חבל נחלתו טו סג
סימן סג
ענייני נפשות בשוגג בזמן הזה
א. נעיין בענייני הריגה בשוגג בזה"ז. ובעיקר נתעכב על הגורמים השכליים
והנפשיים לעבירה חמורה זו.
הפסוקים בתורה המדברים בכך נמצאים גם בפרשת משפטים (שמות כא, יב-יג):
"מכה איש ומת מות יומת. ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר
ינוס שמה".
ונאמר בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב, שמות, משפטים פרק כא סי' יג): "ואשר לא
צדה והאלהים אנה לידו. וכי הקדוש ברוך הוא מאנה ליד האדם להרוג את הנפש,
אלא לשני בני אדם שהרגו את הנפש, אחד שוגג ואחד מזיד, לזה אין עדים, ולזה
אין עדים, הקדוש ברוך הוא מזמנן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת
הסולם, וזה שהרג בשוגג יורד מן הסולם, נפל עליו והרגו, נמצא זה שהרג במזיד
נהרג, וזה שהרג בשוגג גולה, וכה"א כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא
רשע (ש"א כד יג), והיכן אמור ואשר לא צדה וגו'". וכן ברש"י.
וכתב בעל הכתב והקבלה (שמות כא, יג): "ואשר לא צדה והאלהי' וגו'. יש שני
מיני שגגות, א' שהיה לו להשמר ממנו, כגון החוטב עצים ונפל בקעת על האדם
והרגו, שוגג זה היה לו להשמר ממנו, ולראות שלא יעמוד שם אדם, הב' שלא היה
לו להשמר ממנו כגון שעלה על הסולם ונשברה שליבה מתחתיו ונפל על האדם
והרגו, ואמר אשר לא צדה, על השוגג שהיה לו להשמר ממנו, ואלהי' אנה לידו על
השוגג שלא היה לו להשמר ממנו, ומה שהאלהי' אנה לידו הוא כמאמר משל
הקדמוני, מחמת שהרג פ"א בשוגג שהיה לו להשמר ממנו בלא עדים, וזהו ואשר
לא צדה לכן והאלהי' אנה לידו (כת"י הגר"א)".
לפי המדרש הקב"ה זימן לידו להיענש ולברוח לעיר מקלט על הריגה בשוגג
קודמת, כאשר בהריגה הנוכחית הוא שליח להריגת מי שאינו יכול להיענש ע"י
בי"ד.
וא"כ אדם זה מבחינה מסוימת הוא כמי שעשה עבירה ושנה בה, והיה צריך
להיזהר שלא יקרה לו שיפגע בנפש אדם. ונשוב לכך לקמן.
ב. הלכות רוצח בשוגג מפורטות ברמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש (פ"ו) ונעבור
עליהן
הלכה א (א-ב מאוחדות):
"שלשה הם ההורגים בלא כוונה, יש הורג בשגגה והעלמה גמורה וזהו שנאמר בו
(שמות כא, יג) ואשר לא צדה ודינו שיגלה לערי מקלט וינצל כמו שביארנו".
הלכה ג
"ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לאונס והוא שיארע במיתת זה מאורע
פלא שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם ודינו שהוא פטור מן הגלות ואם הרגו
גואל הדם נהרג עליו".
הלכה ד
"ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה או
שהיה לו להזהר ולא נזהר, ודינו שאינו גולה, מפני שעונו חמור אין גלות מכפרת לו
ואין ערי מקלט קולטות אותו שאינן קולטות אלא המחוייב גלות בלבד. לפיכך אם
מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו פטור".
סיכם זאת בקרית ספר (הל' רוצח ושמירת הנפש פ"ו):
"ההורג בשגגה בהעלמה גמורה גולה כדכתיב ואשר לא צדה וגו' ואם היתה קרוב
לאונס בשגגה שאירע בה דבר שאינו מצוי כגון סותר כותל בלילה לאשפה שאין
הרבים מצויים בה כלל הוי קרוב לאונס ופטור מן הגלות כהוציא אחד את ראשו
וקבל האבן שזרק קודם חברו דפטור כדתנן במתניתין ד"ח מדכתיב ומצא את
רעהו ומת משמע שהיה שם ומצאו נשירת נשילת הברזל פרט לממציא עצמו אח"כ
ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו כיון שהוא אנוס ויש שגגה קרובה לזדון כמו פשיעה
כזורק אבן לר"ה או סותר כותלו לר"ה ואינו גולה שעונו גדול ואין גלות מכפרת לו
ואם הרגו גואל הדם פטור וכן ההורג בעד אחד או בלא התראה וכיוצא בזה אם
הרגו גואל הדם אין להם דמים שלא יהיו חמורים מההורג בלא כוונה".
