חבל נחלתו טו סד
סימן סד
רוצח בשוגג במדבר ובארץ ישראל
א. במדבר – רוצחים בשוגג היו נקלטים במחנה לויה
מה היו עושים בזמן שנסעו ממקום למקום, מי או מה היה שומר על רוצחים בשוגג
שלא יהרגם גואל הדם?
במכות (יב ע"ב): "ת"ר: ושמתי לך מקום וגו', ושמתי לך – בחייך, מקום –
ממקומך, אשר ינוס שמה – מלמד שהיו ישראל מגלין במדבר. להיכן מגלין?
למחנה לויה".
ופרש רש"י:
"מקום ממקומך – שתהא מחנה לויה קולטת ואף ערי מקלט יהיו ערי לויה".
ובריטב"א: "מלמד שהיו ישראל מגלין במדבר, פי' דהא משום דא ודאי אמר ליה
בחייך ובמקומך מן הסתם, ולכך היו גם ערי מקלט מערי הלויים לפי שהיה
במדבר המקלט במחנה שלהם".
וכן בזבחים (קיז ע"א) וברש"י עה"ת בפר' משפטים.
וא"כ זה היה בחניות, אולם במסעות היכן היו נוסעים רוצחים בשוגג הלא
התחומים של מחנה לויה בטלו וא"כ נסיעתם בתוך מחנה לויה אינו מצילם מגואל
הדם.
וניתן לומר כדברי המשך חכמה (במדבר כ, כט) "ויבכו את אהרן וכו' כל בית
ישראל. פירוש, הכתוב מספר לנו בזה שלא היה כל הארבעים שנה רוצח נפש
בשוגג שהיה נגלה למחנה לויה, והיה נפרד מביתו וממשפחתו. שאם היה, הלא
חזרו במיתת אהרן – 'מות הכהן הגדול' (להלן לה, כה) – והיה להם לשמוח".
היינו, מכך שכל ישראל הצטערו על מות אהרן ניתן ללמוד שלא היו בציבור
רוצחים בשוגג שהיו שמחים על מיתת אהרן שכן היא משיבה אותם לשבטם
ולמשפחתם.
אלא שאם היתה שמירה אלוקית כה גדולה שלא היו צריכים לחוש מהריגה בשוגג
גם לא היו זקוקים להכין מקום לקליטת רוצחים בשוגג.
וניתן לומר שהיו מוסרים לו שני תלמידי חכמים כאמור במכות (ט ע"ב) למנוע
מגואל הדם לפגוע בו.
אמנם מתוספות בזבחים (קיז ע"א) משמע שאולי קדושת מחנה לויה לא פקעה אף
בשעת מסעות כך כתבו תוס' לגבי אכילת קודשים בכל מחנה ישראל במדבר:
"בשעת סילוק המסעות אין נפסלין אלא מוליכן עמו ובמקום חנייתן אוכלין במחנה
כך פירש בקונטרס. ונראה דאף שעת הליכתם שרי כיון דאמרי' לעיל (דף סא.)
אף על פי שנסע אהל מועד הוא ודוקא לקדשים קלים אף על פי שנסע אהל מועד
הוא אבל קדשי קדשים דבעי מחיצה כיון דנסתלקו מסעות אין מחנה שכינה קיים
ולחם הפנים ושאר קדשי קדשים מיפסלי ביוצא כדמוכח במנחות בפ' שתי הלחם
(דף צה.) ולעיל בפ' קדשי קדשים (דף ס:) דאמר בשני מקומות קדשים נאכלין
ומוקי לה בקדשי קדשים ולאחר שיפרקו לוים את המשכן היינו כל זמן שלא נסע
מכל וכל דעדיין המזבח וקלעי החצר במקומן".
עולה מתוספות שבניגוד לרש"י שפרש קדשים קלים היו נאכלים במחנה ישראל
בשעת חנייתן, הרי תוספות מסבירים אף בשעת מסעות היו מותרים לאוכלם
משום מחנה ישראל שהתקיים אף בשעת מסעות.
