חבל נחלתו טו סח


סימן סח

כיסוי הארון ואיסור ראייתו

שאלה

האם מצות כיסוי הכלים היא מצוה לדורות או לשעה, ומדוע?

א. הציווי בתורה

לאחר הציווי על כיסוי הארון (במדבר ד, ד-ו) וכיסוי כל הכלים נאמר בפסוק טו:

"וכלה אהרן ובניו לכסת את הקדש ואת כל כלי הקדש בנסע המחנה ואחרי כן

יבאו בני קהת לשאת ולא יגעו אל הקדש ומתו אלה משא בני קהת באהל מועד".

בפסוקים הבאים (יז-כ) ציווי נוסף: "אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי מתוך

הלוים. וזאת עשו להם וחיו ולא ימתו בגשתם את קדש הקדשים אהרן ובניו יבאו

ושמו אותם איש איש על עבדתו ואל משאו. ולא יבאו לראות כבלע את הקדש

ומתו".

היינו, ציווי נוסף שמלבד שהלויים לא יגשו לשאת את הארון ויתר הכלים2 לפני

שהכהנים מכניסים אותם לתוך כיסויי הכלים, ישנו ציווי שלא יביטו אל הכלים

בעת הכנסתם לנרתיקם, אלא יבואו ליטול את הכלים רק לאחר כיסוים.

בפסיקתא זוטרתא ([לקח טוב] פר' במדבר פה ע"א) מסביר את האיסור: "אל

תכריתו את שבט משפחות הקהתי. שלא ימותו בלא זמנם. ולא יבואו לראות כבלע

את הקדש ומתו. רבותינו אמרו בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהם. ודומה כבלע

את הקדש שהוא לשון כסוי כלומר בשעה שיכסו אותם, כמו (בראשית מא)

ותבלענה השבלים הדקות שהיו מכסים את השבלים הטובות".

וכך מפרש הרשב"ם (במדבר ד כ): "כבלע את הקדש – כשסותרין את ההיכל

נגלה, ואם יראו ימותו. כמו שמצינו באנשי בית שמש כי ראו בארון ה'. כבלע. כמו

בלע ה', ודרך אורחותיך בלעו, בלע כל ארמונתיה, ומאשריו מבולעים. וכן כת'

למעלה שמשעה שהיו מתחילין לפרק את המשכן היו מתרחקים בני קהת, כדכת'

ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה והורידו את פרכת המסך וכל הפרשה עד וכלה

אהרן ובניו לכסות וגו' ואחרי כן יבאו בני קהת".

וכך בחידושי הריטב"א (שבת צז ע"א): "תדע דלא קאמר שכן היתה עבודת הלויים

[אלא שכן משא בני קהת, דכיון] שעליהם עבודת הקדש, עליהם לשאת בכתף,

ונושאי המקדש היו ואינם נכנסים לפנים לישא המקדש עד שאהרן ובניו פורקים

את המשכן, וכדכתיב (במדבר ד') זאת עשו להם וחיו ולא ימותו וכתיב ולא יבאו

לראות כבלע את הקדש, וכשהיו חונים היו מניחים את המקדש מבחוץ ואהרן ובניו

היו מכניסין בפנים הקדש וכליו". וכן בחידושיו לעירובין לג ע"א.

והחזקוני (במדבר ד, כ) מבאר: "כבלע את הקדש לשון בלע ה' ולא חמל, פירש

כשמפרקים את המשכן והארון נגלה אם יזונו עיניהם ממנו ימותו כמו שמצינו

באנשי בית שמש בספר שמואל, וכן משמע שמתרחקין בשעה שהכהנים באין

לפרקו שהרי כתיב ובא אהרן ובניו וכל הענין וכלה אהרן ובניו לכסות וגו' ואחרי כן

יבואו בני קהת בגשתם אל הקדש הקדשים לפרק קרשיו אז יבאו אהרן ובניו ושמו

אותם איש איש על עבודתו ועל משאו כדכתיב לעיל ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה

וגו' היינו דכתיב לאלתר ולא יבאו לראות וגו'". וקצת משמע מדבריו שזהו ציווי

לדורות.