ג. פסק הטור (חו"מ סי' תכה): "מצוה לדון בחייבי מיתות ב"ד ושיגלה הרוצח לערי
מקלט, ועתה אין אנו דנין דיני נפשות שאף בזמן הבית בטלו דיני נפשות וכ"ש עתה
שאין לדונם שצריכין ב"ד של כ"ג, וכן ערי מקלט אין לנו שיגלה בהן הרוצח. והרב
נטרונאי גאון כתב דעל כל חייבי מיתות ב"ד האידנא אין בידינו לא להלקותו ולא
להגלותו ולא להרגו ולא לחבטו אלא מנדין אותו ומכין אותו מכת מרדות ומבדילין
אותו מן הקהל ואיפשר שלא כתב כן אלא מצד הדין, דודאי אין בידינו לדונו אלא
במה שצריך לעשות לו משום דמיגדר מילתא בזה לא דיבר כי מי חולק על ר"א
שאמר ב"ד מכין ועונשין כדי לעשות גדר: וכן יש תשובה לגאון על אחד שקם על
חבירו בפורים כטוב לבו ביין ויהרגהו ונשא ונתן בדבר שלא לדונו בדין רוצח וסיום
דבריו ועתה רבותי אל תתנו יד לפושעים להיות כל איש צורר כמתלהלה היורה
זיקים ויאמר שוגג הייתי אך העמידו ב"ד והכו וענשו למיגדר מילתא כי הך וכגון
שהיה רוכב בשבת (סנהדרין מו) ומטיח באשתו כמו שפירשו רבותינו דמשום
דמיגדר מילתא דיחידאה לא קנסינן אלא לעשות גדר לדבר שיש בו צורך רבים
קנסינן לפי צורך השעה".
היינו אין בידינו לעשות כלום לחייבי גלות. וחייבי מיתות בי"ד ניתן לעונשם מצד
מיגדר מילתא ע"י בי"ד בכל מקום.
ד. ביד המלך (לנדא, הל' רושה"נ פ"ה) באר את סיבת החילוק בין הורג בשוגג
למזיק בשוגג:
"וזה הוא כוונת הקרא [שמות כא, יג] ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו. דאם לא
צדה והרוצח אינו אורב להנהרג והוא לא שונא לו מתמול שלשום, אזי הדבר ברור
דאלקים אינה זאת לידו, ומאתו היתה זאת, ולכן אין הרוצח מת עי"כ רק ינוס אל
אחת הערים וחי. והחיוב גלות דחייבה התורה לההורג בשגגה, הוא רק משום
דהוא היתה הסיבה למיתת נפש אדם, וכמו שאמרו [שבת לב, א] מגלגלין זכות
ע"י זכאי וחוב ע"י חייב. גם יכול להיות דטעם הגלות לההורג נפש בשגגה היתה
לטובת הרוצח, למען הצילו מן אף וחמה של גואל הדם, כי יחם לבבו על שפיכת
דם קרובו, ואף דהרוצח אין לו חטא משפט מות עפ"י הדין, ומשום דרציחה
הנעשית על ידו לא היתה בבחירתו, בכל זאת גם הגואל הדם אין עליו אשם על
הריגת הרוצח, דלמרירות לבו על דם קרובו אשר נשפך ע"י הרוצח לא היה בידו
להשים מעצור לרוחו לדונו לכף זכות".
"והנה חילוק זה אשר בין שוגג למזיד אין לו מקום רק בהריגת נפש חבירו, דאשר
שכב לא יוסיף לקום, ואף אם היינו ממיתין גם את זה אשר נרצח על ידו שוב לא
יחיה, ולכן שפיר יש בזה מקום לזכות הרוצח, דסיבת מיתתו של הנרצח המוחלטת
בכל אופן מאת ה' היתה ולא בחירתו של הרוצח פעל כל זאת. משא"כ בהיזק ממון
חבירו דממון איתא בחזרה, ויש ביד המזיק להכשיר את הנזק, ואז לא יהיה פעולת
ההיזק נוגע להניזק רק להמזיק, ולכן שפיר אין בהיזק ממון חילוק בין שוגג למזיד.