עולה איפוא השאלה: כמי נידון מחנה לויה במדבר – כמחנה ישראל או כמחנה
שכינה. ונראה לומר שמחנה לויה הוא כשומר של מחנה שכינה וכשם שבקה"ת
אמרו נתפרדה החבילה ה"ה לגבי מחנה לויה שכשבטל מחנה שכינה משום
המסע אף מחנה לויה בטל ועדיין צ"ע.
ב. האם מחנה לויה היה קולט גם בארץ ישראל היינו הר הבית?
כאמור לעיל במדבר מחנה לויה היה קולט רוצחים בשוגג. ונאמר במכילתא דרבי
ישמעאל (משפטים, מסכתא דנזיקין, פרשה ד): "ושמתי לך מקום. אבל לא שמענו
להיכן, הרי אתה דן, נאמר מנוס לשעה, ונאמר מנוס לדורות, מה מנוס האמור
לדורות, ערי הלוים קולטות, אף מנוס האמור לשעה, מחנות הלוים קולטות".
והשאלה היא האם ניתן ללמוד דורות משעה שמחנה לויה בבית המקדש יקלוט
רוצחים בשוגג.
בתוספתא כלים (ב"ק, פ"א הי"ב) נאמר: "מפתח הר הבית ועד שער ניקנור מחנה
לויה". וכן בספרי (נשוא פיס' א) ובזבחים (קטז ע"ב).
בזבחים שם נאמר: "ובשילה לא היו אלא שני מחנות בלבד".
ומסיקה הגמ' בדף קיז ע"א: "ומאי לא היו אלא שתי מחנות? לקליטה". היינו לגבי
הרחקת טמאים אף בשילה היו שלש מחנות כאמור במס' כלים (פ"א מ"ח): "הר
הבית מקודש ממנו שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם החיל מקודש ממנו
שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסים לשם עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול
יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת". וכ"כ הגר"א: "כנגד מחנה לויה: הר הבית
והחיל ועזרת נשים" (שם מ"ט). אבל בשילה לא היה מחנה לויה לענין קליטת
רוצחים.
וכן ברש"י (זבחים קיז ע"א): "אלא כולהו הוו – ודקתני לא היו אלא שתי מחנות
לענין קליטה הוא דנסתלקה תורת מחנה לויה מלקלוט את ההורגים שוגג"2.
מסביר זאת המשך חכמה (שמות כא, יג) "בפרק פרת חטאת (זבחים) דף קטז, ב
אמרינן: ובשילה לא היו אלא שני מחנות בלבד, יעויין שם דמסיק לקליטה. נראה
קצת טעם דאבדה בשילה מחנה לויה חשיבותה, משום דכתיב בשופטים (יח,
לא): "וישימו להם פסל מיכה (אשר עשה) כל ימי היות בית האלקים בשלה". ושם
במיכה כתיב (שם יז, יג): "ויאמר מיכה עתה ידעתי כי ייטיב ה' לי כי היה לי הלוי
לכהן", הרי דהמכשול היה דהואיל והיה לוי ממשרתי בית המקדש. לכן בטלה אז
קדושת מחנה לויה ונתחללה כבודה ומעלתה גם כן, ולכן לא היתה קליטה
לרוצח. וטעם זה מושכל, וכמו שאמרו בלגה חלונה סתומה סוף סוכה יעויין שם".
טעם זה ניתן להיאמר לגבי שילה אולם לגבי בית המקדש בירושלים לכאורה אינו
שייך, וא"כ יש מקום לומר שאף מחנה לויה בירושלים קולט רוצחים בשוגג. ויש
מקום לומר שמעלת המקום במדבר גרמה לקלוט רוצחים וא"כ קל וחומר לדורות
שמחנה לויה יקלוט. אולם לא מצאתי (בעניי) מי שאומר כך.
ונראה שכיון שלמחנה לויה בארץ ישראל (בין בשילה ובין בבית עולמים) לא היה
שום קשר עם הלויים, אלא הוא נתכנה כך על שם המחנה שהיה במדבר, אבל מן
הצד ההלכתי לא היה לו שום קשר עם הלויים, והוא מחנה שני בחשיבותו
ובהלכותיו לענין טומאה וטהרה ושילוח טמאים, ממילא אין סיבה שיקלוט בארץ
ישראל. (ורק גג המזבח היה קולט כהן ועבודה בידו בירושלים אבל זו קליטה
להצלה ולא למחיה עי' רמב"ם הל' רושה"נ פ"ה הי"ב-יד.)