ב. איסור הסתכלות בקודש הקודשים

מדברי הציווי בתורה נלמד איסור נוסף, נאמר במשנה במידות (פ"ד מ"ה): "ולולין

היו פתוחין בעליה לבית קדש הקדשים שבהן היו משלשלין את האומנים בתיבות

כדי שלא יזונו עיניהן מבית קדשי הקדשים".

ובירושלמי (ביכורים פ"ב ה"א): "כתיב [במדבר ד יח יט] אל תכריתו את שבט

משפחות הקהתי וגו' וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו. עשו להם דבר של תקנה שלא

יזונו עיניהם מבית קדש הקדשים. וכתיב [שם כ] ולא יבואו לראות כבלע את

הקדש ומתו".

וכן בתשובות הגאונים (שערי תשובה סי' כט): "ועוד י"ל בכלל זה דהחלק ראיית

הקדש בבית קדש הקדשים כדאמרינן לעיל לענין האומנין שהיו משלשלין

בתיבות שלא יזונו עיניהם מבית ק"הק וכתיב נמי ולא יבואו לראות כבלע את

הקדש ומתו". ובאותה לשון בספר האשכול (אלבק, הל' עבודה זרה קצב ע"ב).

הבבלי בפסחים מביא את משנת האומנין ביחס להנאה הבאה לאדם בעל כרחו.

וכתב על כך הרב פערלא בביאור על ספר המצוות לרס"ג (לאוין ל"ת ריב ריג

ריד): "ועוד יש להעיר בזה מדאמרינן (בפ"ב דפסחים כ"ו ע"א) אמר רבא מנא

אמינא לה דהנאה הבאה לו לאדם בע"כ כגון לא אפשר וקמכוון דאסור. דתנן

לולין היו פתוחין בעליית בית קדש הקדשים שבהן משלשלין את האומנין בתיבות

כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדש הקדשים. והא הכא דלא אפשר וקא מכוון ואסור.

ומשני ותסברא והאמר ר"ש בן פזי אמר ריב"ל קול מראה וריח אין בהן משום

מעילה. אלא מעלה עשו בבית קדש הקדשים עיין שם. וכתב המל"מ (בפ"ה

מהלכות יסוה"ת ה"ח) דודאי גם רבא הוה ידע דמראה אין בה משום מעילה. אלא

דס"ל דכיון דאיסורא מיהא איכא. להכי היו משלשלין אותן בתיבות עיין שם

בדבריו. ולכאורה צ"ע דבשלמא למאי דקמשני אביי דמעלה עשו בקה"ק. ניחא

שפיר מה שלא עשו כן אלא בקה"ק. משום דלא עשו מעלה זו אלא בקה"ק

לחומר קדושתו היתירה ולא בהיכל. אבל לרבא דס"ל דמדינא הוא שעשו כן.

משום דלא אפשר וקא מכוון אסור. קשה מאי שנא קה"ק מהיכל. הרי גם ההיכל

הוא קודש ואסור בהנאה. ולזה היה נראה לומר ע"פ מאי דבלא"ה קשה מאי דנקט

במתניתין טעמא משום שלא יזונו עיניהם מבית קה"ק. והיינו משום איסור הנאה

מהקדש. ותיפוק ליה בלא"ה משום שלא יראו את הארון וקעברי בלאו דולא יבואו

לראות כבלע את הקודש. וכ"ש דקשה לאביי דס"ל דשלא יזונו עיניהם אינו אלא

מעלה בעלמא מדבריהם ומדינא שרי משום דמראה אין בה משום מעילה. ותיפוק

ליה דבראיית הארון איכא אזהרת לאו דאורייתא. איברא דמהא לא תקשה דהא

במקדש ראשון לא היתה נוהגת אזהרה זו. כדאמרינן בסוגיא דיומא שם. ובמקדש

שני הרי לא הוה ארון. וא"כ בין במקדש ראשון ובין במקדש שני ליכא טעמא

אחרינא אלא כדמפרש תנא דמתניתין. כדי שלא יזונו עיניהם מבית קה"ק".

