חבל נחלתו טו סז

<< · חבל נחלתו · טו · סז · >>

סימן סז

העלאת הארון לירושלים

רקע כללי

המשנה במסכת זבחים (פי"ד מש' ד-ח) מבארת: "עד שלא הוקם המשכן היו

הבמות מותרות ועבודה בבכורות משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים,

קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים, קדשים קלים בכל מחנה ישראל. באו

לגלגל והותרו הבמות קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים קדשים קלים בכל

מקום. באו לשילה נאסרו הבמות לא היה שם תקרה אלא בית של אבנים מלמטן

ויריעות מלמעלן והיא היתה מנוחה, קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים,

קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה. באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות, קדשי

קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים קדשים קלים בכל ערי ישראל. באו לירושלים

נאסרו הבמות ולא היה להם עוד היתר והיא היתה נחלה, קדשי קדשים נאכלים

לפנים מן הקלעים, קדשים קלים ומעשר שני לפנים מן החומה".

אנו מבחינים בשינויים בהיתר הבמות, כאשר: בתקופת המשכן, במדבר, בתקופת

שילה ובירושלים הבמות אסורות, וכנגדן בגלגל, נוב וגבעון הבמות היו מותרות.

הארון בתקופת הגלגל היה חלקית במשכן, בתקופת שילה היה במשכן, ובנוב

וגבעון לא היה במשכן. במשנה אין איזכור היכן היה הארון בתקופות שלא היה

במשכן, אולם מן המסופר בספר שמואל אנו יודעים שהארון היה אצל סרני

פלישתים אחרי המלחמה בה חרבה שילה והארון נשבה. ולאחר שבעה חודשים

סרני פלישתים שלחוהו והוא היה בקרית יערים2.

בסדר עולם רבה (ליינר, פרק יא) נאמר: "בית הבחירה שבשילה היה בנוי בנין של

אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן, ועשו בו ישראל שלש מאות וששים ותשע שנה,

וחרב".

ובפרק יג נאמר כך: "עלי פרנס את ישראל ארבעים שנה, ויום שמת בו עלי, ויטש

משכן שלו וגו', וימאס באהל יוסף וגו' (תהלים עח), ויתן לשבי עזו (תהלים עח,

סא), ויהי ארון ה' בשדה פלשתים שבעה חדשים, ויקראו פלשתים וגו' (שמואל א,

ו), ויבאו אנשי קרית יערים וגו', ויהי מיום שבת הארון וגו' (שמואל א', ז)... בתחלת

אלו העשרים שנה הביאו את אהל מועד לנב, ואף על פי שהיה ארון ה' בקרית

יערים, בנב היו מקריבין כל י"ג שנה3 וז' שנים בגבעון, בסוף עשרים העלה דוד

את ארון ה' מקרית יערים אל בית עבד אדום הגתי, וישב ארון ה' בית עבד אדם

הגתי שלשה חדשים וגו' (שמואל ב' ו, יא)"...

למדנו, שבמשך עשרים שנה הארון היה בתחילה בערי פלישתים שבעה חודשים,

ואח"כ כתשע עשרה וחצי שנים בקרית יערים. בהמשך הועלה לירושלים ע"י דוד,

כשעדיין המשכן נשאר בגבעון. ואח"כ כל ימי דוד בירושלים עד שנבנה בית

המקדש בתחילת מלכות שלמה – הארון היה בירושלים, והמשכן היה בגבעון.

העבודה היום-יומית הציבורית של עם ישראל היתה בגבעון בבמה גדולה, ואילו

הארון היה בירושלים. כמבואר בסדר עולם רבה (ליינר, פרק יד): "אבל אהל מועד

שעשה משה במדבר ומזבח הנחשת שעשה בצלאל ומנורה ושלחן ואש שירדה

בימי משה, היו בבמה בגבעון, ואת צדוק הכהן ואחיו הכהנים לפני משכן ה' בבמה

אשר בגבעון וגו', ועמהם הימן וגו' (דברי הימים א' ט"ז, ט"ו), וכך היו עושין כל

חמשים שנה4 בגבעון עד שבאו לבית העולמים".

נשאלות השאלות: לאיזו תכלית דוד המלך מוציא את הארון מקרית יערים, ואם

כבר החליט להוציאו משם מדוע דוד לא משיב את הארון לגבעון למקומו בקדש

הקדשים, ובמקום זאת הוא מעלהו לירושלים. בירושלים הוא איננו מעלה אותו

להר הבית אלא נוטה לו אוהל בעיר דוד. ליד הארון הוא מקים מזבח בתור במה

קטנה להקרבת קרבנות (שאינה מצריכה כהן להקרבה), וקובע סדרי תפילה

מיוחדים מסביב לארון.

מטרת העלאת הארון לירושלים

בתנ"ך לא מבוארת המטרה העיקרית של דוד המלך בהעלאת הארון לירושלים.

בשמואל (ב' ו, ב) לא מוסבר מה טעמו של דוד. מסופר על כך כעובדה: "וַיָּקָם

וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה5 לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר

נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו".

בדברי הימים (א' יג, א-ד) מוסבר יותר: "וַיִּוָּעַץ דָּוִיד עִם שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת לְכָל

נָגִיד. וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְכֹל קְהַל יִשְׂרָאֵל אִם עֲלֵיכֶם טוֹב וּמִן ה' אֱלֹהֵינוּ נִפְרְצָה נִשְׁלְחָה

עַל אַחֵינוּ הַנִּשְׁאָרִים בְּכֹל אַרְצוֹת יִשְׂרָאֵל וְעִמָּהֶם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם בְּעָרֵי מִגְרְשֵׁיהֶם

וְיִקָּבְצוּ אֵלֵינוּ. וְנָסֵבָּה אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵינוּ אֵלֵינוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ בִּימֵי שָׁאוּל. וַיֹּאמְרוּ כָל

הַקָּהָל לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי יָשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי כָל הָעָם".