ג. מדוע אי אפשר היה לברר עפ"י המן האם רוצח בשוגג לפנינו?
ביומא (עה ע"א): "תניא אידך: גד – שמגיד להם לישראל אי בן תשעה לראשון ואי
בן שבעה לאחרון. לבן – שמלבין עונותיהן של ישראל. תניא, רבי יוסי אומר: כשם
שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כך המן מגיד להם
לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין. כיצד? שנים שבאו לפני משה לדין זה אומר:
עבדי גנבת, וזה אומר: אתה מכרתו לי. אמר להם משה: לבוקר משפט. למחר אם
נמצא עומרו בבית רבו ראשון – בידוע שזה גנבו, אם נמצא עומרו בבית רבו שני
בידוע שזה מכרו לו. וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין. זה אומר: היא סרחה
עלי, והיא אומרת: הוא סרח עלי. אמר להם משה: לבקר משפט. למחר, אם נמצא
עומרה בבית בעלה – בידוע שהיא סרחה עליו, נמצא עומרה בבית אביה – בידוע
שהוא סרח עליה".
ופרש רש"י:
"אם בן תשעה וכו' – לפי שנאמר (שמות טז): וימודו בעומר בין שליקט הרבה בין
שליקט מעט מוצא עומר לגולגולת ואם נמצא יתר בבית הראשון בידוע שבן
תשעה לראשון הוא ואם בבית האחרון בידוע שבן האחרון הוא".
"הוא סרח עלי – ותובעתו כתובתה".
וא"כ ה"ה לגבי רוצח בשוגג הרי העומר שלו היה צריך להימצא ע"י מחנה לויה,
ואם הוא הרג במזיד עומרו היה צריך להימצא ע"י שבטו.
ובס' דף על הדף (יומא עה ע"א) הביא: "בספר מרפסין איגרא (ע' רצד) כתב
להקשות: כיצד ניתן להכריע על פי המן מיהו אביו של בן זה ולהרוג את הבן אם
הוא היכה את אביו או אם הוא בא על אשת אביו, והלא מקרא מלא אומר: 'על פי
שנים עדים יקום דבר'? ואף נביא אמת שיאמר: נודע לי בנבואה שפלוני הרג את
הנפש או חילל שבת וכדומה – אין הורגים על פי דבריו, כמבואר ברמב"ם (הלכות
יסודי התורה פרק ט)?"
"ועוד קשה, הלא מקרא מלא אומר: 'לא בשמים היא', כלומר: לא ניתן להכריע
ספיקות ולפסוק הלכות על פי דברים שמימיים, כמבואר במסכת תמורה (טז, א)
ובמסכת חולין (קכד, א). כיצד אם כן פסקו על פי מקום המצאו של המן אם הוא
בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון?"3
"והביא שם מספר תוספת יום הכיפורים לבאר, כי משה וזקני ישראל היו פוסקים
מיהו אביו של ספק זה, לא על פי מקום הימצאו של המן, אלא על פי ראיות
והוכחות הלכתיות שהובאו לפניהם. אולם כאשר היו אנשים שפיקפקו בפסק, בא
המן והסיר כל ספק מלב המפקפקים, ומעתה גם הם שוכנעו לקבל את הפסק
שהיה כאמור אך ורק מכח ההלכה".
וא"כ ה"ה לרוצח בשוגג במדבר, דינו היה מתברר בבית דין, אולם גם המן היה
מברר אם אמנם מחוייב גלות.
וניתן לתרץ, שאם אינו חש לכך שיבוא גואל הדם ויהרגהו הרי אינו מחוייב לברוח
לעיר מקלט ורק בי"ד מצווים להגלותו לאחר שבררו את דינו – כן עולה מהרמב"ם
(עשין רכה, הל' רושה"נ פ"ה ה"א) וא"כ לאחר שבי"ד הגלו אותו אז היה עומרו ליד
מחנה לויה.