עולה מן הדברים, שישנו איסור לראות את הארון כשאינו מכוסה בשעת המסעות.

בארץ ישראל לפחות בעתים מיוחדות הותר איסור זה ולכן היו מראים את הארון

לעולי רגלים. וכן נלמד האיסור אף לאומנים המתקנים בתוך קודש-הקודשים.

ג. דעת מוני המצוות

בבבלי (סנהדרין פא ע"ב) נאמר: "הגונב את הקסוה... קנאין פוגעין בו... מאי

קסוה? – אמר רב יהודה: כלי שרת, וכן הוא אומר ואת קשות הנסך. והיכא רמיזא –

ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו". אולם זו רק אסמכתא, ואין מכאן מקור

בתורה.

וכ"כ היד רמ"ה (סנהדרין פא ע"ב): "ואיבעיא לן הגונב כלי שרת היכא רמיזא דאית

ביה מיתה ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו, רמז בעלמא דשייכא מיתה

בכלי שרת אבל פשטיה דקרא בלוים כתיב שלא יבואו לראות כשאהרן ובניו

מכסין כלי הקדש ומתחייבין מיתה בידי שמים אלא ממתינין בחוץ עד שיכסו

הכהנים את הכלים ואז ינשאו לנשאם". וכן במאירי שם. וא"כ מצד לימוד זה אין

למנות מצוה זו.

רס"ג באזהרותיו כתב (לאוין ל"ת ריב ריג ריד): "לויי לא יגעו. ויראו כבלע". ומשמע

שהוא איסור לדורות. וכן הלכות גדולות (הקדמה עמ' יב) כותב: "(קנו) לא יבואו

לראות כבלע". ונראה שהבינו בכ"ז כאיסור לדורות.

כנגדם יוצא הרמב"ם בספר המצוות (שורש ג):

"השרש השלישי שאין ראוי למנות מצות שאין נוהגות לדורות. דע כי אמרם (מכות

כג ב) תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני מורה על היות זה המספר הוא מספר

המצות הנוהגות לדורות. כי מצות שאינן נוהגות לדורות אין קשר להן בסיני הן

שנאמרו בסיני או בזולתו. ואמנם כוונו באמרם בסיני לפי שעקר התורה שנתנה היה

בסיני והוא אמרו יתעלה (ס"פ משפטי') עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך.

ובבאור אמרו (שם כג ב, כד א) מאי קראה תורה צוה לנו משה מורשה רוצה לומר

מספר תורה והוא תרי"א ואנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמעום ובהם נשלמו תרי"ג

מצות. ירצו בזה הסימן שהדבר שצוה לנו משה ולא שמענוהו כי אם ממנו הוא

מספר תור"ה וקראה מורשה קהלת יעקב ומצוה שאינה נוהגת לדורות אינה לנו

מורשה. שאמנם ייקרא ירושה מה שיתמיד לדורות כמו שאמר (ס"פ והא"ש) כימי

השמים על הארץ".

"...וכבר טעה גם כן זולתנו בשרש הזה ומנה בעבור שהצר לו היכולת ולא יבאו

לראות כבלע את הקדש (ס"פ במדבר). ומנה לא יעבוד עוד (בהעלותך ח) בלוים.

ואלו גם כן אינן נוהגות לדורות כי אם במדבר. ואף על פי שאמרו (סנה' פא ב) רמז

לגונב את הקסוה לא יבואו לראות, ויש די ספוק באמרם רמז ושפשטיה דקרא אינו

כן. ואינו גם כן מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים כמו שהתבאר בתוספתא (זבחים

ספי"ב וכריתות פ"א ה"ב) ובסנהדרין (פג א)".

