חבל נחלתו טו סב

<< · חבל נחלתו · טו · סב · >>

סימן סב

חובל בחבירו בגרמא

שאלה

אדם עמד להתיישב, ובא חבירו ומשך את הכסא לאחור, והמתיישב נפל לרצפה,

נחבל בגופו ונתלכלכו ונקרעו בגדיו.

האם החבר, המושך את הכסא, חייב בתשלומים?

תשובה

א. המיוחד בסוג פגיעה כבשאלה, הוא שמושך הכסא יכול לטעון: לא עשיתי

מאומה. אתה נפלת – התכוונת להתיישב, וכיון שלא הצלחת למנוע עצמך ולעמוד,

או שלא שמת לבך לכך – וא"כ אתה גרמת לעצמך.

נאמר בבבא קמא (צא ע"א): "תא שמע: הכהו על עינו וסימאו, על אזנו וחירשו –

עבד יוצא בהן לחירות; כנגד עינו ואינו רואה, (רש"י: כנגד עינו – הכהו בכותל כנגד

עינו של זה), כנגד אזנו ואינו שומע – אין עבד יוצא בהן לחירות, מאי טעמא? לאו

משום דבעינן אומדנא, ושמע מינה: יש אומדנא לנזקין. לא, משום דאמרינן: הוא

דאבעית נפשיה, כדתניא: המבעית את חבירו – פטור מדיני אדם וחייב בדיני

שמים, כיצד? תקע באזנו וחירשו – פטור, אחזו ותקע באזנו וחירשו – חייב".

ואף במקרה שלפנינו המושך יכול לטעון הרי אני לא הפלתי אותך, אני 'רק' משכתי

את הכסא עליו התכוננת לשבת ועל כן – מה שגרם לנפילתך הוא אתה עצמך,

שלא שמת לבך שאין מאחוריך כסא או שאפילו שמת לבך לא עצרת את תנועת

הישיבה.

ב. עוד טוען המושך: איני חמוּר ממסלק תריס, כאמור במאירי (ב"ק כו ע"ב):

"זרק הכלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות שמונעות את שבירתו וקדם אחר

וסלק את הכרים והכסתות ונפל הכלי בקרקע ונשבר שניהם פטורים הראשון

שהרי לא היה סופו לשבר והשני שהרי אינו אלא גרמא בעלמא ואפי' אם הזורק

עצמו קדם וסלק כגון שהיו קשורים בחבל וראש החבל בידו פטור בשעה שזרק

מיהא לא נתחייב ומה שנמלך בו אחר כן גרמא הוא".

היינו, הפעולה לא היתה בשליטת המושך אלא בשליטת הנחבל והוא רק הסיר

כרים וכסתות כדי שהלה לא יחבל ויוזק.

ממשיך המאירי: "גדולי הפוסקים (=רי"ף) חייבו בזו את המסלק מכח דינא דגרמי

שהרי השורף שטרותיו של חברו חייב אף על פי שאין בו אלא גרמא ולא יראה לי

כן שאין זה דומה לשורף שטר שהוא עושה מעשה המפסיד וכל שהוא עושה

מעשה כגון שורף שטרותיו או מראה דינר לשלחני וכיוצא באלו הוא בכלל דינא

דגרמי וחייב אבל בזו אינו עושה מעשה המפסיד אלא שמסלק את המציל וכל

שהוא כן אינו בכלל דינא דגרמי אלא גרמא בנזקין לבד שהוא פטור כמו שיתבאר

במקומו".

"וגדולי המחברים מחייבים את שניהם ואף על פי שהם פסקו לענין מיתה במי

שהפיל את חברו לבור והיה שם סולם ובא חברו או הוא בעצמו והסיר את הסולם

או מי שזרק חץ והיה תריס ביד האחר וקדם אחר וסלק את התריס ששניהם

פטורין כמו שביארנו בתשיעי של סנהדרין אין דין מיתה שוה לדין ממון שאין ענין

דינא דגרמי נאמר לענין מיתה אלא לענין ממון".

עולה מדברי המאירי שלעומת דעתו שישנו פטור של גרמא על סילוק תריס הרי

לפי הרי"ף והרמב"ם חייבים על סילוק תריס מפני שחייבים על גרמי בנזיקין.

לעומתם המאירי סובר שכל שאינו עושה מעשה בגופו של ניזק פטור ואינו נחשב

גרמי בנזיקין ופטור. וכמאירי כתבו: הלכות גדולות (סי' מג), תוספות (סנהדרין עז

ע"א ד"ה סוף, חולין טז ע"א ד"ה אבל), רבינו יהונתן על הרי"ף (ב"ק יא ע"ב), תוס'

הרא"ש (סנהדרין עז ע"א ד"ה אבל), פסקי ריא"ז (סנהדרין פ"ט, הנשרפין אות י).