דמה לנו בכך דפעולת ההיזק לא נעשה בבחירת המזיק, ועצם הפעולה גזרה מן
השמים היתה, בכל זאת כיון דעכ"פ גוף הפעולה נעשית ע"י המזיק, ויש ביד
המזיק להכשיר פעולת הנזק להניזק, אזי מהיכי תיתי נאמר דגזרת פעולת ההיזק
היתה על הניזק והמזיק יהיה פטור מהכשר הנזק, הלא יותר יש לנו לומר דהגזירה
היתה על הפועל ההיזק דהוא המזיק, והוא מחויב להכשיר פעולת הנזק להניזק,
וממילא אין גזרת פעולת ההיזק נוגע להניזק רק להמזיק".
ה. האור זרוע (ח"א סי' קיב) מביא תשובה שהשיב בדין "אדם שהרג נפש בשוגג
אם יכול ליעשות שליח צבור". וז"ל:
"כך נראה בעיני שאין שום כח ביד אבי תינוק לעכב עליכם מלהתפלל עם זה
מתתי' (=הרוצח בשוגג), אלא הדבר מוטל על הצבור. ודאי אם הי' הורג נפש
במזיד אפי' אם אין גואלי הנהרג מונעין מלהתפלל עמו, הצבור עצמם צריכין
להתרחק ממנו כמו שכתב רב שרירא גאון זצ"ל ההורג את הנפש בזמן הזה אין
בידינו לעשות לו מאומה לא להורגו ולא לחובטו ולא להגלותו, אלא לימנע ממנו
שלא להתערב עמו ואסור להתפלל עמו ולהסתכל בדמותו שכן אמרו חכמים
אסור להסתכל בדמות אדם רשע ופסול לכל עדות שבעולם עכ"ל. ולא שנא הורג
במזיד ול"ש הורג בשוגג שיש לימנע ממנו אם אינו שב בתשובה. אבל אם שב
בתשובה הרי הוא צדיק גמור מיד אף על פי שעדיין לא עשה שום דין אלא שצריך
טבילה ליטהר מעבירה שטימאתו... הילכך אתבריר לן דכל היכי שעבר עבירות
אפילו חייבי כריתות ומיתות ב"ד מיד כשיהרהר תשובה אפילו מהיום הוי צדיק
גמור. וצריך לסגף את גופו על שעבר להתכפר לו. והואיל שמהיום הוי צדיק ודאי
יש להתפלל עמו אף על פי שעדיין לא קבל דינו. כש"כ זה מתתיה שכבר קבל מה
שגזרו עליו רבותינו ואי משום שהיה בעיר אחת (=אליה גלה) ולא היה גולה מעיר
לעיר... הילכך זה מתתי' נמי הואיל שהודיע שבעבור זה המאורע [גלה] אף על פי
שנהגו בו בני אדם טריגוס בכבוד הוה גלות מעליא, ואי משום שנשתכר (=היינו
שנתעשר בעיר אליה גלה) הדין עמו כדכתי' ונס אל אחת [הערים] האלה וחי
עביד לי' מידי דתהוי לי' חיותא. ולענין ליעשות לו שליח צבור נראה בעיני אם הי'
כהאי גונא כהן פסול להקריב אז גם הוא לא הי' יכול ליעשות שליח צבור... כש"כ
זה מתתי' ששגג בזה התינוק שהוא ראוי ליעשות שליח צבור... אבל לענין רציחה
ושאר עבירות לא מצינו שנעשה כהן בעל מום. וראי' לדבר דאמר בברכות כהן
שהרג את הנפש לא ישא את כפיו שנאמר ובפרישכם כפיכם וקבלתי ממורי רבינו
אבי העזרי דדוקא בשלא עשה תשובה אבל אם עשה תשובה הרי זה נושא את
כפיו ומברך את ישראל... הילכך מתתי' זה השוגג בזה התינוק כשר ליעשות שליח
צבור".
ובכך מובע שילובו החברתי בימינו.