הרמב"ן בהשגותיו הסכים עם הרמב"ם, בעקרון ובכ"ז הסביר את שיטת בה"ג

ורס"ג:

"העיקר השלישי אמר בו הרב שאין ראוי שימנו מצות שאינן לדורות. וזה דבר ברור

אינו נעלם כלל שאילו מנינו המצות האמורות לשעה היו מונים כל מצוה שבאה

במצרים ובמדבר במצות עשה ובמצות לא תעשה והיה עולה לחשבון גדול כמו

שאמר הרב [עמ' ק]. וחס ושלום שבעל הלכות גדולות (לא) יטעה בזה. אבל אשר

מנה ולא יבואו לראות כבלע את הקדש מפני שהיא אצלו מצוה לדורות ממה

שאמרו (סנה' פא ב) בגונב את הקסוה והיכא רמיזא דכתיב ולא יבואו לראות

כבלע את הקדש. ומה שהשיב כי די לנו באמרם רמז ופשטיה דקרא אינו בזה ואינו

כמו כן מכלל חייבי מיתה בידי שמים כמו שנתבאר בתוספתא ובסנהדרין, והנה

בהודאה מן הרב אם יהיה מן חייבי מיתה בידי שמים ראוי הוא להביאו במניין

המצות. ואני תמיה עליו ז"ל שאם אינו מכלל חייבי מיתה בידי שמים אבל הוא

חמור יותר שהרי הוא חייב מיתה בידי אדם ומשנה שלימה שנינו (שם) קנאין

פוגעין. אבל בודאי חייב מיתה בידי שמים... ונראין הדברים עוד דבכלי שרת אף

רב ששת מודה דרחמנא אמר ולא יבואו לראות כבלע את הקדש אלא שלא היו

יודעין מאי קסוה וכן לשון הגמרא מוכיח. ועל כל פנים כך עלה לנו שהוא חייב

מיתה בידי שמים ובידי אדם".

ומוסיף: "והנראה מדעתו ז"ל שהוא לא בא למנות מצות שעה כאותן שבאו

במצרים ובמעמד הר סיני וזולתן שאין להם ענין אלא לשעתן אבל המצות שעניינם

קיים לנו לדורות ימנה אותן אף על פי שאינן נעשות אלא פעם אחת".

עולה מהרמב"ן, שאמנם את ראיית הארון אינו רואה כאיסור לדורות אולם בכ"ז

פסוק זה מהווה מקור לאיסור גונב את הקסוה.

המגילת אסתר (שורשים, שורש ג) צידד בדברי הרמב"ם: "נראה לי שהנכון כדברי

הרב (=רמב"ם) לבלתי הכניס במנין ולא יבואו לראות כבלע את הקודש, לפי

שפשט הפסוק זה הוא שלא יבואו לראות בעת שהיו מכניסים כלים אל נרתקם

וזאת היא מצוה שאינה נוהגת לדורות. וגם כי נרמז בו גם כן אזהרה לגונב את

הקסוה, מכל מקום כבר הקדים לנו בשורש ב' שלא יבואו בזה המנין רק אותן

המצות שהן מבוארות בפסוק גם שיהיו מן התורה, וא"כ אין צריך להרבות בראיות,

שלשון רמז יתפרש בדבר שהוא תורה ממש שגם הרב יודה בזה ואין בו מחלוקת".

וכן הלב שמח (שורשים, שורש ג) כתב: "והרמב"ן ז"ל לא חלק על הרב בשרש

הזה רק הודה בו ומטעמו עצמו שאם ימנו כל המצות שבאו במצרים ובמדבר יעלו

לחשבון גדול ושח"ו שבעל הלכות גדולות יטעה בזה, אבל מנה ולא יבאו לראות

כבלע את הקדש מפני שהוא אצלו מצוה לדורות, ומה שדקדק כי די באמרם רמז

שסבור שהוא אסמכתא בעלמא הנה אמרו דרחמנא אמר ולא יבאו לראות אבל

כבר נאמר בלשון הזה רמז במקומות שהן מן התורה עכ"ל... וזה מורה שלא יבאו

לראות כבלע כו' שדרשוהו לגונב את הקסוה רמז ואסמכתא בעלמא הוא ואין בו

מיתה מה"ת".

ד. דעת הפרשנים על האיסור

הבאנו לעיל מדעת הרשב"ם והחזקוני אשר מזכירים שאנשי בית שמש עברו

באיסור ראיית הארון, ולא ברור מדוע אין בכך איסור לדורות.