הרד"ק מפרש: "כי לא דרשנוהו בימי שאול – כי הוא החריב נוב עיר הכהנים וכתיב

בו ולא דרש בה'".

ובמיוחס לרש"י (שם פסוק א) מפרש: "ויועץ דוד עם שרי אלפים – שאמר להם

דוד כבר עסקתם בתקנתכם להיות לכם מלך להושיע לכם ועתה תעסקו בכבוד

אלהים".

והמצודות מפרש: "ונסבה וכו' – לדרוש בו ברבת עם להרבות כבוד הארון. אלינו –

אל ירושלים המרובה באוכלסין כי לא דרשנוהו בכבוד הראוי לו. ימי שאול – כי

בעבור שהרג נוב עיר הכהנים משרתי הארון בזה כאלו מיעט כבוד הארון".

ודברי כולם קשים לענ"ד. הרי בימי שאול המשכן ועבודתו עברו לגבעון, וא"כ אם

דוד רצה לחזק את עבודת השם היה צריך לחזק את המשכן בגבעון, ולא להסב

את הארון אליו.

נראה על כן כי דוד יוצר ומחזק בעם ישראל את דרישת ה'. הארון הוא היוצר

והפועל את השראת השכינה בישראל, דחיקת הארון לקרית יערים גורמת שכבי'

השראת השכינה אינה בגלוי, אין מקור לנבואה אין מקור לרוה"ק של התורה.

העולם עומד כבי' על עמוד העבודה העמוד של חיי שעה, אבל העמוד שיסודו

בשמים והוא משתית את הארץ על חיי עולם – חסר. בימי שאול הארון היה

'בגלות' וכל מקומו בישראל הוא שכינתא בגלותא כבי'. ומצד אחד הבמה הגדולה

בנוב וגבעון היא במת הציבור וסדרי העבודה מתקיימים בה כסדרן, אבל העיקר

חסר – השראת השכינה הגלויה המרכזית של כל ישראל. על כן צריך עתה לבנות

את קומת השראת השכינה בעם ישראל.

הסמ"ג במצות עשה קסג מבאר לגבי מצות בנין בית המקדש: "זמן מצוה זו של

בניין בית הבחירה לא הגיעה עד ימי דוד וכן הוא אומר בדוד (שמואל ב ז, א) ויהי

כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מכל אויביו מסביב ויאמר המלך אל נתן הנביא

הנה אנכי עומד בבית ארזים וארון ברית ה' יושב בתוך היריעה".

הוא אינו אומר זאת במפורש, אולם עולה מדבריו שדוד העלה את הארון כחלק

מתכניתו לבנות את בית המקדש. ואומר זאת במפורש הרד"ק (שמואל ב' ו, יז)

אשר מסביר:

"אבל עתה שהעלהו דוד לירושלם וידעו כי שם ישכון עדי עד כי קבלה היתה

בידם כי ירושלם עיר הקדש ושם יבנה בית המקדש, אעפ"י שלא ידעו באיזה מקום

מן העיר עד שבנה דוד מזבח על פי גד הנביא בגרן ארונה היבוסי וירד בו אש מן

השמים אז ידע דוד כי שם יבנה בית המקדש, אבל עד אותו זמן לא רצה דוד

להכניסו בבית מקורה אלא תחת יריעה כמו שהי' מקדם וגם עתה שהי' אהל מועד

בגבעון והמשכן, והארון ושתי הלוחות וכל כלי הקדש תחת היריעה היו, הכניס

הוא הארון הזה שבו שברי לוחות ג"כ תחת היריעה או זה הארון שהיו בו לוחות

השלמות והוא הנכון כמו שפירשנו למעלה במלחמת פלשתים שנלקח הארון, זה

הארון הוא שהכניסו לבית עולמים לתוך הדביר. אם כן זה הוא שהיו בו הלוחות

השלמות או השלמות והשבורות לדעת מי שאמר לוחות ושברי לוחות מונחין

בארון".

"ולמה לא הביא דוד את הארון לגבעון שהיה שם אהל מועד לפי שידע כי אהל

מועד היה עתיד לבא לירושלם וחשב כי בימיו יהיה זה והוא יבנה בית המקדש

לפיכך אחר שהביא הארון לירושלם שאל לנתן הנביא אם יבנה בית לה' ונתן אמר

לו כל אשר בלבבך עשה, ומלבו אמר לו נתן זה לא בנבואה כי חשב בלבו כמו

שחשב דוד כי הוא יבנה הבית".

לפי הרד"ק דוד תכנן לבנות את בית המקדש ועל כן העלה את הארון לירושלים,

אולם תכניתו של דוד השתבשה כאשר ה' הורה לו ע"י נתן שלא הוא יבנה את

הבית, ואז דרישת ה' (החסרה בימי שאול) המשיכה בסגנון זמני בירושלים

ובגבעון.

אבל יש להעיר על פירוש זה שכן דוד העלה את הארון לירושלים בתחילת מלכותו

בירושלים, בעוד שמקום המזבח ובית המקדש נגלה אליו רק בשנותיו לאחר הרעב

ומנְין העם שלא כראוי. המדרש (סע"ר פי"ד) אומר שארבעים ושלש שנה היה

הארון בציון עד שהוכנס לקה"ק בימי שלמה וא"כ שלשים ושתים שנה בימי דוד

עמד הארון בציוֹן באוהל. אמנם ניתן לטעון שמיד לאחר שהעלה את הארון קיבל

תשובה שלילית על בנין ביהמ"ק שחשב שמקומו ייגלה לו עם העלאת הארון, ואז

דוד סידר דרך אחרת חילופית עד ימי שלמה, לעבודת ה'.

אולם נראה יותר שמלכתחילה לדוד המלך היתה מטרה קודמת בהעלאת הארון.