ו. בתוך הלכות רוצח ושמירת הנפש (פ"ו ה"י) מביא הרמב"ם הלכה מיוחדת:
"השונא שהרג בשגגה אינו נקלט שנאמר (במדבר לה, כג) והוא לא אויב לו,
חזקתו שהוא קרוב למזיד, ואי זהו שונא זה שלא דבר עמו שלשה ימים מפני
האיבה, וכן אם נכנס לקרן זוית והמיתו שם בשגגה, או שדחפו בגופו... הרי כל אלו
קרובין למזיד ואינן נקלטין".
מהלכה זו ניתן ללמוד כי הגורמים לשגגה אינם רק גורמים שכליים של חוסר
זהירות וחוסר התבוננות, אלא יש גם גורמים נפשיים המשפיעים על הכלים
השכליים, הגורמים האלה מערפלים את האבחנה השכלית עד כדי לגרום
שהשגגה נחשבת כפשיעה וקרובה למזיד.
ולכן הרמב"ם (הל' מלכים פ"ג ה"י) פוסק: "כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה,
או בלא התראה, אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה, יש למלך רשות להרגו
ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה, והורג רבים ביום אחד ותולה ומניחן תלויים
ימים רבים להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם".
ועי' בשפת אמת (מכות ח ע"א) שמסתפק האם לדינא שונא ששגג באמת – גולה
או אינו גולה.
ז. דוגמא להשפעה על שיקול הדעת אשר גורם להריגה בשוגג ניתן ללמוד מדברי
רש"י בפרשת ערי מקלט על ערי המקלט בעבר הירדן (במדבר לה, יד): "את
שלש הערים וגו' – אף על פי שבארץ כנען תשעה שבטים וכאן אינן אלא שנים
וחצי, השוה מנין ערי מקלט שלהם משום דבגלעד נפישי רוצחים, דכתיב (הושע ו,
ח) גלעד קרית פועלי און עקובה מדם".
ומקשה המהר"ל בגור אריה: "דבגלעד נפישי רוצחים. וקשה, והלא ערי מקלט לא
נעשו אלא לשוגגים (מכות ז.), ולא שייך ד'נפישי' שוגגים (קושית הרמב"ן). ותירץ
הרמב"ן, כי היו הרבה מזידין, ומדמין עצמן שוגגים, ולכך הרבה היו גולים לשם
בשביל שהיו מראים עצמם שוגגים, ולפיכך נתן הכתוב הרבה ערי מקלט בשביל
אותן שהיו שוגגים גמורים, מאחר שהרבה נקלטים לשם. ולא יספיק תירוץ זה,
שיותר ראוי שלא להוסיף ערי מקלט, שאז לא יהרוג במזיד ויאמר שוגג היה, שלא
יהיה לו מקום לגלות לשם".
היינו הרמב"ן תרץ שכיון שיש הרבה רוצחים במזיד בגלעד אשר משימים עצמם
לשוגג ובורחים לעיר מקלט, אם היתה רק עיר אחת היתה צפיפות לשוגגים
האמיתיים, וכדי להקל על חיי השוגגים בעיר מקלט הוסיף הקב"ה ערים. המהר"ל
מקשה שא"כ היה ראוי לעשות להיפך שלא יהיו כלל ערים ואז לא יהיו מזידים
הטוענים שוגגים היינו.
ממשיך המהר"ל בתירוץ אחיו: "ואחי מוהר"ר סיני מפראג נטריה רחמנא ופרקיה
תירץ, כי בכל מקום יש שוגגים, ואין עדים מעידים בו שיגלה עליו לערי מקלט,
ולכך אין הרבה רוצחים גולים. ואף על גב שדרשו חכמים (מכות י ע"ב) כאשר
יאמר משל הקדמוני "מרשעים יצא רשע" (ש"א כד, יג), משל לב' בני אדם, אחד
הרג שוגג ואחד הרג במזיד כו', מכל מקום אין נמצאים הורגים במזיד כל כך –
שיזדמן להם הורגים במזיד שיגלו על ידם, ולכך יש הרבה רוצחים שאינם גולים.
אבל בגלעד דנפישי רוצחים, כל שעה יוכל להזמין אל השוגג אחד שהרג במזיד,
ויהיה הורג אותו ויגלה על ידו. ולכך היה צריך ערי מקלט יותר בגלעד – לשוגגין –
ממקום אחר, שכל שהרג שוגג צריך לגלות, אף על גב שאין עדים, על ידי שיזמן
אותם לפונדק אחד. נמצא שבזה המקום הרבה גולים. ונכון הוא מאד פירוש זה".