השולחן ערוך (חו"מ סי' שפו ס"ג) פסק כרי"ף והרמב"ם: "וכן הזורק כלי שלו

מראש הגג, והיו תחתיו כרים וכסתות שאם יפול עליהם לא ישבר, וקדם אחר

וסלקם, ונחבט הכלי בארץ ונשבר, חייב המסלק; וכן כל כיוצא בזה".

והרמ"א הגיה: "וי"א דזה מקרי גרמא בנזקין ופטור".

וא"כ אין זה פשוט לחייבו כיון שהוא גרמא בנזיקין.

ג. כתב הרמ"א (שו"ע חו"מ סי' שפח ס"ז) לגבי מוסר: "וכל זה במוסר ממון; אבל

מסר גופו של חבירו לאנסים, הנמסר נשבע ונוטל. וכן אם גרם לו תפיסה, דהוי

כמזיק בידים וצריך לשלם לו כל הזיקו (מרדכי פרק הגוזל בתרא)".

כלומר אדם שגרם לתפיסת חבירו במאסר נחשב כמזיק בידים וצריך לשלם על

נזקיו.

ובאר הגר"א (ס"ק לח): "וכ"ז במוסר כו' וכן אם גרם כו'. דרבנן ל"פ אר"מ בדיני

דגרמי אלא בממון אבל לא בגוף שהרי חובל בחבירו חייבה תורה ליתן שבת וריפוי

וכן הדקיה באנדרונא כמ"ש בפ' החובל ובבהמה פטור משום דגרמא הוא וצריך

לחלק בין נזקי גופו לממונו דבגופו הוי כמזיק בידים ולא איבעיא לן במסור אלא

בדיני דגרמי כמש"ש אבל במזיק ממש לא כמ"ש בההוא דבטש בכספתא כו'

וכמ"ש בס"א וז"ש דהוי כמזיק בידים".

הגר"א מחלק בין נזקי גופו לנזקי ממונו. על נזקי ממונו פטור בגרמא אבל נזקי גופו

חייב אף בגרמא וא"כ גם במקרה לפנינו נכון שהוא לא עשה כלום בגופו של נופל

אבל במשיכת הכסא גרם לחבלתו ולנזקיו.

והקצות (ס"ק ח) כתב: "אם גרם לו תפיסה. ובש"ך (סקל"ט) האריך בזה והעלה

דאין לחלק בכך כלל בין מוסר ממונו למוסר גופו, דסוף סוף לא עביד מעשה אלא

דיבורא ולא מיחייב אלא משום דיני דגרמי והוי בכלל מה דקאמר בש"ס (ב"ק סב,

א) כי תבעי לך למאן דדאין דינא דגרמי. וסוף דבריו (=של הש"ך) ז"ל, הלכך נ"ל

ברור כמ"ש דבין מסר ממונו או גופו אם לא עשה מעשה בידו כגון שהוליכו בעצמו

לתפיסה ולא עביד אלא דיבורא לא מיחייב אלא משום דינא דגרמי כו', ולא

הוצרכתי להאריך רק מפני שגדול הדור מוהרי"ל (סי' פ"ו) לא פסק כן ונמשכו

אחריו מוהרש"ל (יש"ש ב"ק פ"ו סי' ל') והרב מוהר"ם לובלין (שו"ת סי' ס"א) ושאר

אחרונים ולפענ"ד הוא כשגגה היוצאת מלפני השליטים האלו עכ"ל"...

לאחר שהקצות מביא את דברי מהרי"ל ומרדכי ודברי הש"ך בפירושם, הוא

מסכים עם דעת הגר"א על החילוק בין גרמא לממונו לגרמא לגופו. וכך הוא

כותב: "ולכן נראה דברי המרדכי דמחלק בין גרמי דממון לגרמי דאדם ומשום

דאשכחן אדם באדם דמשלם שבת וריפוי אף על גב דשבת וריפוי אינו אלא גרמא,

דהא מהאי טעמא דוחף מטבע לים וצריך הוצאות לבר אמוראה כיון דע"י ממון זה

נפסד ממון אחר הו"ל גרמא ופטור (עיין ב"ק צח, א תוד"ה עכורין), ובאדם באדם

חייב, אלמא חייבה התורה אדם באדם בנזקי גרמי, ואפילו דיני דגרמי דפטור לר'