אין אפשרות לבנית בית מקדש, מקום השראת שכינה קבוע בישראל, כאשר בית

המקדש נמצא במקום צדדי בתוך חיי הרוח של עם ישראל, כאשר תפיסת המקום

של התחברות כל דרכי העם עם רבש"ע – נמוכה. לפני בנין בית המקדש יש

הכרח להרים את כל בית ישראל למהות הרוחנית שלהם – "עם זו יצרתי לי

תהילתי יספרו". רק בתוך ממלכת כהנים שהיא בעצמה גוי קדוש בכל דרכיו,

שייכת בנית מקדש והשראת שכינה גלויה וקבועה. ועתה לאחר ההתגבשות

הלאומית יש מקום לעבודת ה' לאומית. המטרה של העלאת הארון לירושלים היא

העלאת כל מטרת הקיום הלאומי והשבת השראת השכינה בעם ישראל בחיבור

כל העם לה', בהנבעת הנבואה על הראויים לה. וע"כ הוא מעלה את הארון

למקומו העיקרי לירושלים, גיא חזיון, שמשם שואבים רוה"ק. בית המקדש הוא

הַחוֹתֵם את הפעולה הזו בעם ישראל, ולכן דוד יודע שאולי עוד לא הגיעה העת

ורק בימי בנו שלמה תצא המטרה המלאה לפועל.

כדברי הראי"ה (עולת ראיה ח"א, עמוד תל-תלב):

"מלכות בית דוד היא יסוד לאומה הישראלית, בזה שהיא הולכת עם הנהגת

מלכות שמים הדבוקה באומה בכללה לדורותיה, והיא נושאת עיניה למרחוק

ליסודו של עולם, וגם את הליכות הצדק והמשרים היא דנה ע"פ מדת הנצח

והאחרית הגדול שיש לכללות כנסת ישראל בעולם, לא ע"פ ההוה בלבדו, המרכך

לפעמים את הלב מפני המראה של השעה, מפני שאינו יודע אחרית דבר. זאת

היתה המעלה העליונה של דוד, שהיה לבבו שלם עם ד', ועל כן היתה מלכות

בית דוד ביסודה דבקה לנבואה, ועשה כל מעשה ע"פ עצת ד' הנשגבה, כי לא

ממלכת שעה היא כי-אם ממלכת עולמים, ששינויי הזמנים והדורות לא ישלטו

עליה".

כדי ליצור ממלכת עולמים יש לחבר את העם עם נצח ישראל, עם מלוא עבודת ה'

ומלוא סגולותיו הרוחניות-אלוקיות ורק אחרי כן יש מקום להשראת שכינה קבועה.

דוד בהעלאת הארון ובהכנת סדרי העבודה מסביבו מנסה לחבר את עם ישראל

כולו סביב לבו הרוחני.

העלאת הארון לירושלים

צריך לשים לב שבימי דוד המלך אנו מוצאים פעמיים בלבד הקהלת כל ישראל

בהעלאת הארון, בעוד שבהיות המקדש קיים, בג' רגלים ובהקהל כל ישראל

נאספים לירושלים, היינו לפחות ג' פעמים בשנה.

בהעלאת הארון מקרית יערים לירושלים (בשני השלבים) דוד מזמין את כל ישראל

להשתתף. בפעם הראשונה (שמו"ב ו, ה): "וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה'

בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים".

ובדה"י א' יג א-ה): "וַיִּוָּעַץ דָּוִיד עִם שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת לְכָל נָגִיד. וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְכֹל

קְהַל יִשְׂרָאֵל אִם עֲלֵיכֶם טוֹב וּמִן ה' אֱלֹהֵינוּ נִפְרְצָה נִשְׁלְחָה עַל אַחֵינוּ הַנִּשְׁאָרִים

בְּכֹל אַרְצוֹת יִשְׂרָאֵל וְעִמָּהֶם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם בְּעָרֵי מִגְרְשֵׁיהֶם וְיִקָּבְצוּ אֵלֵינוּ. וְנָסֵבָּה

אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵינוּ אֵלֵינוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ בִּימֵי שָׁאוּל. וַיֹּאמְרוּ כָל הַקָּהָל לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי

יָשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי כָל הָעָם. וַיַּקְהֵל דָּוִיד אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל מִן שִׁיחוֹר מִצְרַיִם וְעַד לְבוֹא

חֲמָת לְהָבִיא אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִקִּרְיַת יְעָרִים".

בפעולה זו (שמן הסתם ארכה זמן רב להודעה מן המלך על העלאת הארון

וחשיבותה) נקהלים כל ישראל, חלקם מן הסתם הולכים בדרכים שבועות רבים,

ויש בכך קישור וחיבור של כל העם לארון בית ה' ולעבודת ה'. בתקופה שעליה

לרגל בטלה (בשילה היתה עליה לרגל, בנוב וגבעון לא היתה חובה עי' במאמרי

על במה גדולה בספרי חבל נחלתו חלק יא סי' נג) היה בכך כינוס של כל ישראל

מזה עשרות שנים וקירובם לה' ולמלכות ישראל.

וכן בהעלאה השניה (שמו"ב ו, טו) מבית עובד אדום לאוהל המוכן לארון מסופר

בקצרה בשמואל: "וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר".

ובדברי הימים א' (טו, ג-ד): "וַיַּקְהֵל דָּוִיד אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת

אֲרוֹן ה' אֶל מְקוֹמוֹ אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ. וַיֶּאֱסֹף דָּוִיד אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וְאֶת הַלְוִיִּם".

ושם כח: "וְכָל יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר וּבַחֲצֹצְרוֹת

וּבִמְצִלְתָּיִם מַשְׁמִעִים בִּנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת".

ובהמשך (שמו"ב ו, יז-יט):

"וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן ה' וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת

לִפְנֵי ה' וּשְׁלָמִים. וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם ה'

צְבָאוֹת".

כיון שהבמות מותרות דוד יכול להעלות קרבנות בירושלים על במה קטנה. והוא

מחלק מנות לכל הציבור (לא מבואר אם מן השלמים או חולין): "וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם

לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה

אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ". וכן בדה"י.

