חבל נחלתו טו סה
סימן סה
ערלות בנים בקרבן פסח
שאלה
תינוק שחלה לאחר לידתו ולא נימול עדיין, האם מעכב את אביו מקרבן פסח?
א. האיסורים התלויים בבן ערל
שני איסורים קשורים לאבות לבנים ערלים בקרבן פסח:
הרמב"ם (הל' קרבן פסח פ"ה ה"ה) פסק: "כשם שמילת עצמו מעכבתו מלעשות
פסח כך מילת בניו הקטנים ומילת כל עבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבת אותו,
שנאמר המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו, ואם שחט קודם שימול אותם – הפסח
פסול... ".
ובפרק ט הלכה ט לגבי אכילה פסק:
"כשם שמילת בניו ועבדיו מעכבתו מלשחוט הפסח כך מעכבתו מלאכול שנאמר
ומלתה אותו אז יאכל בו, כיצד קנה עבד אחר שנשחט הפסח, או שהיה לו בן
שלא הגיע זמנו להמול אלא אחר שחיטת הפסח, הרי זה אסור לאכול עד שימול
אותן, וכיצד יהיה הבן ראוי למילה אחר שחיטת הפסח ולא יהיה ראוי קודם
שחיטה, כגון שחלצתו חמה שצריך שבעת ימים מעת לעת מיום הבראתו, וכגון
שכאבה עינו ונרפאת אחר שחיטה, או שהיה טומטום ונקרע אחר שחיטת הפסח
ונמצא זכר".
ההלכה השניה (מפרק ט) מלמדת שאם חל על האב חיוב מילת בנו אפילו לאחר
שחיטת הפסח וזריקת דמו – ולא מל – אסור באכילת הפסח!
הרמב"ם לא באר האם בן שאינו נימול מחמת אונס ג"כ מעכב את אביו, או רק מי
שהזיד ולא מל את בניו – ערלות זו מעכבת אותו מעשיית הפסח או אכילתו.
ונראה שאותה דרגת חיוב בין של הקרבה ובין של אכילה תהיה לגבי מילת
הבנים.
ב. ערל שאסור בהקרבת הפסח ובאכילתו
לפני שנלמד את סוגיית בניו הערלים המעכבים אותו מהקרבת ואכילת פסח נברר
איזו ערלות של האדם עצמו מעכבת מהבאת קרבן פסח.
ברש"י (פסחים ס ע"א) כתב: לגבי שוחט לערלים שהקרבן פסול: "לערלים –
ישראל שמתו אחיו מחמת מילה, והן פסולין מלאכול פסח, דכתיב כל ערל לא
יאכל בו (שמות יב)".
וא"כ אף ערלים כאלה פסולים מלאכול את הפסח ופוסלים את הקרבן.
אמנם תוספות (חגיגה ד ע"ב ד"ה דכתיב) הביאו שזו שיטת רש"י אבל ר"ת חולק
על כך וז"ל:
"ומיהו אך קשה אמאי איצטריך מיעוט לערל גבי פסח תיפוק ליה מטמא וי"ל
דהתם ממעטינן ערל שמתו אחיו מחמת מילה דלאו כטמא ומיהו זהו דוקא לפרש"י
דמפרש התם ערל שמתו אחיו מחמת מילה יש להעמיד הכי, אבל לפר"ת דמפרש
שדואג מחמת הצער אבל מתו אחיו מחמת מילה הוי אנוס יש להקשות לרבי
עקיבא דמרבה ערל כי טמא אמאי איצטריך קרא לערל דפסח תיפוק ליה
מטמא"...
עולה שלפי שיטת ר"ת ערל שמתו אחיו מחמת מילה הוא אנוס! ועל כן חייב
בקרבן פסח ומותר באכילתו ורק מי שמבטל בידים את מילתו ויכול למול אסור
בהקרבת ובאכילת קרבן פסח.
ונראה שמחלוקתם היא האם פסול ערלות הוא פסול עצמי גופני או שהוא פסול
רוחני בעיקרו. כדברי המשנה בנדרים (פ"ג מי"א): "קונם שאיני נהנה לערלים
מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות, קונם שאיני נהנה למולים אסור בערלי
ישראל ומותר במולי עכו"ם שאין הערלה קרויה אלא לשם עכו"ם"... ר"ת סבר
כדברי משנה זו אף לגבי קרבן פסח, ועל כן סבר שמי שערל מחמת אונס אוכל
בקרבן פסח. ורק אם יש בו ערלות פנימית שאינו מל אע"פ שיכול למול – אינו יכול
לאכול בקרבן פסח. לעומת זאת לפי רש"י יש לחלק בין נדרים לקרבן ובקרבן
הפוסל הוא עצם הערלות הגופנית אפילו סיבותיה מוצדקות.