מאיר כמו שבת וריפוי דפטור בבהמה אבל באדם חייב, וא"כ מה לי אהדקיה

באנדרוניא (ב"ק פה, ב) דחייב לשלם השבת אף על גב דלא אזקיה מידי אלא

שבטלו ממלאכתו וגרם לו הפסד ממון, ה"נ גורם דליהדקיה באנדרוניא נמי חייב

כיון דעיקר חיובו דשבת וריפוי אינו אלא גרמא ומש"ה אפילו לרבנן חייב בגרמי

דאדם באדם. והיינו דברי מוהרי"ל משום דעד כאן לא מיבעיא ליה במוסר אם עשו

תקנת נגזל לפי מה שמפרש דאינו אלא מדרבנן כמו שהוכיחו מקצת הראשונים

(תוס' ב"ק נד, א ד"ה חמור) מהך איבעיא דגרמי אינו אלא מדרבנן, דאי מן התורה

מאי מיבעיא ליה מי גרע משאר מזיק, אבל במוסר גופו דגרמי דאדם לכ"ע חייב מן

התורה אפילו לרבנן דר' מאיר א"כ ודאי עשו תקנת נגזל".

אמנם בהמשך נוטה לכך שאדם באדם פטור על נזק בגרמי ומשמע הן על חבלה

בגופו והן על נזקי ממונו.

ד. נראה שפרט לגרמא בנזקי גופו של חבירו יש כאן מעין כריית בור.

המשנה בבבא קמא (פ"ג מ"ד) מלמדת: "שני קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה

ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון הראשון חייב בנזקי שני".

ומפרש הרמב"ם: "כל זה כשהיה אפשר לאותו שנפל לעמוד ולא עמד אלא נשאר

מוטל עד שנכשל בו השני ולפיכך חייב. אבל אם לא היה יכול לעמוד ונכשל בו

חברו אינו חייב כלום כמו שאמרנו נתקל אנוס הוא".

וא"כ כאן הוא כרה בור לחבירו על מנת שיפול בו, וברור שהמושך עשה מדעתו

ולא מאיזו כפיה חיצונית. ואם חייב כאשר יכל לעמוד ולא עמד, על אף שתנועתו

של השני היא שגרמה את נזקו, ק"ו כאשר הוא הניח את הבור וחבירו נפל. וכשם

שאם חבירו רץ והוא שולח את רגלו וחברו נפל ונחבל חייב בנזקיו.

כך כתב הטור (חו"מ סי' תיג): "כתב רב אלפס שגוף הראשון חשוב כאדם המזיק

וחייב בין שהוזק בו השני בגופו בין הוזקו בו כליו שנשברו וממונו חשוב כמו בור

אפילו אם הפקירו ואינו חייב אלא א"כ הוזק בו הב' בגופו ואם נשתברו בו כליו

פטור וכ"כ הרמב"ם, ואדוני אבי ז"ל כתב שגופו של ראשון יש לו דין בור וחייב אם

הוזק השני בגופו ופטור אם נשתברו בו כליו אבל ממונו אפי' דין בור אין בו דהו"ל

מפקיר נזקיו אחר נפילת אונס ופטור מכל מה שהוזק בו השני"...

היינו נחלקו הרי"ף והרמב"ם עם הרא"ש מטעם מה חייב הראשון שנפל והשני

נתקל בו. לפי הרי"ף גופו של ראשון נחשב כאדם המזיק ולכן חייב על נזקי שני בין

בגופו בין בממונו ואילו ממונו של ראשון אם נתקל בו השני והוזק בגופו ובממונו

חייב עליו מדין בור ולכן חייב על נזקי גופו ופטור על ממונו שניזק. לעומת זאת

לדעת הרא"ש אף גופו של ראשון חייב עליו רק מדין בור היינו על גופו ולא על

ממונו ואילו ממונו של ראשון שנתקל בו שני פטור לגמרי כמפקיר כליו אחר נפילת

אונס.

לגבי מקרה דידן צריך לדון משום מה לחייב את הראשון (מושך הכסא) ונראה

שצריך לחייבו משום אדם המזיק ולא משום בור שהרי לא הניח בור לשני. ובניגוד

לשולח רגל ונפל חבירו שניתן לומר שיש כאן בור (לשיטת הרא"ש) הרי במקרה

שנשאלנו עליו אין בור אלא יש אדם המזיק במזיד ואע"פ שעושה כמעשה שטות

וליצנות הרי זה חובל ומזיק במזיד2.