף משימין בו קמח ואפילו צוקר שיודעים בו שאין בו חימוץ אין לאכלו משום מראית העין וביו"ט האחרון של פסח אוכלין אותו שאין בו חשש חימוץ. וכתב עוד (מהרי"ו) [מהרי"ל] (שם עמ' קלג סי' טו) דאין לאכול שום כרכום שקורין זפר"ן בפסח כי כשנשתנה מראיתו מניחים אותו על השאור וחוזר לאדמומיתו ואפילו יודע שאין בו חמץ אסור משום מראית העין. וכן הוא בתשובת הרשב"א (ח"א) סימן קל"ג דיש נמנעים מלאכול כרכום בפסח מפני שמזייפים בסולת להעמיד הצבע שלו. אמנם כתב שאם ידוע שלא זייפוהו שרי. והרא"ש כתב בתשובה כלל (כ"ח) [כ"ד] (סוס"י ו) דכרכום אין בו חשש חימוץ ולא חיישינן שזייפוהו עכ"ל. והמנהג שלא לאכלו בפסח מיהו נראה דאם נתערב מעט ממנו בתבשיל בתוך הפסח אין לאסרו דכדאי הוא הרא"ש לסמוך עליו בכהאי גוונא כל שכן לפי מ"ש לעיל סימן תמ"ז (אות יא) דלענין איסור משהו דרבנן לא מחזיקינן איסור בדיעבד. כתב מהר"י ברין דאין לאכול גרופי"ל שקורין נעגלי"ך בפסח כי שורין אותן במי שעורים וכן המנהג".
הרמ"א מביא כאן רשימת דברים שאין לאוכלם בפסח: סוכר וסוכר קנים, כרכום, גרופי"ל (=נעגלי"ך). כל מיני מאכל אלו לא נאסרו משום קטניות או משום קשר כלשהו לקטניות, אלא משום שהיו משתמשים ומערבים בהם דברים המחמיצים. גם חומר האיסור אינו משום מנהג הכולל את כל הציבור וכל סוגי הקטניות ולכן הרשב"א כותב לגבי כרכום שאם ידוע שלא זייפוהו מותר.
המהרי"ל שהוא הבסיס לאיסורים אלו, כותב (ספר מהרי"ל (מנהגים) הל' מאכלות אסורות בפסח אות ו) שיש בעיה לאכול בשר שנמלח במלח שלא נברר מחמץ.
"נמצא בעל נפש אשר תאוה נפשו לאכול בשר יבש בפסח, יזהר בעת הבציר כשמולחין הבשר על השנה יברור כל המלח שמולחין בו, אז בכל אות נפשו יאכל בשר מאיזה חתיכה שירצה בפסח, או ייחד לו מקצתו לצורך פסח. מהר"י סג"ל צוה לברור המלח והתבלין לצורך פסח שמא שום גרגיר חטה ושעורה בהן ויתחמץ תוך המאכל. ויברור מלחו מכל גרעיני חמץ. ואמר מהר"י סג"ל אף למ"ד שמתיר בפסח בשר יבש שלא נמלח לשם י"ט, מ"מ מודה שאם נמלח תוך שלשים יום צריך לבדוק המלח שלא יהא בו שום גרעין דגן חטה או שעורה".
ושם באות ז כתב: "אכן שומן של חמץ שלא נעשה לצורך פסח נוהגים שלא לאכלו בפסח, כי דרך שמשתמשין ממנו אצל מאכלי חמץ... ".
ובאות ח: "ועכשיו בדורות הללו יש מקומות שמשתמשין מן שמן אגוזים במדינת ריינוס אז דינו כמו השומן לכל חששת חימוץ דפרישית, ואסור להשתמש ממנו בפסח. ועוד לאסור השמן אפילו נעשה עכשיו, משום שבאותו מכתשת שכותשין בו השמן שקורין שטנפא שורין בו שעורין ללתות ונשתהו ונתחמצו שם. וכ"ת והלא אשכחן לתיתא מותרת בפסח, שאני התם דזריזין היו ולא נשתהה להחמיץ מה שאין כן הכא".
ובאות י: "דבש, אמר מהר"ש שנוהגין שלא לאוכלו בפסח, וכן שלא לשתות מי דבש שקורין מיטא, משום דמזייפין אותו עם קמח. וגם אם ישראל בעצמו מורידו מן הכוורת ויודע שאין בו שום קמח גזרינן אטו שאר כל דבש. ואף על פי שיש מקומות ששותין מי דבש בפסח, היינו דחק ואונס הוא, ושאל אביך ויגדך זקנך ויאמרו לך איך לנהוג היתר".
ובאות יג: "צוקר, אמר מהר"ש שנוהגין שלא לאוכלו בפסח כי משימין לתוכו קמח. ואף על פי כשמבשלין הקנים שיש בו הצוקר ד' או ה' פעמים שאין משימין בו קמח מ"מ לבסוף משימין קמח ביורה וגזרינן אטו כל צוקר. אכן מותר להשהותו בפסח. והעיד מהר"ש שאכלו הלומדים יחד בניישטט בי"ט אחרון דפסח ונתן להם הח"ר זנויל צוקר שהביא עמו מקנדיא שהיה ברור לו שאין בו שום חמץ ואכלו עמו".