ביבמות (ע ע"א) במשנה בראש הפרק: "הערל וכל הטמאים – לא יאכלו בתרומה,
נשיהן ועבדיהן – יאכלו בתרומה"...
ופרש רש"י:
"הערל, כהן – שמתו אחיו מחמת מילה".
"נשיהם ועבדיהם יאכלו – דהא משום ערלות וטומאה לא נפקי מכלל כהנים אלא
דאינהו גופייהו מחסרי תקנתא".
היינו, לפי רש"י כהן ערל אפילו שמתו אחיו מחמת מילה מנוע מאכילת תרומה
אולם זה נחשב כעין מום שבגופו ולכן שאר משפחתו ועבדיו מותרים לאכול
בתרומה. ולדעתו דין תרומה כדין פסח.
וכן המאירי פרש: "ופירשו בגמרא בערל שהוא אסור בתרומה מן התורה דיליף
תושב תושב מפסח נאמר תושב ושכיר בתרומה ונאמר תושב ושכיר בפסח מה
תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו כדכתיב כל ערל לא יאכל בו, אף
בתרומה כן. ומכאן למדת בערל זה שפירושו אף במתו אחיו מחמת מילה כלומר
שהוא אנוס ואעפ"כ לא יאכל שהרי כך הענין בפסח".
רש"י והמאירי סברו שערל לגבי תרומה כדין קרבן פסח ומי שמתו אחיו מחמת
מילה אינו אוכל בתרומה אולם משפחתו יכולה לאכול בתרומה שכן הוא אינו פסול
לגמרי אלא כמי שפיו כואב ואינו יכול לאכול.
הרשב"א (יבמות ע ע"א) מביא את שיטת ר"ת: "ורבינו תם ז"ל מפרש ערל שלא
מל מחמת פחד מיתה שראה אחרים שמתו מחמת מילה אי נמי שמת אחד מאחיו
מחמת מילה והרי זה כמו אונס ומכל מקום בר מימהל הוא אבל היכא דמתו אחיו
מחמת מילה דמדינא לא מהיל הרי זה אוכל דערלות שלא בזמנה היא ואינה
מעכבת"...
וא"כ לגבי פסול ערל באכילת תרומה – מחלוקתם בתרומה כמחלוקתם בפסח.
וכן בספר יראים (סי' נז [דפוס ישן – קעו, תט]) הביא: "ערל בפסח. הזהיר יוצרנו
בפ' בא שלא יאכול ערל בפסח, דכתיב וכל ערל לא יאכל בו. ושמעתי שרבותי
חלוקים בדבר. י"מ שערל שמתו אחיו מחמת מילה הוי ערל ואסור בפסח והיינו
דתנן [יבמות ע' א'] הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה ותרומה מפסח ילפינן
בגמרא, א"כ ערל דפסח כערל דתנן התם [בתועפות ראם גרס כאן: לבו לשמים
א"כ במתו אחיו מחמת מילה קאמר דאילו ערל במרד אין לבו לשמים, וי"מ ערל
מרד קאמר וראיה דאמר התם ערלות] ובגמרא אמרינן התם ערלות שלא בזמנה
דהיינו קודם שמיני לא מעכבא וטעמא דכתיב המול לו כל זכר והאי לאו בר מילה
הוא, וערל שמתו אחיו מחמת מילה נמי לאו בר מילה הוא, ורואה אני לשון
ראשון"...
והעיר בתועפות ראם: "והי"מ הראשון הוא פרש"י והי"מ הב' הוא פיר"ת עי' פסחים
כח ב' תוד"ה ערל ור"פ הערל והרשב"א והריטב"א שם".
ג. ערלות בניו שמעכבתו מקרבן פסח
לגבי ערלות בניו המעכבתו מעשיית פסח (הקרבה ואכילה) נראה כי לפי ר"ת ודאי
שערלת בניו המעכבתו אינה יותר חמורה מערלתו, ועולה השאלה האם מחלוקת
רש"י ור"ת תהא שייכת אף לגבי הבנים או שרש"י יסכים עם ר"ת שמי שאינו מהול
מחמת אונס לא יעכב את אביו.