במסכת יומא (נד ע"א) עלתה שאלה זו, נאמר שם: "אמר רב קטינא: בשעה שהיו

ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו

מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה. מתיב

רב חסדא: ולא יבאו לראות כבלע את הקדש, ואמר רב יהודה אמר רב: בשעת

הכנסת כלים לנרתק שלהם! – אמר רב נחמן: משל לכלה, כל זמן שהיא בבית

אביה – צנועה מבעלה, כיון שבאתה לבית חמיה – אינה צנועה מבעלה". והבבלי

דן גם על בית שני.

היינו הציווי הוא על הסתכלות בשעת הכנסת הכלים, אבל מותר לפחות בעתים

מיוחדות ואולי מעת שביהמ"ק היה בירושלים לראות את הארון והכרובים, ונאסרו

רק בשעת מסעות ומשאות. עוד עולה שהאיסור על הלויים אינו כולל את הכהנים,

אבל כולל את כל ישראל שאינם שייכים לשבט לוי.

וכך מבאר זאת המאירי (יומא נד ע"א): "זה שנאמר בתורה ולא יבאו לראות כבלע

את הקודש במסכ' סנהדרין פרשנוהו כעין אזהרה לגונב כלי שרת שהקנאין פוגעין

בו ומ"מ עקר ענינו היה אזהרה ללוים במדבר שבשעה שהיו המחנות נוסעים

וצריכים לפירוק מה שבתוך המשכן שלא יכנסו הלוים למשכן בשעת הפירוק עד

שיכסו הכהנים את הכלים לנרתק שלהם כמה שנ' בסדר מדבר סיני ובא אהרן

ובניו בנסוע המחנה והורידו את פרכת המסך וכסו בה את ארון העדות ונתנו עליו

כסוי עור תחש ופרשו (עליו) בגד כליל תכלת וכו' ...וכלה אהרן ובניו לכסות וכו'

ואחרי כן יבואו בני קהת לשאת וכו'. ומ"מ דבר זה לא היה לו מקום אלא במדבר

שהיו ישראל כעין ארוסה אבל משנבנה בית המקדש ראשון ונתפרסמה החיבה

ר"ל שמלאה הארץ דעה את ד' והיתה להם חכמה יתירה והיו משיגים מכבודו ית'

מה שבטבע בני אדם להשיגו בשעה שהיו עולים לרגל היו גוללים להם הפרוכת

שלפני הדביר כדי לראות בפנים הארון והכרובים ויתבוננו בהם מה שהוא תכלית

שכל האנושי והתאחדותו למושכלו וזה רמזו באמרם ומראים להם את הכרובים

מעורין זה בזה..."

עולה מדברי המאירי, עפ"י תירוץ הגמרא, שהציווי היה לשעה בלבד, ובא"י בבית

עולמים הותרה ההסתכלות על הארון ללא כיסויים.

הפרשיות בתנ"ך על כיסוי הארון

המעיין הן בנביאים ראשונים והן בדברי הימים יראה, שלא מצויין בשום מסע של

הארון, היינו כשהוציאוהו משילה בסוף ימי עֵלי הכהן ושבו אותו פלישתים ואח"כ

בהבאתו לבית שמש, ואח"כ לקרית יערים ומשם לירושלים לעיר דוד ומעיר דוד

לקה"ק במקדש שלמה – לא צויין בשום מקום שהיה על הארון כיסוי כלשהו.