פעולה זו של העלאת הארון לירושלים עם כל העם היא כמעט הפעולה היחידה

עליה אנו יודעים כפעולת קירוב העם לתורה ולעבודת ה'.

הפעם השניה היא בשנה האחרונה למלכותו כדברי סדר עולם רבה (פרק יד):

"ובשנה האחרונה התקין דוד המלך משמרות כהונה ולויה, והסדיר את כל הבית,

וכתיב שנת הארבעים למלכות דויד נדרשו וגו' (דברי הימים א כו לא)".

ואחרי זה נאמר בדברי הימים (א' כח, ח): "וְעַתָּה לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל קְהַל ה' וּבְאָזְנֵי

אֱלֹהֵינוּ שִׁמְרוּ וְדִרְשׁוּ כָּל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם לְמַעַן תִּירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה וְהִנְחַלְתֶּם

לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם עַד עוֹלָם".

הכנת המקדש ע"י דוד המלך

נראה שדוד המלך מעלה את הארון לירושלים ומקים על ידו מזבח כבמה קטנה

כהכנה לבית המקדש אשר יוקם בירושלים.

את המקום באופן כללי הוא יודע עוד מימי בריחתו לשמואל הנביא כמסופר

בזבחים (נד ע"ב): "דרש רבא, מאי דכתיב: (שמואל א' יט) וילך דוד ושמואל וישבו

בנויות ברמה, וכי מה ענין נויות אצל רמה? אלא, שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו

של עולם, אמרי, כתיב (דברים יז): וקמת ועלית אל המקום, מלמד שבית המקדש

גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות, לא הוו ידעי דוכתיה

היכא, אייתו ספר יהושע, בכולהו כתיב (יהושע יח): וירד ועלה הגבול ותאר הגבול,

בשבט בנימין ועלה כתיב וירד לא כתיב, אמרי: ש"מ הכא הוא מקומו. סבור

למבנייה בעין עיטם דמדלי, אמרי: ניתתי ביה קליל, כדכתיב: (דברים לג) ובין

כתפיו שכן. ואיבעית אימא: גמירי, דסנהדרין בחלקו דיהודה ושכינה בחלקו

דבנימין, ואי מדלינן ליה מתפליג טובא, מוטב דניתתי ביה פורתא, כדכתיב: ובין

כתפיו שכן. ועל דבר זה נתקנא דואג האדומי בדוד, כדכתיב: (תהילים סט) כי

קנאת ביתך אכלתני, וכתיב (תהלים קלב): זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע

לה' וגו' אם אבא באהל ביתי אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום

לה' וגו' הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדה יער, באפרתה – זה יהושע דקאתי

מאפרים, מצאנוה בשדה יער – זה בנימין, דכתיב (בראשית מט)" בנימין זאב

יטרף" (וכן בילקוט שמעוני יהושע רמז כד).

המקום המדוייק – בגורן ארונה היבוסי, נתגלה עם עצירת המגיפה בסוף ימי דוד.

כאמור בדברי הימים (א' כא כו-ל; כב, א):

"וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם

עַל מִזְבַּח הָעֹלָה. וַיֹּאמֶר ה' לַמַּלְאָךְ וַיָּשֶׁב חַרְבּוֹ אֶל נְדָנָהּ. בָּעֵת הַהִיא בִּרְאוֹת דָּוִיד כִּי

עָנָהוּ ה' בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי וַיִּזְבַּח שָׁם. וּמִשְׁכַּן ה' אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה בַמִּדְבָּר וּמִזְבַּח

הָעוֹלָה בָּעֵת הַהִיא בַּבָּמָה בְּגִבְעוֹן. וְלֹא יָכֹל דָּוִיד לָלֶכֶת לְפָנָיו לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים כִּי

נִבְעַת מִפְּנֵי חֶרֶב מַלְאַךְ ה'. וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱ-לֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה

לְיִשְׂרָאֵל".

ובמצודת דוד (דה"י א' כב, א) מפרש: "זה הוא וכו' – במקום הזה יבנה הבית".

וכן המלבי"ם (דה"י א' כא, כח): "בעת ההיא. זה נמשך אל מה שיאמר בסימן כ"ב

(א) שאמר זה הוא בית ה', שזה נודע לו, א] ממה שראה כי ענהו ה', הוא מה

שירדה אש מן השמים ונעצרה המגפה. ב] ממה שזבח שם, שזה היה עפ"י ה',

הגם שמשכן ה' ומזבח העולה היה בעת ההיא בגבעון, ולא יכול דוד ללכת כי

הבטיחו המלאך והוכרח להעלות דוקא שם, ושם לא נבעת מן המלאך, הגם

שהתראה שם כנ"ל פסוק כ', מכל זה ידע שהוא מקום המיועד לבית הבחירה,

וע"כ ויאמר דוד זה הוא בית ה' האלהים וכו'".

על דוד המלך נאסרה בניית הבית, אולם לא נאסר עליו להכין והוא אמנם מכין

ככל שניתן כמבואר בפרק כב: אבנים ועצים וברזל, נחושת, כסף, זהב. הוא מכין

משמרות כהונה ולויה לעבודה בבית המקדש (כג-כו). מחלק את העם למחלקות

לעבודת בית המלך (כז), הוא אוסף את העם ומצוה אותם לעזור לשלמה בבנין

בית המקדש.

והוא מכין הכנות רוחניות לבניה: הוא מעביר לשלמה את כל תכנית בית המקדש

(דה"י א' כח יא-יט): "וַיִּתֵּן דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ אֶת תַּבְנִית הָאוּלָם וְאֶת בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו

וַעֲלִיֹּתָיו וַחֲדָרָיו הַפְּנִימִים וּבֵית הַכַּפֹּרֶת... הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה' עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת

הַתַּבְנִית". ובירושלמי (מגילה פ"א ה"א): "ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק

מגילה שמסר שמואל לדוד ניתנה להידרש... ".