ובאות יד: "והעולם נוהגין איסור בתאנים בפסח כי יש בהן שמפזרין עליהן קמח, וראייה הלש אותם נעשים כמין עיסה גמורה. ויש מתירין הטובים דלא מפזרין קמח רק על הרעים אך הטובים לבנים הם מטובת טבעם. אכן נוהגים איסור בכולם גם שמגדלין בגנים גזירה משום הרואה אטו שאר תאנים".
"והענבים שקורין רוזיינן2 ג"כ אין אוכלין דמניחין אצל התאנים. ואחד אכל ב' רוזיינן בפסח, ושאל למהר"י סג"ל ואמר לו אין להקפיד לתשובה".
וכן באות טו: "כרכום שקורין זאפרין, אמר מהר"ש דאין אוכלין אותו בפסח משום דכשמעבירין אותו ממדינה למדינה ונשתנה מראיתו מניחין אותו על גבי שאור וחוזר למראיתו. וגם הגדל בגינת ביתו גזרו אטו כל כרכום. וכן בסמ"ק אסר דבש בכל ענין כדפי' לעיל. ואף אם במדינת ריינוס אין מקפידין ואומרים גם אם מניחין אותו על השאור אין בו ממש, מ"מ מדינת אושטרייך נוהגין איסור. ומהר"י סג"ל היה דורש ונוהג איסור במדינת ריינוס, ואמר דהרא"ש התיר כרכום בתשובה, והר"ח אסר משום מי שאור, ורא"ם משום שכר. ומנהגנו לאסור כדפי' לעיל. ואמר מהר"ש שאין להשתמש בפסח בכוסות או סכינים הצבועים בכרכום ומראיהן געל".
הכרכום שמונה המהרי"ל מצוי ברשימה ארוכה של מיני אוכלין שאסר משום חשש חמץ, לרובם בימינו איננו חוששים כלל, כגון: מלח, סוכר, דבש, תאנים מיובשות, צימוקים (=רוזיינן) ועוד, ואיננו אוסרים אותם אלא כאשר יש חשש של חמץ מעורב בהם, אבל אם יש להם הכשר לפסח הם מותרים.
ונראה לענ"ד שכשם שאיננו חוששים במלח וסוכר כאשר יש להם כשרות לפסח כן אי"צ לחשוש בכרכום. וכפי שהובא לעיל אין בו שום צד של קטנית והוא נאסר מטעם חשש עירוב חמץ.
ד. דרכי ייצור המזון בדורנו
בדורות האחרונים ייצור המזון נשתנה שינוי גדול מימי האחרונים על השו"ע וכן מימי הראשונים. בימינו כמעט כל ייצור המזון הוא תעשייתי ולא בבית אוכלו. האדם קונה מזון כמעט מוכן ועושה עוד פעולות מעטות להכשירו למאכל.
לדוגמא האוכל בשר עוף או בשר בהמה אינו מגדל בהמה או עוף ולא מביאם לשוחט ולמנקר ולא מולח בביתו – אלא קונה בשר שחוט מומלח ומוכשר לאכילה. חלק מהבשר הוא אף קפוא ומיובא מארצות אחרות. וכן לגבי חלב שהוא שותה או מלח שהוא מתבל מאכלו, או סוכר שהוא מוסיף לבישוליו וכד'. הקונה ואוכל הוא חוליה אחרונה בשרשרת ייצור המזון.
המפעלים המכינים את רוב המזון מייצרים עבור אלפי ומיליוני אנשים ולא עבור מספר מצומצם. תהליכי ההכנה בבתי החרושת הם התהליכים הזולים ביותר והנצרכים בלבד, ולכן אם אין סיבה אמיתית שלשם עיבוד המזון צריך להוספת קמח חיטים – הסיכוי שיתערב קמח הוא אפסי. ולכן מלח או סוכר או דבש וכן כרכום וק"ו כורכום שנעשו בבתי חרושת המכינים אלפי טונות בשנה הם נקיים לגמרי מחשש עירוב קמח ללא צורך.
עם זאת תהליכי הכנת המזון נעשו הרבה יותר מסובכים ומוסיפים כמעט לכל מזון חומרים שונים ומשונים שמי שאינו בעל מקצוע אינו יודע כלל מהוספתם למזון ואינו יודע ממה הם יוצרו. וע"כ חשיבות ההשגחה על הכשרות בכלל ועל הכשרות לפסח היא הכרחית.
לכאורה, לפי הסיבה המפורטת כאן ניתן להתיר את הקטניות מפני שאפילו אותם הנקנים בשקיות כגון שעועית או אפונה יבשה וכד' החששות שבגללן נאסרו הקטניות כמעט ולא קיימים. ובכ"ז לבני אשכנז יש איסור בהם מפני שקבלו עליהם ועל זרעם חומרא זאת כאמור לעיל באזהרות החמורות של מהר"ש ומהרי"ל. אבל דברים שנאסרו בגלל סיבות מסוימות באיסור פרטני כמו סוכר ודבש וכרכום בהם ניתן להתיר, כאשר ברור שאין בהם חשש תערובת חמץ או תערובת קמח.
מסקנה
כרכום וכורכום שיש עדות ברורה עליהם שאין בהם קמח או חמץ מותרים באכילה בפסח.