בהמשך הפרק ביבמות (עא ע"א) מביאה הגמרא: "בעי רב חמא בר עוקבא: קטן
ערל, מהו לסוכו בשמן של תרומה? ערלות שלא בזמנה מעכבא, או לא
מעכבא?"... היינו, האם תינוק קודם היום השמיני נחשב ערל ואסור בתרומה
(בתינוק שייכת רק הנאה מתרומה מסוג זה).
הגמרא רצתה ללמוד מקרבן פסח שערלות שלא בזמנה (היינו כשעדיין אינו חייב
במילה) פוסלת, (כאשר בתרומה הערל עצמו אסור בה, ואילו בפסח הן ערלות
מביא הקרבן והן ערלות בניו ועבדיו פוסלים את הקרבן). ורבא דחה: "ותסברא?
המול לו כל זכר אמר רחמנא ואז יקרב לעשותו, והאי לאו בר מהילא הוא!" היינו
כיון שעוד לא הגיעה זמן מילה הוא אנוס שאינו יכול למול את בנו, ומה חטאתו
שבגללה לא יוכל להביא קרבן פסח, ועל כן מסקנת הסוגיא שערלות שלא
בזמנה של בניו אינה מעכבתו מקרבן פסח. והשאלה היא מה ניתן ללמוד
ממסקנה זו לגבי ערלות מאוחרת יותר הן במזיד והן באונס.
הרשב"א הקשה על שאלת רב חמא לגבי ערלות שלא בזמנה, מהמשנה בראש
הפרק, והרי בראש הפרק דובר על מי שאינו יכול למול ואעפ"כ ערלותו מונעתו
מאכילה בתרומה, וא"כ רב חמא ששאל על קטן ערל יכול היה ללמוד ישירות מן
המשנה שערלות שלא בזמנה מעכבת כשם שערלות מעכבת מלאכול בתרומה.
ומשיב: "ואפשר לתרץ דלא בעי רב חמא אלא בקטן ערל תוך שמונת ימים דלא
נכנס בזמן מילה כלל, אבל ערל דמתניתין אף על גב דלאו בר מימהל הוא מחמת
אונס מ"מ שכנגדו בריא בר מימהל הוא וההוא ודאי מעוכב מלאכול והכין איתא
בירושלמי. והא דאמרינן בגמ' דהיכא דחלצתו חמה אינו מעכב עד שיעברו עליו
שבעה שנותנים לו להבראתו ה"מ לבעלים הוא דאינו מעכב אבל איהו ודאי אסור
כשאר הערלים"...
עולה מדבריו שערל של ראש הפרק לגבי תרומה היינו שמתו אחיו מחמת מילה
(לדעת רש"י) אסור בעצמו מאכילת קרבן פסח אולם אינו מונע את אביו, וכן תינוק
(או עבד) ערל אינו מונע את אביו או בעליו מאכילת פסח כל זמן שאסור למולו הן
מחמת שלא הגיע זמנו והן מחמת מחלה וכד'. וא"כ לפי רש"י יש לחלק בין מילת
עצמו למילת בנו במילת עצמו אפילו אונס מונעו מקרבן פסח, אבל במילת בנו אם
עוד לא הגיע זמנו או שאונס מונעו ממילה בין אונס של מחלה שצריך להמתין
שבעה ימים ובין אם מתו אחיו מחמת מילה – אביו מותר בקרבן פסח.
הרשב"א מביא את דעת רבנו תם: "ורבינו תם ז"ל מפרש ערל שלא מל מחמת
פחד מיתה שראה אחרים שמתו מחמת מילה אי נמי שמת אחד מאחיו מחמת
מילה והרי זה כמו אונס ומכל מקום בר מימהל הוא אבל היכא דמתו אחיו מחמת
מילה דמדינא לא מהיל הרי זה אוכל דערלות שלא בזמנה היא ואינה מעכבת...
וקטן שאחזתו חמה כיון שאם חולצתו חמה בר מימהל הוא לאו ערלות שלא
בזמנה היא2"...