ודוד כורה את השיתין: "אמר ליה רב חסדא לההוא מדרבנן דהוי קמסדר אגדתא

קמיה, אמר ליה: שמיע לך הני חמש עשרה מעלות כנגד מי אמרם דוד? – אמר

ליה, הכי אמר רבי יוחנן: בשעה שכרה דוד שיתין, קפא תהומא ובעי למשטפא

עלמא, אמר דוד חמש עשרה מעלות והורידן". (סוכה נג ע"א).

ומכין משמרות כהונה ולויה לעבודה בבית המקדש כאמור בדה"י (א' כג-כו).

סדרי 'העבודה' של הארון

מסופר בדברי הימים (א' טז, א): "וַיָּבִיאוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל

אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִיד וַיַּקְרִיבוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי הָאֱלֹהִים".

ובהמשך (פס' ד-ז): "וַיִּתֵּן לִפְנֵי אֲרוֹן ה' מִן הַלְוִיִּם מְשָׁרְתִים וּלְהַזְכִּיר וּלְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל

לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. אָסָף הָרֹאשׁ וּמִשְׁנֵהוּ זְכַרְיָה יְעִיאֵל וּשְׁמִירָמוֹת וִיחִיאֵל וּמַתִּתְיָה

וֶאֱלִיאָב וּבְנָיָהוּ וְעֹבֵד אֱדֹם וִיעִיאֵל בִּכְלֵי נְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת וְאָסָף בַּמְצִלְתַּיִם מַשְׁמִיעַ.

וּבְנָיָהוּ וְיַחֲזִיאֵל הַכֹּהֲנִים בַּחֲצֹצְרוֹת תָּמִיד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים. בַּיּוֹם הַהוּא אָז

נָתַן דָּוִיד בָּרֹאשׁ לְהֹדוֹת לַה' בְּיַד אָסָף וְאֶחָיו".

וכאן מובא מזמור בדה"י שחלקו מופיע בתהלים פרק קה (א-טו), וחלקו השני הוא

בתהלים פרק צו (בהבדלים קטנים).

וכך מתואר ומוסבר מזמור זה וסדרי העבודה בסדר עולם רבה (ליינר, פרק יד):

"בשחר היו אומרים הודו לה' קראו בשמו וגו' (דה"י א' טז, ח), עד אל תגעו במשיחי

וגו' (שם, כב), ובין הערבים היו אומרים שירו לה' כל הארץ וגו' (שם, כג), עד

ויאמרו כל העם אמן והלל לה' (שם, לו)6, וכך היו אומרים כל ארבעים ושלש שנה

לפני הארון, עד שהביאו שלמה לבית העולמים... אבל אהל מועד שעשה משה

במדבר ומזבח הנחשת שעשה בצלאל ומנורה ושלחן ואש שירדה בימי משה, היו

בבמה בגבעון, ואת צדוק הכהן ואחיו הכהנים לפני משכן ה' בבמה אשר בגבעון

וגו', ועמהם הימן וגו' (שם טו), וכך היו עושין כל חמשים שנה בגבעון עד שבאו

לבית העולמים... ובשנה האחרונה התקין דוד המלך משמרות כהונה ולויה,

והסדיר את כל הבית, וכתיב שנת הארבעים למלכות דויד נדרשו וגו' (דברי הימים

א כו, לא)".

את המזמור והתחלקותו מבאר המלבי"ם (דה"י א' טז, ח) כך:

"הנה מבואר בסדר עולם שמזמור הראשון עד פסוק כ"ג היו אומרים בבקר,

והמזמור השני מפסוק כ"ג ואילך היו אומרים בין הערבים, ומזמור הראשון יסדו דוד

בספר תהלותיו סי' ק"ה, ושם פירשנו הדברים כפי דרכנו והקורא ידרוש פירושו

משם, לבד שבא פה בקצת שנוים, כי במזמור זה בא להזכיר שה' הבטיח את

הארץ לאברהם, ושצוה להאומות בל יגעו בם ודבר צוה קיים לאלף דור, כי כן

הראה נפלאותיו בשדה פלשתים, בל יגעו בארון קדשו ובישראל עמו. ושם (תהלים

קה, ו) אמר זרע אברהם עבדו, כי ראשית ההבטחה היתה לאברהם, ופה אמר זרע

ישראל, כי נפלאותיו בארון היה מצד ישראל אבי האומה ביחוד. ושם (ח) אמר זכר

לעולם בריתו, ופה אמר זכרו, מצוה עתה שישראל יזכרו בריתו וישמרוהו. וכן יש

להבין יתר השנויים".

ובפסוק כג מבאר המלבי"ם: "שירו. מזמור זה נמצא בספר תהלות סי' צ"ו, וכבר

פירשתי המזמור וענינו בפי' ס' תהלות, ויש גם בזה איזה שנויים כפי הצורך לענין

הארון, שכונת ההודאה על הנס והפלא שעשה ה' ע"י הארון בעת שבו אותו

פלשתים, ועי"כ הכירו העמים נפלאותיו ושכל אלהי העמים אלילים, כי דגון

אלהיהם נפל לפני ארון ה'. ושם (ו) אמר עוז ותפארת במקדשו, ופה אמר עז וחדוה

במקומו, כי הגם שישב הארון בשדה פלשתים הראה את עוזו ושמח על מפלת

אויביו. שם אמר (ח) שאו מנחה ובאו לחצרותיו, ובכאן אמר שאו מנחה ובאו לפניו,

כי פה ידבר שה' שוכן אצל הארון, והבאים באים לפניו"...

ונלע"ד שניתן להבין חלק זה של המזמור כיחס הכללי של האומות לה' ולישראל

עמו ולאו דוקא כבא לספר את נפלאות הארון בפלישתים. וכן מזמור זה נאמר

בקבלת שבת.