אמנם במדרש תנחומא (ויקהל סי' ז) רואים בראית הארון ללא כיסוי את עוונם של

אנשי בית שמש, כאמור: "ואח"כ נותנין כסוי עור תחש עליו שלא יראו בארון כלום

שנאמר (במדבר ד) ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו, מהו כבלע א"ר לוי

אם רואים בארון כבלע הזה שהוא נופל בעין מיד היו מתין, תדע לך שבשעה

ששבו פלשתים את הארון ובקשו להחזירו מיד הביאו את הפרות וקשרו אותן

כמנהג אחוריהן לארון וידעו והבינו הפרות מיד מה היה נתון עליהם ועקמו פניהם

כלפי הארון והיו מנהיגין את הארון לפניהם שנא' (שמואל א' ו) וישרנה הפרות

בדרך, מהו וישרנה הפרות שפתחו פיהן הפרות ואמרו שירה כיון שהגיעו לבית

שמש היו רואין את העגלה ואת הפרות שהיו אומרות שירה והארון נתון בעגלה

וישאו את עיניהם מרחוק וישמחו לראות, כיון שנכנסה הרוח ונתגלה הארון הרג

בהן שבעים אלף איש שנא' (שמואל א' ו) ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה' ויך

בעם שבעים איש חמשים אלף איש ראו כמה נסים בארון ולמה שהשכינה והתורה

היתה בתוכו, וכל מקום שהתורה שם השכינה שם עמה שנא' (מלאכי ג) אז נדברו

יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע לפיכך חביב הארון מכל כלי המשכן".

אבל בבבלי (סוטה לה) אין רואים זאת כך: "ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון –

משום דראו ויך (אלהים)? רבי אבהו ורבי אלעזר, חד אמר: קוצרין ומשתחוים היו,

וחד אמר: מילי נמי אמור, [ע"ב] מאן אמריך (להא) דאימריית ומאן אתא עלך

דאיפייסת". (רש"י: מאן אמריך דאימריית – מי הכעיסך כשכעסת ולא הצלת את

עצמך מן השבייה ועתה מי מפייסך כשנתפייסת לבא מאליך.)

והרד"ק (שמואל א' ו, יג) מבאר שעוונם היה אחר: "וישמחו לראות – עד שמרוב

שמחה פרצו לראות בארון ופתחו וראו מה שבתוכו לפיכך נענשו כמו שכתוב ולא

יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו".

ומצאתי בריקאנטי (במדבר ד, כ) שהביא שני הסברים לאיסור ראיית הארון:

"ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו [שם כ]. כתב הרב הגדול [הרמב"ן] זה

לשונו, על דרך האמת טעם הכתוב כי בעבור היות כבוד יושב הכרובים הוזהרו

הלוים שלא יהרסו אל ה' לראות עד שיורידו הכהנים את הפרוכת, כי אז יתעלה

הכבוד בחביון עוזו וישוב אל מקומו הראשון בקדש הקדשים, ויהיה כבלע את וגו'

כפשוטו, והמשכיל יבין, עד כאן דבריו ז"ל. והנני מבאר לך כוונתו, דע שבהיות כלי

המשכן סדורין כסדרן, השכינה שורה בכרובים שהיו במשכן, ואם יראום הלוים

היו מכוונים בדעתם למעלה כנגד בית המקדש זה כנגד זה, ושמא היו טועים,

ואפילו יכוונו כראוי לא היה דרך כבוד של מעלה לראות במכוון לו, ולכך הזהירם

שלא יבואו לראות פן ימותו ותפגעם הרעה. אבל אחר שהכהנים מורידין הפרכת

והכלים גם כן מבליעין, אז הכבוד מתעלה בשם הגדול בחביון עוזו ויבאו הלוים

בקדש. והנה זה דומה לכתוב [שמות יט, כא] פן יהרסו, וכבר ידעת שם הקדש,

והודעתיך כי כאשר עושים למטה כך נעשה למעלה. ויהיה כבלע כפשטו, כלומר

שמניח כל כלי כדרכו, ואז הקודש כבלע בשם הגדול. והרב רבי אלעזר ז"ל כתב

אין כבוד לראות את המלך ערום".

לפי הפירוש האחרון זהו איסור קבוע שפרט לכה"ג שנכנס לקה"ק אין להתבונן

בארון ללא כיסוייו. אבל לפי הרמב"ן עולה שהאיסור הוא דוקא בשעת היציאה

למסעות, אז זהו מצב של סילוק שכינה ודוקא בו אין להתבונן, אבל שלא בשעת

המסעות במדבר לא שרתה השכינה על הארון בשעת נדודיו ולכן מותר היה

להסתכל בו.