לפי דברי ר"ת מי שמתו אחיו מחמת מילה הרי זה כערלות שלא בזמנה שאוכל
בתרומה ואוכל בקרבן פסח וודאי שערלות בנו מחמת מיתת אחים אינה מעכבת
את אביו. כמו כן ר"ת למד שקטן חולה אינה ערלות שלא בזמנה, ועל כן הוא
מעכב את אביו מאכילת קרבן פסח. ומסיים הרשב"א: "ופירש"י ז"ל נראה עיקר".
נראה מדברי הרשב"א שרש"י ור"ת מסכימים שאם בנו לא נימול מחמת שמתו
אחיו מחמת מילה אינו מעכב את אביו בקרבן פסח. וכן רש"י ור"ת מסכימים שקטן
שעדיין לא הגיע היום השמיני אינו מעכב את אביו מקרבן פסח. אולם הם חלוקים
במי שאינו יכול למול בגלל אונס לשעה (חלצתו חמה) האם מעכב את אביו
מקרבן פסח שלרש"י אינו מעכב ולר"ת מעכב. ועולה שרש"י שמחמיר באב מיקל
בבן ור"ת שמיקל באב מחמיר בבן!
וכן לגבי מסקנת הסוגיא של ערלות שלא בזמנה כתב הרשב"א: "הא דבעא ר'
חמא בר עוקבא ערלה שלא בזמנה אי מעכבא בערלות דגופיה קא מיבעיא ליה,
אלא דרבי זירא אתא למיפשט ליה מערלות דזכריו ועבדיו (=בפסח) לומר דאף הן
מעכבין כ"ש ערלות דגופיה, ואתא רבא ודחייה להא דרבי זירא לומר דערלות
דזכריו ועבדיו לא מעכבי ליה, ולא קמה הא דר' זירא, אבל בעיא דרב חמא לא
איפשיטא, וכ"כ ר"ח ז"ל". וכ"כ הרמב"ן והריטב"א. עולה מדברי הרשב"א שערלות
זכריו ועבדיו שלא בזמנה אינה מעכבת את אביהם ואדונם מאכילת קרבן פסח,
אולם לגבי הנאה מתרומה לכהן שלא הגיע זמן מילתו השאלה לא נפשטה.
וכך הסיק המאירי: "ואמר ליה רבא ותסברה כלומר דלענין פסח תהא ערלות שלא
בזמנה מעכבת לאב ואדון המול לו אמר רחמנא ומדקאמר המול בראוי לימול קאי
הא כל שאינו ראוי לא מעכב והוא הדין לגופיה לשיטת רוב3 הפוסקים, ולשיטת
גאוני הראשונים לגופיה... ומעתה כל שהקטן חולה אין ערלותו מעכבת אב ואדון
בקרבן הפסח ואפילו נתרפא אינו מעכב עד שיעברו שבעה לרפואתו מעת לעת
הא מששלמו שבעה מעכב וכן הלכה".
הריטב"א (יבמות ע ע"א) הביא בראש הפרק את שתי השיטות אולם חולק בשיטת
ר"ת: "הערל. פרש"י ז"ל שמתו אחיו מחמת מילה, דאע"ג דאסור ליה למימהל ערל
הוא ולא יאכל בתרומה דערלות באונס מעכבת, והקשו עליו ז"ל דהא איבעיא לן
בגמ' ערלות שלא בזמנה דהיינו תוך ח' ימים אם מעכבת אם לאו ולא איפשיטא לן
ותפשוט ממתני' דהכא דמעכבת דהאי נמי לאו בר מימהל הוא, ועוד דהא בריש
פרק אלמנה לכ"ג (ס"ו א') דאמרינן דכל שאינו אוכל אינו מאכיל אקשינן והא ערל
וכל הטמאים דאינם אוכלים ומאכילים ופרקינן התם פומייהו כאיב להו, כלומר
עומדין הן ליתקן ולאכול וכדפרש"י ז"ל שם, ואי בערל שמתו אחיו מחמת מילה הא
לאו בר מימהל הוא, ועוד הא אמרינן בגמרא דהיכא דחלצתו חמה אינו מעכב
לבעליו באכילת הפסח משום ערלות עד שיעברו עליו ז' ימים שנותנים לו
להבראה, אלמא כיון שהוא מסוכן למילה ולאו בר מימהל הוא לא חשיבא ערלות.