כאמור, פרט למזמור שנאמר לפני הארון, דוד מחלק לויים לעבודת שירה לפני

הארון, וכהנים ולויים לעבודה בגבעון. כך נאמר בהמשך (שם לז-מב): "וַיַּעֲזָב שָׁם

לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לְאָסָף וּלְאֶחָיו לְשָׁרֵת לִפְנֵי הָאָרוֹן תָּמִיד לִדְבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. וְעֹבֵד

אֱדֹם וַאֲחֵיהֶם שִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה וְעֹבֵד אֱדֹם בֶּן יְדִיתוּן וְחֹסָה לְשֹׁעֲרִים. וְאֵת צָדוֹק הַכֹּהֵן

וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' בַּבָּמָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן. לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַה' עַל מִזְבַּח

הָעֹלָה תָּמִיד לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב וּלְכָל הַכָּתוּב בְּתוֹרַת ה' אֲשֶׁר צִוָּה עַל יִשְׂרָאֵל. וְעִמָּהֶם

הֵימָן וִידוּתוּן וּשְׁאָר הַבְּרוּרִים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת לְהֹדוֹת לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וְעִמָּהֶם

הֵימָן וִידוּתוּן חֲצֹצְרוֹת וּמְצִלְתַּיִם לְמַשְׁמִיעִים וּכְלֵי שִׁיר הָאֱלֹהִים וּבְנֵי יְדוּתוּן לַשָּׁעַר".

מתבאר כי דוד חילק את הלויים בין המשכן בגבעון לבין הארון בירושלים. לפני

הארון עבדו רק לויים חלק בשירה וחלק כשוערים. בעוד שבגבעון כהנים

להקרבת קרבנות ושאר סדרי העבודה ולויים לשירה ולשוערים.

מבאר הרד"ק (דה"י א' טז, לז): "ויעזב שם לפני ארון הברית ה' וכו' – עזב שם אסף

ושאר המשוררים לעמוד תמיד לפני הארון ולשרת ולשורר ולזמר דבר יום ביומו

מעלות עולות כי זה מקריב בבמה קטנה. ולצדוק הכהן ולאחיו הכהנים אמר שילכו

לגבעון לפני משכן ה' לעשות העולות בקר וערב כי שם היתה הבמה הגדולה ואין

מקריב בה אלא כהן".

היינו דוד מחד משאיר את היתר הבמות במקומו. הוא אינו מחזיר את הארון למשכן

בגבעון וגם כשהוא קובע את מקום הארון בירושלים הוא אינו מביא את המשכן או

את כליו לירושלים. לפני הארון הוא מקריב בבמה קטנה ועולות בלבד, ואילו

בגבעון כל סדרי המשכן של במה גדולה7.

נראה לענ"ד כי ההוראה שלא להחזיר את הארון לגבעון היא עפ"י נביא. וכן

ההוראה שלא להעביר את הבמה הגדולה למקום אחר, ולא לירושלים.

התיקון הרוחני-לאומי בהעלאת הארון

דוד מתקן שירה לפני הארון ללא קרבנות. לכאורה יש בכך רק תיקון עיוות

שהארון על גבול ישראל בקצה הממלכה, מונח כבי' ללא תועלת במקום נידח.

אולם נראה שדוד מכין דוקא ע"י הארון את העם לעבודת ה' במדרגה גבוהה יותר.

יש כאן מעין 'נתיב עוקף מקדש' שהרי סדרי העבודה ממשיכים בגבעון. אבל דוד

ע"י הארון מכין את העם לקישור עם המקום שלא ע"י הבמה בגבעון.

ונראה שהיא הכנה לקבלת תורה, רוה"ק ונבואה ע"י הארון השוכן בירושלים.

כך כותב הרב זצ"ל בספרו אורות (אורות התחיה סי' סט):

"הַתְּשׁוּבָה הַגְּדוֹלָה, שֶׁתְּחַיֶּה אֶת הָאֻמָּה וְתָבִיא גְּאֻלָּה לָהּ וְלָעוֹלָם, תִּהְיֶה תְּשׁוּבָה

שֶׁנּוֹבַעַת מֵרוּחַ הַקּדֶשׁ שֶׁיִּתְרַבֶּה בָּהּ. כִּשְׁרוֹן הַנְּבוּאָה בִּמְקוֹרוֹ, קדֶם שֶׁהוּא מִתְפַּתֵּחַ

בִּמְלֹאוֹ, הֲרֵי הוּא רוּחַ הַקּדֶשׁ, אֲשֶׁר נִזְדַּוֵּג לְיִשְׂרָאֵל בִּתְחִלַּת מַטָּעָם, "וְרוּחֲךָ הַטּוֹב

נָתַתָּ לְהַשְׂכִּילָם" (נחמיה ט, כ). רוּחַ-קדֶשׁ זֶה אֵינוֹ סָר מִבְּחִירֵי הָאֻמָּה, מְפַעֵם הוּא

בְּכָל יִשְׁרֵי לֵב, לְפִי שִׁעוּר וְעֵרֶךְ מְיֻחָד, לְכָל אֶחָד לְפִי מִדָּתוֹ: מְרוֹמֵם וּמְעַדֵּן הוּא אֶת

רוּחַ גְּדוֹלֵי דֵּעָה, חַכְמֵי לֵב הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, גְּדוֹלֵי הַנְּדִיבִים, שֶׁכָּל הַמְשָׁכַת

חַיֵּיהֶם הָרוּחָנִיִּים הוּא נַחַל גָּדוֹל שֶׁל טוֹב וָחֶסֶד, מְשׁוֹרְרִים מְלֵאֵי רוּחַ מוּסָר וְקָדוֹשׁ,

חוֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. וְרוּחַ הַקּדֶשׁ בִּיסוֹדוֹ הַכְּלָלִי גָּנוּז