היינו אחי המהר"ל מתרץ שכיון שהיו כאלה שהסתירו את הריגתם במזיד היו
הרבה מקרים של הורגים בשוגג קרוב לאונס הורגים בשוגג את הקרובים למזיד
או המזידים וגולים על ידם. וברור שפירוש זה הוא פלפולי ולא פשוט.
ממשיך הגור אריה בהבאת תירוצו: "אבל נראה לי כי כל שוגג היה לו להיות נזהר
שלא יהרוג, ולכך חייב גלות, דאם לא כן, למה יגלה, דמה עשה, אלא שהיה לו
להיות נזהר שלא יהיה חבירו נהרג על ידו. ובגלעד נפישי רוצחים אותם שהם
מזידים, וממילא לא תמצא אף אחד מהם – אף הטובים שבהם – שהיה נזהר שלא
יהרוג חבירו בשוגג. ולפיכך, כמו שתמצא הרבה מזידין שהורגים במזיד, מכל שכן
שהיו יותר הרבה שוגגים, שאין נזהרים שלא יבוא על ידם שפיכות דם. ולפיכך היה
צריך להרבה ערי מקלט".
היינו הסיבה לצורך בערי מקלט היא שנפישי רוצחים במזיד, וממילא חיי אדם אינם
נחשבים, ואין אדם מקפיד שלא יפגע בשוגג, וממילא יש ריבוי של רוצחים בשוגג
הצריכים לערי מקלט. היינו יש בעיה ציבורית בגלעד – חיי אדם מזולזלים בה,
וממילא אף רוצחים בשוגג רבים בה, כי אינם משגיחים על מעשיהם.
ומוסיף המהר"ל: "ועוד, דודאי מה שהיו שם הרבה רוצחים, היינו מפני שהמקום
גורם, שהיה מגדלת רוצחים לרצוח אנשים, לכך היה מוכן לגדל אנשים הורגי
שוגג. כי יש בני אדם מוכנים לדבר מה יותר, והיה המקום מגדל אנשים שעל ידם
יבא שפיכת דם – יש במזיד ויש בשוגג, ופשוט הוא".
וראיה לדבריו האחרונים של המהר"ל מן האמור ביהושע (כב, יט) "ואך אם טמאה
ארץ אחזתכם עברו לכם אל ארץ אחזת ה' אשר שכן שם משכן ה' והאחזו
בתוכנו"... וטמאת הארץ גורמת לחוסר שמירה אלוקית וממילא מקרי השגגות
רבים יותר. בחלק המערבי הקדוש יותר ישנה שמירה אלוקית הרבה יותר חזקה
וממילא יש פחות שגגות.
ובהתייחס להסבר המהר"ל אנו למדים שירידת ערך חיי אדם אצל המזידים יש לה
השפעה כוללת על כל הציבור וממילא אף למקרי שגגות רבים.
ח. חוסר ההתבוננות וחוסר הזהירות אשר גורמים להם השפעות נפשיות הן של
ניכור והן של קלות דעת וחוסר אחריות על חיי אדם הם עבירות שלצערנו אנו
דשים בעקבינו מידי יום. וצריכים אנו להתחזק מאד ולא להיות זרים זל"ז וממילא
אכזרים, אלא להיות אוהבים ודואגים זל"ז וממילא תגדל האכפתיות והזהירות זה
על זה. ועי' שו"ת חלקת יעקב (חו"מ סי לג).
ונראה לסיים בדברי פאת השלחן (פ"ב, בית ישראל סי' כז) לגבי עשיית מעקה:
"וברוך ה' שזכיתי וקיימתי מצות מעקה בביתי שזיכני השי"ת פעה"ק, וכן כמה
תושבי עיר קדשינו יראי ה' החרדים לתורתו ויראתו. ואי איישר חילי מן אלי הייתי
כופה לכל בעלי הבתים והשוכרים שיעשו מעקות לגגיהם... והוא ית"ש יצמיח
האמת מארץ להחריד הלבבות לקבל האמת ממי שאמרו, ועי"ז היה סרים כל
הצרות והחולאים המזדמנים בל יפלו הנופלים ובל יפלו הבתים מדה במדה, וחיו
יחיו בארץ החיים".