לפיכך פי' ר"ת ז"ל דערל דמתני' היינו שלא נימול מפני פחד המילה שראה אחרים
שמתו במילה וערלות באונס לבו היא ומ"מ אינו מסוכן למילה ובר מימהל הוא,
אבל היכא שמתו אחיו מחמת מילה דלאו בר מימהל הוא דינה כערלות שלא
בזמנה... וכן חלצתו חמה מפני שכבר הוא מכין עצמו להיות נמול לאחר שבעה
חשוב ערל לענין שהוא עצמו לא יאכל בתרומה, ומפני שעתה בשעתו אינו בר
מימהל אינו מעכב לאדון4, ונמצאו ג' דינים בדבר, ומורי ז"ל היה אומר דבירושלמי
משמע כפרש"י ז"ל, ולא דמי לערלות שלא בזמנה דהתם לא נכנס בזיקת מילה
כלל ולפיכך היה אפשר לומר שלא יהא חשוב ערל כלל, משא"כ בערל שמתו
אחיו מחמת מילה שנכנס בזיקת מילה אלא שהאונס פוטרן"...
ואף המאירי הביא את שתי השיטות וכתב ששיטת הירושלמי כרש"י.
ובערוך לנר (יבמות עא ע"ב) הסביר את החילוק בין ערלות האב שהיא אף באונס
לבין ערלות בנים שאינה מעכבת באונס: "מכל הסוגיא נראה שאם הוא אונס שלא
למול זכריו ועבדיו אינו מעוכב על ידיהם בפסח וקשה קצת דמאי שנא ממילת
עצמו שמעוכב אפילו הוא אונס שהרי ערל שמתו אחיו מחמת מילה אינו אוכל
בפסח וי"ל דודאי הדין נותן דאונס אינו מעכבו דהמול לו כל זכר לא שייך רק היכי
שיכול למול, אבל לענין מילת עצמו מוכח מיתורא דוכל ערל לא יאכל בו דהיינו
באונס כגון שמתו אחיו מחמת מילה דאי באין מל עצמו במזיד כבר אתי מוכל בן
נכר לא יאכל בו כמו שכתב רש"י בחומש (שמות י"ב מ"ג) והוא מהמכילתא והיינו
ג"כ מה דאמרינן לעיל ואצטריך למיכתב ערל וכו' אבל ערל דלבו לשמים אימא
לא צריכא ואפילו לפי מה שכתבו התוס' בפסחים (קכ א ד"ה כל) דהצריכותא לא
אמרינן רק לענין מיעוטא דבו אבל עיקר קרא דכל ערל לא מיותר דאין מזהירין מן
הדין מכ"מ דברינו א"ש ע"פ מה שכתבתי לעיל בתוס' ד"ה אי מה פסח דאק"ו
ועשה שפיר לוקין לשיטת הרמב"ם ע"ש וא"כ מזה מוכח שיש חילוק בין מילת
עצמו למילת זכריו לענין אונס".
ד. אונסים שונים בערלות בניו אשר מעכבים מקרבן פסח
נראה ששיטת הרמב"ם כשיטת רש"י לגבי ערלת בניו שכל שמנוּע מלמול בגלל
אונס אין מעכבו מקרבן פסח. שכן כתב (הל' קרבן פסח פ"ט ה"ט): "כשם
שמילת בניו ועבדיו מעכבתו מלשחוט הפסח כך מעכבתו מלאכול שנאמר ומלתה
אותו אז יאכל בו... או שהיה לו בן שלא הגיע זמנו להמול אלא אחר שחיטת
הפסח, הרי זה אסור לאכול עד שימול אותן, וכיצד יהיה הבן ראוי למילה אחר
שחיטת הפסח ולא יהיה ראוי קודם שחיטה, כגון שחלצתו חמה שצריך שבעת
ימים מעת לעת מיום הבראתו, וכגון שכאבה עינו ונרפאת אחר שחיטה"...
ועולה שבהקרבת הפסח מחלת הבן אינה מונעת את האב מעשייתו, ורק אם נרפא
או שהסתיימו שבעת הימים לפני אכילתו יכול למולו ואסור באכילת הפסח. (ולא
נראה לחלק בין הקרבה לאכילה לענין ערלות ועי' באחרונים להלן).