הוּא בְּאוֹצַר הַחַיִּים הַגָּדוֹל שֶׁל הַנְּשָׁמוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, הֶחָשׁוֹת אֶת הוֹד רָזֵי תּוֹרָה, וְאֶת

שִׁפְעַת יִקְרַת פְּנִימִיּוּתָהּ שֶׁל הָעֲבוֹדָה הָאֱלֹהִית בְּהַדְרַת גְּדֻלָּתָהּ, הַמַּקְשִׁיבִים קוֹל

קְדֻשַּׁת הַחַיִּים, וּזְמִירוֹת פִּרְקֵי שִׁירָה מִן הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם, מִיַּמִּים

וּתְהוֹמוֹת וְכָל מְלֹאָם, וְנִשְׁמַת כָּל יְצוּר, וּמֵרִגְשֵׁי כָּל מַרְגִּישׁ, הַמִּתְעַלִּים וּמִתְרוֹמְמִים

בְּרוֹמְמוּת הָאַחְדוּת הָעֶלְיוֹנָה, בְּעָשְׁרָהּ הַגָּדוֹל, הַנַּעֲרָץ וְהַמַּבְהִיק. גָּנוּז הוּא רוּחַ

הַקּדֶשׁ, בַּנְּקֻדָּה הַפְּנִימִית הָעַזִּיזָה שֶׁל נִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל, חָתוּם וְטָמִיר הוּא בְּאוֹצַר

הַמַּהוּתִיּוּת הַיִּשְׂרְאֵלִית, שֶׁהַקּדֶשׁ הָאֱנוֹשִׁי כֻּלּוֹ הוּא סְגֻלַּת סְגֻלָּתָהּ. בִּגְבר כּחַ יִשְׂרָאֵל

הַקְּדֻשָּׁה מִתְגַּבֶּרֶת, בְּכָל מָקוֹם שֶׁפְּעֻלַּת יִשְׂרָאֵל חַיָּה, אוֹר אֱלֹהֵי אֱמֶת מִתְלַהֵב, מֵאִיר

וּמַגִּיהַּ. עמֶק חֶסֶד עֶלְיוֹן זֶה, זִיו בָּרָק מִתְנוֹצֵץ בְּצַחְצָחוֹת עֶלְיוֹנוֹת בְּכָל אפֶן שֶׁהוּא

מִתְגַּלֶּה, אֲפִלּוּ בְּדֶרֶךְ טִבְעִית פְּשׁוּטָה, אֲפִלּוּ בְּמִשְׁאֲלֵי הַחַיִּים הַיּוֹתֵר רְגִילִים, וַאֲפִלּוּ

בִּשְׁעַת קַלְקָלָה וָחֵטְא, אוֹר הָאֱלֹהִי אֵינֶנּוּ כָּבֶה, וְ"נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם8"

(שמואל א' טו, כט).

דוד על ידי העלאת הארון והצבתו בירושלים ע"י מעון המלך מרכז את ישראל

סביב המלכות ודוחק כבי' את הבמה בגבעון למקום יותר צדדי בחיי העם. יש בכך

איזה 'עיוות מתקן' של העלאת האומה למקום מרכזי לעבודת ה' והכנת האומה

למרכז חיים אחד על אף שהבמה בגבעון נדחקת בכך.

את השלמת התיקון וחזרה למצב השלם והמתוקן עושה שלמה בנו, כאשר הוא

מקבל את החכמה דוקא בגבעון (דה"י ב' א, ו): "ויעל שלמה שם על מזבח

הנחשת לפני ה' אשר לאהל מועד ויעל עליו עלות אלף". ובהמשך (פס' יב-יג):

"החכמה והמדע נתון לך ועשר ונכסים וכבוד אתן לך אשר לא היה כן למלכים

אשר לפניך ואחריך לא יהיה כן. ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלם מלפני

אהל מועד וימלך על ישראל". היינו שלמה חוזר ומחבר בין המלכות לבמה בגבעון

עד שהוא מסיים לבנות את המקדש ומכניס את הכלים ואת הארון לבית המקדש.

ואז המלכות מחוברת עם המקדש בחיבור שלם.

המטרה הכללית – דרישת ה'

לשם הבנת פעליו של דוד המלך צריכים להעמיק במושג דרישת ה' בדברי הימים.

חז"ל (ב"ב טו ע"א) מלמדים כי "עזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים עד לו".

היינו המספר והכותב את דברי הימים ברוח הקודש הוא עזרא הסופר. בספר עזרא

משתמש במושג דרישת ה'. כאמור בעזרא (ו, יט-כא): "ויעשו בני הגולה את הפסח

בארבעה עשר לחדש הראשון. כי הטהרו הכהנים והלוים כאחד כלם טהורים

וישחטו הפסח לכל בני הגולה ולאחיהם הכהנים ולהם. ויאכלו בני ישראל השבים

מהגולה וכל הנבדל מטמאת גוי הארץ אלהם לדרש לה' א-להי ישראל".

ושוב בתיאור תפקידו של עזרא (ז, י): "כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה'

ולעשת וללמד בישראל חק ומשפט".

דרישת ה' אינה תיאור של אחת מדרכי לימוד התורה או דרך מסוימת לעבודת ה' –

דרישת ה' בלשונו של עזרא הסופר היא כל החיבור על כל דרכיו וצינורותיו שבין

ישראל לאביהם שבשמים. כל המעשים המידות והמחשבות, כל לימוד התורה

וקיומה עד מדרגות עליונות של נבואה ורוה"ק, כל תפילה וצעקה, כל גמילות

חסדים ודרכי שלום שבין אדם לחברו, כל סדרי העבודה והקרבנות בבית

המקדש, כל קיום כל המצוות בכל מדרגות קיומן – הכל כלול במושג דרישת ה'.

וזה פעלו של דוד המלך לחבר בין ישראל לאביהם שבשמים, ליצור את עבודת כל

עם ישראל את רבש"ע. כל החיים הלאומיים של הציבור ושל הפרט צריכים להיות

בלועים כביכול מסביב לציר זה.