שער המלך (הל' קרבן פסח פ"ט ה"ט) דן מה הדין אם מנועים ממילת הבנים
בגלל סיבות אחרות:
"ודע דמסוגיא זו מבואר דהא דמילת זכריו ועבדיו מעכבת ה"ד היכא דיכול למולו
אבל היכא דלא אפשר למולו אינו מעכב וכ"כ התוס' שם דף ע"ג ד"ה משום וז"ל
ותימא וכי במזיד היו נמנעים ואי משום מילת זכריו שהיו מעכבים כו' הא כיון דלא
אפשר לא היתה מעכבת כו' יע"ש".
היינו ישראל שיצאו ממצרים כיון שחטאו ולא נשבה להם רוח צפונית לא יכלו למול
בניהם, אבל כיון שהיו מנועים באונס מלמול יכלו לעשות את הפסח. ומקשה שער
המלך מתוס' בקידושין (לו ע"ב ד"ה הואיל) שכותב שמילת בניהם מנעה מהם
לעשות פסח, והרי היו אנוסים וא"כ ערלות באונס אינה מעכבת מקרבן פסח?!
ומביא שאף הרא"מ (מזרחי) כתב בפר' בהעלותך (במדבר ט, א) כתוס' בקידושין
שמילת בניהם מנעה אותם מלעשות פסח אע"פ שלא יכלו למול באונס. וממשיך
להקשות: "ואני אומר כי לא על הרא"ם ז"ל תלונתו שדברי הרא"ם ז"ל הן הן דברי
התוס' דקדושין וכמ"ש הרא"ם בס"ד והנראה שנעלם ממנו דברי התוס' הללו גם
הרמב"ן ז"ל בחיד' יבמות כתב כדברי התוספות דקדושין דמילת זכריו היתה
מעכבת בהן וכ"כ רד"ק ורלב"ג ביהושע סי' ע"ש והוא מן התימא מה יענו לההיא
דחלצתו חמה".
היינו קשה הרי יכלו לעשות פסח מפני שאונס במילת בניו אינו אוסר על אביהם
לעשות הפסח וא"כ מדוע האבות לא עשו את הפסח במדבר אלא בשנה השניה?
שער המלך מתרץ: "ולפי חומר הנושא נ"ל ליישב בדוחק דס"ל ז"ל דהא דאמרינן
דמילת זכריו אינו מעכב היכי דלא אפשר למולו ה"ד לענין שחיטת הפסח דאע"ג
דמילת זכריו מעכב מלשחוט את הפסח היכי דלא אפשר למולו בשעת שחיטה
אינו מעכב ויכול לשוחטו כיון דבשעת אכילה ראוי למולו דומיא דחלצתו חמה וכן
הא דכאיב ליה עינא וכל הני דאמרינן וכיוצא איכא למימר דכיון דבשעת שחיטה
אינו יכול למולו אינו מעכב מלשחוט את הפסח הואיל ואפשר שיתרפא אחר
שחיטת הפסח או שיצא מבית האסורים או שיקרע הטומטום ויכול למולו בשעת
אכילה אמנם היכא דודאי אינו יכול למולו לא בשעת שחיטה ולא בשעת אכילה
ה"נ דמעכב ומש"ה כתבו דבמדבר כיון שהיו נזופין כל אותן מ' שנה ולא היו ראוים
למולם לא בשעת שחיטה ולא בשעת אכילה היתה מעכבת בהן כן נראה לי
ליישב בדוחק".
עולה מתירוצו שכל תירוצי הגמרא והראשונים שערלות באונס אינה מעכבת את
אביו היא דוקא בערלות אשר יכולה להתקן לפני אכילה, אבל אם אינו יכול למול
אף לפני אכילה כל ערלות מעכבת כשיטת רש"י במביא הקרבן שאף אם לא
נימול מחמת אונס שמתו אחיו מחמת מילה אינו יכול להביא קרבן פסח.
אמנם בפתח הבית (על אתר, לר"א מטיקטין) חלק על שער המלך וכתב: "אבל
אכתי הוי ס"ד שמא אכילה אסור אף באונס לכך הביא הך דכייביה ליה עיניה
ונתרפא דלא היה יודע בשעת שחיטה שיתרפא א"כ לא היה ראוי לאכילה והא
כתיב איש לפי אכלו וגו'. אלא על כרחך דאף אכילה שרי באונס". וא"כ אם אנוס
במילת בנו יכול לאכול את הפסח.
בספר בני דוד (הל' קרבן פסח פ"ט ה"ט, לר"ד פאלקון) שקדם לשער המלך
נתקשה בקושיית שער המלך ובדברי הרא"ם שמתאימים לתוס' בקידושין שמילת
בניהם במדבר עיכבתם מהקרבת הפסח. ומתרץ: "ולע"ד נראה דיש חילוק בין
היכא דהוי ערלה שלא בזמנה או שהיה חולה דהתם גברא לאו בר מילה הוא כלל
ולא קרינן ביה המול לו כל זכר וכו' אבל מה שלא מלו במדבר דגברא בר מילה
הוא אלא שהיו מתייראים מסכנת היום שלא היה רוח צפונית מנשבת ס"ל להרא"ם
ז"ל דמילת בניו מעכבתו".
היינו האונס של אי-נשיבת רוח צפונית אינו אונס גמור ולכן מילת בניהם עיכבתם.
ובכך מתורצת באופן פחות דחוק שאלת שער המלך. ולפי"ז יש לחלק בין סוגי
אונסים.
הקרן אורה (יבמות עא ע"א) דן מה הדין אם בן ראוי למול אבל האב מעוכב
ממילה בגלל היום. כגון מילה שלא בזמנה וערב פסח חל בשבת, האם אונס כזה
מעכב את האב מלהקריב קרבן פסח וכתב כך: "ומסיק רבא דלענין מילת זכריו
ועבדיו כל היכא שאינו יכול למולו לא מעכב, ובשעת אכילה על כרחך צ"ל דכל
שהיה יכול למולו קודם אכילה אף על גב דבשעת אכילה אינו יכול למולו מעכב,
או מילה שלא בזמנה דאינה דוחה יום טוב אפילו הכי מעכב באכילתו. ואם כן
נראה דלענין עשי' גם כן הכי הוא, אף על גב דאין יכול למולו בשעת עשיה, כגון
ערב פסח שחל בשבת ומילה שלא בזמנה כמו מילת עבד, אפילו הכי כיון דהיה
יכול למולו קודם ערב פסח מעכב בעשית הפסח. או אפשר דיש לחלק דדווקא
לענין אכילה הוא כל שיכול למולו קודם אכילה מעכב5, משום דכבר התחיל זמן
פסח. אבל אם חל ערב פסח בשבת, דכי מטי זמן פסח תו לא יכול למולו אפשר
דאינו מעכב, וכי חלה התינוק בערב פסח פשיטא ליה דאינו מעכב אף על גב
שהיה יכול למולו קודם, כיון דהיה לו פנאי למולו עדיין קודם עשיית הפסח אלא
דאח"כ חלה התינוק. אבל בכה"ג דחל ערב פסח בשבת שהיה יודע שלא יכול
למולו בשבת יש להסתפק. ובד' הרמב"ם ז"ל (ה' ק"פ פ"ט ה"ט) נאמרו הדברים
סתומים ע"ש".
עוד מסיק בשער המלך מסוגית פסחים (צב) שאמר רבא: "ערל הזאה ואזמל
העמידו דבריהם במקום כרת". והרי המניעה היא אונס ומדוע אינו יכול לשחוט אם
חז"ל בגזירתם מנעוהו מלהביא איזמל למול את בנו. ומסיק לחלק בין תחילתו
וסופו באונס, לבין תחילתו בפשיעה וסופו באונס: "ושמא י"ל דהכא שאני דכיון
דהיה יכול להביא האזמל מע"ש שפיר קרינן ביה יכול למולו ומילת זכריו מעכבתו
וכיון שכן זכינו לדין דהא דאמרינן דאי כאיב ליה עינא יכול לשוחטו היינו דוקא
היכא דכאיב ליה עינא קודם ערב הפסח דלא איחזי למילה כלל אבל אי כאיב ליה
עינא בע"פ כיון שהיה יכול למולו מצפרא אף על גב דכאיב ליה עינא בתר הכי
מעכבתו מלשחוט ודו"ק".
סיכום
לפי שער המלך אונס במילת בניו מעכב את האב מלאכול קרבן פסח. ובכך נראה
שחולק על מסקנות הראשונים בסוגיא. לעומתו יש מגדירים את אי-המילה במדבר
לא כאונס רגיל ולכן היו יכולים למול ולעשות את הפסח. הקרן אורה מסתפק אם
אונס ממילה שנגרם ע"י שבת מתיר לו לעשות את הפסח, וכן שער המלך מחלק
בין מצב שכולו באונס למצב שתחילתו בפשיעה וסופו באונס6.