ולכן כאשר עזרא מתאר את מלכות שאול המלך הוא מסכמה בכמה משפטים

המבליטים את חסרון דרישת ה' במלכות שאול: "וימת שאול במעלו אשר מעל

בה' על דבר ה' אשר לא שמר וגם לשאול באוב לדרוש. ולא דרש9 בה' וימיתהו

ויסב את המלוכה לדויד בן ישי" (דברי הימים (א' י, יג-יד). כשמרכז החיים של

מלך ישראל פונה מה' לענייני חול וטומאה אי אפשר להמשיך וצריכים להעבירו.

ובדברי הימים (א' כב, יז-יט) הוא מביא את דברי דוד לשרי ישראל לאחר שהתברר

לו שהוא לא יבנה את בית המקדש: "ויצו דויד לכל שרי ישראל לעזר לשלמה בנו.

הלא ה' א-להיכם עמכם והניח לכם מסביב כי נתן בידי את ישבי הארץ ונכבשה

הארץ לפני ה' ולפני עמו. עתה תנו לבבכם ונפשכם לדרוש לה' א-להיכם וקומו

ובנו את מקדש ה' הא-להים להביא את ארון ברית ה' וכלי קדש הא-להים לבית

הנבנה לשם ה'".

בכתיבת עזרא בדברי דוד בדה"י מופיע הביטוי של דרישת ה' שוב ושוב:

בתהלים (קה, ג-ד): "התהללו בשם קדשו ישמח לב מבקשי ה'. דרשו ה' ועזו

בקשו פניו תמיד". וכן במקבילו בדה"י (א' טז), ולפי סד"ע דוד תיקן שיאמרוהו

לפני הארון בירושלים (ואנו אומרים אותו בשחרית כל בוקר).

בדברי הימים (א' כא, ל) לאחר עצירת המגיפה: "ולא יכל דויד ללכת לפניו לדרש

אלהים כי נבעת מפני חרב מלאך ה'".

בעת העברת המלכות לשלמה (דה"י א' כח, ח ט): "ועתה לעיני כל ישראל קהל

ה' ובאזני אלהינו שמרו ודרשו כל מצות ה' אלהיכם למען תירשו את הארץ הטובה

והנחלתם לבניכם אחריכם עד עולם. ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו

בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין אם

תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד".

נספח – לימוד התורה ועבודת ה' בימי דוד המלך

לפי דברינו לכאורה היינו צריכים למצוא אצל דוד עבודת דרישת התורה ולימוד

תורה בכל רחבי א"י והשבטים, אולם אין על כך שום עדות אפילו מדרשית (בניגוד

לחזקיה) יש מעט מאד עדויות על לימודו, פסיקת ההלכה ועבודת ה' שלו האישית.

בברכות (ד ע"א): "כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לא חסיד

אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות

בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה. ולא עוד: אלא כל מה שאני עושה

אני נמלך במפיבשת רבי, ואומר לו: מפיבשת רבי! יפה דנתי, יפה חייבתי? יפה

זכיתי? יפה טהרתי? יפה טמאתי? ולא בושתי".

ולפני כן (ברכות ג ע"ב): "כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע

חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה

עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו

לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה. אמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה.

אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו. אמר להם: לכו

ופשטו ידיכם בגדוד. מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין, ושואלין באורים

ותומים".

וכן בבבא קמא (ס ע"ב): "ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר

בשער, ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר

בשער [וגו'] (שמואל ב' כ"ג) – מאי קא מיבעיא ליה? אמר רבא אמר ר"נ: טמון

באש קמיבעיא ליה, אי כר' יהודה אי כרבנן, ופשטו ליה מאי דפשטו ליה. רב הונא

אמר: גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מטמרי פלשתים בהו, וקא מיבעיא ליה:

מהו להציל עצמו בממון חבירו? שלחו ליה: אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל

אתה מלך אתה, [ומלך] פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו. ורבנן, ואיתימא רבה

בר מרי אמרו: גדישים דשעורין דישראל הוו וגדישין דעדשים דפלשתים, וקא

מיבעיא להו: מהו ליטול גדישין של שעורין דישראל ליתן לפני בהמתו, על מנת

לשלם גדישין של עדשים דפלשתים? שלחו ליה: (יחזקאל ל"ג) חבול ישיב רשע

גזילה ישלם, אף על פי שגזילה משלם – רשע הוא, אבל אתה מלך אתה, ומלך

פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו".

אנו לומדים ממקורות נוספים על דוד המלך כיסוד תורה שבע"פ בדורו, כאמור

בהקדמה ליד החזקה לרמב"ם: "ושמואל קיבל מעלי ובית דינו. ודוד קיבל

משמואל ובית דינו". וסנהדרין כנראה היתה יושבת עם דוד ומפרשת את התורה

עפ"י כללי תורה שבע"פ. אבל איננו מוצאים את דוד מלמד תורה או עוסק בהפצת

תורה. נראה שחלק מבניית הלב הארגוני בירושלים קשור גם להעמדת התורה

חיבור השבטים והסנהדריות לשבטים עם בית דינו של דוד.

נראה שחלק מהדברים שונים מסדרי הלימוד של בית שני עד דורנו של תורה

שבע"פ וחלק התנ"ך אינו מספר.

וכמובן כתיבה וסידור של ספר תהלים – (ב"ב יד ע"ב): "דוד כתב ספר תהלים ע"י

עשרה זקנים...". וברש"י: "כתב בו דברים שאמרו זקנים הללו שהיו לפניו ויש שהיו

בימיו כגון אסף והימן וידותון מן הלוים המשוררים".

והם הלויים ששוררו ע"י הארון בירושלים.

אולם כשנמצה את הרשימה על מפעלי דוד המלך, התנ"ך וכן חז"ל לא מרבים

בתיאור הפצת התורה ועבודת ה' בימי דוד המלך ועל ידו.